הפעיל הצעיר והנמרץ שהסתער על המפלגה הדתית־לאומית סימל מראשית דרכו הפוליטית עידן חדש, משוחרר מהתדמית העסקנית והגלותית שדבקה בה. בנעוריו הוא היה פעיל בבני עקיבא בחיפה, עיר הולדתו, ומיד בתום לימודיו בתיכון יבנה הוא התגייס לצה"ל, בלי לחבוש את ספסליה של אחת הישיבות. במפלגה הוא התבלט כמי שקורא להתחדשות, לפתיחת השורות וליציאה מהמגזריות; לא להסתפק עוד בעשייה מגזרית, אלא לחתור להגיע לעמדת הנהגה לאומית. לאחר שכבש את צמרת המפלגה הוא כיהן כשר החינוך מטעמה והביא אותה להישגים פוליטיים מרשימים – אך גם ספג כל העת ביקורת מבוחריו. היו שטענו שהוא לא תורני מספיק; אחרים האשימו אותו שאינו נאמן מספיק לארץ ישראל, והקימו מפלגות ימין חדשות שיתחרו על קולות המגזר.
לא, לא מדובר בראש הממשלה נפתלי בנט. המנהיג שחולל סביבו את כל הסערות האלה היה זבולון המר ז"ל, יו"ר המפד"ל שקדם לו בדור. אך כשקוראים את הספר "זבולון המר – ביוגרפיה פוליטית" (הוצאת אוניברסיטת בר־אילן), קשה להימלט מההשוואה בין תחנות החיים האידיאולוגיות והגיאוגרפיות של השניים. "כבר כשבנט התחיל את דרכו ב'בית היהודי', כל חוקרי הציונות הדתית דיברו על המר ועל המרד של צעירי המפד"ל בשנות השבעים", אומר מחבר הספר, ד"ר אהרון (רוני) קמפינסקי. "שני האישים השמיעו קריאה דומה – צריך לחולל שינוי בציונות הדתית מבחינה פוליטית, 'משהו חדש מתחיל'. ועם כל זה, ההתנהלות שלהם הייתה שונה לגמרי. ניקח לדוגמה את מערכת היחסים עם הרבנים: המר היה קשור מאוד לרב שלמה גורן, ושמירת הסטטוס־קוו בענייני דת ומדינה הייתה קרובה לליבו. הוא נאבק על הסטטוס־קוו בסוגיות כמו מיהו יהודי, השבת ומעמד הרבנות הראשית. המר גם היה מחובר מאוד למגזריות, והדבר בא לידי ביטוי בין השאר במאמץ שלו לשמור על החינוך הממלכתי־דתי. בנט כבר לא היה במקום הזה".
23 שנים חלפו מפטירתו של זבולון המר, ממנהיגיה הבולטים של הציונות הדתית אחרי הקמת המדינה. הוא היה יו"ר המפד"ל הראשון שחבש כיפה סרוגה, הדתי־לאומי הראשון שכיהן כשר החינוך, וגם הראשון שמונה לסגן ראש הממשלה. השיא שרשם במשרד החינוך לא נשבר עד היום: 11 שנות כהונה צבר שם המר, כשמילא את התפקיד הזה בחמש ממשלות שונות. הוא זכה להנצחה בשמותיהם של רחובות ובתי ספר – אך דרכו הפוליטית לא נחקרה עד כה, ולא הוקדשו לו ספרים וביוגרפיות. קמפינסקי משער שאולי הסיבה לכך היא המורכבות של משנתו. "יש הרבה שניוּת בתפיסות של המר, הוא היה מתלבט אמיתי. כך או כך, בזירת המחקר הייתה פה לקונה רצינית. מתוך השכבה שנקראה 'דור הצעירים' במפד"ל, הוא היה הכי הרבה שנים בפוליטיקה, וגם כיהן במשך תקופה ארוכה כיו"ר המפלגה. הוא לא מנהיג שבא והלך, כך שהיה פה כר נרחב למחקר. אני בחרתי להתמקד בעשייה הציבורית שלו, בלי להיכנס לסיפורו האישי והמשפחתי. בעיניי הסיפור הפוליטי שלו מעניין במיוחד, לנוכח מה שעבר בשנים הללו על המפלגה, על התנועה ועל הציבור שהוא ייצג".
הרבנות הראשית מינתה שר
את דרכו הפוליטית החל זבולון המר בשנת 1958. הוא היה אז בן 22 בלבד, ובקורות חייו הופיע רק פרק מוצלח כקומונר בבני עקיבא. יחד עם חברים צעירים נוספים החל המר לפתח את המשמרת הצעירה במפד"ל – מפלגה שהוקמה שנתיים קודם לכן כאיחוד של "המזרחי" ו"הפועל המזרחי". ותיקי המפלגה עודדו את שילובם של הצעירים מתוך הבנת התועלת האלקטורלית שהם יכולים להביא, אך המר וחבריו ביקשו למרוד. המפד"ל הייתה אז שותפה זוטרה בממשלות מפא"י, והתמקדה בעיקר בדאגה לצורכי המגזר; הצעירים דרשו לעלות קומה, "לצאת מהגטו הדתי" ולחתור לעמדות הובלה ברמה הלאומית.
מלחמת ששת הימים טרם פרצה, התיישבות ביהודה ושומרון עדיין לא נראתה באופק, והמשימה שסימן דור ההמשך הייתה, במילים של ימינו, מדינת הלכה – לא פחות. "בתקופה הראשונה של מרד הצעירים, הם לא דיברו על ארץ ישראל", מסביר קמפינסקי. "הם דיברו על צורך ב'מדינת התורה', רצו לאסור על נסיעת מכוניות בשבת ולהחיל חינוך ממלכתי־דתי על כל הציבור הישראלי. המטרה שלהם הייתה לעלות מדרגה גם בהיבט של ההנהגה, שזה אומר שבירת הברית ההיסטורית עם מפא"י. צריך לזכור שבימים ההם איש עוד לא דיבר על אפשרות של מהפך פוליטי".
בבחירות 1959 המשמרת הצעירה עדיין תמכה בהנהגה הוותיקה של המפד"ל, אבל ב־1963 כבר הפכו הצעירים לסיעה עצמאית בתוך המפלגה, ובבחירות 1965 שובץ המר כנציגם ברשימה לכנסת. בשלב הזה הוא הוצב במקום ה־15 ונשאר כצפוי מחוץ לכנסת, כשהמפלגה זכתה בלא יותר מ־11 מנדטים.
הפרק השני של המרד התרחש לאחר מלחמת ששת הימים ובעקבותיה. באחד ממאמריו אז ציין המר ש"נהפכו לבבותיהם" של צעירי הציונות הדתית שחזרו מן המלחמה. המפד"ל נחשבה אז לתנועה יונית מובהקת, וראשיה התנגדו אפילו לקיום אירועי "יום ירושלים" שנה לאחר המלחמה, אך הצעירים החלו לפעול לשינוי המגמה ולקידום רעיון ארץ ישראל השלמה כמצע רשמי. "עד אז הצעירים קצת התקשו במרד שלהם", אומר קמפינסקי. "לא היה להם קל לשכנע את הציבור, להסביר מה לא טוב בדור הוותיקים ולמה צריך למרוד בו. מלחמת ששת הימים נתנה להם את הסיבה. הם התחילו לדבר על התנחלויות ועל ארץ ישראל השלמה, נושאים שהם לא עסקו בהם קודם".
כלומר, הם קצת תפסו טרמפ על מלחמת ששת הימים?
"בנושא הזה אני מביא דברים שסיפר דני ורמוס, אחד ממנהיגי הצעירים. שנים רבות אחרי המרד הם נפגשו, כל החבורה, ותהו בינם לבין עצמם אם ההתקוממות שלהם הייתה אמיתית, או שהם סתם רצו להחליף את הדור הוותיק וחיפשו נושאים. בסוף הם שכנעו את עצמם שהמניעים היו אמיתיים, אבל אני חושב שעצם העלאת השאלה הזאת היא דבר מעניין".
לקראת ועידת המפד"ל, שנערכה שנה וחצי לאחר המלחמה קיימו הצעירים כנס של 250 צירי ועידה שתמכו ברעיון ארץ ישראל השלמה. המטרה הייתה להפעיל לחץ על המפלגה לקבל החלטה חד־משמעית ברוח זו. מנהיג המפד"ל חיים משה שפירא, שהוביל את הקו המתון, התנגד להתארגנות. בוועידה עצמה הגיעו שפירא והצעירים לנוסח החלטה מוסכם, שלפיו "הזכות על הארץ המובטחת היא דתית והיסטורית".
ערב בחירות 1969 שובץ המר במקום התשיעי ברשימת המפד"ל. המפלגה זכתה ב־12 מנדטים, וכך בגיל 33 החל המר לכהן כחבר כנסת. המפד"ל המשיכה את הברית ההיסטורית עם מפא"י וישבה בממשלת המערך, אבל נציג הצעירים נקט קו מדיני ניצי ועצמאי. בהצבעת אי אמון שהתקיימה בעקבות הצהרתה של ראש הממשלה גולדה מאיר ששטחי יהודה ושומרון עומדים למשא ומתן, הצביע המר בניגוד לעמדת מפלגתו ותמך בהפלת הממשלה. הוא גם הציע לחוקק חוק לעריכת משאל עם על עתיד יהודה ושומרון. במקביל הפך המר לסמן התורני במפלגתו בסוגיות דת ומדינה. המגמה הזו התחזקה בשנת 1972, כשלתפקיד הרב הראשי האשכנזי נבחר הרב שלמה גורן, שהפך לפטרונם של המר וסיעתו. הקשר ביניהם בא לידי ביטוי בין השאר בניסיונם של הצעירים לשנות את חוק השבות כך שהוא יכיר בגיור אורתודוקסי בלבד.
מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה הניחו את היסודות לשני תהליכים שונים, אפילו מנוגדים, בקרב צעירי המפד"ל. מצד אחד נכרתה ברית פוליטית בין גוש אמונים ובין המר וחברו יהודה בן־מאיר. "בחיבור הזה היה שילוב של אינטרסים", מסביר קמפינסקי. "לאנשי גוש אמונים הייתה אידיאולוגיה והתלהבות, אבל הם לא היו פוליטיים; ולצעירי המפד"ל, שהיו פוליטיים, הייתה סוף־סוף אידיאולוגיה להיאחז בה". מצד שני, בראייה לאחור אפשר לומר שהמלחמה הקשה סימנה גם את תחילת ההתמתנות המדינית של המר ובן־מאיר, סמנים ימניים שהלכו והפכו לנושאי דגל הפרגמטיות במפד"ל.
לאחר בחירות 1974 פעלו המר והצעירים להקמת ממשלת אחדות לאומית, במחשבה שהנהגה משולבת כזו תיטיב עם ההתיישבות ביש"ע יותר מאשר ממשלה של המערך לבדו. המהלך לא צלח, והמפד"ל נכנסה שוב לממשלת המערך בראשות גולדה מאיר. כשהמחאה הציבורית בעקבות כשלי מלחמת יום הכיפורים הלכה וגברה, התפטרה גולדה מתפקידה והוחלפה בידי יצחק רבין, ששאף לשמור על הרכבה של הממשלה היוצאת. המר וחבריו, בשיתוף אנשי גוש אמונים שדרשו לפתור את סוגיית "מיהו יהודי", הצליחו הפעם במאבקם הפנים־מפלגתי: לראשונה זה שנים רבות, המפד"ל לא הייתה חלק מהממשלה. אלא שההישג של הצעירים לא שרד זמן רב, וחודשים ספורים לאחר מכן חזרה המפד"ל לקואליציה. בהצבעה על כניסתה לממשלה הסתפקו המר ובן־מאיר בהימנעות.
במהלך 1975 היה המר שותף פעיל במאמצי גוש אמונים לחידוש ההתיישבות היהודית בשומרון, אבל בקיץ התרחש אירוע שהרחיק אותו מהמאבקים בשטח: בעקבות פטירתו הפתאומית של מיכאל חזני, שר הסעד מטעם המפד"ל, הוצע להמר לרשת את תפקידו. הוא מצידו ביקש את רשותו של הרב גורן להיכנס לממשלה שמתעלמת מדרישתה של הרבנות הראשית לתקן את חוק השבות. בצעד נדיר, שקשה לדמיין אותו מתקיים היום, התכנסה מועצת הרבנות הראשית כדי לדון אם לאשר את מינויו של המר לשר. התשובה הייתה חיובית, וזבולון המר בן ה־39 הפך לחבר בממשלת ישראל.
גוש אמונים חברתי
עם מינויו לשר הבהיר המר שבכוונתו להיאבק על שלמות הארץ, ודרש להיות חבר בוועדת השרים להתיישבות. עם זאת מציין קמפינסקי בספרו כי באותם ימים פנה המר לאפיק ממלכתי יותר וניצי פחות. "כשאדם מגיע לעמדת הנהגה, הוא מבין יותר את המורכבות של הסוגיות. המר אמנם לא הפך לאיש שמאל, אבל כשמסתכלים מצד אחד על העמדות שלו מיד אחרי מלחמת ששת הימים ומצד שני על התמיכה שלו בהסכם השלום עם מצרים, אין ספק שהוא עבר שינוי הדרגתי". כבר בתחילת כהונתו פנה המר לראש לשכתו זבולון אורלב, והטיל עליו משימה מהפכנית שבישרה את כיוון העשייה שלו בשנים הבאות: הקמת "גוש אמונים חברתי". הוא אמנם עדיין היה הסמן הימני בממשלת רבין ולא זנח את הפעילות למען ההתיישבות, אבל החל לעסוק גם בתחומים חברתיים מגוונים.
מהפכת הצעירים של המר וחבריו רשמה שיא נוסף לקראת הבחירות של 1977. מחשש שהשר יצחק רפאל ימונה למנהיג המפד"ל, חברו הצעירים לסיעת "למפנה" המתונה של יו"ר המפלגה, יוסף בורג. המר קודם למקום השני ברשימה לכנסת, מיד לאחר בורג, אך ויתר על מקומו לטובת הרב חיים דרוקמן, שגויס כדי להביא את קולותיהם של בני הישיבות ואנשי גוש אמונים. בבחירות הללו רצה המפלגה תחת הסיסמה "מפד"ל יפה", סלוגן שלדברי קמפינסקי רמז לשינוי המהותי שעברה – מדור הוותיקים לעידן הצעירים. אם תרצו, "משהו חדש מתחיל" בגרסת שנות השבעים.
המפלגה גם פעלה לראשונה בקרב מצביעים לא דתיים, במעין הכרזה על יציאתה מהסקטוריאליות הצרה. ובאשר לחלוקה בין ימין ושמאל, בבחירות הללו טענה המפד"ל שהיא אינה שייכת למחנה פוליטי מסוים, אלא מעדיפה להיות לשון מאזניים. "מנקודת מבט היסטורית אפשר גם להצביע על פרדוקס בדרכם החדשה של הצעירים", כותב קמפינסקי. "מחד גיסא הם התמתנו מבחינה מדינית וכביכול סטו מדרכם המקורית, אולם מאידך גיסא, דווקא ההתמתנות הייתה אבן דרך בדרכם המקורית – לפרוץ למרכז הזירה הפוליטית".
בבחירות 1977, כשהשלטון עבר לליכוד, שחזרה המפד"ל את הישג השיא שלה – 12 מנדטים. בממשלה החדשה שהוקמה קיבל המר את תפקיד שר החינוך, מינוי שעורר חששות רבים בקרב המחנה החילוני. יוסי שריד טען שהמר נמנה עם "פלג קיצוני וקנאי של גוש אמונים". מאמר המערכת של העיתון דבר יצא בכותרת "להגן על חינוך ממלכתי־חילוני", והעיתון על המשמר הזהיר מפני "הנציג המובהק של הימין הרדיקלי במפד"ל", ואף הביע חשש שהשר החדש יחייב כיסוי ראש בשיעורי תנ"ך.
גם מצד הציבור הדתי־לאומי התורני נרשמה התנגדות למינוי. הרב צבי יהודה קוק, שרצה שהרב דרוקמן יכהן כשר החינוך, כינה את המר "עסקן" ואיים לנתק כל קשר עם המפד"ל. בהמשך הוא פרסם הודעה נחרצת נגד המפלגה, והגדיר את מינויו של המר "חילול השם".
בניגוד לחששות החילונים, כהונתו הראשונה של המר כשר החינוך התאפיינה בממלכתיות, בפתיחות ובמדיניות חברתית. הוא הכווין מורים להוראה בפריפריה, והכיר לראשונה בחינוך המסורתי כשהקים את רשת תל"י (תגבור לימודי יהדות) והעניק לה גב ממלכתי ותקציבי. "המר רצה להוכיח שהוא שר של כולם, ושהוא לא דואג רק לחינוך הדתי", אומר קמפינסקי. "הקמת תל"י הייתה רחוקה מאוד מרוח המפד"ל, שהייתה אז שמרנית הרבה יותר. המר מבחינתו רצה להכניס יותר יידישקייט לחינוך הממלכתי. לדעתי, הוא לא כל כך ציפה שבפועל הרשת הזו תלך לכיוונים קונסרבטיביים יותר. לא זו הייתה כוונתו".
פרופ' דוד הרטמן, שכיהן כיועצו הקרוב של המר, נחשב לאחת הדמויות שהשפיעו עליו באותם ימים. מנכ"ל משרד החינוך דאז אליעזר שמואלי העיד שהמר והרטמן נהגו ללמוד בחברותא מדי יום, ושהשר הפנים את גישתו המתונה של יועצו, איש הזרם האורתודוקסי הליברלי. שמואלי עצמו עבד גם עם השר הקודם, אהרן ידלין מהמערך, והמר החליט להשאירו בתפקיד.
התמתנותו של המר קיבלה ביטוי בתחום המדיני. הוא תמך כאמור בהסכם השלום עם מצרים, ובכך יצר קרע בינו לבין חבריו מגוש אמונים. "אנשי המפד"ל חשבו שהכיוון של ממשלת בגין יהיה בניית עוד התנחלויות, ופתאום נפל עליהם הביקור של סאדאת בארץ", אומר קמפינסקי. "הם התלבטו איך להתייחס לאירוע. האגף היוני של בורג תמך לגמרי בהסכם עם מצרים, והאגף הניצי של הרב דרוקמן התנגד. להמר הייתה עמדת ביניים, ולדעתי בנושא הזה הוא באמת היה גם פה וגם שם. מצד אחד הוא תמך בארץ ישראל השלמה, ומצד שני ראה פה הזדמנות לשלום שהליכוד מוביל, במחיר נמוך יחסית – מסירת סיני בלי פגיעה ביהודה ושומרון. כשעלה להתנחלויות הוא עשה זאת בהתלהבות גדולה, בהיותו אדם אמיתי ולא ציני, אבל כשפתאום הייתה הזדמנות להסכם שלום תחת בגין, המר לא ראה את עצמו מתנגד לזה".
הכוח של לשון המאזניים
מגמת ההתמתנות נמשכה גם בשנים הבאות. ב־1981 הוא התנגד להפצצת הכור העיראקי; במלחמת לבנון הראשונה הוא התנגד לכניסת צה"ל לביירות, ובהמשך תמך בהקמת ועדת חקירה לאירועי סברה ושתילה; בשנת 1986 הוביל את התיקון לחוק הגזענות, שחסם את מפלגתו של מאיר כהנא מלרוץ לכנסת. באותה שנה השלים המר באופן אישי את מהפכת הצעירים, כשירש את יוסף בורג בראשות המפד"ל. אחרי למעלה מחצי יובל של פעילות, הוא הוכתר כמנהיג הפוליטי של הציונות הדתית. אבל המפלגה שקיבל לידיו הייתה שרויה במשבר: בבחירות 1984 צנח כוחה של המפד"ל לארבעה מנדטים בלבד. רבים מהמצביעים המזרחים העדיפו את ש"ס שהתמודדה אז לראשונה, והציבור הימני עזב אותה לטובת מפלגת "מורשה" של הרב דרוקמן ויוסקה שפירא.
המר פתח במאמצים לשיקום מפלגתו, והצליח להחזיר את הבכירים הפורשים. עם זאת הוא לא ויתר על עמדותיו המתונות: בוועידה האידיאולוגית ניסה המר להשיג תמיכה של מרכז המפלגה בהסכמי קמפ־דיוויד, אך הדבר לא עלה בידו. בשנת 1988 הוא כשל גם בבחירות המקדימות במפד"ל, והפסיד את ראשות המפלגה לפרופ' אבנר חי שאקי. בן־מאיר, חברו של המר, נדחק למקום לא ריאלי ועזב את המפד"ל לטובת מפלגת מימד המתונה בראשות הרב יהודה עמיטל.
לאחר בחירות 1988 פעל המר להקמת ממשלת אחדות נוספת בין הליכוד למערך, וזו אכן קמה. גם לאחר שפרס הפיל אותה ב"תרגיל המסריח", העדיף המר ממשלה רחבה על פני ממשלת ימין בראשות שמיר. "אחת השאלות המעניינות היא אם המר התאכזב מהליכוד", אומר קמפינסקי. "התשובה לכך מורכבת למדי. המר כנראה הבין שמבחינה פוליטית, ברגע שהמפד"ל מזוהה לגמרי עם הליכוד, היא מאבדת את הייחוד שלה והופכת למיותרת. הוא אמנם לא רצה לחזור לברית ההיסטורית עם המערך, אבל שאף למעמד של לשון מאזניים, ותמיד תמך בממשלות אחדות".
לכאורה, הקמת ממשלות כאלה עמדה בניגוד לאינטרס הפוליטי של המפד"ל. בממשלה רחבה, הכוח שלה נעשה קטן יותר.
"זה נכון. המר קיבל את תיק החינוך רק בממשלות צרות, ולמרות זאת תמיד העדיף אחדות – למעט הממשלה שהוקמה לאחר מהפך 77'. זה היה חלק מתפיסת העולם שלו. הוא לא אהב את הסחיטה הפוליטית מצד המפלגות הקטנות. כשהתחילו חריקות בין פרס ושמיר, הוא כתב להם שלא יעזו לפרק את הממשלה".
בממשלת הימין שהקים שמיר בשנת 1990, חזר המר למשרד החינוך. לקראת בחירות 92' הוא נבחר מחדש ליו"ר המפד"ל. המפלגות הימניות שנשפו בעורפה – התחייה, מולדת ומפלגתו של הרב משה לוינגר – גרמו לה לרוץ הפעם תחת סלוגן ניצי, "המפד"ל לימינך". ובכל זאת, לאחר ניצחונו של יצחק רבין תמך המר בהידברות עם מפלגת העבודה על הצטרפות לקואליציה. "הוא רצה לחבור לממשלה כמו בברית ההיסטורית של המפלגות, ולא לממשלת אוסלו כפי שהייתה בסופו של דבר", אומר קמפינסקי. "חיים רמון ויוסי ביילין מנעו את כניסת המפד"ל, אבל רבין דווקא השאיר דלת פתוחה והחזיק אצלו את תיק הדתות, למקרה שהם יצטרפו. כל זה הפך ללא רלוונטי כשהגיע הסכם אוסלו. בשלב הזה המר התייצב בבירור בימין: זה כבר לא היה כמו פינוי סיני, אלא איום של ממש על ההתנחלויות".
אחרי ארבע שנים כאופוזיציה לוחמת הגיעו בחירות 1996. הליכוד שב לשלטון, והמפד"ל הגדילה את כוחה משישה מנדטים לתשעה. "ההישג העיקרי של המר בבחירות הללו היה שהוא הצליח בכישרון רב לאחד את כולם. בהצבעה במרכז המפלגה הוא ממש התאמץ ליצור רשימה מגוונת, שתביא לידי ביטוי את כל אגפי הציונות הדתית. הוא גם הקים גוף שיפעל בקרב מצביעים לא־דתיים, אבל ברשימה עצמה לא היו חילונים; זה היה הגבול.
"ההישג של המר ב־96' הגיע אחרי הרבה שנים של תסכול שחזר על עצמו בכל מערכת בחירות. הוא תמיד אמר: אם אלך ימינה יגידו שאני ימני מדי, ואם אלך שמאלה יגידו שאני מתון מדי. הוא לא ניסה לזגזג, ופתאום בבחירות האלה הוא נחל הצלחה".
בממשלת נתניהו שב המר לכהונה נוספת במשרד החינוך ושימש גם כסגן ראש הממשלה, אך זו הייתה קדנציה קצרה. בינואר 1998 הלך המר לעולמו לאחר שחלה בסרטן. בן 61 בלבד היה במותו. מהביוגרפיה שכתב קמפינסקי עולה שהמר התחיל את דרכו כמי שמניף את נס המרד, אך כשהגיע לראשות המפלגה נעשה דומה לוותיקים שמרד בהם: מתון יותר מדינית ודתית, ועוסק לא מעט בשמירה על ענייני המגזר. "בהרבה מובנים זה מה שקרה", אומר קמפינסקי. "הצעירים הצליחו להביא את מנהיגם לתפקיד הבכיר ביותר, אבל בסוף המר וחבריו לא התנהלו אחרת מקודמיהם.
"אחד מחבורת הצעירים אמר לי לפני כמה שנים: 'טעינו. הוותיקים הבינו שצריכים קודם כול להקים את הקומה הראשונה של שמירה על הסטטוס־קוו ועל האינטרסים של הציבור הדתי כדי לבנות את עצמנו, ורק אחר כך אולי להקים את הקומה השנייה. אנחנו מיהרנו מדי'".
אפשר לומר שהמר הקדים את זמנו כשדיבר על יציאה מהמגזריות להנהגה לאומית?
"כנראה לא הייתה לכך בשלות – או מבחינת הציבור, או מבחינת המציאות. גם בתחום הצבאי צעירי המפד"ל דיברו על יציאה לקצונה והשתלבות בדרגות הגבוהות, וזה אכן הגיע, אבל אחרי שלושים שנה. יש דברים שמבחינה היסטורית צריכים להתבשל, ובמובן הזה מרד הצעירים אכן היה מוקדם מדי".
ד"ר רוני קמפינסקי (46), נשוי ואב לשישה, משתייך לקהילה דתית־לאומית תורנית בעיר אלעד. הוא אומנם נולד וגדל בבני־ברק, שהייתה עיר מגוריו של זבולון המר במשך שנים רבות, אך לא הכיר אותו. בנעוריו למד בישיבה התיכונית החרדית מערבא, ומשם המשיך לישיבות ההסדר אור עציון וכרם ביבנה. אחר כך למד לתואר ראשון ושני במדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן, והדוקטורט שלו עסק ברבנות הצבאית. כבר 12 שנים הוא מרצה בבר־אילן ובמכללת אפרתה, שם הוא גם מכהן היום כדקאן אקדמי וכראש החוג ללימודי אזרחות.
לפני שש שנים ראה אור ספרו הקודם של קמפינסקי, "בפקודת הרבנות: התפתחותה של הרבנות הצבאית בישראל". לדבריו, הוא תמיד היה מרותק לבחינת הבדלים בין־דוריים. "ברבנות הצבאית עסקתי בהבדל בין תקופת הרב גורן למה שיש היום, וגם במקרה של המר בחנתי למעשה את השינוי שחל במעבר מדור לדור".
ומה יקרה לדעתך בדור הבא? המפד"ל נמחקה למעשה מהכנסת, האם היא עוד תשוב להיות כוח בפוליטיקה הישראלית?
"על פניו נראה שהמפלגה במתכונתה הנוכחית לא תוכל לעבור לבדה את אחוז החסימה, ויידרשו שוב חיבורים בציונות הדתית. בשלב הזה קשה לדעת איך תתארגן הציונות הדתית לקראת הבחירות הבאות, כי יש הרבה נעלמים: האם ממשלת בנט־לפיד תשלים את ימיה? האם נתניהו יישאר יו"ר הליכוד? האם הציבור הדתי־לאומי ירגיש נרדף ומאוים בתקופת הממשלה הנוכחית? האם תהיה תמורה ביחסי דת ומדינה? אלו הסוגיות שיכריעו את עתיד הפוליטיקה הציונית־דתית, וכרגע הכול פתוח. היעלמות מפלגות הציונות הדתית היא אפשרות ריאלית, וכך גם המשך הישרדותן".
האם מישהו כמו זבולון המר היה יכול היום לשקם את המפד"ל?
"אני לא יודע אם אדם כמוהו היה מצליח להוביל את המפלגה ואת הציבור הדתי־לאומי של ימינו. יכול להיות שהציבור עצמו השתנה, והיום יש פחות כבוד לעסקנות המפלגתית ולאנשים מסוגו של המר, שהפוליטיקה הייתה המקצוע שלהם. בסוף צריכים לדעת לשמור גם על תקציבים, כי דרכם אתה מוביל מהלכים. היום אנשים לא מבינים שזו הפוליטיקה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
