בשתיים, שתיים ושלושים,
הופיעו על החומה של בית הקברות של תל חי בטלוויזיה נעלי צנחנים
פתחתי "רוטר", שם כבר היה כתוב שנפגעתם,
רק דן אלוף צפון התעקש שזה לא אתם, זאת יחידת תותחנים.
היה אז בוקר יום ראשון, רק ביום שישי חזרנו מחופשה בברצלונה,
נתת כביסה לניקוי יבש, וארזת מדי ב' ומשקפיים, הסעתי אותך
אחר כך, בטיפול נמרץ ברמב"ם, יתנו לי קופסת סיגריות
יאמרו שנמצאה בכיס שלך,
וההורים שלך מיד יקפצו
יגידו שזה בטח של חייל אחר,
בטוח זה חייל אחר
אבל בשטחי הכינוס יוצא עשן,
הרבה הרבה אפר, אפר ועשן
(מתוך "אישה בשדה קרב", מילים ולחן: מאיה פולק)
פלאש. סוֹרֶל ואני התחתנו ב־24 בינואר 2007. היה זה כחמישה חודשים לאחר פציעתו הקשה באסון כפר־גלעדי, ב־6? באוגוסט 2006. סימן השאלה אינו טעות דפוס: אני, שכותבת במסגרת תפקידי על אירועים היסטוריים וסורקת כל פרט ותאריך במסרקות ברזל – דווקא כשזה מגיע להיסטוריה הפרטית שלי, אני לא מצליחה לחקוק בראשי את היום שבו זה קרה. בכל פעם מחדש אני עושה גוגל.
בחתונה שלנו ברחנו מגילויי מלודרמטיות כמו מאש. רצינו להיות זוג רגיל שמתחתן. בחרנו די־ג'יי קשוח, מיקמנו אותו בעמדה מוגבהת, ואמרנו לו שאם מישהו יבקש מיקרופון כדי לברך – לא לתת. שני צלמים הוזמנו לאירוע, אבל בזמן החופה הרגשנו שמבזיקים לעברנו יותר פלאשים מאלה שעבורם שילמנו. אז עוד לא ידענו שבחתונה נכח גם צלם של עיתון מעריב. למחרת, עוד לפני שש בבוקר, התקשרו מהתוכנית של רפי רשף ורצו להזמין אותנו לאולפן. סירבנו והמשכנו לישון. כשהתעוררנו ופתחנו עיתון, מצאנו בעמוד מרכזי את הכותרת: "כנגד כל הסיכויים – סורל נפצע במלחמה אבל החלים לחתונה".
"משראו הרופאים בשטח את חומרת פציעותיו, מיהרו לבצע ניתוח חירום במטרה להציל את חייו", כך סיפר העיתון למחרת חתונתנו. "מיד לאחר שייצבו את מצבו הבהילו אותו אל בית החולים רמב"ם בחיפה. (…) הרופאים שקיבלו לידיהם את הטיפול בהרלב הביעו הערכות פסימיות לגבי סיכוייו לשרוד את סדרת ניתוחי החירום שבוצעו כדי להשאירו בחיים". גם במהלך המלחמה, ב־18 באוגוסט 2006, דווח במעריב: "הרלב היה הפצוע הקשה ביותר. רק הפעילות בשטח של הרופאים והחובשים הצילה את חייו".
אחרי הפינוי במסוק וסדרת ניתוחי החירום, סורל הובא לחדר טיפול נמרץ ושכב שם כשבעה ימים כשהוא מורדם ומונשם. במקביל הלכו ונערמו עדויות חבריו, אנשי גדוד המילואים 9255 של הצנחנים, על מה שאירע בכפר־גלעדי. הם סיפרו על קטיושה שנפלה ממש במרכז הכוח בעת שישבו בשטח כינוס, ממתינים לתורם להיכנס ללבנון. האבדות היו בלתי נתפסות, המראות הקשים סירבו להרפות. 12 חיילים נהרגו באסון – רס"ר דני בן־דוד, רס"ר שלמה בוכריס, סמ"ר יהודה גרינפלד, רס"ן אליהו אלקריף, סגן שמואל חלפון, סגן יוסי קרקש, רס"ל זיו בלאלי, סמ"ר שי מכלוביץ, רס"ל מריאן ברקוביץ', רס"ל רועי יעיש, רס"ל מוטי בוטבול וסמל גריגורי אהרונוב. 18 חיילים נוספים נפצעו.
באנדרטה שהוקמה במקום, מסומן היכן ישב כל אחד מההרוגים כשנפלה הקטיושה. כשביקרנו שם, סורל הצביע על נקודה בין שני חברים שנהרגו, ואמר: "כאן ישבתי". ובכל זאת, מאז ועד היום הוא לא מעסיק את עצמו במחשבות פטליות של "מה היה קורה אילו". הוא עבר תהליך שיקום מעורר הערצה, וחזר לתפקוד מלא. את הפציעה שלו הוא מכנה "מכה קלה בכנף", כביטוי שטבע דני חלוץ, רמטכ"ל מלחמת לבנון השנייה, בעת שהיה מפקד חיל האוויר. רק השבוע נתן סורל לילדים למשש את הרסיסים ברגלו. אצלי המצב שונה. מחשבות וניתוחים מעסיקים את ראשי, וגם לא מעט אשמת ניצולים.
מאז ועד היום סורל הוא האיש שלא מתראיין. גם לכתבה הזו הוא סירב, אבל באותה נשימה אמר לי: "גם לך יש סיפור מהמלחמה הזו. אני הרי ישנתי רוב הזמן". כששואלים אותו על מה שאירע שנייה לאחר הפיצוץ, הוא מודה שהיה עסוק בעיקר בלנשום, ולא ראה דבר מהמתרחש סביבו. אגב, הצלם הראשון שהגיע לשטח היה אריק סולטן, שתמונותיו מלוות רבות מהכתבות בעיתון מקור ראשון. כעיתונאית, יש בי משהו שהיה רוצה להיות שם ולהושיט לסורל עזרה. מצד שני, הקרב ברמב"ם להשבתו לחיים היה אירוע מלחמתי בפני עצמו.
"טלפון אחד, וכל החברים דהרו לבית החולים. הגענו לשם, וזמן מה לאחר מכן סורל הוצא מחדר הניתוח וחלף מולנו במסדרון, מוסע בתוך מיטה, עיניו עצומות. הסתכלתי עליו והוא נראה שלם, רגיל כמעט, רק ישן. משהו בי הוסיף לקוות ולהתפלל, מתוך ספר תהילים קטן שארקדי גאידמק חילק שם"
בשיחות ביני לבין חבריו של סורל בתקופת ההמתנה ברמב"ם, היה משפט שחזר על עצמו: "מה שקרה לנו (פאוזה), לנו ולמדינה". זה נאמר ספק ברצינות ספק בבדיחות הדעת, אבל ידענו שהאסון הפרטי שלנו הוא חלק מסיפור גדול, וניסינו לתת בו סימנים כדי לא להשתגע. כל אותם ימים המשיכו ליפול טילים ששלח חזבאללה, וחיפה חטפה בלי שתהיה לה כיפת ברזל. אני אחת שמפחדת מטילים, וחדר ההמתנה לא היה ממוגן, אבל פחות היה אכפת לי. מבחינתי באותה נקודת זמן, העיקר היה ששטח האשפוז שבו שכבו הפצועים הוא אזור בטוח.
בימים שעברו עלינו בפלנטת טיפול נמרץ, כתבתי בראשי בלי הרף מה אני מרגישה, ממה אני מפחדת – אך נמנעתי מלהעתיק מהראש לדף, כי חששתי שהוא לא יתעורר ואני אשאר רק עם הדפים המפחידים האלה. פחדתי גם שהוא יפקח עיניים ולא יזכור שהוא אוהב אותי. באותה נשימה אמרתי לעצמי שבכל מקרה, אשמח בשבילו ואיתו ואוהב אותו. העיקר שיחיה, גם אם זה יהיה בסופו של דבר בלעדיי.
כל שיכולתי להיאחז בו בשבוע ההוא היה קטע וידאו קצרצר שצולם במקרה בסלולרי שלי: סורל צועד על גשר הירקון, רק הרגליים שלו נראות, אבל שומעים את קולו. בקטע הזה צפיתי שוב ושוב, כדי לשמוע אותו, כדי לחשוב שאני רואה אותו, וכדי לקוות שיום אחד שוב נחצה את הגשר הזה ביחד.
טודלה. בקיץ 2006 היינו בני 32 והתגוררנו בדירה במרכז תל־אביב. סגרנו חופשת קיץ בספרד. מלחמת לבנון השנייה פרצה ב־12 ביולי, אבל מכיוון שהגדוד של סורל לא הוקפץ בשלב הראשון, החלטנו לטוס ומקסימום להקדים לחזור.
ברצלונה הייתה נהדרת. הדיווחים מהמלחמה היו איכשהו ברקע. הגענו גם לעיר טודלה והצטלמנו ליד פסלו של הנוסע בנימין, מגלה הארצות היהודי בן המאה ה־12.
בימים האחרונים לשהייתנו בספרד הוקפץ גדוד 9255 בצו שמונה. סורל הסתמס עם פקיד הגדוד, דני בן־דוד. היה לו ברור שברגע שנגיע ארצה, הוא חובר למגויסים. נחתנו בנתב"ג ביום שישי, 4 באוגוסט. סורל נתן בגדים לניקוי יבש אקספרס, בדק שהמשקפיים שלו לא מעוקמים, ובעיקר היה תלוי על הטלפון בשיחות עם החברים מהגדוד ועם קצינת הקישור, לינוי הבר. אני זוכרת אותו אומר שוב ושוב בטון מפציר: לינוי, לינוי, לינוי. הוא הרגיש שלא מזדרזים לתת לו את הפרטים הדרושים כדי לחבור לגדוד, אבל לא ויתר.
ואכן, המוטיבציה של הגדוד הזה צריכה להילמד כמורשת קרב. בכתבה בחדשות ערוץ 2 במלאת חמש שנים למלחמה, סופר כיצד שיעור הגיוס נסק אל מעל מאה אחוזים, כי אפילו מילואימניקים שכבר לא היו חלק מהגדוד מיהרו להתייצב. אנשים רבו על מקום באוטובוס כדי להיכנס ללבנון. בדיעבד, הגדוד ספג "רק" הרוג אחד בלבנון, בעוד כמעט כל מי שנשאר מאחור, בשטח הכינוס בארץ – נהרג או נפצע.
כשסורל היה מוכן ליציאה, הסענו אותו למחנה אליקים ברכב של חברנו אורי, יחד עם חבר נוסף, גילי. סורל יצא מהרכב, חיבק אותי חזק ואמר: "את יודעת שאני מאוד־מאוד אוהב אותך". מהחזרה על המילה "מאוד" הבנתי שהוא אומר מילות פרדה ליתר ביטחון. היה לי קשה לשמוע את זה, אבל רק ביקשתי שישמור על עצמו. אחר כך עוד שלחתי לו למייל של העבודה את הערך "בנימין מטודלה" מוויקיפדיה, כדי שיקרא כשיהיה לו זמן.
קטיושה. בבוקר יום ראשון, 6? באוגוסט, התייצבתי במקום העבודה שלי בהרצליה פיתוח. זמן קצר לפני כן עזבתי את עולם העיתונות, בלי לדעת אם אשוב, ועברתי לתפקיד של מנהלת תחום משחקים סלולריים ואייקונים בחברת "לוגיה", שניהלה את התוכן עבור סלקום. כעורכת תוכן הייתי אחראית בין השאר על השקת הרינגטונים של התוכנית כוכב נולד. היו אלו ימים של פיפ"א 2006, סים־סיטי וגברת פקמן.
רוב הגדוד של סורל נכנס ללבנון בלילה שלפני האסון. הכוח שנותר מאחור התמקם באותו לילה במחצבה של כפר־גלעדי, אך האבק שם היה בלתי נסבל, והחיילים הועברו לחניית בית העלמין. לא הרחק מהם ניצב פסל האריה השואג שמציין את גבורתם של יוסף טרומפלדור ומגיני תל־חי. "טוב למות בעד ארצנו", אומר הכיתוב המתנוסס עליו.
באותו בוקר סורל כתב לי שהבוס שלו, עו"ד ישראל קנטור, לקה באירוע מוחי קשה. התעצבתי מאוד, ובה בעת הוקל לי כששמעתי שסורל עוד לא נכנס ללבנון. הוא סיפר לי שהוא וחבריו נחים בשטח פתוח בצפון. כך הם שכבו, גומעים בחום הקיצי את פיסות הצל של חומת בית העלמין, עד שלפתע נשמעה אזעקה. החיילים רצו לתפוס מחסה, אבל לא היה היכן. כעבור שניות נפלה הקטיושה.
נעליים. בתקשורת דווח על הרוגים רבים, על גופות שעדיין שוכבות בשטח. עיתונאים שהגיעו למקום מצאו את עצמם בשדה קרב, כפי שתיארה הדס שטייף בגלי צה"ל. ברגע ששמעתי בחדשות על האירוע, הרגשתי שזה קשור בסורל. התחלתי לחייג אליו בטירוף, אבל לא הייתה תשובה. פתחתי את אתר רוטר, כולי רועדת. הרגשתי שאין לי זמן לחכות. רציתי שיטיחו בפניי חדשות בלתי מעובדות, שמקדימות את הדיווחים הרשמיים. ואכן, שם היה בדיוק מה שיראתי מפניו: מדובר בחיילי מילואים ששהו בשטח פתוח בצפון.
"בניסיון השני להעיר את סורל צעקנו לו שיתעורר כבר, כאילו אנחנו מנסים להשכים לבית הספר ילד שמעדיף לישון. הפעם עלה בידינו. לפתע הוא פקח את עיניו, והן היו כחולות וצלולות מאי פעם"
הלכתי לחדר הישיבות לצפות בדיווחים בטלוויזיה. במקביל דיברתי בטלפון עם אחיו של סורל, דן הרלב, רופא ששירת במילואים כקצין בפיקוד הצפון. התקשרתי גם אל שלמה (סולי), אבא של סורל. כשהבנתי שהם לא יודעים יותר ממני, זה דווקא נסך בי תקווה. דן אפילו אמר שככל הידוע לו, מדובר ביחידת תותחנים.
אחותי הצעירה דורית, שעבדה גם היא בלוגיה, אמרה לי שאני מדברת שטויות. היא לא האמינה שסורל היה שם. ואז, כעבור כמה שעות, נראתה בטלוויזיה חומת בית הקברות, ועליה נעלי צנחנים נוטפות דם. יחידת תותחנים, הא? חשבתי באימה. ואז גם הגיע הטלפון מסולי, שאמר לי בקול מרוסק: "סורל נפצע קשה, או שלא אומרים לי את כל האמת".
רשימות. ברגע כזה לא מרגישים מרוב שמרגישים. פועלים כמו רובוט, מובלים על ידי אחרים רק כדי להגיע למקום שבו ניתן יהיה להתחבר לאירוע ולקושש מידע שהוא בבחינת חמצן. סולי הסביר שהוא נוסע במונית לבית החולים רמב"ם, וקבענו שיאסוף אותי ליד התעשייה הצבאית. טל, אחת מחברותיי לעבודה, הודיעה לי מיד שהיא תסיע אותי. הגענו לתע"ש וחיכינו עד שהגיחה המונית. סולי ישב במושב האחורי, קצין העיר ישב בקדמי. התיישבתי ליד סולי והרגשתי כמו באמבוש, כאילו נחטפתי אל מציאות שיש בה הרבה פחות תקווה. כי אם קצין העיר יושב ברכב, ברור שמישהו מת.
סולי היה עצוב ומבוהל, אבל מאופק. הוא סיפר שסורל כרגע בניתוח "שבו מנסים להציל לו את היד". זה היה נורא לשמוע איך החבר שלי, שרק לפני שלושה ימים עוד שתינו יחד סנגריה, הוא עכשיו מישהו שצריך להציל לו את היד. מצד שני, חשבתי, אולי אם מצילים יד, זה אומר ששאר הגוף בסדר. אולי בכל זאת קצין העיר הוא רק לקישוט.
אמו של סורל, מרנינה, נסעה בינתיים לחיפה ממקום עבודתה בעמק חפר. אני מדמיינת אותה נוהגת ברכב, אמא לבדה. אבא שלי שמע ממני שסורל נפצע קשה, ופרץ בצרחות. אחותי הבכורה שרון, שהייתה אז בהיריון, חשה ברע ואושפזה.
טלפון אחד, וכל החברים דהרו לבית החולים. הגענו לשם, וזמן מה לאחר מכן סורל הוצא מחדר הניתוח וחלף מולנו במסדרון, מוסע בתוך מיטה, עיניו עצומות. הסתכלתי עליו והוא נראה שלם, רגיל כמעט, רק ישן. משהו בי הוסיף לקוות ולהתפלל מתוך ספר תהילים קטן שארקדי גאידמק חילק שם.
דר נחום, קצין מהגדוד, ליווה אותנו בכל הימים ברמב"ם. יחד איתו הייתה קצינת הנפגעים ליאת נפש וקצינים נוספים מהגדוד שעטפו אותנו כל הזמן. בהמשך יספרו לנו החבר'ה כי מיד לאחר האסון, כשההרוגים רוכזו באולם הספורט של כפר־גלעדי, שמו של סורל התגנב לרשימה הלא נכונה – עד שדר העיד כי ראה אותו במו עיניו מגיע לרמב"ם, חי ונושם.
לא היו אז סמארטפונים, וכדי להתעדכן בחדשות נהגנו לחייג כוכבית 22 ולשמוע את המבזקים של חדשות ערוץ 2. אני זוכרת את עצמי עוברת עם מאיר, חבר טוב של סורל, ליד טלוויזיה בבית החולים ששוב הקריאה רשימה של שמות חיילים הרוגים. אני נצמדת אליו ובוכה, והוא ממהר למשוך אותי משם.
מכונות. כדי להיכנס לטיפול נמרץ היה צורך לצפצף באינטרקום, וגם סורל חובר למכשירים מצפצפים. צינור הוכנס לקנה הנשימה שלו, מד סטורציה הוצמד לאצבעו, והוא עצמו היה שקוע בשינה ארוכה ועמוקה. כל הזמן דיברנו איתו. הצוות המופלא, בניצוחו של ד"ר ירון בר־לביא, טיפל בו מסביב לשעון. מדי בוקר קיבלנו עדכון על מצבו של סורל ועל הפגיעה הרב־מערכתית שממנה סבל. לאחר מכן אחיו דן היה נותן לי פרשנות רפואית, תוך שהוא נאחז בפרטים החיוביים כדי לעודד אותי.
ישנו במין מבנה דק־קירות בשטח בית החולים. ההורים של סורל על מיטות, אני למראשותיהם על מזרן. המנהלים המדהימים של לוגיה הציעו לשכן אותי במלון משובח בחיפה. סירבתי, כי רציתי להישאר צמודה לטיפול נמרץ. דמיינתי אותי בבופה של ארוחת הבוקר, מתלבטת בין סלט מיונז לסלט שרי, כשבינתיים המכונות שאליהן סורל מחובר מתחילות לצפצף. בעיני רוחי ראיתי בעיקר את מוניטור פעימות הלב – פתאום בוקע ממנו צליל אחד ארוך, על המסך מופיע קו ישר כמו בסרטים, ואני לא שם. הרגשתי שאם לא אמוש ממיטתו, הוא יחיה. גם כשמתנדב הגיע כדי לעשות מסאז' לקרובי המשפחה של הפצועים, לא רציתי ששום דבר ירכך לי את הנוקשות המבוהלת של הגוף. דריכות האיברים הייתה מעין קפיץ להישרדות. שלו ושלי.
מדי פעם לקחו אותו לכל מיני בדיקות. הוציאו אותו בלילה לסי־טי ראש כדי לראות אם יש פגיעה מוחית, ואני, "החברה של", יושבת בחוץ ומחכה לגזר הדין. בינתיים בטלוויזיה לידי התארחה קרן פלס בעונה הרביעית של כוכב נולד, זו שאני אמונה על תוכניה הסלולריים, ושרה את השיר "אם אלה החיים". לכסנתי אליה חצי מבט. איפה החיים הקודמים שלנו, איפה. הבדיקה, למרבה השמחה, יצאה תקינה.
מישהו הביא מעטפת קרטון צבאית ובה חפצים של סורל שנמצאו בכיס המדים. השקית הזו מוחבאת אצלי בארון, ורק לפני כמה ימים הראיתי אותה לילדים שלנו. בתוכה היו מכשיר נוקיה מפויח כולו, דיסקית וספחים של "פתקיות הטסה". גם דף תדרים, ושיא השיאים – קופסת סיגריות מרלבורו לייט, מחוררת בצד אחד כי רסיס חדר מבעדה. ממנה למדתי שבמילואים מעשנים גם אלה שלא נוגעים בסיגריה בחייהם האזרחיים. רק אל תגלו את זה להורים של סורל, כי הם היו בטוחים שהקופסה לא שלו אלא של חייל אחר, ולא העמדתי אותם על טעותם בזמן אמת.
נשמה. שכנו של סורל לחדר במחלקת טיפול נמרץ היה דמיטרי קליימן, חייל מילואים מהצנחנים שנפצע בתוך לבנון. ישבתי לא מעט יחד עם אשתו, יוליה. ב־10 באוגוסט הגיע גם רס"ן תומר בוהדנה, שנפצע באורח קשה וחולץ במבצע נועז מהכפר מרכבה שבדרום לבנון. בעודו מפונה לבית החולים סימל בוהדנה וי של ניצחון באצבעותיו, והפך לסמל. אחרי שפקח את עיניו, הוא תקשר בתחילה עם משפחתו באמצעות פתקים. באחד מהם שאל לשלומו של נרי, מפקד מחלקה בפלוגה שלו – בלי לדעת שנרי שוכב במיטה לידו.
לצד החיילים הייתה מאושפזת גם צעירה שניסתה לשים קץ לחייה. אמה ישבה איתנו בחדר ההמתנה, מכוסה בגדים כהים ורק שותקת. משפחה מחיפה, שקירות ביתה היו כנראה מנייר, ברחה מאימת הטילים והתגוררה באותו שבוע לצידנו, בחדר ההמתנה של טיפול נמרץ. הילדים ישנו על כיסאות, וארבו לכל כיסא שעשוי להתפנות. למרות התפוסה המלאה בחדר, אמו של סורל, חמושה בנחישות ובדבקות במטרה, תמיד הצליחה לשמור מקום לאורחים שלנו.
את מרבית חבריו של סורל מהמילואים לא זכיתי לפגוש עד הפציעה, רק שמעתי עליהם, ובעיקר על שניים: קאשי וגוזלן. יום אחד הגיעו לבקר אותנו בבית החולים שני בחורים חמודים שסיפרו כי היו עם סורל בכפר־גלעדי. הם הציגו את עצמם כדרור ואוהד. תוך כדי שיחה שיבצתי בידענות משפט על הגדוד, משהו בסגנון "סורל אמר שגוזלן אמר…". "אבל אני גוזלן", קפץ אוהד. כשהזכרתי את השם קאשי, דרור מיד הודה שזה הוא. כי ככה זה במילואים, תמיד יקראו לך בשם משפחה, או ימצאו לך כינוי. לסוֹרל, למשל, הם קוראים סוּרל.
קאשי וגוזלן בחרו לנוח בצידה של חומת בית הקברות, וכך נצלו חייהם. מרבית אנשי הכוח, ובהם סורל, שכבו בחזית החומה – ושילמו מחיר יקר. בימים שלאחר האסון הלכו שני החברים להלוויות ועברו בין הפצועים בבתי החולים. ב־ynet פורסם ריאיון עם השניים. "עברתי לטפל בחבר אחר שלנו, שהיה עם פציעה יותר קשה והוטס לרמב"ם", סיפר שם קאשי על סורל. "הוא הגיע מחו"ל רק ביום שישי ובכלל לא קיבל צו שמונה, אבל כשהוא שמע שכולנו גויסנו הוא התקשר, בירר ולחץ – מתי באים לאסוף אותו. (…) אנחנו חברים טובים שמהווים נשמה אחת וגוף אחד, וככה זה בדיוק – עכשיו זה הזמן שלנו, כמו גוף שנפצע, להישאר ביחד ולטפל בפציעה".
כשאני קוראת שוב את הידיעה ההיא, אני מבינה שסורל לא קיבל צו 8, אלא התנדב למלחמה. הוא בטח יגיד שהייתי אמורה לזכור את זה, אבל מבחינתי מדובר בגילוי מחודש. בגלל זה לא מיהרו לתת לו פרטים לצורך התחיילות. הוא בכלל לא היה אמור להיות שם.
ניסיון. עיתונאים נחתו אצלנו יחד עם נשיא המדינה דאז, משה קצב, שהגיע לביקור. הם שאלו איפה יש רופא, בהתכוונם לרופאים שטיפלו בפצועים, אבל מרנינה קפצה ממקומה וכמו אמא יהודייה טובה היא הכריזה: "הנה ד"ר דן הרלב". זה היה משעשע, כי ד"ר דן – שלימים אומנם יעבוד ברמב"ם – היה אז בכלל על תקן מתמחה ברפואת ילדים בבית החולים איכילוב.
"נשיא המדינה משה קצב מבקש לבקר את החיילים שנפצעו באורח הקשה ביותר ולחזק אותם, כפי שהוא עושה מדי שבוע מאז החלה הלחימה", נכתב בעיתון הארץ. "אלא שהחיילים במחלקה מחוסרי הכרה. הם מורדמים ומונשמים. אין לנשיא את מי לחזק, ואין ממי לשמוע את סיפורי הקרבות הקשים". הכתב מתאר את מצבו של דמיטרי קליימן, ואז ממשיך: "במיטה לידו שוכב ז'ק ברלב, אחד מחיילי המילואים שנפגעו סמוך לכפר־גלעדי", כך הוא כותב, משתמש בשמו האמצעי של סורל כשם פרטי, ומצליח לשבש גם את שם המשפחה. "הוא הורדם אחרי סדרת ניתוחים שעבר כדי לטפל בפגיעה בחזה, בבטן ובטחול. אתמול הושלמו הניתוחים והוא יצא מכלל סכנה. הבוקר צפויים הרופאים להעיר אותו, בפעם הראשונה מאז הורדם בעקבות פציעתו".
ואכן, ב־11 באוגוסט ניסו הרופאים להעיר את סורל. צינור נשלף מקנה הנשימה שלו, ואנחנו עמדנו בחדר וניסינו לגרום לו לפקוח עיניים. זה לא הלך. הרופאים זיהו שהוא שרוי בחוסר נוחות פיזי, והחליטו לשוב ולהרדימו. זה היה נורא.
האשמות. גדוד 9255 הוסיף בינתיים להילחם בלבנון. קצינים שליוו אותנו בבית החולים שיתפו אותנו במה ששמעו במערכת הקשר המוצפנת. למפקד הגדוד, סא"ל (מיל') נמרוד רגב, נודע על האסון בעת שהיה כבר בלבנון. הוא נצר את המידע במשך יממה, ורק אחר כך סיפר למפקדים הכפופים לו, כשהוא מבקש שהאירוע לא יגרום לנפילת המורל של הכוח הלוחם.
"המג"ד הכי אומלל בצה"ל", כך כונה בתקשורת סא"ל רגב, כמי שהגדוד שלו איבד את המספר הגדול ביותר של חיילים וקצינים במלחמה כולה. לאמיתו של דבר, הגדוד המופלא הזה המשיך לתפקד בצורה מעוררת הערצה, גם בתוך לבנון וגם במשימות העברת אספקה על ידי שארית הפליטה שלא נהרגה בכפר־גלעדי. שלושה ימים אחרי נפילת הקטיושה ספג הגדוד אבדה נוספת, כשטנק של צה"ל ירה בשוגג לעבר כוח של הפלוגה המסייעת. החייל איגור קוואליק נהרג, ו־16 נפצעו. אבל בפעילות המבצעית עצמה עשה הגדוד חיל, ואיש לא נהרג.
חברים נוספים מהמילואים הגיעו לבית החולים ושפכו עוד אור – או במקרה הזה חושך – על מה שקרה מרגע הגיוס ועד נפילת הקטיושה. הם דיברו על המחסור בציוד בימ"חים, וגם תיארו כיצד ניסו להיכנס לקיבוץ כפר־גלעדי ולמכללת תל־חי כדי להיות מוגנים מהטילים, אך בשני המקומות סירבו להכניס אותם מחשש שיגרמו נזק לרכוש. הסיפור הזה הפך לי את הבטן. לא הבנתי אילו אנשים מסוגלים לסרב לחיילים שרוצים להגן על עצמם בעת מלחמה.
בראיון ל־ynet ב־17 באוגוסט סיפר סא"ל רגב: "תחקרתי את המקרה. לא נתנו להם להיכנס ליישוב, אמרו שהם צריכים לקבל אישורים ממשרד הביטחון. אז שאף אחד לא יבלבל את המוח וינסה לנקות את כפיו. גם אלה שמנסים כעת להסתתר מאחורי 'המג"ד האומלל' – שמצפונם יעיק עליהם שהם השאירו את החיילים בחוץ".
בטקס האזכרה במלאת שלושים לנפילתם של 12 החיילים, נמתחה ביקורת קשה על חברי הקיבוץ "אשר לטענת רבים מהנוכחים לא אפשרו לאנשי הגדוד להיכנס לשטחו", כפי שדווח ב־ynet ב־15 בספטמבר. אביו של חברנו דני בן־דוד אמר מעל קברו: "דמם של בנינו זועק מהאדמה כלפי הקיבוץ. זה הצטייר כאילו הם הוזמנו להיכנס אולם העדיפו להישאר בחוץ ולעשות פיקניק, ולא כך הוא. לפני שחוקרים את מהלכי המלחמה ואת שר הביטחון, צריך לחקור את מה שקרה כאן, על האדמה הזו. אנחנו נמצאים מאחורי פסלו של האריה השואג, אני קורא לו לפנות לקיבוץ ולשאוג עד שאוזנם תחרש, עד שיקומו ויתנצלו".
התעוררות. לבית החולים זרמו גם קרובי משפחה של סורל וחברים של הוריו. בת דודתו ז'אן, אז אם טרייה בפעם השלישית, הגיעה מדי יום מביתה בזכרון־יעקב, מביאה איתה ארוחות מעשה ידיה. חברים של סורל מהשירות הסדיר הגיחו בוקר אחד בטיפול נמרץ, לבושים חלוקים סטריליים. הם נשבעו לסגור חשבון עם הפצוע אחרי שיתעורר, כי בגללו נאלצו ללבוש ורוד. חברים אחרים היו בדרכם אלינו ביום שבו חסן נסראללה התגאה בשיגור טילים לעבר "ההתנחלות זכרון־יעקב". הם נתקעו בתחנת הרכבת בזכרון, אבל הגיעו למרות הכול.
באותה תקופה הפעלתי את מה שסורל יכנה בהמשך "מבחן רמב"ם". אומנם לרגע לא היינו לבד, אבל שמתי לב שהיו כמה אנשים שלא הגיעו, על אף שנוכחותם הייתה עשויה להקל על ההתמודדות. הבנו שלכל אחד יש גבולות נתינה שונים, והחלטנו לקרב אלינו את האנשים בעלי כוחות הנתינה האדירים, ולנסות להיות כאלה בעבורם.
והיו גם מבקרים שלא הכירו אף פצוע באופן אישי, אבל באו כדי לעודד את המשפחות. אחד נשא נאום מלא פאתוס על החייל האמיץ שלנו, ובסופו נתן לנו דגל ישראל. גם חולדה גורביץ, "אם הפצועים", הגיעה מדי יום בבגדיה הלבנים ובשביס שלראשה, וחילקה תה חם ומתוק.
בניסיון השני להעיר את סורל צעקנו לו שיתעורר כבר, כאילו אנחנו מנסים להשכים לבית הספר ילד שמעדיף לישון. הפעם עלה בידינו. לפתע הוא פקח את עיניו, והן היו כחולות וצלולות מאי פעם. בהזדמנות הראשונה שאלתי אותו: "אתה רואה אותי?". הוא הנהן אט־אט בראשו. "ואתה מזהה אותי?" – סורל הנהן בכזה מרץ, שהבנתי שכל החששות שלי היו לשווא. הוא ידע מי אני, והוא זכר שהוא אוהב אותי.
"בעיני רוחי ראיתי בעיקר את מוניטור פעימות הלב – איך פתאום בוקע ממנו צליל אחד ארוך, על המסך מופיע קו ישר כמו בסרטים, ואני לא שם. הרגשתי שאם לא אמוש ממיטתו, הוא יחיה"
קולו הצטרד מהימים הארוכים שבהם היה צינור נתון בפיו. הגשנו לו את הטלפון המפויח, שבאורח פלא שב לפעול, והוא הבטיח שיתקשר ויכתוב לי הודעות בלילה. שכבתי על המזרן בחדר הקטן, הטלפון צמוד לעיניים, אבל סורל לא התקשר ולא כתב. הוא היה עדיין תחת השפעתם של חומרי ההרדמה העוצמתיים. לקח להם זמן להתפוגג מהגוף.
צעדים. כעבור יומיים הועבר סורל לאיכילוב, כדי שיהיה קרוב יותר הביתה. בדרך אירעה תאונה, והאמבולנס התנגש ברכב אחר. במזל לא קרה דבר. בלילה טרוף השינה הראשון שלי על הכיסא הסמוך למיטתו באיכילוב, סורל היה במעין ג'ט לג, ודיבר בלי סוף.
אמו של סורל עשתה סדר במבקרים באיכילוב, ולא אפשרה מלודרמטיות. כך היה למשל כשאחת המבקרות הביאה אלבום כחול, כמו זה שקונים לתינוק, והכריזה בפאתוס "הוא נולד מחדש". האם הכועסת השיבה שהוא ממש לא נולד מחדש, וסירבה לשתף פעולה עם הסמליות הזו, שנראתה לה כגימיק שטחי.
דן חזר למלחמה, לשרת לצד חייליו. בידיעה שפורסמה במעריב ב־18 באוגוסט הוא סיפר: "ברור שההורים והמשפחה מודאגים מחזרתי ליחידה, והיו מעדיפים שאשתחרר. אבל אני דואג לחיילים שלי ולמפקד הפלוגה, שילך לנוח מעט אחרי ימים ארוכים של פעילות בצפון".
ובוקר אחד הגעתי לאיכילוב, וראיתי את הבחור שלי קם מהמיטה, לוקח הליכון ומתחיל לפסוע. בהדרגה נעשו הצעדים בוטחים יותר ויותר. ברגע סוריאליסטי אף הלכנו לבקר את אייל בינסקי, חבר מהגדוד שלו. אייל נפצע באורח קל, אך הפגיעה אצלו הייתה בעקב. הוא היה עדיין מרותק למיטה, בעוד סורל, שנפצע באורח קשה מאוד, כבר התהלך ברחבי בית החולים.
מאיכילוב עבר סורל למחלקת השיקום של בית החולים שיבא בתל־השומר, שם פצח בסדרת טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק והידרותרפיה. סדר יומו התמלא בפגישות רפואיות ופגישות עם אנשי אגף השיקום של משרד הביטחון, שתמיד מילאו עבורו כל בקשה. לכל מקום נשא עמו תיקיית מסמכים מפלצתית, שנקראה בפינו "האקורדיון".
כששוחרר הביתה, אני הייתי מחטאת לו את הפצעים וחובשת אותם. רסיסים החלו לצאת מבעד לחתכים, ואחרים נשארו בתוך גופו וסביבם נוצרה הצטלקות.
כשסורל כבר חזר לעבודה, הוא נתקל במייל שלי על בנימין מטודלה, מהיום שבו נסע למלחמה. הוא שלח לי מילה אחת: "תודה".
בימי הזיכרון תמיד נהיה באזכרות של דני בן־דוד ושלומי בוכריס. 15 שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה, ילדיו של דני משרתים בעצמם בצה"ל, או שכבר השתחררו. אצל משפחת בוכריס, ההורים שרה ורפי מכבדים את החברים בגבינה מעשה ידיהם מהדיר שבחצר.
בימים אלה יוצא לאור השיר "אישה בשדה קרב", שאני כתבתי והלחנתי על האירוע בכפר־גלעדי. מסופר בו בין השאר מה עבר עליי מהרגע שסורל נפצע. השיר מנהל דיאלוג עם שני שירים שכתב יורם טהרלב והלחין יאיר רוזנבלום המנוח: "גבעת התחמושת" ו"שיר הצנחן" ("כשייפתח עליי, כשייפתח"). יש בו גם התכתבות עם הפיוט "פתח לנו שער", כי סורל וחבריו נותרו מחוץ לשער הסגור של קיבוץ כפר־גלעדי.
שורת הפתיחה לוקחת את "שתיים, שתיים ושלושים" של גבעת התחמושת כזמן אבסטרקטי לקרות האירוע שבו נפצע סורל, כי אני הרי לא רוצה לזכור את הזמן האמיתי. אני משווה בין הבונקרים המבוצרים שהיו בגבעת התחמושת לשטחי הכינוס החשופים לחלוטין מול גבול הלבנון.
בטקסט המקורי שכתבתי הופיעו המילים הבאות:
כפר־גלעדי, פתח לנו שער, בשטחי כינוס הרי אין בונקרים מבוצרים
לא, לא נפתח, לא, לא נפתח
הרי ידוע שמילואימניקים הורסים כל חלקה טובה, כל חלקה טובה
כל חלקה טובה, כל חלקה טובה, כל חלקה,
ושוכבים בתוכה כל החברים שלך
כי לא נתנו לכם להיכנס
אבל אתה עוד איתי, זה סוג של נס
כשהקלטתי את השיר, יחד עם היוצר המוכשר אלון סגל שהפיק אותו, שאגתי שוב ושוב את המילים האלה לתוך המיקרופון. אבל כששבתי הביתה באותו היום, התחלתי לראשונה לקרוא באופן מעמיק את דיווחי התקשורת מהאסון. ואז העיתונאית שבי נתנה על הראש לכותבת השירים שבי. קראתי את ההכחשה הנמרצת של אנשי כפר־גלעדי. קראתי טוקבקים שמספרים שהקיבוץ הזה היה מופת בכל הקשור לאירוח חיילי המלחמה, וגם קראתי כיצד צה"ל בסופו של דבר לקח אחריות מלאה על האסון.
סורל אומר לאורך השנים שאין בליבו על כפר־גלעדי, וכי הוא אינו מכיר את סיפור ההכנסה או אי־ההכנסה של החיילים לשטח הקיבוץ. וכשאני מתעצבנת, הוא אומר שבכל מקרה זה לא משנה, כי בסיפור הזה נסראללה הוא האיש הרע.
שלא תהיינה אי הבנות. אני לא שוכחת את העדויות הקשות מפי חבריו של סורל, שסיפרו כיצד הושבו פניהם ריקם בקיבוץ. אני לא שוכחת את הדברים הכואבים שאמר אביו של דני בן־דוד המנוח. האמת שלי היא האמת של האנשים שהיו שם. אבל בשיר החלטתי שאני לא רוצה להוסיף צער בעולם, ובעיקר לא יכולתי לחיות בשלום עם המשפט הציני "מילואימניקים הורסים כל חלקה טובה". למול עיניי ראיתי את המילואימניקים – קאשי, גוזלן, אודי, בינסקי, דר, בועז, רגב, גתי, מנחם, סורל וכל שאר אנשי הגדוד, שאיך תיאר אותם קאשי? חברים טובים שמהווים נשמה אחת וגוף אחד. בסוף מצאתי מה ואיך לומר, והשיר יוצא בסיוע רוח גבית מרגשת של יורם טהרלב ושל קרן רוזנבלום־פולק, בתו של יאיר רוזנבלום.
אריה. סורל נפצע בתל־חי וכמעט איבד את יד ימינו. זאת אומרת שיש לי בבית סוג של יוסף טרומפלדור פרטי – גם אם טרומפלדור עצמו איבד את היד במלחמת רוסיה־יפן. לילדים שלנו סיפרתי בהדרגה על הפציעה של אביהם. הרי גופו מעוטר צלקות, וזה דורש הסבר. כשהיו קטנים, הסברתי שאבא נלחם באריה; האריה שרט אותו, אבל אבא ניצח. עכשיו הם כבר יודעים יותר.
אני דאגנית מטבעי, אבל בעקבות מה שקרה לנו – לנו ולמדינה – אני דואגת עוד יותר. סורל סובל מהפולנייה שבי. הוא יודע שאם קורה אירוע בסביבתו הוא צריך לדווח על מקום הימצאו. אני חושבת שהרווחתי ביושר את הזכות שהוא לא יסנן אותי.
אני מקבלת את השיר מאלון להאזנות הסופיות, ושומעת אותו ברכב אגב סידורי שישי. סורל כל שנייה מתקשר עם השלמות לקניות, ולרגע זה מכעיס אותי כי הוא מפריע לי להאזין. ואז הוא מתחיל לשיר לי לתוך הדיבורית קטע מהשיר, כמובן בזיופים ובאלף ואחת שגיאות במילים. הוא כל כך שונה ממני, לא מכיר אף שיר בעל פה, אולי רק את התקווה, ואתם צריכים לראות מה הוא עושה לשירי החגים. אבל בגלל זה אני כל כך אוהבת אותו.
כפר גלעדי, פתח להם שער, בשטחי כינוס הרי אין בונקרים מבוצרים,
ומי ישמור? מי ישמור?
על אנשי מילואים בחלקת אדמה שמחכים לפקודת מלחמה?
ובכל חלקת אדמה, בכל חלקה,
דוממים לתמיד כל החברים שלך,
נותרתם בלי מקום להיכנס,
אבל אתה עוד איתי, זה סוג של נס
כשייפתח עליי, כשייפתח,
רק פתח לנו שער,
(את העולם כולו אשכח)
רק פתח לנו שער,
פתח לנו שער,
פתח לנו שער
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
