המכונית האוטונומית של משפחת שגב התנהגה כנשוכת נחש. חצי דקה קודם לכן, אבן עגלגלה עשתה את מסלולה החרישי אך הוודאי מהגבעה שמול הכביש המתפתל, נחתה בקול חבטה על מכסה המנוע, קיפצה משם לשמשה הקדמית ועפה לגג הרכב. אחרי רגע או שניים של תהייה קיומית, החליטה האבן להתגלגל שמאלה ומצאה את מנוחתה בשולי הכביש. מחשבי הרכב המיושן, שעדיין נתמכו בחיישנים בטכנולוגיית דור 15 שכבר נחשבת למוצג מוזיאוני, לא ידעו כיצד להתמודד עם עומס הנתונים והשינוי הפתאומי במצב. שלושת ילדי משפחת שגב שנמצאו באותה שעה ברכב הסתחררו עם תנועת המתכת הצורמנית, ולאחר כמה שניות של חרדה שנדמו כנצח, מצאו את עצמם מוטלים בדממה במכונית הפוכה, רק גלגליה נעים וקולה לא יישמע. יהודה הבכור נפצע בינוני, ושני אחיו, יוסי ואהוד, נפצעו קל.
במהרה החל להתאסף קהל סביב הרכב. כמה מתושבי העיר עזרונית הזעיקו מיד אמבולנס, שלקח את שלושת הילדים לבית החולים "עזרי וישעי" הסמוך. כעבור זמן קצר יצאו השוטרים־הרובוטים מהנמ"ר – ניידת מרחפת – והחלו לחקור את האירוע. בשתי היממות הראשונות לאחר מכן, אזרחי ישראל שלא היו מעורבים בתאונה באופן אישי או שאינם תושבי עזרונית, כלל לא שמעו על המקרה. לסטטיסטיקה העגומה של תאונות הדרכים בשומרון – בעיקר בכביש הרוחב המחבר בין כפר־סבא לשכם – נוספה עוד שורה אחת לא באמת מסקרנת. אלא שאז נכנס לתמונה הושע עם־שלם.
הושע עם־שלם נולד בשנת 2223 למשפחה ישראלית שגרה בשומרון דורות על גבי דורות. בתקופת ילדותו כבר נמשך רצף הבנייה הישראלי משכם – עיר יהודית הולכת ומתחרדת – עד פאתיה הצפוניים של אל־מרום, לשעבר רמאללה. את ההיסטוריה הרחוקה והמדממת של האזור, עת חיו במקום אבות־אבותיהם של "יהודי ההר", היה אפשר למצוא רק בארכיונים דיגיטליים מאובקים: שם נשמרו הדים למהדורות חדשות ובהן פיגועים, דקירות, חטיפות ומעשי איבה אחרים, שכיום נראים כשייכים לעולם הדמיון. "עם אחד – זיכרון אחד" הוא הנרטיב הלאומי שכנסת ישראל החליטה עליו עוד בזמן שסבא־רבא של עם־שלם היה חי, וכך היה.
אלא שהושע עם־שלם היה אחר. מאז ילדותו בלטו בו שתי תכונות עיקריות: עיקשות וחתירה לחקר האמת. השילוב של שתי אלה עם אידיאולוגיה קיצונית שחיפש ומצא במעמקי האינטרנט, הביא אותו להתעסק יותר ויותר באופי ובצורה של הגיור ההמוני ההוא, הצטרפות מאסיבית לעם היהודי שהתחוללה במהלך איטי אך נחוש במשך כמה דורות, והפכה את ארץ ישראל שמהים ועד הירדן למיושבת ביהודים בלבד, גם אם עדיין מחולקים לשלוש קבוצות הנבדלות במנהגיהם – מזרחים, אשכנזים ויהודי ההר.
כתבות קודמות בפרויקט דור תת"ח:
האטרקציה שתביא לארץ מיליוני ג'יהאדיסטים וצלבנים
תת"ח עכשיו: כך תיראה ישראל של 2048
אומרים שהיה פה שמח, אנחנו אומרים – עוד לא ראיתם כלום
כשהיה עדיין נער בישיבה תיכונית, בסעודת פורים אחת, ניסה להעלות מהאוב את הסיפור העתיק על טבח גולדשטיין במערת המכפלה. מהר מאוד התפתחה מהומה בחדר האוכל, כששלושה נערים מכיתתו, כולם בני רבנים מעדת יהודי ההר, עזבו את המקום בדמעות. בשיחה עם ראש הישיבה הסביר עם־שלם שהוא חושב שאין זה נכון להתעלם מהעבר, גם אם הוא רחוק ונשכח. ראש הישיבה הביט בו בעיניים טובות והשיב: "זה בערך כמו שמישהו יגלה לך פתאום שבזמן יציאת מצרים אבות־אבותיך היו חלק ממשפחת קורח או עדתו, ורק בדרך נס ניצלו הם ונולדת אתה. היית מרגיש נעים?". הרב רכן מעבר לשולחן המשרדי הגדול שבחדרו הספון עץ, ולחש אל עם־שלם: "אתה יודע, אחד מראשי משפחתי נהרג לפני כמעט 200 שנה בפיגוע שעשה לא אחר מאשר אחד מאבות־אבותיו של הרב אלאפי, המחנך של כיתה י"א. אתה מבין מה יקרה כאן אם אשמור לו טינה על זה?"
עם־שלם, כמעט למותר לציין, לא השתכנע. משהו בער בו, ולמשהו הזה קראו סירוב להכיר ביהודי ההר כיהודים כמותו. הייתה לעם־שלם רק בעיה אחת. הלך המחשבה שלו, שהלך וקיבל צורה של פסיכוזה, היה טאבו בחברה הישראלית של שנות ה־2200. זה לא היה רק הפוליטיקלי־קורקט, שלא אפשר דיון כלשהו בשאלה אם יהודי ההר אכן יהודים המה לכל דבר ועניין, אלא גם המציאות, שכפתה את עצמה על אחרוני הספקנים. יהודי ההר, שרק הארכיונים הנשכחים עוד זכרו שפעם קראו להם פלסטינים, השתלבו בחברה היהודית כמעט מרגע שהחלה המסה הקריטית שבהם להתגייר ולהפוך לישראלים לכל דבר ועניין.
בהתחלה היו אלה טפטופים מוזרים ולא מייצגים. משפחה מחברון שחצתה יום אחד את רחוב השוהדא, קיבלה מקלט בשכונת אברהם אבינו, התגיירה והפכה לאחד מכלי ההסברה המשמעותיים ביותר של ישראל בכל הנוגע לשליטתה בעיר האבות; או שתי נשים מטול־כרם שהגיעו באישון ליל לעמדת צה"ל, ורגע לפני שיירו בהן, צעקו את המילים היחידות בעברית שהספיקו ללמוד בחשאי – "שמע ישראל". בחקירתן סיפרו שפרה ופועה – שיפא ופאטמה לשעבר – שבעירן יש בתקופה האחרונה מעין רחש תת־קרקעי. אנשים מתחילים לדבר בקודים שמשמעותם אחת: אחרי שנים ארוכות של מאבק כשלנו בניסיון להפוך לעם, ואולי הגיע הזמן להיטמע בחברה היהודית־ישראלית.
השמות והשֵמים
עבר זמן רב עד שהדברים צפו על פני השטח באופן ברור. ההיסטוריונים טוענים שהרגע הזה הגיע כשביום אחד בהיר בשנת 2095 יצאה תהלוכה מהכפר יטא שבדרום הר חברון, ובה נציגי אחת משלוש החמולות הגדולות בכפר, חמולת מח'אמרה.
פירוש השם מח'אמרה הוא "עושי היין" – שם מוזר לחמולה מוסלמית, כי האלכוהול אסור באסלאם. עוד בתקופות קדומות ביותר, אחרי שחרור שטחי יהודה ושומרון בשנת 1967, הייתה מוכרת מסורת שלפיה מוצא החמולה הזו מח'ייבר, נווה המדבר בחצי האי ערב, משבט יהודי שגורש בידי הנביא מוחמד בראשית ימי האסלאם. נשיא מדינת ישראל השני, יצחק בן־צבי, אף ביקר בכפר עוד לפני הקמת המדינה, וניסה לברר את שורשי המסורת הזו. במבט לאחור, יש בממצאיו של בן־צבי ממד נבואי – הוא קבע שמוצאן של שלוש משש המשפחות המרכיבות את חמולת מח'אמרה הוא יהודי. לטענת בן־צבי, שם החמולה דווקא לא קשור לייצור יין אלא לאבי המשפחה, מחימר שמו. בני מח'אמרה, התברר אז, נוהגים במשך שבוע אחד בחורף, בצמידות לחג החנוכה היהודי, להדליק נרות בבתיהם. זקני החמולה שמרו על כמה מנהגים יהודיים אחרים, ובהם הימנעות מאכילת סוגי בשר מסוימים.
בתקופת האיבה והמלחמות בין ה"ישראלים" ל"פלסטינים", הסוו חברי החמולה היטב את שורשיהם היהודיים, והכפר הפך לסמן עוין במיוחד. אך ב־2095 החליטו המח'אמרים שנמאס להם להסתתר. גם אליהם הגיעו הדי העקצוץ התיאולוגי שהחל בצפון השומרון והתפשט כאש בשדה קוצים במרחבי יישובי הפלסטינים. עשרות שנות ייאוש, ניוול, שלטון מושחת ובעיקר התנשאות ואי־אכפתיות מצד העולם הערבי, החלו לעשות את שלהן. הוסיפו לכך חברה יהודית־ישראלית מצליחה, תוססת, משגשגת ומאושרת שצמחה ממש מתחת לאפם, ותקבלו מצב שבו הרהורי היטמעות כבר מתחילים להישמע מופרכים פחות ופחות.
התהלוכה של בני הכפר בדרום הר חברון הייתה אם כן הסימן. בני החמולה צעדו לעבר בסיס צה"ל, וכשהתקרבו אליו הוציאו מכליהם באופן מתואם דגלי ישראל וטליתות. הרגע המרעיש נתפס בעדשת מצלמה של "בצלם", אך הושמד בידי התחקירן. רק שנה לאחר מכן התגלה תיעוד נוסף של התהלוכה, שנעשה בידי אחד ממשתתפיה תוך כדי הצעידה. הסרטון עורר רעש רב בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית הקורסת, ודבר אחד כבר היה ברור: גיור פלסטינים הפך למושג שנמצא בשיח הציבורי.
ספרי ההיסטוריה יודעים לספר שהתהליך לא היה קל, אבל באופן מפתיע גם לא ארוך ומסובך יותר מתהליכים דומים שהתרחשו בעבר במקומות אחרים בעולם. סייעו לכך השפות האויבות דאז, הערבית והעברית, שבסיסן השמי המשותף הקל על החיבור התרבותי בין שתי החברות, וכמובן הקרבה המשפחתית כצאצאי אותו אב קדמון, והאמונה המשותפת באל אחד.
ב־2247, השנה שבה התעופפה האבן בעזרונית – הכפר הפלסטיני עזון לשעבר – ופגעה במכוניתה של משפחת שגב, איש לא העלה על דעתו שמישהו עשה זאת בכוונה. הרי כולנו יהודים. הושע עם־שלם חשב אחרת. הוא ידע שמדובר במחשבה מוקצית מחמת מיאוס, קיצונית וכזו שהאוחזים בה נתפסים כהזויים וגזענים, אך החליט להוכיח אחת ולתמיד את מה שהוא ועוד כמה חברים לדרך כינו "השקר הגדול של המאה ה־23". ה"פיגוע" – כך התעקש לקרוא לתאונת הדרכים בעזרונית – היה מבחינתו הקש האחרון, והוא החליט לצאת לדרך.
לחיי האלכוהול
"חפץ השטן להטיל ביניכם איבה ומשטמה ביין, ולהסירכם מזכור את אלוהים ומהתפלל. האם תחדלו?" – הפסוק הזה מהקוראן היה הבסיס לתוכניתם של הושע עם־שלם וחבריו. בעולם דיגיטלי שבו הסטטיסטיקות זורמות במהירות, תוצאות הבחירות לכנסת מתפרסמות כעשר שניות אחרי סגירת הקלפיות ואין החלטה עסקית שמתקבלת בלי מדדים מדויקים, הם החליטו לחשוף את השקר באמצעות נתונים. במשך כמה חודשים נבנתה התוכנית באופן מקצועי ודיסקרטי. חברת "לבב אנוש" לשיווק יין הוקמה ונרשמה במשרדי רשם החברות בעיר הגדולה גנים (ג'נין לשעבר), עובדים מכל רחבי השומרון נשכרו, זכיינים קיבלו את כל הדרוש להם כדי להקים נקודות מכירה, ובבוקר אחד בסתיו 2247 נפתחו כל חנויות הרשת החדשה.
נתוני הקופות הרושמות נשלחו בלי הרף למטה החברה. כמעט 12 שעות ביום ישב שם עם־שלם ועסק בניתוח המידע. המטרה הייתה ברורה: להוכיח שהיקפי מכירת היין ביישובים של "יהודי ההר" נמוכים משמעותית לעומת המכירות ביישובי היהודים מקדמת דנא. לעם ישראל, כך האמין עם־שלם, לא תהיה ברירה אלא להיווכח שלא מדובר בגיור אמת, אלא בסיפור הונאה ענקי שסופו מי ישורנו. הנה, תכנן בראשו, כבר ומיד הוא יציג קבל עם ועולם את האמת הניצחת: במסתרים הם ממשיכים לשמור את האיסור הגורף על יין באסלאם. לכו תדעו מה עוד הם מכינים לנו. נרדמנו בשמירה. התמכרנו לתחושת הביחדנס המזויפת. הכול חלק מעלילה גדולה שיום אחד תקרוס על ראשינו.
שוב ושוב היה חוזר על הפסוק מפרק א' בספר שמות, שהפך אצלו ואצל חבריו למוטו: "הבה נתחכמה לו, פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו ועלה מן הארץ". מדינת ישראל היא תינוקת בת 300 שנה, אמר לחבריו בלהט בפגישות ההכנה, אנחנו יכולים לאבד הכול בשנייה.
בערב פסח שנת ו'ח העיר צלצול סלולרי את עם־שלם. על הקו היה עומרי, אחד מחבריו למשימת היין הגדולה. "מה קורה, אח? תגיד, לא עברו שבועיים מאז שהיינו אמורים לצאת לתקשורת עם הנתונים?". מצידו של עם־שלם השתררה דממה רועמת. כבר חודש הוא התהלך בתחושה קודרת ומחריפה. הנתונים לא רמזו על דבר שיוכל להוכיח את מה שציפה שיוכיחו. ביישובים של יהודי ההר נמכר היין כמים, בכמה מקרים אף יותר מביישובי היהודים הקדמוניים. בהתחלה עוד חשב שזו טעות סטטיסטית שתתאזן – הרי ברור שמדובר במזימה. אבל עוד נתון על יום עסקים מוצלח לזכיין בשכונת הווילות החדשה בשכם גרם לעם־שלם להבין שהסיפור נגמר.
עומרי קלט הכול גם בלי שעם־שלם הוציא מילה מפיו. "אני בחוץ, אחי. וגם יותם וגדעון ביקשו ממני למסור לך את אותו הדבר. צריך להודות שטעינו. כולנו יהודים, מתברר".
לעם־שלם נדרשו יומיים כדי להתאושש מהמפלה. בתוך תוכו עדיין האמין שהוא־הוא הילד הקטן ששם את האצבע בחור שבסכר, תוך כדי זעקת "המלך עירום". בייאושו כי מר לו, פנה לאדם היחיד שאיתו ידע שיוכל לדבר על הנושא בלי שיוקע מיד כגזען בזוי. סבא שלו, סבא הטוב עם הזקן העבות והמבטא הארץ־ישראלי המושלם. עם־שלם גרר את רגליו הכושלות מביתו לעבר ראש הגבעה. בשעת לילה מאוחרת הוא דפק בדלת, והסבא פתח אותה בחיוך מאיר עיניים, כאילו ידע מי עומד להגיע. "הושע, יא אללה איתך. מה שלומך נכד?"
השיחה הייתה ארוכה וקולחת. כרגיל, נושאים לדבר בהם לא היו חסרים לנכד ולסב הקשורים זה בזה בעבותות של אהבה. בשלב מסוים הציע הושע לפתוח איזה בקבוק יין ולשתות משהו. "מה יין עכשיו", חייך אליו הסב והחווה תנועת ביטול בידו, "12 בלילה". נו, בדיוק הזמן לאיזו כוסית, התעקש נכדו. "אבל אין לי יין בבית", אמר הסב בחיוך, "אולי אכין לנו תה?"
כמה דקות טובות של שתיקה חלפו עד שעם־שלם פתח את פיו, שפתיו יבשות ובעיניו התחלה של דמעות: "סבא, אף פעם לא ראיתי אצלך יין". מבטו של עם־שלם עלה באיטיות אל מול פני סבו. ארבע עיניים יוקדות הביטו אלו באלו. ואז אמר הסב בקול חלוש, ששמץ של מבטא רחוק שעם־שלם התקשה לנקוב בשמו היה מוטבע בו בבירור, כמעט בלתי מורגש אך נוכח מאין כמותו: "הושע יקר שלי, יש לי משהו חשוב מאוד לספר לך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
