"אנשים ברחוב אומרים לי, אתה יודע שאשתך בולדוזר?"

הפנים של אמיר קורנות כשרחל מדברת. ככה הוא מסתכל עליה זה קרוב לחמישים שנה. הוא כבר חגג שמונים, היא בת 72, והמבט שלו עדיין מוקסם ומשועשע כשהיא מגוללת סיפורי גבורה מתחום החינוך. מדי פעם הוא לוחש לנו "את זה אני שומע בפעם הראשונה", וכשדעתה של רחל מוסחת, הוא מוסיף: "אני מעריץ אותה".

כשהכירו היא עבדה כמורה בקריית־מלאכי. אחר הצהריים הייתה עולה לאוטובוס אגד, עמוסת חפצים ומצרכים לתלמידים ממשפחות מצוקה. על הקו היו אז שני נהגים קבועים ממשפחת מזרחי ("אחים של הכדורגלן יוסי מזרחי", יש לציין בגאווה). באחד הימים הודיע לה הנהג שהוא לא מנקב לה את הכרטיסייה, אם לא תתחייב לבוא למסיבת פורים של אגד. "מה לי ולאגד?", היא אומרת, אבל אותו מזרחי לא ויתר. רק כשהגיעה למסיבה הבינה שעשו לה תרגיל. "אמרתי לעצמי – כאשר אבדתי אבדתי. ומאז הכול היסטוריה", היא אומרת.

אבל אנחנו לא מוותרים ומתעקשים לשמוע את הגרסה של אמיר לאירועים. "אני דור שני באגד. אבא שלי ואבא של האחים מזרחי עבדו שם יחד", הוא מספר. "הבנים שלו אמרו לי: 'אתה כבר בן שלושים, למה אתה לא מתחתן? יש לנו מישהי בשבילך'. כששמעתי במי מדובר, לא חשבתי שהיא תסכים להשתתף באירוע של אגד. אבא שלה ברמה של סגן מנהל, היא לא תבוא למסיבה של הנהגים".

לבסוף לקח אמיר את הפולקסווגן הכחולה של אביו והגיע. בשבילה. "עוד כשראיתי את העיניים שלה דרך החלון – נדלקתי", הוא אומר. רק מה, היא לא רצתה דייט נוסף. "עד שיש מישהי שמוצאת חן בעיניי, מה אעשה? אמרתי לה: בואי לפגישה שנייה, ואם עדיין לא תרצי – אני מוותר. והיא הסכימה".

"אתה זוכר מה לבשת במסיבה?", רחל שואלת בחלחלה, ועונה: "ז'קט! ואתה בכלל לא איש של ז'קטים". אמיר מחייך ומתנצל: "אחותי אמרה לי לדפוק הופעה".

באחד הימים הודיע הנהג לרחל שהוא לא מנקב לה את הכרטיסייה, אם לא תתחייב לבוא למסיבת פורים של אגד. "מה לי ולאגד?", היא אומרת, אבל הנהג לא ויתר. רק כשהגיעה למסיבה ופגשה את אמיר, הבינה שעשו לה תרגיל. "אמרתי לעצמי – כאשר אבדתי אבדתי. ומאז הכול היסטוריה"

רחל היא דור שלישי לאנשי חינוך. אביה היה המורה המיתולוגי ישראל שחר (שוורץ), שצבר ותק עוד ברומניה ולימד גם במחנה המעצר בקפריסין, לשם גורשה משפחתו רגע לפני הקמת המדינה. רחל נולדה חודשים ספורים לאחר מכן בבני־עטרות, ובהמשך הצטרפו הוריה למייסדי המושב נחלים. ישראל עסק שם בחקלאות, ובמקביל לימד את ילדי התימנים מראש־העין ומיהודיה, היא יהוד. אלא שאז אמרו לו בנימוס "אתה מוצלח בחינוך, פחות בחקלאות", ושלחו אותו לנהל את בית הספר החקלאי בעיינות הסמוכה לנס־ציונה ("ההיי־סוסייטי של הצברים באו ללמוד שם, זה היה מאוד טרנדי"). מלבדם הייתה ביישוב המפא"יניקי רק עוד משפחה דתייה אחת.

לעיינות הגיעו באותם ימים ילדי עליית הנוער, תימנים ברובם. "בחושיו המחודדים", כדברי רחל, העדיף אביה להיות פחות משפיע תרבותית ויותר מושפע. הוא למד לקרוא בתורה בנוסח תימני, מרוקאי וספרדי, ובתו לא נחשפה כלל בילדותה לסידור אשכנזי או לניגוני יהדות רומניה. אחרי עשור שם עבר אביה למשימה הבאה, ומונה למנהל סמינר ליפשיץ הירושלמי. את המטען החינוכי־אידיאולוגי שהוריש עוד נפגוש בהמשך, בעשייה החינוכית האינסופית של רחל עצמה.

אמיר מצידו לא תכנן להיות נהג אוטובוס. סבו וסבתו מצד אביו היו מארבעת הזוגות הראשונים בגרעין המייסד של מוצא, שם נולד ב־1909 בנם דוד. כעבור עשרים שנה, במאורעות תרפ"ט, הצליח דוד להינצל מהפורעים, אולם חברתו נרצחה. מאוחר יותר הכיר את רעייתו עמליה, שעבדה אז ב"ארזה" – בית הבראה שנקרא על שם ארז שנטע שם הרצל, ולימים התגלה בכלל כעץ ברוש. שכנים ערבים עקרו את העץ, אך הגזע המקורי שמור באקווריום במוצא. ארז או לא, שמו של המוסד נותר ארזה.

אמיר נולד בגבעת־ח"ן שבשרון. בנעוריו חזרה המשפחה למוצא, לגור לצד הסב שהתאלמן בינתיים. בשלב זה כבר נטשו ההורים את הדת ("בהשפעת העלייה השנייה שעשתה פה שמח"), ובנם למד בטכני של חיל האוויר. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות, והוצב בטייסת בתל־נוף. בהמשך עבד בבית ספר לרפואה, אולם כצמחוני הוא התחלחל למראה ניסויים בבעלי חיים שנעשו שם, והתפטר. בלחץ סביבתי לא מבוטל, ובעזרת הלוואה יפה שקיבל מדודו, קנה אמיר מניה והפך לחבר אגד. במשך שנים רבות ישב מאחורי ההגה, ומאז צאתו לפנסיה הוא מדריך טיולים במוצא. "יש לי הזכות לשמש עוזרו של אליהו מזרחי" – הגבאי המיתולוגי של בית הכנסת במקום.

דרכו חזרה אל הדת כללה את הרב צפניה דרורי, הרב צבי יהודה קוק וגם א"ד גורדון. הוא הצטרף לגרעין הקמה של מושב עירוני בפאתי ירושלים שהתגלע בו סכסוך פנימי כשהדתל"שים בחבורה התנגדו לעבודה בשבת. ההכרעה הוטלה על זקן המקום – אברהם מרדכי חריזמן, שהתגלה כטבעוני ודתי כאחד. "ממנו שמענו לראשונה שא"ד גורדון, החבר הכי טוב שלו, היה אדם דתי שהניח תפילין מדי בוקר, ועשה קידוש לרווקים בדגניה". דרך חריזמן הגיעו החברים לישיבת מרכז הרב, וכמה מהם למדו משנה וגמרא אצל הרב דרורי. "ב־1965, כשסבא נפטר, קיבלתי אומץ לשים כיפה על הראש", מסכם אמיר.

הרב דרורי היה זה שעודד אותו לעלות לדוכן לברכת כוהנים, כשאמיר התעקש שהוא לא ראוי. הוא גם גמל אותו מהחשש לברך את הקהל לצד הרב צבי יהודה קוק. בתום ברכת הכוהנים פנה אליו הרב ושאל: "מנין כבודו?". "ממוצא", ענה אמיר, והרצי"ה התרגש: "הו, מוצא!". מאוחר יותר הסביר הרב דרורי לאמיר את הסנטימנטים: במוצא כתב אביו של הרצי"ה, הרב אברהם יצחק קוק, את ספרו "שבת הארץ" על ענייני שמיטה.

רחל ואמיר נישאו באלול תשל"ב, אוגוסט 1972, ועברו לגור בירושלים. למבשרת־ציון הם הגיעו כעבור 12 שנים, כהורים לארבעה. החמישית כבר נולדה להם פה. מבשרת החלה דרכה כמעברה לעולים כורדים, ואליהם הצטרפו ב־1956 עולי מרוקו. לשכונה אחת קראו מעוז־ציון, ולאחרת מבשרת־ירושלים. האיחוד המוניציפלי הביא גם לאיחוד השמות – מבשרת־ציון. בשנות השמונים, כשהגיעה משפחת כהן לבית הזה, האליטה הישראלית־חילונית כבר הייתה נטועה במבשרת. "המרוקאים מוכרים בתים, אבל הכורדים בחיים לא", מסבירה רחל. "ב־1978 עשו פה פרויקט בנה ביתך, והגיעו כל אלה שמנהלים את המדינה: רופאים מהדסה עין־כרם, קצינים בכירים, עורכי דין, נערי אוצר (שכבר יצאו לפנסיה). בהמשך באו ח"כים כמו יובל שטייניץ, צחי הנגבי, מתן וילנאי ונחמן שי".

כשנודע לאמיר על גרעין הקמה של מושב בסגנון אמירים הגלילי, הוא הצטרף לחבורה. סכסוך פנימי התגלע שם כאשר חברים דתל"שים דרשו שלא לעבוד בשבת. ההכרעה הוטלה על אברהם מרדכי חריזמן. "ממנו שמענו לראשונה שא"ד גורדון, חברו הטוב, היה אדם דתי שהניח תפילין ועשה קידוש לרווקים בדגניה"

רחל לא מעריצה גדולה של משרד החינוך, אבל החינוך נותר אהבת חייה. וכך מצאה עצמה מגויסת לפרויקטים שונים של "מרכז אתגר", של ועדת ההיגוי בתוכנית שח"ר (שירותי חינוך ורווחה) ועוד. כשעברו למבשרת הקימה מרכזי למידה, מרכז לאבחונים פדגוגיים עבור אוכלוסיות שידן אינה משגת, ועוד. בשנת 2000 קיבלה על עצמה את ניהול המרכז לרווחה חינוכית באגף החינוך במועצה, תפקיד שמילאה במשך 15 שנים. כן, למרות ההסתייגות מהמערכת הפורמלית.

בין לבין שימשה רחל כיו"ר ועד הורים ("הייתי אימת המורים, אבל עזרתי המון. מורים שידעו להשתמש בי נכון – אהבו אותי"). היא עמלה קשות כדי שמיטב הנוער יישאר בתיכון המקומי, ולא יצא לבתי ספר יוקרתיים בירושלים. אחרי אינספור חוגי בית הוכתר המהלך בהצלחה, ובית הספר במבשרת־ציון הפך לאחד הטובים בארץ. רחל מספרת שכאשר הביאה פעם למנהל שלושה תלמידים משכבות חלשות, הוא משך בכתפיו ואמר: "זה לא בשבילי". היא בתגובה הזכירה לו כמה התגאה בשלושה בוגרים שהתקבלו לקורס טיס, וציינה: "ההם קיבלו מתנה משמיים, הם לא צריכים אותך. אלה שאני מביאה יגמרו תיכון, צבא ואוניברסיטה בזכותנו. אלה יהיו הטייסים שלך". מאז בכל פעם שביקשה לקדם תלמידים, הוא היה שואל: "נו, הבאת את הטייסים שלך?"

אמיר ממשיך להאזין מרותק, ולוחש לנו: "אנשים ברחוב אומרים לי, אתה יודע שאשתך בולדוזר?". גם היום, בשנות הפנסיה, הבולדוזרית לא נחה: היא מנהלת את עמותת "יד ביד" ומארגנת סלי מזון ומגוון מוצרים לנזקקים. בעשור השמיני והתשיעי לחייהם, בני הזוג כהן מרגישים שרק התחילו לעבוד.