מה מאות תינוקות קטנטנים שנולדו בבית החולים הקולומביאני "סאן חואן דה־דיוס", הצליחו למשוך את תשומת ליבם של רופאים וחוקרים ברחבי העולם. "תינוקות הקנגורו", כינו אותם רשתות טלוויזיה בהולנד, באנגליה ובצרפת, שעקבו אחריהם בסקרנות.
באותן שנים התאפיינה מחלקת היולדות של סאן חואן דה־דיוס בצפיפות קשה, וחסרה ציוד וצוות ההולמים את המוסד הרפואי הגדול בבוגוטה. התלות במימון הממשלתי לא היטיבה עם בית החולים ועם 11 אלף התינוקות שנולדו בו מדי שנה. השילוב של זיהומים קטלניים ותנאי אשפוז ירודים הביא לשיעורי תמותה גבוהים בקרב יילודים, ובפרט אלה שסיכוייהם לשרוד היו קטנים מלכתחילה: הפגים. מיד עם לידתם הם הובהלו לחדר שהכיל מכשור דל למתן חמצן, הוכנסו לאינקובטורים, ומטבע הדברים הורחקו מאמותיהם. יילודים חלקו אינקובטור משותף, וגם הואכלו בתוכו.
בשנת 1979 החליטו שני רופאי ילדים מודאגים בשם אדגר ריי והקטור מרטינז, שצריך לעשות מעשה. הם הגו תוכנית ניסיונית בת כמה כללי ברזל, והחלו להריץ אותה על 539 פגים שנולדו בבית החולים בקולומביה. הכלל הראשון אמר כי אם מצבו של היילוד יציב, יש לשחרר אותו הביתה ללא קשר למשקלו, וכך להרחיקו ממוקדי הזיהום והתחלואה. הכלל השני עסק בתזונת הפגים: יש לתת להם חלב אם בלבד, בתוספת מיץ גויאבה. את הכלל השלישי הם קבעו בשל מצבן של היולדות – שלא טופלו במהלך ההיריון, סבלו מאנמיה, זיהומים ובעיות רפואיות אחרות, ורבות מהן נטשו את התינוקות. שני הרופאים השאפתנים החליטו לשים דגש על "בונדינג", יצירת חיבור בין האם ליילוד. בהשראת שבטי היבשת הדרום־אמריקנית, הם הציעו להניח את התינוק מתחת לבגדי האם, צמוד לגופה, כדי שירגישו זה את זו. האמהות הטריות שנענו לאתגר לבשו שמלה מתאימה וחגורה שהחזיקה את הרך הנולד. מראה העולל המציץ מחולצתה של האם הוא שהעניק לילדי התוכנית את השם "תינוקות הקנגורו".
שנתיים לאחר שהושקה תוכנית ההצלה, דיווחו ריי ומרטינז כי בקרב פגים שנולדו במשקל פחות מקילו, שיעור השורדים עלה מאפס לשבעים אחוזים; בקרב אלה שמשקלם היה גבוה יותר, שרדו כ־90 אחוזים. מספר מקרי הנטישה של תינוקות, כך בישרו, צנח בצורה חדה. גם אם התעורר ויכוח על המספרים ועל יעילות השיטה במקרים של פגות קיצונית, היה ברור, צמד החוקרים חולל מהפכה.
פרופ' רוני גבע: "האינקובטורים הראשונים. לפני מאה שנה, היו כמו בריכות – מעין חביות מרובעות מלאות במים, שהתינוק היה צף בהן על גלגל. השיטה הזו התבססה על הרבה מהתובנות שאנחנו חוזרים אליהן עכשיו, למשל שצריך להעניק לפגים סביבה שמאפשרת תנועה וגם משמרת את החמימות של הרחם"
ההבנה שיילוד צריך להרגיש את אמו מיד עם צאתו לעולם, ושחשוב לחזק את הקשר הפיזי והנפשי ביניהם, לא הייתה טריוויאלית. כיום העקרונות האלה מיושמים במרבית בתי החולים ומוכרים לכל יולדת, אבל לקח להם זמן לחלחל. פרופ' רוני גבע, ראש המחלקה לפסיכולוגיה בבר־אילן ומחלוצות חקר הפגים בישראל, הייתה שותפה במהפכה הזו וראתה אותה מתרחשת לנגד עיניה. כמה מהמחקרים שיצאו מהמעבדה הנוירופסיכולוגית־התפתחותית שפרופ' גבע עומדת בראשה, אחראים לשינוי פרוטוקולים בפגיות ובמחלקות היולדות. אבל היא יודעת לספר גם על ימים אחרים.
"בשנות החמישים, בתקופתו של ד"ר בנג'מין ספוק (מחבר רב־המכר "הטיפול בתינוק ובילד" – יפ"א), נהגו לשים את היילוד בעגלה. הוא שכב בתוך חיתול מהסוג שמכבסים שבע פעמים ביום, והאם יכלה לראות אותו. זה היה מודל שנועד לאפשר לו להתנועע. בארצות דרום אמריקה, מרכז אמריקה והמזרח הרחוק, אמהות המשיכו לעטוף את התינוק ולהחזיק אותו צמוד אליהן כל הזמן, גם כשעבדו בשדות התירס ובשדות האורז. משם צמחה ההבנה שלצד פרקי זמן שבהם הילד חופשי לנוע, העיטוף הזה הוא קריטי: הוא מזכיר לתינוק את הרחם, היד מרגישה את הגוף, הרגליים מרגישות את הבטן, וזה גם עוזר לו להבין את גבולות הגוף שלו. יותר מזה, ה'איסוף' והיעדר התנועה מאפשרים לו להיות יותר קשוב. חשוב לומר: הלמידה נעשית גם בתנועה, ולא צריך להחזיק את היילוד יומם וליל, אבל כשהגוף נח – הראש עובד. כשהגוף מיוצב, יש יותר משאבים קוגניטיביים לצורך קשב כלפי מה שקורה בסביבה. לכן הרבה מהבדיקות בפגייה נעשות כשתינוקות עטופים ומכונסים".
איך מחזיקים 700 גרם
המונח קשב עומד במוקד שיחתנו, בעקבות מחקר חשוב שיצא מהמעבדה הזו והתפרסם ב־JAMA Network Open, כתב־העת המקוון של האיגוד הרפואי האמריקני. אנשי צוותה של גבע סקרו וניתחו במאמר הזה חמישים שנות מחקר בנושא קשב אצל פגים. קודם שנצלול אליו, אנחנו צועדות אל מה שנראה כמו חדר ילדים צבעוני עמוס צעצועים. זוהי אחת המעבדות הגדולות באוניברסיטה, אבל לא תמצאו כאן חלוקים לבנים ולא מיקרוסקופים ומבחנות, אלא טבעות פלסטיק צבעוניות על מוט, משחקי השחלת חרוזים ושטיח מאויר בכבישים ובתים צבעוניים.
המפגש נערך מוקדם בבוקר, ולא בכדי; ברגעים אלה הנסיינית הצעירה מאוד מתחילה לפקוח עיניים. הכול מותאם לשעות שלה, ולשעות שבהן נוח להורים שלה להביא אותה, גם זו תובנה שצמחה עם השנים. כמה מאנשי צוות המעבדה מצטרפים אלינו, ובזמן שהמאסטרנט אור ליפשיץ מכייל את מה שצריך לכייל ומכין את העמדה, אני מבקשת מגבע לתאר לי את הדרך המחקרית הארוכה שעברו הפגים.
"העבודות הראשונות התחילו באירופה לפני כמאה שנה", היא מספרת. "אז בנו את האינקובטורים הראשונים, שהיו כמו בריכות – מעין חביות מרובעות מלאות במים, שהתינוק היה צף בהן על גלגל. השיטה הזו התבססה על הרבה מהתובנות שאנחנו חוזרים אליהן עכשיו, למשל שצריך להעניק לפגים סביבה שמאפשרת תנועה וגם משמרת את החמימות שהרחם נותן.
אור בורשטיין: "במעקב אחרי גירוי חזותי, דווקא לפג יש יתרון על פני תינוק שנולד בזמן. זה לא בהכרח מעיד על יכולת טובה יותר, אלא על התארגנות מהירה של המערכת. לצערנו זה לא מחזיק, ובגיל שלושה חודשים הפגים מתפקדים פחות טוב. לצד הממצא המדאיג הזה, המהפכה הדרמטית שהתרחשה בפגיות מראה את אותותיה"
"מצד שני, בתקופה ההיא היו בפגיות המון זיהומים, והיה קשה מאוד להחזיק את היילודים בחיים. רבים לא שרדו, ולכן הצוותים המטפלים נקטו התערבות יתר: מתן חמצן ברמות לא מווסתות, בדיקות ללא הרף, המון דקירות, המון אור. הפוקוס היה חזק מדי, וגריית־היתר הזאת הקשתה על ההתפתחות הקוגניטיבית של הפגים. בהדרגה הבינו שצריך להפחית את החשיפה לגירויים, ולעבור לרפואה מותאמת אישית עבור כל פג. יותר משליש מהפגים שנולדו לפני כחמישים שנה, סבלו בהמשך מבעיות מוטוריות, בעיות שפה ובעיות קשב. כמובן לא קראו לזה כך: חשבו שהם ילדים שובבים יותר, שמתאים להם להיות מחוץ לכיתה ומחוץ ל'ריכוז' בגן, ושקשה להם להתארגן עם העולם".
במקביל צעד עולם הרפואה קדימה ביחסו לפגים. כלים חדשים שפותחו, תרופות מתקדמות ותנאי אשפוז משופרים, הביאו להטבה דרמטית במענה הרפואי ולהפחתה ניכרת בתמותה. לפני כחמישים שנה אירעה עוד תפנית חשובה: "בבית החולים איינשטיין בברונקס, ניו־יורק, קמה קבוצה שברובה הגדול הורכבה מחוקרות, נשים חזקות שעבדו בפגייה והבינו שהתינוק אומר לנו משהו, ושצריך להקשיב לו. הן ראו שיש לפג רפרטואר התנהגויות – המוטוריקה שלו, האופן שבו הוא מתבונן בעולם – והסיקו שלכל אלה יש ערך דיאגנוסטי חשוב. בהתאם לכך הן בנו פרוטוקול להערכה נוירו־התפתחותית של פג: התגובות שלו לסט של גירויים, היכולת שלו לעבור ממטלה למטלה, תגובות מוטוריות ועוד. כל העולם המערבי נשא עיניים אל הקבוצה הזו".
כשגבע זכתה במלגת פולברייט היוקרתית ונסעה לעשות דוקטורט בניו־יורק, החוקרות מבית החולים איינשטיין כבר היו בשלהי הקריירה המקצועית שלהן. "חיפשתי אותן, רציתי לראות את העבודה שלהן. יש המון ידע קליני שלא נכנס למאמרים, אבל הוא חשוב מאוד. למשל, איך להחזיק תינוק ששוקל 700 גרם, מתי לבדוק אותו – אחרי שאכל או לפני כן. החוקרות האלה היו הראשונות שהבינו שאצל תינוק חשוב העיתוי, אתה לא יכול להזמין אותו לבדיקות על בסיס מקום פנוי אצל הרופא. אם אנחנו רוצים לבחון קשב של תינוק, עדיף תמיד לעשות זאת אחרי שהוא אכל ואחרי שהוא ישן. אז היכולת שלו להכיל מורכבות היא שונה לגמרי".
הנסיינית גלי אכן מגיעה אלינו אחרי שינה טובה. אם אנחנו הולכים לבדוק קשב, אנחנו לא רוצים שתפהק. כשאנחנו מתיישבים על כיסאות צבעוניים קטנים – אני והגב שלי עוד נצטער על זה – אני ממשיכה לברר מהו קשב אצל תינוקות. "קשב הוא היכולת שלנו להתייחס לעולם, לקלוט רשמים, לאסוף מידע ובעצם ללמוד את הסביבה", מסביר אור בורשטיין, פסיכולוג ילדים ומי שחתום בראש מחברי המאמר. "במחקר האחרון התייחסנו ל'קשב ממוקד'. גם אדם מבוגר יכול להסתכל על משהו ולא לקחת את זה פנימה אליו, רק לעבור ליד, אבל יש מבט שבו כל העיניים והגוף מכונסים, ואתה משוקע לגמרי במה שמולך. לזה אנחנו קוראים קשב ממוקד. אצל תינוקות הסיפור הזה מתחיל להתפתח לרוב סביב גיל 9־10 חודשים".
ולמה להכביר במילים, בואו נראה את זה קורה. עם כל הכבוד למאמרים הגדולים ולמדדים, כשגלי נכנסת לחדר כולם פוצחים בהפקת קולות ילדותיים. התינוקת, בת שבעה חודשים, נכללת בקבוצת הביקורת; היא לא פגה אומנם, אבל השתתפותה בניסוי מסייעת לאסוף עוד דאטה, עוד מידע על תהליכים התפתחותיים במוחם של הפעוטות. כעת עיניה משייטות בין הנוכחים, בוחנות את מי הביאו לה על הבוקר. "שימי לב שהיא לא פספסה אף אחד בחדר", אומרת גבע. "מה שאת רואה פה זה אחד הנושאים הכי מסקרנים: מערכת של קשב חברתי. היא סוקרת את כולם, עוברת אחד־אחד באופן שיטתי, מחייכת, משתתפת. היא משקיעה מאמץ להקשיב וללמוד אותנו כי אנחנו חדשים לה, והיא לגמרי שותפה".
לתינוקת מוצגות תמונות של אמה מחייכת, שמוחלפות בתמונות של האם ללא חיוך. לצידן מופיעים גם פני אישה זרה. "התרחבות האישונים היא מדד לעוררות", מסביר אור ליפשיץ. "תמונת האמא המחייכת יצרה הכי פחות עוררות, כי תינוק רגיל לראות את אמו מחייכת. אבל כשהאם לא חייכה, היא יצרה בדיוק אותה רמת עוררות כמו אישה זרה"
גלי יושבת על ברכי אביה מול המחשב. על המסך נראים שני עיגולים שמייצגים את העיניים שלה, ומאפשרים לעקוב אחר כיוון המבט. בניסוי מוצגות בפניה תמונות של אמה מחייכת, שמוחלפות בתמונות של האם באותה תאורה ומאותה זווית, רק ללא חיוך. לצידן מופיעים גם פניה של אישה זרה עבור גלי (אבל לא זרה לליפשיץ; היא אשתו). העיניים של התינוקת לא מפסיקות לעבוד. היא מסתכלת על כל אחת מהנשים, מגיבה בקולות ובתנועות ידיים. לפעמים היא משתתקת. המחשב מסמן את כיוון תנועות העיניים שלה – לאן הן שוטטו, מתי התעכבו ומתי המשיכו הלאה.
אחרי כמה דקות ליפשיץ מודיע שהשלב הראשון בניסוי הסתיים, ומתיישב לנתח את הנתונים. עם התוצאות הראשוניות הוא שב אלינו: "אנחנו בוחנים התרחבות אישונים ולאן היא מפנה את המבט. התרחבות האישונים היא מדד לעוררות. זה קורה גם כשאני פותר תרגילי מתמטיקה, וגם כשחשים רגש חזק. מה שמעניין הוא שתמונת האמא המחייכת יצרה הכי פחות עוררות מבין כל התמונות שגלי ראתה. זה גירוי לא מאוד מעורר, כי תינוק רגיל לראות את אמא שלו מחייכת. אבל כשהאם לא חייכה, היא יצרה בדיוק אותה רמת עוררות כמו התמונה של האישה הזרה.
"ברמה הקוגניטיבית קורה כאן משהו: התינוקת מנסה להבין מה השתנה פתאום אצל אמא. זה ניואנס שהיא צריכה לקלוט, כי התמונה זהה בכול, למעט החיוך. גם כשמופיעה אישה זרה, מתעוררת אצל התינוקת תגובה ברמה הרגשית. זה עוד לא שלב שמראים בו חרדת זרים, אבל היא מזהה זרים בקלות. ברמה ההתנהגותית ראית שהיא הפעילה את הידיים: היא קוראת לאמא שלה, אומרת לה 'תסתכלי עליי'. עקבנו גם לאן היא הסתכלה בכל שלב, וראינו שכאשר הזרה מופיעה, גלי מנסה להבין מה קורה פה ואז מחזירה מבט לאמא שלה כדי להירגע. זו יכולת שראינו במחקר אחר שאני ניתחתי את הנתונים שלו. בגיל צעיר יותר עדיין לא קיימת היכולת להסיט מבט ולחזור, אבל בגיל תשעה חודשים היא כבר מתפתחת".
סכנה בלתי פוסקת
בורשטיין מכין את השלב השני. הוא מורה לאב לשבת עם בתו על השטיח ולשחק באופן חופשי, כאילו אין אף אחד בחדר. גלי מתכווננת מיד לכדור שעליו פרצוף מחייך, ולא מסירה ממנו את המבט. כולנו יושבים ומתבוננים במחזה. "דיברנו על קשב ממוקד – תראי איך העיניים שלה עסוקות רק בכדור הזה", לוחש בורשטיין. "אם שמת לב, היו כמה שניות של שקט מוטורי. היא הפסיקה לזוז ורק הסתכלה. היא לומדת, יש לה כמה רגעים יפים מאוד כאלה. ראינו את זה גם בהיבט החברתי כשהיא פגשה אותנו".
גלי משוקעת לגמרי בפרצוף העגלגל, ואני נזכרת במחקר משעשע שהתפרסם בספטמבר האחרון: 136 צבי יבשה שאך בקעו, הונחו בקופסה שבה ראו מולם שתי תמונות. אחת הציגה פנים תבניתיות באופן גס ביותר – שני ריבועי עיניים שחורים וריבוע שמייצג פה – ובשנייה סודרו הריבועים באופן אחר. הניסוי הראה שהצבים העדיפו באופן מובהק את התמונה הראשונה. נראה שהמשיכה לצורת פנים משותפת לנו ולאורגניזמים אחרים, ושהיא קדומה מאוד.
"המערכת שקולטת את תבנית הפנים כמשהו שאפשר לתקשר איתו ולהיעזר בו – מסייעת בפועל לאורגניזם לחיות", אומרת גבע. "את המערכת של קשב חברתי שדיברנו עליה, אנחנו חולקים עם המון אורגניזמים אחרים על פני כדור הארץ. היא קשורה למרכזים שנמצאים בגזע המוח, ממש מעל חוליית האטלס, ואנחנו בני האדם מינפנו אותה הרבה יותר רחוק.
"אחד הפרויקטים הגדולים שלנו הוא הערכה נוירולוגית של תפקוד המרכזים האלה. בשליש האחרון של ההיריון המערכת מבשילה, הילד 'מתכונן' לפגוש אנשים, לפגוש את אמא ואבא. בלידה הוא פוגש את אמא עוד לפני הבכי הראשון, אם התנאים טובים. כשמניחים את היילוד על אמא שלו, והוא שומע את פעימות הלב ומריח ריח שהוא מכיר ושומע קול שהוא מכיר – זה רגע שהטבע מכין אותנו לקראתו".
ומה קורה אצל פגים, שלא היו ברחם כשהמערכת הזו אמורה להבשיל?
"אנחנו עושים להם בדיקה בשבוע שאחרי הלידה, כדי לבחון באיזו מידה המערכת הנוירולוגית נפגעה בעקבות התהליך שהוביל ללידה מוקדמת, או בעקבות הטיפול שניתן להם. אצל 37 אחוזים מהנבדקים הפגים מצאנו פגיעות באזור הזה, שאחראי בין השאר לקשב חברתי. אלה הילדים שנכיר בהמשך כביישנים יותר. הם מתרגשים מאוד כשהם רואים מישהו זר בחדר, קשה להם המעבר לגן. אלה הילדים והילדות שבמשחק כדורסל בבית הספר יהיו שופטים במקרה הטוב, או ישבו על הספסל".
זו פגיעה שניתן לראות נוירולוגית?
בורשטיין: "בהחלט. אנחנו עושים גרייה קולית – משמיעים קול שאמור להפעיל את המרכזים האלה בגזע המוח – ומשתמשים באלקטרודה שמודדת ורושמת גלים חשמליים. כך אנחנו יכולים לראות כמה מהר יופיע גל של תגובה, שמעיד שגזע המוח קלט את האות. כשיש פגיעה, במקום שהתגובה תגיע כעבור 2.1 מילי־שניות, זה ייקח 2.9 מילי־שניות".
המחקר החדש שערכו הדוקטורנט בורשטיין ועמיתתו ציפי זוין בהובלתה של גבע, עסק בקשב אצל פגים מרגע לידתם עד גיל שנתיים. כאן המקום לומר, המידע על קיומם של ליקויים בתפקודי קשב וריכוז אצל תינוקות שנולדו בטרם עת, לא חדש. ידוע כי הסיכון לסבול מהפרעת קשב וריכוז גדל ככל שההיריון קצר יותר; בקרב ילדים שנולדו בפגות קיצונית, כלומר עד שבוע 28, הסיכון גדול כמעט פי שלושה לעומת אלה שהשלימו את זמן ההיריון. חוסר הקשב בולט כבר בשנתיים הראשונות לחייהם. מדוע זה קורה? "בשבוע 28־29 המוח עוד לא בשל", מסבירה גבע. "הוא חלק, מילולית. אין בו כל הקפלים האלה שאנחנו רגילים לראות בציורים. בשלב הזה הרחם מספק לעובר הגנה מגירויים חזקים או מלחיצים. בשבועות הבאים נוצרים אותם קפלולים, וזה השלב שבו המוח מבשיל. אם נולדת מוקדם ונחשפת לגירויים חזקים, המוח עוד לא בנוי להתמודד איתם. המערכת המוחית שלך מנסה להבין מה קורה, ואין לה יכולת לנתח. בחדרי טיפול נמרץ בפגיות יש אורות וצפצופי מכונות, התינוק שומע את הרעש וכל הגוף שלו מגיב. הפג כבר לא נמצא ברחם שמגן עליו. הרמת לו את הרגליים כדי להחליף חיתול – וכל הגוף נעשה שותף.
"תינוקת שגדלה כמה שבועות בתוך גירויים בלתי פוסקים כאלה, לא יכולה להתפנות להתמקד בפרטים של כדור מחייך. כשגירויים כאלה פוגשים מערכת נוירולוגית פגועה, הפתרונות של המוח לא אופטימליים, והוא מוותר לעצמו בדיוק במערכות הקשב. למה? כי הוא למד שחשוב מאוד להגיב כל הזמן. אני כל הזמן בסכנה, כך שלקויות הקשב הן אדפטיביות, הן משרתות אותי. לכן היום בפגיות מפחיתים את הגירויים. יש הבנה שנעשה את הדברים כשהתינוק פנוי לקלוט אותם. מקפידים להתאים את אופן הטיפול לזמנים שמתאימים לו, וכך נותנים למערכת להתכונן, ולא להגיע לתגובת־יתר".
קבוצת הביקורת התמרדה
את המעבדה מנהלת הדוקטורנטית ג'סיקה ירמולובסקי, שמצטרפת אלינו לשיחה. היא חוקרת את הקשר בין הורה לילד בגילי 8־12: "בזמן משחק משותף אנחנו בודקים את פעילות המוח של ההורה ושל הילד, ורואים אם יש סנכרון ביניהם. מצאנו סנכרון בפעילות בין הילד להורה, ובקרב אוטיסטים התמונה שונה. התחום צעיר, ואנחנו מקווים להגיע למסקנות ישימות".
חלק מהמחקרים שיצאו מהמעבדה הזו כבר התוו כאמור דרך מעשית חדשה. בית החולים שיבא היה הראשון שפתח דלת לחברי הצוות, והרשה להם להסתובב בין הפגים, להתבונן בהם ולפענח מה הם מנסים לומר. עד אז פעלו בפגיות לפי פרוטוקול מובנה: מדי ארבע שעות מאכילים את התינוק בהתאם למשקלו. ד"ר דליה זילברשטיין, דוקטורנטית שהסתובבה שם וחקרה את הקשר בין פגיעות נוירולוגיות אצל פגים לבין התפתחות בעיות אכילה, הצביעה בעקבות מחקרה על צורך לשנות את פרוטוקול ההזנה – והוא אכן שונה. כיום זילברשטיין היא אחות ראשית בפגייה בבית החולים מאיר, ומניעה את המהפכה גם שם.
הדוקטורנט ידידיה הנדל מהמעבדה בדק פרוטוקול של הזנה מותאמת אישית, שבו ההורים מאכילים על פי אותות שמבטא התינוק הרך, והראה את היעילות של השיטה. במהלך המחקר הזה, אגב, התחולל מרד של הורים שלא רצו להיות חלק מקבוצת הביקורת: הם ביקשו שיתייחסו לתגובות תינוקם, ודרשו לעבור לאלתר לקבוצת הניסוי. "הזנה של פגים כה קטנים היא עניין של חיים ומוות, ולכן הזהירות מחייבת לעבוד צעד־צעד ולהתייחס למרב ההשלכות בטווח הקצר והארוך", אומרת גבע. "יחד עם זה הבנו שאנחנו חייבים לקחת בחשבון את התינוק כשותף באינטראקציה הזאת. אם הוא לא מרגיש שהוא רעב ולא מסמן שהוא רעב, ובכל זאת אנחנו מאביסים אותו כמו אווז – הוא רוכש חוסר אונים, וחמור מכך, הוא לומד שאין חשיבות רבה לתקשורת". המהפכה שצמחה במעבדה הישראלית, מספרת גבע, "יוצאה" גם לבולוניה שבאיטליה. בפגיות שם יישמו כמה מהפרוטוקולים, וכדי למנוע גריית־יתר הקצו חדרון נפרד לכל משפחה.
אז מה פתאום לסקור ולסכם חמישים שנות מחקרים, כשכל כך הרבה אחרים נולדים חדשים לבקרים? "עשינו מה שנקרא סקירת ספרות ומטא־אנליזה", מסביר בורשטיין. "נערכים המון מחקרים, וכל אחד מגיע לממצא ספציפי בהתאם למה שהוא בדק. במחקר כמו שלנו אתה רוצה לקחת את כל המידע שנאסף, ולהסיק מסקנות קצת יותר רחבות, להסתכל על התופעות מעבר לניסוי הנקודתי. היתרון הוא שכך אתה מגיע לרזולוציה של אלפי נבדקים, ויש לך אפשרות לבדוק משתנים שיכולים להסביר הבדלים בין קבוצות. לדוגמה, הסתכלנו על משתנה משמעותי מאוד: התקופה שבה נעשה כל מחקר. השווינו בין אלה שנערכו לפני מהפכת הטיפול בפגיות, לבין התקופה של שנות התשעים – אז כבר החלו להכניס שיפורים שמנעו נזק מוחי, כמו שינוי במגע, בהנקה וברמת הגרייה – לבין שני העשורים האחרונים, שבהם כבר רואים שיפור אדיר בכמה תפקודי קשב. הסתכלנו על קבוצות של פגות קיצונית ופגות מתונה, וראינו צמצום של הפערים בינם לבין תינוקות שנולדו בזמן. אנחנו מאמינים שזה קשור בהטבת הטיפול בפגיות".
היה ממצא שהפתיע אתכם?
"אנחנו בודקים באופן שגרתי את היכולת של פג לעקוב אחר גירוי חזותי – מציגים לו אצבע או חפץ כלשהו, ורוצים לראות שהוא עוקב אחריהם. ראינו שבהשוואה לתינוק שנולד בשבוע 40, דווקא לפג יש יתרון כשהוא מגיע לשבוע המקביל. זה לא בהכרח מעיד על יכולת טובה יותר, אלא על התארגנות מהירה של המערכת. לצערנו, בשלב מאוחר יותר היא בעוכריהם. המוח מתארגן מהר להגיב לסביבה, אבל זה לא מחזיק. בגיל שלושה חודשים היתרון מתבטל, והם מתפקדים פחות טוב. כשקופצים עוד כמה חודשים קדימה, רואים תפקוד ירוד יותר, והקשיים מתחילים לבוא לידי ביטוי. כלומר, יכולת המעקב אחרי גירוי חזותי לא מעידה ככל הנראה על הבשלה מלאה של כל המערכת לטווח הארוך. לצד הממצא המדאיג הזה, יש גם בשורות טובות. המהפכה הדרמטית שהתרחשה בפגיות – גם בטיפול הרפואי, וגם בדגש על הנקה ויצירת קשר וקרבה פיזית להורים – מראה את אותותיה".
"אנחנו אופטימיים ומאמינים שאנחנו בדרך הנכונה", אומרת גבע. "הפלסטיות של המוח היא דבר מדהים. אספר לך על מחקר שערכנו בארץ ובלונדון, בהשתתפות ילדים שסובלים מ־CP, ומוגבלים בתנועה בידם האחת. את המחקר הובילה ד"ר מאיה ויינשטיין עם צוות מאיכילוב. עשינו לילדים האלה מחנה קיץ, שבו הם למדו לעבוד עם היד החלשה. הגבלנו את התנועה של הצד החזק, ולאחר שישה שבועות של אימון חל שיפור. הם עברו בדיקת אם־אר־איי לפני האימון ואחריו, וראינו שינוי ביכולת של הרשת העצבית להיבנות. גם אצל הפגים שלנו אנחנו עושים בדיקה אלקטרו־פיזיולוגית של תפקוד המרכזים במוח, ואת רואה שהיא מתנרמלת תוך עשרה ימים עד שבועיים וחצי. כלומר, התפקוד עובר שינוי והחלמה תוך ימים. אם נטפל נכון ובשלב מוקדם, ונהיה קשובים לכל תינוק ותינוקת, יש מקום להרבה אופטימיות. הכוחות של הקטנטנים והקטנטנות האלה הם השראה עבורנו, יום־יום ושעה־שעה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
