על השולחן במשרדו של דן שינמן, בביתו ברמת־אפעל, מתנוססת רק דיפלומה אחת: תעודה המכריזה על השתייכותו לאיגוד הסופרים. כאילו האדם היושב כאן מאחורי השולחן אינו פרקליט צמרת לשעבר, שרשימת לקוחותיו חופפת במידה רבה את רשימת עורכי הדין המצליחים והמוכרים בישראל בעשורים האחרונים. יעקב נאמן, יעקב וינרוט, דורי קלגסבלד – כולם בחרו בו לייצג אותם כשהם עצמם נאלצו לשבת על ספסל הנאשמים. גם איש העסקים גד זאבי וכמה וכמה פוליטיקאים בכירים שכרו את שירותיו. לא תמיד הוא הצליח לשכנע את בית המשפט בחפותם של מרשיו, אבל רבים מהתיקים שניהל הסתיימו בזיכוי מהדהד.
כשאני שואלת את שינמן באיזה פסק דין הוא גאה במיוחד, הוא לא מתלבט ונוקב מיד בשמו של יעקב נאמן. ביוני 1996, שעות אחדות לפני מינויו של נאמן לשר המשפטים בממשלת נתניהו הראשונה, עתר העיתונאי יואב יצחק לבג"ץ וטען שהשר המיועד מסר בעבר הודעות כוזבות לבית המשפט וביצע מעשים פליליים. כעבור כמה חודשים הוגש נגד נאמן כתב אישום בגין הגשת תצהיר כוזב ומסירת עדות שקר במשטרה. במאי 97' החליט בית המשפט לזכות אותו מכל אשמה, לאחר שהוכח כי נאמן פעל בתום לב. הוא חזר לשולחן הממשלה, הפעם בתפקיד שר האוצר.
"לנאמן ולי היה קשר מדהים, למרות שהוא לא מהמיליה שלי", מספר שינמן. "הכרתי אותו לראשונה בשנות השמונים. באישיות שלו היה משהו שחיבר אליו אנשים. לא במקרה הוא היה אהוב ומקובל גם על דתיים וגם על חילונים. נוצרה בינינו ידידות עמוקה, וכשהוא היה על ערש דווי, באתי לבקרו בשערי צדק. האמונה הדתית שלו סייעה לו גם במשפט, וגם כאשר היה חולה. הוא היה אדם חכם מאוד, צנוע. כשייצגתי אותו נהניתי מכך שהוא קיבל את המרות שלי כסנגור, שיתף פעולה והלך איתי לאורך כל הדרך, בלי להתווכח. אחד הדברים שאני גאה בהם במיוחד הוא הבליץ שהשגנו: כבר בתחילת החקירה נאמן התפטר, בלי לחכות להגשת כתב אישום, וכמה חודשים אחר כך הוא כבר חזר לממשלה".
לשאלה אם גם בנימין נתניהו היה צריך להתפטר עם פתיחת ההליכים המשפטיים נגדו שינמן מסרב להתייחס; ממשיכות דרכו במשרד, הוא מסביר, מייצגות כיום את נוני מוזס בתיק 2000. עם זאת, הוא אומר, "כעיקרון אני חושב שמה שנאמן עשה היה נכון מאוד, וזה בהחלט עזר לו משפטית. הגישה שלנו הייתה עניינית: לאחוז את השור בקרניו ולקצר את התהליך".
גם במקרה של נאמן וגם במקרה של שר משפטים אחר שייצגת, חיים רמון, נטען שהפרקליטות תפרה תיקים למי שנתפסו בעיניה כאויבים. יש בסיס לטענה הזו?
"באופן כללי אני לא חושב שיש תופעה של תפירת תיקים. בהסתכלות של 40 שנה, כמי שהיה פעיל במערכת הזו ואחר כך התבונן בה מהצד, אני יודע שמערכת המשפט בישראל מפגינה יושרה וענייניות הרבה יותר מהמערכות אחרות. כמובן, יכולה להיווצר תופעה נקודתית של שאפתנות־יתר. כסנגור נלחמתי במקרים כאלו, וזה היה חלק מקו ההגנה שלי. בסופו של דבר שוטרים ופרקליטים הם בני אדם, ויש שהם נתפסים לקו מסוים. צריך להילחם בזה, אבל לבוא ולומר בגלל מקרה כלשהו שהמערכת תופרת תיקים – זה הרסני ולא ראוי. גם כל השופטים באים לתפקיד בלב נקי ומתוך רצון לעשות צדק. לא תמיד הם יעשו זאת, יש כשלים ותמיד יהיו, אבל באופן כללי המערכת טובה, נקייה ועניינית".
שינמן עצמו לא היה רחוק מלמלא את אחד התפקידים הבכירים ביותר במערכת הזו: בדיעבד התברר לו שיעקב נאמן חשב למנות אותו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, אך לא הספיק לעשות זאת לפני שהתפטר מכהונתו כשר. גם אילו נשאר במשרד המשפטים, ספק אם שינמן היה מקבל על עצמו את המשימה. לדבריו, בכל פעם שהוצע לו תפקיד ציבורי, הוא העדיף להישאר בשוק הפרטי. בתחילת דרכו היה פעיל בלשכת עורכי הדין, ואחר כך יכול היה להתמנות לשופט, "אבל כנראה לא חשתי בתוכי שאני רוצה להיות 'סיביל סרבנט'".
ובכל זאת, אין בך תחושת החמצה על שלא קיבלת את תפקיד היועמ"ש?
"ממש לא. נאמן דיבר איתי על זה גם בקדנציה הנוספת שלו כשר המשפטים (בממשלת נתניהו השנייה – ר"ר), ואמרתי לו שלא אשקול בכלל את ההצעה. אני לא אדם חלש, ועדיין אני מסופק אם הייתי יכול במציאות הפוליטית במדינת ישראל למלא את התפקיד הזה כראוי. זו משימה בלתי אפשרית כמעט. אני לא מתיימר לומר שלו הייתי שם, הייתי עושה את זה טוב יותר מאחרים".
לפי ההסכמים הקואליציוניים, הממשלה תפעל לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה וליטול ממנו את סמכויותיו כראש התביעה הכללית – כפי שגם יעקב נאמן ביקש לעשות בזמנו. זה מהלך רצוי בעיניך?
"יש הרבה טעם בגישה שאומרת שצריך להפריד בין שני הכובעים. היועץ המשפטי משתתף בישיבות הממשלה, עובד יחד עם השרים, ויחד עם זאת הוא אמור להיות התובע שלהם ולהכריע את גורלם. זו בעיה לא פשוטה. מצד שני, היועמ"ש בישראל הוא מוסד יוצא דופן שהתפתח באופן אבולוציוני לאורך כל שנות המדינה. זה האיש שאנחנו נושאים אליו עיניים כמי שקובע את עמוד השדרה המוסרי, הערכי והאתי של מדינת ישראל. מתנגדי הפיצול אומרים שסמכויותיו של היועמ"ש כתובע הן חלק מהעוצמה שלו. בין שתי הדעות האלו אין לי עמדה ברורה היום. פגשתי בקריירה שלי כמה יועצים משפטיים, טענתי בפניהם, ראיתי אותם בעבודתם, ואני יכול לומר שהמודל הנוכחי הוא אחד המודלים המוצלחים במתכונת השלטונית של מדינת ישראל".
עולם ללא גבולות
הריאיון עם דן שינמן יכול להזכיר דיון בבית משפט. בעוד צד אחד, להלן אני, מנסה לגרום לשיחה לחזור אחורה, לדרמות המשפטיות ואל לקוחותיו המפורסמים, שינמן מבקש לקחת אותנו אל הספרים שהוא כותב מאז יצא לפנסיה. "הרגשתי כאילו בתוכי יושב מישהו עם אקדח, ואומר לי בלי שום פשרות: 'קדימה, אתה עושה את זה'", מסביר שינמן מדוע החליט לפני 15 שנה לתלות את הגלימה ולהתמסר לכתיבה. "הסביבה לקחה את זה קשה, זה נראה מטורף, אבל כל חיי חיפשתי מודלים אישיים משלי, שמתאימים לי. אני לא מטיף לאחרים להיות כמוני. זה מה שאני עשיתי, ומי שרוצה לחקות את המודל שלי או לקבל ממנו השראה – מוזמן".
העילה הרשמית לפגישתנו היא ספרו החדש, הרביעי, "ארי והילה" (הוצאת כנרת־זמורה). ארי הוא איש עסקים שמפעל חייו קורס לנגד עיניו בעקבות המשבר הכלכלי העולמי של 2008; הילה היא ציירת רומנטיקנית. יחד הם מנסים להציל את עסקיו של ארי, את שמו הטוב ואת הקשרים בתוך משפחתו. באמצעות פיתולי העלילה נוגע שינמן בדילמות עסקיות, משפטיות, משפחתיות ואנושיות, שהוא מכיר מעבודתו רבת השנים כסנגור. "זה ספר שמבטא במידה רבה את תפיסת העולם שלי, את ההתמודדות שהדור שלי מרגיש מול השתנות העולם", אומר שינמן.
אתה מדבר בו על הבעיות שעורר המשבר ההוא – סביב הכלכלה, העולם הווירטואלי, יחסי האנוש. 13 שנים אחר כך, שנת הקורונה הוכיחה לנו שלא למדנו כלום, ושאנחנו שוב באותה הנקודה.
"כתבתי את הספר במשך שמונה שנים וסיימתי אותו בדיוק ערב משבר הקורונה, אבל זה צירוף מקרים. לא צפיתי את המגפה, אבל ידעתי שהעולם שלנו טומן בחובו משברים גדולים מאוד במגוון תחומים – כלכלים, חברתיים ואחרים. הקורונה הציפה מכלול של בעיות שהצטברו במשך שנים רבות. העולם הוא קולקטיב שכולל המון אנשים, ויש לו חשיבה מצטברת. היא לא לגמרי רציונלית, היא לא צפויה, זה תהליך אבולוציוני שמתרחש כל הזמן. ב־2008 אכן האמנתי שהמשבר יחולל שינוי וייצור חשיבה אחרת, אבל התוצאה הייתה הפוכה: העולם נכנס לפאזה של אובדן גבולות בכל התחומים, הבעיות הלכו גברו, והיום אנחנו שוב על סף התפוצצות. יחד עם זאת אני עדיין מאמין ברוח האדם. כתבתי על כך מאמר שנכנס כנספח לספר, וחתמתי בשירו של שאול טשרניחובסקי 'שחקי שחקי', כי באמת כפי שנאמר בשיר – 'שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך'".
שני גיבורי ספרו הם אלמנים בגיל השלישי. את הרעיון לכתוב על סיפור אהבה שמתרקם בין דמויות כאלה קיבל שינמן לאחר ששניים מחבריו הטובים איבדו את בנות זוגם. "כשאתה נחשף לסיפורים כאלו, זה בהחלט מעורר מחשבה על מה יכול לקרות לך חלילה, מה יהיה דינך אם אתה תתאלמן. בחרתי בדמויות של אנשים בני שבעים פלוס, כמוני; זה גיל שאדם יכול עדיין לחוות בו התאהבות בדיוק כמו בגיל עשרים, ואולי אפילו בצורה טובה יותר, כי יש לו בשלות".
בספר הוא מרבה לדון בשאלות של עושר מול אושר. "יש בנושא הזה אשליה גדולה. ייצגתי ופגשתי אנשים עשירים, אבל האם הם מאושרים בהכרח? קשקוש. חלקם מאוד לא מאושרים. הם מאוימים, הם לחוצים. למה רוב אנשי ההייטק שעושים אקזיט פורשים וקונים יאכטה? למה הם לא ממשיכים לעשות עסקים? כי הם לא רוצים לשחק שוב עם הגורל. זה עולם מתעתע וחסר גבולות, שקשה לחיות בתוכו. אדם שיש לו שלד ערכי מאושר יותר ומגשים את עצמו יותר ממי שיש לו כסף. וזו לא אנטיתזה להצלחה או לכלכלה חופשית".
את תחלואי העולם הפיננסי של ימינו הוא ממחיש בספרו באמצעות נושא המינוף: "הכלכלה היום ממונפת בכל העולם. מסתכלים על הכסף כמשאב: הוא עולה לך כך וכך, כמו כל חומר גלם, אני חושב שזה לא נכון. חוב הוא דבר שצריך להחזיר אותו, ואם הכלכלה אימצה איזה כלל שלפיו חובות לא מחזירים אלא רק ממחזרים – זה לא מוסרי. כלכלה טובה בעיניי היא כלכלה ערכית. לא פשוט להגשים אותה, כי בעולם חסר גבולות הכסף הוא זה ששולט. אני כן רואה בתקופה האחרונה סימנים מעוררי אופטימיות. נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, למשל, דוגל בשיטה שונה. מצד שני, במהלך העבודה על הספר דיברתי עם אנשי כלכלה, ורבים מהם סבורים שהמינוף נותן תנופה למשק ולחיים. אז יש כאן דילמה, ואני מציף אותה".
מנתח ללא סכין
שינמן (77) נשוי לדניאלה, אמנית וציירת, שמתוך עולמה הוא ברא לדבריו את דמותה של הילה. יש להם שלושה ילדים ותשעה נכדים. הוא גדל בשכונת בורוכוב בגבעתיים, "שכונה חלוצית" על פי הגדרתו. "המקימים שלה חשבו שהם יכולים להגשים סוג של סוציאליזם עירוני. זו הייתה תקופה ערכית מאוד. לא משנה לאיזה צד של המפה הפוליטית השתייכת – הייתה צניעות. נכון שלא הייתה לנו טכנולוגיה, הרפואה לא הייתה מתקדמת, ומהבחינה הזאת אף אחד לא רוצה לחזור לשנות החמישים. חיי ההורים שלנו היו קשים, והמדינה הייתה בראשית דרכה עם כל הסבלות שנלוו לכך. אבל היה משהו טוב באוויר, הייתה כאן הסכמה רחבה יותר לגבי המסד הערכי. גם אם לא כולם היו מלאכים, החברה הייתה ערכית".
אביו היה בעליה של סוכנות עיתונים, אמו הייתה קוסמטיקאית שתחת אצבעותיה עברו לא מעט מפורסמות – ריטה, יונה אליאן, לילי שרון ועוד. "גדלנו שלושה ילדים בחדר אחד, וזו הייתה תקופה יפה מאוד", מספר שינמן. אחיו, יעקב, פנה לקריירה משפטית ובשיאה מונה לסגן נשיא בית המשפט של מחוז המרכז; אחותם, שולה שפיגל, היא מפיקת סרטים שחתומה בין השאר על ההצלחה של הסדרה "טהרן".
מגיל צעיר אהב דן דרמה ומשחק. הוא שיחק בהצגות בית הספר ואף כתב את חלקן, ואת כישוריו רתם בהמשך לטובת תפקידו כסנגור. "היופי בעבודה הזו הוא השילוב בין החלק הדרמטי והאמוציונלי לחלק הלוגי. זו גדולתו של המשפט, וגדולתו של האדם. המחשב תמיד יוכל לעשות את הפעולות האנלוגיות והאנליטיות טוב יותר מאיתנו, אבל למחשב אין נשמה, ואת הסינתזה הזאת הוא לא יוכל לעשות".
את ראשית דרכו במשפט עשה שינמן כעתודאי. הוא למד משפטים באוניברסיטה העברית, ושירת כסנגור וכתובע בפרקליטות הצבאית. לאחר שחרורו עסק במשפט האזרחי. בעקבות היכרותו עם דוד ליבאי – אז עורך דין ומרצה, ולימים שר המשפטים – החל שינמן להיכנס אל התחום הפלילי, ועשה בו חיל. בגיל 63, דווקא כשהוא בשיא הצלחתו, החליט כאמור לקטוע את הקריירה המשפטית כדי שיוכל להתפנות לכתיבה. לשם כך הוא היה צריך ראשית כול להעביר את מושכות המשרד לבנות טיפוחיו, עורכות הדין נוית נגב ואיריס ניב־סבאג. "במקצוע המשפטי יש היום חמישים אחוזי ייצוג לנשים", הוא מציין. "בשירות הציבורי יש נשים שהגיעו לצמרת, כמו מרים נאור ודורית בייניש, אבל בשוק הפרטי נוית ואיריס הן היחידות שנמצאות בטופ שבטופ. הן גדלו אצלי הרבה שנים וממשיכות את דרכי, ואני גאה בהן מאוד".
תהליך החפיפה נמשך שנתיים, כאשר שינמן מייעץ מאחורי הקלעים אך לא מופיע בבית המשפט. "זו הייתה תקופה קשה בשבילי, הרגשתי כמו מנתח שלא מנתח. בכל אותו הזמן תהיתי אם אצליח להיות סופר. לא הייתה דילמה פנימית אם לעשות את זה או לא, השאלה רק הייתה אם זה יעבוד. כשהתחלתי לכתוב וראיתי שאני יכול לעשות את זה, הייתי מאושר".
במרכז הספר הראשון שכתב, "ניתוח לב פתוח", עומדת דרמה משפטית סביב דילמה של המתת חסד. הגיבור, מנתח הלב פרופ' אסף זוסמן, מחליט שלא להאריך את חייה של חולה קשישה, ומואשם בהריגתה. כל אחד משלושת השופטים הדנים בתיקו מציג עמדה אחרת בשאלת אשמתו או חפותו. ברקע לכתיבת הספר, מספר שינמן, עמדה התקופה שקדמה לפטירת אביו, לפני 22 שנה. בני המשפחה הביאו לבית החולים את האב, חולה סרטן במצב סופני. "באחד הלילות, כשלא שהינו לידו, הכניסו לו צינור תוך־קני. באנו ומצאנו אותו מחובר למכונת הנשמה כשהוא בהכרה מלאה ובסבל בל יתואר, שלא הוביל לשום דבר. הוא התענה במשך חודש בכאבי תופת. זה השפיע עליי מאוד. אני חושב שגם האנשים הכי קיצונים מבחינה דתית, מסכימים היום שבמצבים מסוימים צריך להרפות.
"עם זאת, במציאות של מדינת ישראל, התחום הזה נותר לא ברור. גם כשהמשפחה והצוות מסכימים לא להנשים אדם בסוף ימיו, אין כאן שום הלכה ברורה, ו'חוק הנוטה למות' לא פותר את הבעיה. היו צריכים להקים בכל בית חולים ועדה שתחליט מה לעשות במקרים כאלו, כי רוב המשפחות מחכות להנחיה. בכל דבר שקשור לטיפול, אנשים מקשיבים לרופאים ומבקשים לשמוע אם הם ממליצים כך או אחרת; בחלק הזה, הם פתאום הולכים הצידה כי הם חוששים".
אחרי שסיים את כתיבת הספר, גילה שינמן שהחלק הקשה בדרך להצלחה עדיין לפניו, שכן המבקרים לא מיהרו לפרגן לעורך הדין האוחז בקולמוס הסופרים. "רציתי שהקהל יקרא את מה שכתבתי, אבל לא היה פשוט לשכנע שדן שינמן, סנגור מעולה ככל שיהיה, הוא גם סופר. אז למה שאנשים יקנו את הספרים? זה היה אתגר גדול. אני יכול להבין מדוע אנשי הספרות מתקשים להעניק לי את כותר הסופר. אני לא כועס, אני מסתכל על הדברים כהווייתם".
ב"ניתוח לב פתוח" נוכחת גם דמותו של מנתח דגול, פרופ' חומסקי, שהחליט להוריש את סכין המנתחים לזוסמן, על אף שהוא עצמו עדיין צעיר. ואם הבחנתם בדמיון לסיפור של שינמן וממשיכות דרכו, זה בהחלט לא מקרי. בכלל, ההשוואה בין רופא לעורך דין שבה ועולה כמה פעמים בשיחתנו. אף שהמנתח נתפס בציבור כדמות הירואית שמצילה חיים והסנגור נחשב למי שמגן על פושעים וממלט אותם מריצוי עונשם, שינמן משוכנע שיש הקבלה בין שני אנשי המקצוע: "שניהם עוזרים לבני אדם, ושניהם חייבים לבוא מתוך עולם ערכי. לדעתי, רופא שלא מייצג מסד של ערכים, הוא לא רופא טוב".
לרבים מאיתנו אין בעיה עם הערכיות של הרופאים, אלא עם זו של עורכי הדין.
"אני יודע מה המחשבה המקובלת, והיא לא מטרידה אותי. כשייצגתי אנשים זה בדרך כלל התפרס על פני חמש עד עשר שנים, ובתוך פרק הזמן הזה אתה הופך לדמות מרכזית בחיי האיש ומשפחתו. זהו אדם שנמצא במשבר הקשה ביותר שידע, ואתה במידה רבה גם הפסיכולוג של הלקוח וגם הרופא שלו. אתה מחזיק אותו למעשה. זה תהליך של חיים, ואם אתה עושה אותו עם כל הנשמה, כל משפט כזה מטביע בך חותם לנצח.
"הלקוחות שלי ידעו שלפי תפיסת העולם שלי, האמת היא זאת שתשרת אותם, ולא כזב ושקר ותרמית. זה השפיע עליהם. אני לא אומר שהמצאתי איזה מודל לעולם נקי; גם אני בן אדם ולקוחותיי הם בני אדם, אבל תמיד חשבתי שחיפוש האמת, הן בעובדות הקשיחות והן בעובדות הרכות, הוא המתכון להצלחה".
ועדיין, לא כל לקוחותיך צדיקים וישרי דרך. מרשך אהוד אולמרט, למשל, נשלח לכלא.
"אולמרט יוצג במשרד אחרי פרישתי, ולא אתייחס לתיק שלו, אבל תפיסת העולם שלי אומרת שיש שני חלקים באמת. בחלק העובדתי הקשיח, אין בכלל שאלות. זה ספר, זה טלפון", הוא מצביע לעבר חפצים בחדר. "כאן אני מחפש את האמת וחותר להגיע אליה. החלק המעניין יותר הוא הנרטיב, האמת הרכה. בתחום הזה יש תמיד שני צדדים, וכל אחד מושך לכיוון שלו, כמו בית הלל ובית שמאי. זה יותר מלגיטימי שאני, כסנגור, אמלא את תפקיד בית הלל. זו הערובה היחידה לכך שהשופט, שנמצא באמצע, יגיע להחלטה דרך פלורליזם משפטי.
"גם בנרטיב לא חיפשתי אמת כוזבת. יש גבולות למה שאתה יכול להגיד על יושרה ויושר, אבל בתוך הגבולות האלו הגנתי על הלקוחות שלי. ייצגתי נאשמים בדין הפלילי, ואם שכנעתי את בית המשפט שההתנהגות של מיוצגיי, גם אם אינה נורמטיבית, אינה פלילית – עשיתי את עבודתי".
לקוח מפורסם אחר שלך, עמרי שרון, הורשע בהקמת עמותות קש לקבלת מיליוני שקלים למסע הבחירות של אביו. אלה העובדות הקשיחות במקרה שלו.
"עמרי קיבל תרומות בניגוד לחוק, בזה אין ספק, אבל במציאות הפוליטית והחברתית של אז זה לא היה יוצא דופן. כל הנושא של תרומות לפריימריס לא מוסדר. בבחירות הכלליות יש חוק מימון מפלגות, שם הקריטריונים ברורים יותר, אבל מי מממן מועמדים בבחירות מקדימות? התמודדות בפריימריס דורשת הון תועפות, מאיפה אתה לוקח אותו? מחיים וממשה שייתנו לך מאה שקל? כאן מתחילה הבעיה. בארצות הברית בית המשפט נתן אור ירוק לחברות גדולות לתרום גם לקמפיין אישי בפריימריס".
עד כמה אריק שרון ליווה מקרוב את המשפט של בנו?
"כאבא הוא היה מודאג ואכפתי מאוד. היו לי שיחות ארוכות איתו, האחרונה שבהן התקיימה כמה חודשים לפני שהתמוטט. חזרתי אז הביתה ואמרתי לאשתי שאני חושש מאוד למצבו, כי הוא נראה כאילו עבר את סף היכולת שלו. זה היה אחרי שהחזיר את עזה והקים את קדימה, בליכוד הוקיעו אותו, הוא כבר לא היה צעיר, וזה היה לו קשה. הרגשתי שהמשא כבד עליו".
גוונים של ניגוד עניינים
רק פעם אחת במהלך הריאיון, נדמה שקור הרוח של שינמן נסדק מעט. זה קורה כשאני מזכירה תיק מתוקשר אחר שנטל על עצמו – ייצוג ידידו עו"ד דורי קלגסבלד, שבשנת 2006 הורשע בגרימת מותם של יבגניה וקסלר ובנה ארתור בתאונת דרכים. לאורך כל המשפט קראה התקשורת להחמיר בעונשו של קלגסבלד, אך הוא נידון לבסוף רק ל־13 חודשי מאסר בפועל. "סבתו של ארתור, רופאה במקצועה, הגיעה לבית המשפט ושלפה את תמונת הנכד", מספר שינמן. "היא סיפרה שהיא בעצמה חתכה את חבל הטבור שלו כשנולד. זה היה קורע לב, אין מילה אחרת. מצד שני, המון אנשים אמרו לי: 'מה שקרה לדורי היה יכול לקרות גם לנו'. וזה נכון. זה לא כרטיס בכיוון אחד, ודווקא אם אתה נכנס לפן האנושי, יש פנים לכאן ולכאן. אנשים נהרגו, זה בהחלט אירוע קשה מאוד, ואתה צריך לעמוד בתווך כשכל התקשורת נגדך".
במשך כל הקריירה שלו לא ייצג שינמן נאשמים בעבירות מין. רק פעם אחת, מעט לפני פרישתו, הוא חרג מהקו הזה כשהיה סנגורו של חיים רמון. "אני לא רוצה לדבר על לקוח ספציפי, אבל אני חושב שאחד הדברים הטובים במודרנה הוא הנושא של מעמד האישה. אם יש מקום שבו הטכנולוגיה והגלובליזציה עשו טוב לערכים, זה התחום הזה. מעמד האישה השתפר דרמטית, וחלק מזה הוא הנושא של השוביניזם המיני – דברים שפעם נחשבו לנורמטיביים או נתפסו כדוק של שובבות, והיו אפילו שראו יתרון מסוים בלהיות 'דון ז'ואן', היום נתפסים כלא מקובלים. יש תהליך חיובי, אבל כמו כל תהליך, הוא גם מייצר הגזמות ותופעות לא חיוביות. לשימוש בטכנולוגיה לפרסום האשמות יש גם מחיר, ואפשר בקלות לגרום עוול. בתחום עבירות המין, רק במשפט אפשר באמת לגעת בדקויות".
ב־2009, אחרי שכבר פרש מהעיסוק בעריכת דין, חזר שינמן לבית המשפט כמעין יועץ חיצוני, במשפטו של עו"ד יעקב וינרוט ז"ל, שהואשם בשוחד ובהלבנת הון. "שלושים שנה יעקב ואני עבדנו כמתחרים, אבל עם הרבה כבוד הדדי. בפרשת צאלים ב' למשל היינו בשני צידי המתרס (שינמן ייצג את סגן מפקד סיירת מטכ"ל, דורון קמפל; וינרוט ייצג את סרן א', מפקד הצוות שמהירי שלו נהרגו חמישה חיילים – ר"ר). כשיעקב פנה אליי וביקש שאייצג אותו, אמרתי לו: בהחלט אקח על עצמי את התיק, אבל לא אופיע באולם. איריס ניב־סבאג עמדה בפרונט, ואני הייתי מאחורי הקלעים. לשמחתי, המשפט הסתיים בזיכוי מלא. וינרוט היה ג'ינג'י סוער, הוא בא מהתחום הפלילי, תחשבי כמה חווייתי היה הייצוג שלו".
מה לדעתך צריך להיות הקשר בין עורך דין ללקוח? האם הוא אמור להזדהות איתו ללא סייג?
"לא הייתי החבר של לקוחותיי, אבל כן הייתי ידידותי. יש גבול שאי אפשר להגדיר. אם אתה בקשר טוב מדי עם הלקוח, תאבד את קור הרוח הנדרש. מצד שני, אתה כן צריך להיות נלהב ומעוניין".
ומה לגבי קשרים בין עורכי דין לשופטים? פרשת אפי נוה הראתה לנו עד כמה זה עלול להיות בעייתי.
"כל הנושא של ניגוד עניינים הוא מסובך ולא פשוט. יש הרבה ניגודי עניינים – עורכי דין מכירים שופטים, פוגשים אותם. אנשים מחוברים, כי אנחנו חיים בחברה קטנה. אז להגיד שכל ניגוד עניינים הוא פסול ופלילי – זו שטות. אבל איפה עובר הגבול? בעיניי זהו ציר שמתחיל בלבן, עובר דרך עבירות משמעת באפור בהיר, הפרת אמונים באפור כהה, ושוחד בשחור. יש קווים רכים שאפשר לחלוק לגביהם, אבל אני לא מוכן להגיד שהעולם הזה שטוח, ולהשוות בין דין משמעתי לכתב אישום בעבירת שוחד.
"באנגליה מקובל ששופטים יושבים באותו בר עם עורכי הדין; כאן יש יותר ריחוק, אבל עדיין אי אפשר להגדיר את הגבולות. בכלל, המחשבה שאפשר להגדיר דברים במשפט מבוססת על מיתוס אבסורדי. את הדברים הגדולים והחשובים אי אפשר לקבע לנוסחה, והם במידה רבה נתונים לשיקול דעת. גם את הכלל ש'אין עונשין אלא אם כן מזהירין' קשה מאוד לקיים היום, כי הדברים לא באמת ברורים. פעם היו משחדים בכסף שנכנס לכיס; היום לא משחדים כך, אלא נותנים פרסום, תמיכה פוליטית. לא פשוט לומר 'יש כאן ניגוד עניינים מושחת', ומצד שני אני גם לא מוכן לומר שזה אף פעם לא מושחת. זו אחת הבעיות הקשות של המציאות היום".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
