דג ושאינו דג

יש אנשים שכבר לא אצליח לפגוש. הם לא יובילו אותי בחולות להציל פרח בסכנת הכחדה, לא יתצפתו איתי על ציפורים ולא יגלו איתי מין חדש של פרוק רגליים. הם כבר לא פה, זה טבע העולם. ובכל זאת לא הייתי רוצה לעשות אפליה על בסיס שנתון. בבמה האישית הזו מותר לי לפרגן קצת למאורות הגדולים, אנשי מחקר וטבע שיצרו את התשתית המדעית והמחקרית לטבע הארצישראלי והמציאו את שמירת הטבע המקומית. כן, לפני שקמו הפרופסורים והדוקטורים והשמות הגדולים שמככבים אצלי דרך קבע בכתבות ועושים דברים יפים וחשובים, פעלו פה הדינוזאורים הגדולים שהתחילו הכול. שמות כמו אמוץ זהבי, עזריה אלון או היינריך מנדלסון מוכרים לרבים בציבור, אבל יש כאלה שפחות.

הנה, לפני כמה שבועות שמתי לב שמלאו 50 שנה לפטירתו של מאור ענק בתחומי הזואולוגיה, ביולוג ימי, חוקר דגים ודו־חיים, פרופסור היינץ שטייניץ שמו. בערב יום העצמאות של שנת 1971 הוא נפטר באופן פתאומי כשהוא בן 62 בלבד. בעיתון דבר ציינו בכותרת גדולה את האירוע. בלמרחב סיפרו על הלוויה והזכירו את שליטתו באנטומיה של חרקים ובטקסונומיה של דגים ובהיסטולוגיה של דו־חיים, לצד כמה ציוני דרך בחייו הקצרים והפוריים: התחנה והמעבדה לביולוגיה ימית שהקים באילת ועד היום קרויה על שמו, משלחות המומחים שארגן, אוסף הדגים שיצר באוניברסיטה העברית והצמיחה שלו עם המוסד, הקשרים שטיפח בקהילה המדעית הבינלאומית.

שטייניץ היה חוקר נמרץ שלא התעצל. הוא שייט לאורך הבקע הסורי־אפריקני – באזור אגם החולה והכנרת בצפון, בים המלח במרכז ובמפרץ אילת ובים האדום בדרום, כולל בחצי האי סיני. באחת מגיחותיו הצפין שטייניץ לביצות החולה בלוויית איש המכון הביולוגי בתל־אביב פרופ' היינריך מנדלסון. השנה הייתה 1940 והשניים גילו לתדהמתם שני פרטים של מין דו־חי חדש ואנדמי לעמק: עגולשון שחור גחון. מנדלסון לא רצה לשים אותם בפורמלין כנהוג, ולכן הם הונחו יחד בצנצנת. למחרת גילו החוקרים שהפרט הגדול אכל את הפרט הקטן. שטייניץ, ירושלמי גאה, הקניט את מנדלסון ואמר שחבל שהפרט הירושלמי אכל את התל־אביבי, ואז לקח אותו אליו לאוסף. אגב, המין שנחשב במשך שנים לנכחד נמצא לפני כמה שנים מקפץ להנאתו בשמורה, ועשה כותרות. המאמר הרשמי שחיברו השניים, שנתן למין את שמו, יצא בשנת 1943. מאז הוסיף שטייניץ עוד מינים רבים שאיתר וגילה והגדיר ואסף.

***

הוא נולד בברסלאו שבגרמניה דאז – היום בפולין – לאב רופא וזואולוג בעצמו. היינץ המשיך את המורשת ולמד את אותם התחומים בדיוק, אבל עם עליית הנאצים נטש יחד עם אשתו את לימודי הרפואה ועלה לארץ. בפלשתינה הוא לא קיבל אישור לעסוק ברפואה – צעד קטנוני למנדט הבריטי, צעד גדול לדגה הים־תיכונית. הוא התחיל לעבוד בחקר מזיקים בתחנות חקלאיות ברחובות ובפתח־תקווה, תחת עינו הבוחנת של אחד מראשוני הזואולוגים העבריים: פרופ' שמעון בודנהיימר, עוד מאור יקי מכובד. "אני חושב שכמו כל המדענים שיצאו בזמן מגרמניה ובאו הנה, ולא בשמחה גדולה, גם שטייניץ פחות התחבר להווי הישראלי, לשפה ולהתנהגות", מספר לי האקולוג פרופ' אוריאל ספריאל. "הסתובבו בזמנו הרבה חוקרים יקים באוניברסיטה שפעלו וחקרו ושימרו את המנטליות, אם כי הייתה אז אמירה: כדי להיות יקה לא צריך להיות יקה. יש גם ילידי ישראל עם קפדנות יקית". שטייניץ הנחה את ספריאל בתואר השני ואפילו הציע לו לנהל את תחנת המחקר באילת; למעשה, ממנו שמעתי את שמו לראשונה, ובהקשר יקי מובהק.

כדי לאפשר להטיל קנסות על שולי אלמוגים ביקש הביולוג אמוץ זהבי מפרופ' היינץ שטייניץ שיכתוב במכתב רשמי שאלמוגים הם דגים. "זה היה רק כדי לצייד אותי באיזה נייר", מספר הפקח דאז פרופ' אוריאל ספריאל, "אבל פרופ' שטייניץ שאל אותו: 'השתגעת? איך אחתום על כזאת אמירה?'"

אחרי שסיים את שירותו בצה"ל, שלח הביולוג אמוץ זהבי את ספריאל להיות הפקח הראשון באילת, אבל לא היה עדיין גוף רשמי שיכשיר אותו למשרה כזאת. "היה לי חופש להגדיר את התפקיד ואת יעדיו כרצוני. למדתי על מַאפְיָה ששולה אלמוגים מהמים ומוכרת אותם לחנויות למזכרות. איך אעצור אותם? אמוץ הבין שאי אפשר לשלוח פקח בלי תעודה או אישור רשמי, אז הוא אמר לי שיסדר לי תעודה של פקח דיג ממשרד החקלאות. הוא ניגש למשרד ואמרו לו: 'מה פתאום, אלמוגים הם לא דגים'. הוא לא התייאש ופנה לשטייניץ, המומחה לדגים מהאוניברסיטה העברית, וביקש ממנו שיכתוב במכתב רשמי שאלמוגים הם דגים. זה היה רק כדי לצייד אותי באיזה נייר, אבל פרופ' שטייניץ שאל אותו: 'השתגעת? איך אחתום על כזאת אמירה?'. אמוץ אמר לשטייניץ שיש לו בחירה, או לחתום או לא לחתום ולגרום לכך שלא יהיו אלמוגים. וכך כשאני רוכב על גמל חילקתי דו"חות לאנשים ששלו אלמוגים מהים".

לא סתם פנו לקבל את אישורו של שטייניץ. האלמוגים ומפרץ אילת היו בבת עינו. "לנסוע לאילת אז היה כמו לנסוע לסוף העולם", נזכר ספריאל. "רוב המחקר שלו נערך שם ולכן הוא הקים את המעבדה שמנציחה היום את שמו, ועד היום היא יוצאת מן הכלל. הוא פרץ דרך בלימוד שונית האלמוגים המקומית שלנו. הוא הבין שהיא מיוחדת, כי היא השונית הצפונית ביותר בעולם – אלמוגים חיים בעיקר באזורים הטרופיים".

המשלחות התובעניות שארגן, התמקדו במחקר מעמיק של מינים ובהבנת הימים, היו לשם דבר בעולם ומשכו גם עיתונאים. ב־27 באפריל 1962 כתב יעקב העליון בהתפעלות יתרה על אחת מהן. "בלילה שעבר אחרי חצות – וחודשיים אחרי יציאתם – חזרו חברי משלחת מדעית לאילת באונייה 'פידאניון', שזופים ושרויים במצב רוח טוב", כתב במעריב. "למרות השעה המאוחרת ישבו עמנו בחדר האוכל של האנייה וסיפרו את סיפורם". המשלחת ערכה מחקר ארוך על אי אלמוגים המרוחק 50 קילומטרים מחבש, היא אתיופיה. חברי המשלחת הקימו אוהלים על האי, ואוניות חיל הים החבשי העבירו להם מזון, מים ודואר. "לפני חודשיים מצא לו גם האי הנידח הזה את הרובינזונים שלו, אלא שהם לא היו טורפי ים אלא משלחת ישראלית שיצאו לחקור את ים סוף".

שטייניץ, שעמד בראש המשלחת, סיפר להעליון על מטרתו: "את מחקרנו אפשר להגדיר כהשוואה בין החי בצפון ים סוף ובין החי בדרומו, ועל ידי השוואה זו ליצור תמונה שלימה של ים זה. ים סוף נחקר לסירוגין מזה 150 שנה, אולם שום קבוצה לא ביצעה מחקר אינטנסיבי ממושך ומקיף כשלנו". חברי המשלחת חזרו עם שלל רב – לא רק פנקסים עמוסים ברישומים אלא גם "דגה וחי החל בכרישים באורך 1.80 וכלה בדגיגים קטנים, אלמוגים, אצות, סרטנים, ציפורים ועוד כהנה". שטייניץ הנרגש – כמו שיקים יודעים להתרגש – הדליף להעליון פרט חשוב: המשלחת גם גילתה מינים חדשים לגמרי.

ספריאל צוחק כשאני שואלת אם זכה להצטרף לאחת מהמשלחות. "תראי, גם כשהוא היה המנחה שלי הוא היה קפדן מאוד, וכשהוא החליט לעשות סיור מחקר בים סוף ובים האדום הוא לא רצה לקחת אותי. שאלתי אותו למה לא הכליל אותי בצוות, והצלחתי להבין מדבריו שלא הייתי מספיק אירופי בשבילו. הוא באמת היה אחד מחשובי החוקרים והערכתי אותו מאוד. למדתי ממנו המון. בחבורה הזאת לא היו ראוותנים, לא אמרו כל הזמן כמה הם גדולים, אבל התרומה שלו למדעי הים ולזואולוגיה הישראלית היא גדולה מאוד".