יש בה בנועה משהו ממגנט. בעומק המבט שלה, באחיזת ידה בשלב ה"נעים מאוד", בחום שעוטף אותך מקירות הבית המציגים שלל יצירות פרי ידיה. מאוחר יותר היא תספר שהייתה צריכה להתגבר על מחסומי חינוך ורגש כדי ללמוד לחבק את ילדיה ונכדיה, אבל אנחנו לא מוצאים לכך שום רמז.
נועה וירח אינם מדור המייסדים של אלון־שבות, בכלל לא. הם הגיעו ב־1986 – כשהוא כבר בן 52, היא בת 47 והיישוב בן 16. והם עדיין נרגשים מקבלת הפנים. בני הזוג רותם לא הכירו איש באלון־שבות, אך בטרם פרקו ארגזים אחד כבר הביא להם אבטיח, אחר ארוחה שלמה, זו דרשה בשלומם, ואלה הפכו לחברים קרובים.
ירח (ירחמיאל, אם לדייק) רותם (רוטה, אם בפולנית) התייתם מאביו שמואל כשהיה בן שבע בלבד. אמו שושנה מצאה את עצמה אלמנה צעירה, ענייה וחסרת אונים, עם שלושה ילדים. הסביבה שכנעה אותה לשלוח את ירח לבית היתומים הירושלמי "דיסקין", מוסד שלימים התגלה שחטא בהזנחה קיצונית, הרעבה עד כדי תת־תזונה, אלימות פיזית קשה ומניעת צעצועים וטיולים מהילדים. ועדת חקירה שהוקמה ב־1949 הטילה את האשמה על מנהלי בית היתומים. "הם הסתובבו בתפילין כל היום, אבל על 'אלמנה ויתום לא תענון' הם לא שמעו", אומר ירח.
הצלקות עדיין חרותות בליבו של ירח, כאב השותפות חרות בפניה של נועה. "יצאנו הביתה פעמיים בשנה בלבד – בפסח ובסוכות, ורק אם האמהות שלחו מכתב בקשה מיוחד", הוא משחזר. בחג שבועות אחד החליט לברוח לביתו, ושילם על כך במכות רצח. היה שווה, הוא קובע. כשהיה ילד טוב הרשו לו לקפוץ לדוד שגר בירושלים. ירח קיבל שם מלפפון, עגבנייה וביצה, שהוא אכל במשך סעודות השבת הסמוכה. בגיל עשר הוציאה אותו אמו מהמוסד, וירח החל לעבוד בקיוסק שהותיר אביו ברחוב יבנה פינת רוטשילד בתל־אביב. לימודים? אחרי דיסקין כבר לא הצליח להשתלב בשום מקום. הוא נזכר איך בהיותו בן 14 ראה אנשים זורמים ברחובות לכיוון בית דיזנגוף. אמרו שיש איזה טקס. ירח סגר את תריס הקיוסק והלך עם ההמון החוגג לעבר מה שהתברר כהכרזת המדינה.
"מנהלי המוסד הסתובבו בתפילין כל היום, אבל על 'אלמנה ויתום לא תענון' הם לא שמעו", אומר ירח. "יצאנו הביתה פעמיים בשנה בלבד – בפסח ובסוכות, ורק אם האמהות שלחו מכתב בקשה מיוחד", הוא משחזר. בחג שבועות אחד החליט לברוח לביתו, ושילם על כך במכות רצח. היה שווה, הוא קובע
העבודה הרשמית הראשונה שלו הייתה בלשכתו של שר הסעד חיים משה שפירא. תפקידו היה "לסנן מי נכנס ללשכה"; היום היו קוראים לו רל"ש. באחד הימים, בעודו צועד למשרדו שבקריה, עצר לידו רכב. מתוכו קרא השר "ירחמיאל, תיכנס", והנער בן ה־15 תפס טרמפ עם מנהיג הציונות הדתית.
במשרד ההוא נחשף ירח לגורלן של מפונות גוש עציון. "נתנו להן לגור במתחם סגור בשכונת ג'בליה ביפו, והן המשיכו בחיי קיבוץ", הוא מספר. "הגברים נהרגו או שהו בשבי. הייתה שם מסה של אלמנות בשנות העשרים לחייהן, אי אפשר לתאר". אחת מהן, מינה שיינפלד, יצאה פעם מלשכת התעסוקה "הרשמית" ופגשה חבר מכפר־עציון. מה את עושה פה? תהה, לכי מסביב, ללשכה של הפועל המזרחי. "היו עניינים של פנקס אדום ופנקס כחול", מסביר ירח. גם מינה התקבלה לעבודה במשרד הפועל המזרחי עצמו, והפכה לרואת חשבון שם. כעבור שנים תפגוש את ירח בשבילי אלון־שבות, ותזהה מיד את הנער ההוא שבגר והיה למזכיר היישוב. היא עצמה בילתה את ערוב ימיה בבית לוותיקי הגוש, מיזם מרגש שפועל במבנה של ישיבת הר עציון.
* * *
נועה לבית תשבי (שטריבר) נולדה לפני 82 שנה. אמה יוכבד ויתרה על ארוס שסירב לעלות לארץ, והגיעה לכאן ב־1925 בגפה. אביה של נועה, משה, ויתר על המשפחה כולה ("הם שקלו לשבת עליו שבעה"). הם הכירו באולפן, ונישאו אף שהיא הייתה מורתו לעברית המבוגרת ממנו בשש שנים. אחרי הכשרה חקלאית בכפר־אברהם שבפאתי פתח־תקווה, הם פנו לקיבוץ הדתי יבנה.
ירח הגיע ליבנה כ"חבר נוער", בהמלצת המדריך הנערץ יוסקה שפירא. "ילדי הקיבוץ היו באים לראות אותנו רוקדים במועדון, והייתה שם בחורה שמצאה חן בעיניי. היא הייתה בת 15 והתחלתי לחזר אחריה", מספר ירח, ונועה מוסיפה: "עד היום". איזו זכות, אנחנו אומרים להם, והם נענים: "זכות גדולה".
"נתתי לה לגמור תיכון, וב־1958 התחתנו", מספר ירח על המשך דרכם. נועה לא רצתה להישאר בקיבוץ, הספיק לה. היא לא רוצה לפרט, למעט כמה הערות על בתי הילדים ("אילוץ שהפך לאידיאולוגיה, אבל היה צריך להפסיק בזמן"). ובכל זאת, השניים בנו את ביתם בקיבוץ. אחרי כל מה שעבר בילדות, פתאום היו לירח אוכל מסודר, עבודה וביטחון, ונועה לא הייתה מסוגלת לקחת את זה ממנו. שהיא תהיה מאושרת והוא אומלל? לא בא בחשבון. הוא עבד בקיבוץ כחקלאי, כמסגר, כמרכז הקניות וכאקונום, והיא גידלה "ילדים של אחרים" בבית הילדים. שלושה מארבעת ילדיה הגניבה ללינה בביתה, ובתגובה נקראה לדיון. "די, תזרקו אותי מהקיבוץ", ביקשה. אבל הם לא זרקו.
בגיל ארבעים החליטה להתחיל ללמוד. המאבחנת הפנתה אותה לפסיכולוגיה, ונועה צחקה. היא הרי לא ראויה ללמוד דבר כמעט, אז פסיכולוגיה? במקום זה למדה קוסמטיקה, וסיימה בהצטיינות שהפתיעה אותה. הקורס התקיים במרתף בקיבוץ, וכך קרה שבסוף שעות לימודים ארוכות יצאה לרחוב וגילתה שפספסה את היורה. בכי פרץ מתוכה, נישא על גלי כל מה שהחמיצה לאורך השנים, והפעם היה זה ירח שלא הסכים לראות אותה אומללה. השניים ידעו שזה לא הגיל האופטימלי למצוא פרנסה חדשה וסביבה חברתית, אבל ההחלטה הייתה ברורה: כשהאחד ייפול – האחר יחזק אותו. המסע למהפך יצא לדרך.
* * *
אלון־שבות מנציח בשמו את השיבה אל הגוש, אל האלון הבודד שנותר לעמוד לאחר נפילת כפר־עציון, ערב הכרזת המדינה. את הקמת היישוב יזם מושקו האגדי (משה מושקוביץ), איש משואות־יצחק, ממייסדי ישיבת הר עציון בגוש המתחדש, שבהמשך הקים את בית ותיקי הגוש. נועה זוכרת היטב מנעוריה את הכמיהה אל ההר השבוי. "מדי שנה ביום העצמאות היינו נוסעים לנתיב־הל"ה. סיפרו לנו על העץ הבודד – שלמעשה לא נראה משם, כי הוא היה הרבה יותר למטה". אחרי מלחמת ששת הימים חלקה פעם עמדת שמירה עם אחד מוותיקי הקיבוץ, והוא הצביע אל האופק: "שם רחוק על ההר – זה הגוש שחזר". הילדים שלו כבר יישבו את ראש־צורים, ונועה חלמה לגור בעצמה בהר ההוא.
שנים אחר כך החלום התגשם, אבל היה לו מחיר. חצי קיבוץ עלה לרגל לשכנע את הזוג רותם להימנע מהצעד; ירח ירד עשרה קילו; אח של נועה, שהתגורר גם הוא ביבנה, לא החליף איתה מילה במשך שנה. "הקושי הגדול ביותר היה להיפרד מחברי הקיבוץ", הם נאנחים כאילו לא עברו מאז 35 שנה. באין מבנה משפחתי נורמטיבי ("כילדה היו לי בקושי שעתיים ביום בבית עם ההורים"), החברים הבוגרים היו תחליף למשפחה, והצעירים – חברי נפש. אלא שכל הדרכים הובילו לאלון־שבות. "כשאתה מקבל משלושה מקורות הצעה לגשת למכרז לתפקיד מזכיר יישוב, אתה כבר אומר לעצמך: זה משמיים", מסביר ירח. שעות אחדות לפני סגירת המכרז הוא הגיש מועמדות, והתקבל.
החלום התגשם, אבל היה לו מחיר. חצי קיבוץ עלה לרגל לשכנע את הזוג רותם להימנע מהצעד; ירח ירד עשרה קילו; אח של נועה, שהתגורר גם הוא ביבנה, לא החליף איתה מילה במשך שנה
בבוקר 1 באפריל 1986 נכנס ירח למזכירות, חיטט במגירות, עשה סדר בניירת. ב־11 בבוצר הגיע דוד נתיב, ממקימי אלון־שבות, ואמר לו: "קח את ספר הפרוטוקולים, אני בטוח שתסתדר". ירח הסתדר, גם אם לא תמיד ראה עין בעין עם הוותיקים את טובת היישוב. 165 משפחות התגוררו שם, והמזכיר החדש ביקש להגדיל את המקום כדי לדאוג לעתידו. התושבים רצו יישוב אינטימי, שכל השכנים קופצים בו לבקר זה את זה. ירח השיב: "זה יהיה מושב זקנים אינטימי. לא תוכלו לקפוץ לבקר את השכנים, כי לא תוכלו ללכת". היישוב בחר בצמיחה. אלון־שבות, אומרים בני הזוג, ממשיך להיות מקום של עזרה הדדית בלי תנאי – ותוך מתן פרטיות מלאה. הם מתפעלים גם מהרמה התורנית. פלא בעיניי שנשארנו דתיים בקיבוץ, אומרת נועה. לא ידעתי שם כלום.
כאן היא הייתה לקוסמטיקאית שממגנטת אליה חברות חדשות. ירח שימש 14 שנים כמזכיר, ואחר כך עבר לעבוד בישיבה. "בקיבוץ, כשסדרן העבודה שלח אותי לנקות שירותים – הלכתי לנקות שירותים. אז כשאומרים לי היום לעבוד במכבסה ולהיות נהג, אני נהג".
רחוב מגוריהם נקרא מגדל עדר, על שם היישוב החקלאי היהודי הראשון שהוקם באזור הגוש. בעקבות פרעות תרפ"ט חרב היישוב ההוא, אחרי שנתיים. הרחוב הקטן בעל המטען ההיסטורי הכבד מאכלס היום שופט בית המשפט העליון, שלושה ראשי ישיבה, ארבע אחיות, רופא, וזוג אדיב להדהים, שאנחנו חושדים שהוא חלק מרכזי מגאוות היחידה.
