01 נועד לגדולות
ראש הממשלה בנימין נתניהו היה נסער וכעוס באמצע חודש כסלו תשנ"ט, 7 בדצמבר 1998. על שולחן הכנסת הונחה הצעתן של סיעות העבודה ומרצ לפיזור הבית. כתבי הכנסת העריכו כי תזכה בתמיכת המפד"ל ומולדת וכן שני חברי כנסת מהאגף הניצי בליכוד, בני בגין ומיכאל קליינר. כולם זעמו על הסכם הנסיגה שחתם נתניהו עם ערפאת וקלינטון בוועידת וואי בארצות הברית: העברת כרבע משטחי יו"ש לשליטה פלסטינית מלאה או חלקית. בינתיים ראש הממשלה כבר הספיק לחזור בו לכאורה מההסכם, בטענה שערפאת ממשיך בהסתה נגד ישראל, אך בימין פקפקו ברצינות החרטה. ממשלתו, שממילא חישבה להישבר עקב הצטברות הקלקולים באופן תפקודה, איבדה את טעם קיומה בעיני נאמני ארץ ישראל.
בכל זאת, נתניהו לחם ברוע הגזרה עד הרגע האחרון. שעות אחדות לפני תחילת הדיון הגורלי בכנסת, זימנו לו אנשיו ריאיון לא שגרתי ביומן הצהריים שהגשתי בערוץ 7. מבחינתו זו הייתה הזדמנות אחרונה להפציר במאזינים שלא להפיל את ממשלתו בת השנתיים וחצי בלבד.
"מה ההיגיון למסור את השלטון לשמאל?", הוא הסתער מיד. "מה הטעם להפיל ממשלה? תקבלו ממשלה יותר טובה? זה אבסורד. הלא עשינו את זה כבר. ב־92'. אותם אנשים, חלקם. הדבר הזה גובל בטיפשות ובאווילות במין תרפיה קבוצתית – תסלח לי על הביטוי החד. איפה ההיגיון? גורל העם הזה וגורל הארץ הזאת תלוי היום בכל מה שיקרה כאן, ולא רק ארץ ישראל, אלא גם האופי היהודי של המדינה הזו עומד על הפרק. איזה עוד ממשלה תקבלו? כזאת שמדברת על 'קורבנות השלום'? כל כך מהר שכחתם? תזכרו מה היה פה ותבינו לאן אתם חוזרים. עוד פעם נס כזה לא יקרה. הפעם, כשתתנו ידכם להפלת הממשלה הזו, כבר לא תהיה תקומה. לא תהיה תקומה".
ממרחק השנים אפשר לקבוע שנתניהו טעה. הייתה תקומה. הנס קרה עוד ארבע־חמש פעמים. בניגוד לתחזית של גאון הפוליטיקה הגדול בכל הזמנים פה, בניגוד לריבואות תחזיות פרשנים, הימין חזר לשלטון כבר אחר שנתיים, ונתניהו עצמו חזר אחרי עשר שנים. אחר כך חזר גם ב־2013, ב־2015, ב־2019 ואף ב־2020. איכשהו, בסוף, הוא תמיד נשאר בבלפור. שלטונו – מי היה מאמין – נמשך עד אמצע 2021. האיש שבתום תקופת כהונתו הראשונה כראש הממשלה נתפס כמי שכשל במילוי תפקידו וסולק ממנו לנצח – נעשה לשם נרדף של המשרה הרמה הזו, כמו יוליוס קיסר ומוסד הקיסרות הרומי. לא רק את בן־גוריון עקף נתניהו באורך הכהונה, אלא גם את כל מנהיגי המערב הדמוקרטי בתקופתו, מלבד הלמוט קוהל ואנגלה מרקל, מביס בזה אחר זה את בכירי מתחריו על כס ההנהגה – שמעון פרס, ציפי לבני, שלי יחימוביץ', בוז'י הרצוג, אבי גבאי. גם אהוד ברק ואהוד אולמרט, שהכריעו אותו במבחן הקלפי, נאלצו לפרוש מהפוליטיקה הרבה לפניו. אפילו את חלומו של בני גנץ להחליף אותו הוא הצליח לסכל.
"אדוני ראש הממשלה", הערתי עם סיום הריאיון ההוא בשלהי 98', "אתה מאוד נרגש".
"אני לא נרגש", השיב, "אני מאוד משוכנע באמת הפנימית שאני אומר".
האומנם היה משוכנע? ובכן, בלי ספק היה משוכנע שאלו הדברים שעליו להגיד בעת הזו כדי לזכות באהדת המאזינים. מה היא האמת הפנימית של בנימין בן בנציון נתניהו וצילה לבית סגל (שום קשר לח"מ)? על השאלה הזו כבר נשתברו אינספור קולמוסים ומקלדות. למעלה משלושים שנות נוכחותו בזירה הפוליטית לא הספיקו להמוני חוקריו ומומחיו כדי לפצח באופן מניח את הדעת את חידת עקרונותיו. ספק אם שלושים השנים הבאות יספיקו. אולי לעולם לא יתבהר לגמרי מצעו הפנימי בשאלות המפתח של ישראל בעידן מנהיגותו: פתרון שתי המדינות, אקטיביזם שיפוטי, דת ומדינה, גיור. עוד עשורים עלולים לעבור בלי שנדע אם אכן התעתד לשלוח את חיל האוויר להשמיד את תעשיית הגרעין האיראני בתחילת המאה ה־21, ונרתע רק מפני התנגדותה של צמרת מערכת הביטחון וחתירתה תחתיו, או שמא רק ביקש להניע את האמריקנים לפעול נגד איראן. אפילו על עקרונותיו הכלכליים רובצים עדיין אי אלה קרעי ערפל.
