אם השם "ארבע אחרי הצהריים" לא אומר לכם שום דבר, אולי אתם לא בגיל הנכון. אבל את אות הפתיחה של התוכנית הזו אתם בטוח מכירים. הוא מתחיל ב"דה", ממשיך ב"בה־דה־בה־דה", ומסתיים ב"דה־דה־בה־דה". זהו השיר "תמונה", שהלחין יצחק קלפטר ושרה יעל לוי, שמתנגן כבר ארבעים שנה מדי יום כמעט בשעה ארבע אחרי הצהריים בגלי צה"ל.
"אנחנו מקבלים הודעות מהורים שבשעה ארבע חוגרים את הילד בכיסא הבטיחות והוא כבר מתחיל לשיר אותו", מתגאה יורם רותם, העורך המיתולוגי של התוכנית. כשהוא נפגש איתנו השבוע, יחד עם דלית עופר, העורכת המיתולוגית שלצידו, השניים מנהלים פינג פונג מתרפק של זיכרונות.
ארבע אחרי הצהריים, הם מספרים, נולדה כמעט בטעות. "היא בכלל לא נחשבה לשעת שידורים טובה", טוען רותם. "להפך, בשעה הזו אנשים עזבו את הרדיו והלכו לענייניהם. לא השקיעו בכלל חשיבה על מה שישודר בשעה הזאת. כשאנחנו הגענו שודרה בה תוכנית אחרת, אני אפילו לא זוכר איזו מרוב שזה היה זניח. התוכנית הזו ירדה מלוח השידורים וחיפשו מה לשדר במקומה עד שתעלה תוכנית אחרת".
"ארבע אחרי הצהריים התחילה כ'פילר' מוזיקלי", מסכימה עופר. "אבל אחרי שחשבנו שזאת שעה זניחה התברר שזאת אחת השעות אם לא ה־, ופשוט היה צריך לפצח אותה. זאת בדיוק השעה שבה לכאורה נגמר היום. אנשים נמצאים במכונית, אוספים את הילדים מהגנים, והם יודעים שבין ארבע לחמש הם נכנסים למרחב של שפיות, למין 'זון' כזה. הכניסה הזאת לאוטו, יש בה משהו. פעם שאלו אותנו למה אנחנו לא משדרים שעתיים. לא נשדר, כי הקסם של 'ארבע' הוא בדיוק הקפסולה הזאת, שבה אנחנו מלווים איזה סיום של יום".
רותם: "היום אנחנו מתרפקים על שירים מפסטיבלי הזמר, אבל בזמן אמת כיסחו להם את הצורה. שירים כמו 'אהבתיה' – כשהייתי ילד היו אומרים 'איזה מין שירים אלה?'. שירים של אלתרמן ולאה גולדברג רק התחילו לקבל לחנים אז, כי שנים לא הלחינו אותם"
מחולל המבצעים
הרבה אמנים חבים לשניים האלו את מיצובם כאמני קלאסיקה ישראלית, פשוט כי הם ערכו את הפלייליסט של התוכנית שהגדירה את הזמר העברי במשך ארבעה עשורים. "כשהתחלנו לשדר את השירים האלה, זה היה חדש. השירים האלה לא שודרו אלא בשבת בבוקר, בחגים ובימי זיכרון", נזכר רותם. כעת, במלאות ארבעים לשידורה של ארבע אחרי הצהריים, נפגשנו ביום ראשון לריאיון זוגי בבית סוקולוב לקראת אירוע מחווה שייערך לכבוד התוכנית בפסטיבל "לא בשמיים" במכללת תל־חי ב־22 ביולי, בהנחיית ציפי גון־גרוס. רותם ועופר ישתתפו באירוע יחד עם אמנים אורחים ובהם דורית ראובני, דודי זכאי ורוני וייס.
שירים מהעבר זכו בארבע אחרי הצהריים לערגה מחודשת, מדי יום ביומו, ולבסוף גם הופצו שוב באלבומי אוסף פופולריים להפליא. האוסף הראשון שהופק במלאת 25 שנה לתוכנית השיג אפילו את התואר אלבום פלטינה, וגם האוספים שיצאו לאחר מכן נמכרו היטב. את סוד קסמה של התוכנית אפשר לסכם בקוריוז שרותם מספק כמעט כבדרך אגב, כאשר הוא נזכר בשידורי יום ירושלים השנה. "כל בכירי משרד הביטחון, כולל השר גנץ, מאוד מחוברים לזמר העברי. באותו יום פתחתי את התוכנית בשיר 'שומר החומות'. כעבור שלוש שעות שמעתי שהחליטו לקרוא ככה למבצע".
חלק מסוד קסמה של התוכנית הוא שהעורכים ידעו תמיד להתאים את השירים גם לאקטואליה. "יום אחד הודיעו שנורית זרחי תקבל את פרס ישראל לספרות", נזכר רותם, "שמעתי על זה בשלוש, כשהייתי במכונית והתוכנית כבר הייתה מוכנה. מיד התקשרתי לתקליטייה וביקשתי שיחליפו את חמשת השירים הראשונים בשירים של זרחי. היו מי שחשבו שהיא מתה, כי הם פספסו את הפתיח שהסביר את הרקע להשמעת השירים. בארבע ורבע ביקשתי שיציינו שוב שזה בגלל הזכייה בפרס ישראל".
"תראי את הכוח של הרדיו", מתפעלת עופר. "את שומעת שני שירים של אותו אדם וישר שואלת מה קרה. עם כל ההתפתחויות של המדיה, הרדיו הוא עדיין הכוח הכי גדול בעיצוב מצב הרוח הלאומי".
ראשיתה של התוכנית אי אז בתחילת שנות השמונים. רותם היה אז חייל צעיר בתחנה הצבאית, ורון כחלילי, אז מנהל המוזיקה של התחנה, ביקש ממנו לערוך שעה של שירים. גל"צ של אז, מדגיש רותם, לא הייתה כלל תחנה חדשותית. "זו הייתה תחנה מגוונת. שידרו בה אלי ישראלי, דורי בן־זאב, ארז טל", הוא מסביר. "בהתאם לרוח של התחנה, חשבתי שהשירים של השעה הזאת צריכה להיות בסגנון אמצע הדרך. באותו יום בדיוק הגיע השיר 'דרך הכורכר' של אריק סיני, והכנסתי אותו, כי גל"צ תמיד אהבו את המוזיקה החדשה. למחרת הגיעה דלית, ולה היה כוח לעשות את מה שהיא מאמינה בו".
ובמה עופר האמינה? "חשבתי שזאת הזדמנות להשמיע שירים שלא שומעים במשך היום", היא נזכרת. "אם זו באמת שעה זניחה, בוא נכניס אליה תכנים שלא שומעים בשעות היום, מה שפעם שמו בחמש בבוקר. נהגתי לקרוא לזה 'שעת הרפתנים'. הייתי נחושה להשמיע שם את השירים שלא משמיעים בדרך כלל ביום. הרי לא תשמעי פתאום את 'חורשת האקליפטוס' סתם ככה בין האייטמים".
רותם: "אני לא הייתי מעז לעשות את מה שהיא העזה, לשים בארבע אחרי הצהריים שירי להקות צבאיות".
מתי הבנתם שזה הופך לקאלט?
"זה תפס ככה", אומר רותם אגב הקשה באצבעותיו.
תעבירו שיר ותשתקו
עופר קיבלה תגובות נלהבות מסביבתה הקרובה. "הייתי עושה בשכונה סקר איטליז – זה כשאת נכנסת לחנות המקומית וכולם אומרים לך ששמעו אותך", היא אומרת. "הרי לא היו אז מסרונים וטלפונים סלולריים". גם לא היה אז יוטיוב, אומר רותם: "השירים האלה לא היו נגישים. אנשים ישבו בבית וקיוו לשמוע אותם".
לפעמים היה צורך בהרבה תקווה: לא כל שירי הזמר העברי עומדים תמיד על הפרק. "יש שירים שרק לעיתים נדירות אפשר להשמיע אותם", אומר רותם, "כמו למשל 'הטנדר נוסע' של אסתר גמליאלית. לא תשמעי אותה בתוכנית היומית השוטפת של ארבע אחרי הצהריים. אבל אם עושים תוכנית לציון 100 שנה להגנה, ננגן את השיר ואנשים ישמעו אותו ויתרגשו".
עופר: "כשמייסדת הגבעטרון רינה פירסטנברג נפטרה ערכתי שעה עם מיטב שירי הגבעטרון. מישהו שאל אותי למה צריך לחכות שרינה תמות בשביל לשמוע שעה כל כך יפה".
במשך תקופות ארוכות היו מי שניצלו את התוכנית להקלטה של שירים ישנים שהיה קשה עד בלתי אפשרי להשיג בחנויות, וקיוו שהשדרנים ימעטו במילים ולא יכסו על המוזיקה בדבריהם. ארבע אחרי הצהריים מוגשת עד היום בקריינות די מזערית, "גם מתוך כבוד לשירים", מסכימה עופר, "אבל גם כי אמרנו לשדרנים שעדיף שישתקו משום שחלקם לא ידעו לבטא את שמות היוצרים כמו שצריך. בכל זאת, זו מוזיקה נוסטלגית שלעיתים הם כבר לא הכירו".
"יום אחד הודיעו שנורית זרחי תקבל את פרס ישראל לספרות", נזכר רותם, "מיד התקשרתי לתקליטייה וביקשתי שישימו שירים של זרחי. היו מי שחשבו שהיא מתה". "תראי את הכוח של הרדיו", מתפעלת עופר. "את שומעת שני שירים ברצף של אותו אדם וישר שואלת מה קרה"
רותם: "היום אני כותב להם את השמות הבעייתיים מראש באותיות לועזיות. אחרת הם עוד פעם יגידו אילנה רובינא בב' דגושה, או תרצה אֲתָר כמו גלי אֶתֶר".
כמה קשה לערוך כזו תוכנית? בעידן הספוטיפיי, כל אחד עושה את זה. המשימה לא נשמעת קשה במיוחד.
"בסדר, את עושה תוכנית אחת. אבל מה תעשי למחרת? ובעוד חודש? מאיפה תביאי עוד שירים? עורך מוזיקלי טוב נמדד גם בידע שלו וגם ביכולת שלו להתאים את העריכה למזג האוויר, לחדשות, לאקטואליה, לתאריכי הולדת ופטירה. למשל, היום הארבעה ביולי, הכנתי תוכנית של שירים אמריקניים שתורגמו לעברית".
עופר: "וב־14 ביולי הוא ישמיע שירים צרפתיים".
רותם: "נכון, כי הקהל מת על זה, והוא לא יקבל את זה בספוטיפיי או בגלגלצ. אגב, החלום של כל חייל בתחנה הוא לערוך את ארבע אחרי הצהריים. החיילים אצלנו זוכים בתור מתנת שחרור לערוך את התוכנית. אנחנו מקבלים גם הרבה בקשות מהמאזינים, נגיד אם לסבתא יש יום הולדת, דברים כאלה. התוכנית הזאת רצה ארבעים שנה בזכות הקהל הנאמן שלה".
עופר: "בסוף יש כאן רצף אסוציאציות שמישהו צריך לארוג אותו למקשה אחת, וזה עניין חמקמק. אנחנו רוצים שתוכלי לומר 'וואו, הייתה תוכנית ממש יפה היום', ולא תדעי לשים בדיוק את האצבע על הסיבה".
רותם ועופר התחילו לערוך את ארבע אחרי הצהריים כחיילים, והיום הם כבר ותיקי התחנה. הוא אב לשלושה ילדים, תכף יחגוג שישים; נולד בקיבוץ דגניה א', והגיע ישר מהרפת לגל"צ ("זה תמיד היה החלום שלי, עוד בספר המחזור היה כתוב מתחת לשם שלי: 'להתראות בגל"צ'"). אל התחנה הצטרף בדצמבר 79' יחד עם אושיות כמו ארז טל, ירון וילנסקי ויעקב איילון. כיום הוא מועסק בתחנה במעמד של אזרח עובד צה"ל, ונחוש להישאר למרות הצעות שקיבל ממקומות אחרים.
הוא עורך המוזיקה הראשי של גל"צ. במשך שנים ערך את "ציפורי לילה", והיה אמון על תכנים בחטיבת התרבות והמוזיקה; הוא גם הפיק מופעים פומביים ואת שידורי יום השנה לרצח רבין. מלבד עריכת ארבע אחרי הצהריים, הוא גם עורך ומגיש את "בוא שיר עברי" המשודרת בשבת בבוקר.
עופר, בת 64, הגיעה לגל"צ ב־1977 היישר משירות בשריון, וחנכה אותו כאמור בראשית ימיו בתחנה. היא אם לשלושה וסבתא לחמישה, חיפאית במקור. "אני האדם היחידי בגל"צ שנתנו לו לעבור מהחדשות למוזיקה ולשלב ביניהם", היא מתגאה. אשת החדשות שהשתלבה במחלקת המוזיקה הייתה גם העורכת המייסדת של התוכנית "המילה האחרונה", מנהלת מחלקת המוזיקה (פעמיים) ומנהלת גלגלצ. היא פרשה מהתחנה ב־2015.
מה את חושבת על "המילה האחרונה" בפורמט הנוכחי שלה?
"זה לא הפורמט המקורי, ואני לא שומעת אותה. אני יודעת שהיא השתנתה".
הזוגיות הרדיופונית בין קובי אריאלי לעירית לינור מוצאת חן בעינייך?
"אני לא אומרת שהאנשים האלה לא צריכים להישמע, אבל בואי נגיד שזה לא הפורמט. במשך הרבה שנים זה היה פורמט מאוד ייחודי, מרגש בהרבה מובנים, כי באמת הייתה תחושה שאנחנו נותנים הד וביטוי לקולות שהודרו. אני לא שומעת את זה, אני שומעת מה אומרים על זה. מה יש לי להגיד? ברגע שהחלטתי שאני עוזבת את התחנה השארתי אותה לבאים אחריי".
אפילו לא ברי
ארבע אחרי הצהריים נחשבת לאי קטן של שפיות. מול הזמר העברי של השעה הזאת ברדיו מושמעים בתחנות המקבילות שירים כמו "זוט עני" של אלה לי – ובואו נאמר שהאיות של המילים "זאת אני" בכותרת השיר מראה את חשיבותה של העברית בלהיט האינסטנט הזה. רותם לא חושב שזה חדש, אגב: "יש תעשיית מוזיקה. לא סתם קוראים לה תעשייה. תמיד הייתה תעשייה".
עופר: "לכן הבחירה לקחת את השעה הזאת למוזיקה שלא משמיעים מתאימה גם היום. תמיד יהום הסער מסביב וטוב שיש איזה רגע שמשמיעים בו דברים שלא קשורים להמולה הזאת, גם אם היא טובה ואפילו מצוינת. הרי גם ברי סחרוף לא מושמע בארבע אחרי הצהריים".
רותם: "בסדר, את עושה תוכנית אחת. אבל מה תעשי למחרת? ובעוד חודש? עורך מוזיקלי טוב נמדד גם ביכולת שלו להתאים את העריכה למזג האוויר, לחדשות, לאקטואליה, לתאריכי הולדת ופטירה"
רותם: "היום אנחנו מתרפקים על שירים מפסטיבלי הזמר, אבל בזמן אמת כיסחו להם את הצורה. שירים כמו 'אהבתיה' – כשהייתי ילד היו אומרים 'איזה מין שירים אלה?'. שירים של אלתרמן ולאה גולדברג רק התחילו לקבל לחנים אז, כי שנים לא הלחינו אותם".
מצד שני, הוא מעיד, יש היום גם יוצרים ותיקים וחבורות זמר ששולחים אליו שירים חדשים שעשויים לדעתם להתאים לתוכנית, בתקווה שלפחות בארבע אחרי הצהריים ישדרו אותם. "הם צריכים לעבור את מבחן העורך, ששומע אם זה טוב או לא טוב", קובע רותם. "אנחנו קודם כול חושבים על המאזינים".
עופר: "זה מאוד מתחבר לקטע כלל־עולמי של זמרים ותיקים שרוצים לחדש, מגישים שירים שלהם ובסוף לא משמיעים אותם. באופן טבעי הם אומרים: 'אז בארבע אחרי הצהריים ישמיעו אותנו, כי אנחנו ותיקים'. אבל אתם ותיקים ששרים שירים חדשים; מהבחינה הזאת קל יותר להסביר להם למה אנחנו לא משמיעים אותם. אבל זה לא פותר את התסכול שלהם".
רותם: "כשאני מקבל שירים בסגנון של ארבע אחרי הצהריים אני אומר לפעמים: 'תדאגו שיהיה לזה ריקוד עם'. כי אם יהיה לשיר הזה ריקוד עם, הוא יזכה להפצה בקרב מאות אלפי אנשים גם בארץ וגם בחו"ל, יותר מכל השמעה.
"יש המון שירים נהדרים שהמבצעים הצעירים והעכשוויים לא לוקחים. הם מעדיפים לשיר גרסאות כיסוי לשירים הישנים והשחוקים של פעם, וברוב המקרים אין שם תגליות גדולות. הם מפחדים לשיר שירים חדשים של יוצרים ותיקים שכבר הוכיחו את עצמם, נורית הירש או יורם טהרלב, וזה פספוס גדול לדעתי. גלי עטרי לקחה את 'תני לו פרח' ממשה וילנסקי שכבר לא כתב שירים בתחילת שנות השמונים והשיר הזה מאוד הצליח".
קורין אלאל וגיא פינס בשידור בגל"צ. צילום: משה שי- פלאש 90
ההצלחה של אמנים תלויה בעורכי גל"צ או גלגלצ?
עופר: "צריך לזכור שהכוח של הרדיו כמדיום הוא כבר לא מה שהיה פעם. האמירה שאם אתה לא בגלגלצ או ברדיו הלכה לך הקריירה מופרכת פעם אחר פעם. נכון שיש כוח לרדיו, ויש עדיין שאיפה לגושפנקה הזאת, אבל רוב השירים לא נכנסים לא כי הם לא טובים, אלא כי אין מקום. מספר השירים החדשים שאת יכולה להכניס בין השירים המוכרים, שאת רוצה להתמקד בהם, היא מוגבלת. אנחנו חיים בעידן שבו הכול פתוח, ואפשר למצוא כל מה שרוצים ביוטיוב ובפלטפורמות אחרות כמו ספוטיפיי. אם מישהו רוצה להיחשף לחומרים אחרים – יש דרך. אני מכירה אמנים שהצליחו ברשתות. להגיד שהקריירה קמה ונופלת על הרדיו – זה קל מדי. יש גם הופעות; זמר שלא מופיע ולא חורש את הארץ, ורק חושב שאם ישמיעו אותו זה 'יקרה', לא מבין את המקצוע".
ומה תענו למי שישאל מי שמכם להחליט מהו הטעם המוזיקלי ומהי קלאסיקה?
רותם: "כמובן שיש ביקורת אבל היום הכל פתוח. פעם, אם לא היה לנו התקליט עם השיר שרצינו להשמיע, לא יכולנו להשמיע אותו. היום כל שיר זמין, כל ביצוע זמין, הכול נמצא איפה שתרצי.
"ועדיין משדרים את ארבע אחרי הצהריים, ועדיין משפחות שכולות רוצות שישמעו שירים לזכר יקיריהם דווקא ביום הזיכרון, ודווקא ברדיו, גם אם השיר מופיע ביוטיוב. יש לרדיו כוח שאי אפשר להסביר אותו. היכולת של העורך להביא פתאום שיר שלא שמעת מזמן, ופתאום להפתיע אותך, זה הקסם".
מקפחים את כולם
הביקורת הכי נפוצה על התוכנית היא כמובן שהיא "אשכנזית מדי". רותם שומע את הטענה הזאת כל הזמן, ויש לו תשובה. "אני קורא לשירים שלנו 'שירי ארץ ישראל', והם לדעתי מזרח ומערב. כל מה שהוא קלאסיקה ישראלית נכנס לארבע אחרי הצהריים. אני לא חושב על תמהיל ולא עובד בהנהלת חשבונות: כשדקלון הקליט שירים שהתאימו לתוכנית הם שודרו, וכשחיים משה שר את 'כל נדריי' האשימו אותו בהשתכנזות. זו לא הייתה תוכנית עם אופי מזרחי או ים תיכוני, אבל אריס סאן שודר, ו'צלילי הכרם' שודרו. קיפוח יש לכולם. אם תשאלי היום את הזמרים של ארץ־ישראל הם יגידו 'למה שמים אותנו רק בארבע".
"טענות תמיד היו על כל דבר שזז", מסכימה עופר. "הצליל הבולט הוא לכאורה שירים רוסיים, וגם 'לחן עממי' הוא למעשה רוסי. רפול בזמנו כשהיה רמטכ"ל אמר שהוא הכי אוהב שירים עבריים. שאלו אותו איזה סוג, והוא ענה 'שירים רוסיים'. אבל וילנסקי למשל כתב שירים מאוד 'מזרחיים'".
הקהל שלכם "לבן" יותר?
רותם: "בעוד שבועיים אמור להתפרסם סקר TGI של איגוד המפרסמים. אני בטוח שכמו בסקרים הקודמים יגלו שלארבע אחרי הצהריים יש אחוזי האזנה גבוהים. אנחנו התוכנית הכי מואזנת בגזרת התוכניות שאינן אקטואליה, ויש לנו בסביבות 4 אחוזי האזנה. גם צעירים שלא מאזינים לגל"צ אלא לגלגלצ שומעים את 'ארבע'. מאזינים לנו גם בפריפריה. זו לא תוכנית תל־אביבית באופייה. יש הרבה קהל מזרחי – אני לא יודע איך תקראי לזה, לא אוהב להשתמש במושגים האלה – והם שומעים את התוכניות האלה כי זאת קלאסיקה ישראלית במיטבה. היא לא שייכת ללבנים ולא לשום צבע אחר".
עם כל הביקורת, לפי השניים איש מעולם לא מחה נגד שידור התוכנית; אם כבר, המונים חתמו על עצומות בכל פעם שרצו לבטל אותה. "ככל שהשעה הזאת נעשתה יותר פופולרית ככה לטשו אליה יותר עיניים", נזכר רותם, "בכל קדנציה של מפקד גל"צ, יש שלב שבו הוא מחפש עוד שעות פנויות לתוכניות, והכי קל לבטל שעה של מוזיקה. במונדיאל הקודם ירון דקל הודיע שהם רוצים את השעה הזאת בשביל שיתוף פעולה עם ערוץ הספורט. הוא נלחם כדי שהתוכנית תתחיל בארבע וחצי. בהתחלה אמרו שזה רק למשך שלושה שבועות, אבל זה נמשך עד החגים ובסוף המאזינים החזירו את התוכנית".
עופר: "נדמה לי שהדרמה הגדולה התרחשה כשרזי ברקאי הגיע לתחנה ורצו לתת לו את השעה הזאת. אנשים התחילו להתקשר למפקד גל"צ".
כעת מתנופפת החרב מעל התחנה הצבאית כולה: שר הביטחון בני גנץ והרמטכ"ל אביב כוכבי שוקלים לסגור אותה בתוך חודשים ספורים. "טוקבקיסטים כותבים 'רק שלא יסגרו את ארבע אחרי הצהריים'", אומר רותם. "אנשים חושבים שגל"צ זה פוליטיקה ואקטואליה, ואני אומר שהתחנה הזאת עושה היום לא פחות מבעבר בתחומי התרבות והמוזיקה והתעודה, והתוכן הזה כאילו לא נספר. אני חושב שאם גיל עומר היה היום מפקד גל"צ הכול היה נראה אחרת. האקטואליה בתחנה הייתה אנומליה במשך שנים. כלומר, הייתה אקטואליה, אבל לא כל כך הרבה. במשך השנים היו מפקדים שלא ידעו לשמור על גל"צ מהפוליטיקאים, והתהליך הזה הסלים. עכשיו לכי תוציאי את מה שאולי לא היה צריך להיכנס מראש".
עופר: "כשרפול כיהן כרמטכ"ל, הוא נשאל איזה שירים הוא אוהב. ענה: ׳שירים עבריים׳. שאלו אותו: איזה? ענה: ׳שירים רוסיים׳. ובאמת בהתחלה הצליל הדומיננטי שהתקבע לשירי ארץ ישראל היפה היה עממי־רוסי.במקביל מיטב מלחיני הארץ – וילנסקי, זעירא, אדמון ועוד – כתבו לחנים מזרחיים לגמרי"
יש גם טענה שהכוונה לסגור את התחנה נעשתה רצינית דווקא כשהחלו להופיע שם תוכניות של אנשי ימין, כמו יעקב ברדוגו וישי שנרב.
עופר: "בהקשר של השעה ארבע זה לא רלוונטי. הזיקה לזמר העברי משותפת לשמאל ולימין, לילדים ולמבוגרים, וזה חלק מהקסם".
אם יסגרו את התחנה, ויציעו לכם לעבור לשדר אותה בתאגיד כאן, באותו פורמט?
"זה לא יהיה אותו הדבר. העוצמה של גל"צ היא השילוב בין החיילים, הכוח הצעיר, ובין השדרנים הוותיקים ובעלי הניסיון. חלק מהקסם הוא שיש כוח מקצועי מנוסה וכוח צעיר שמוביל את כל המהפכות".
באמצע העשור הקודם, כאמור, עופר פרשה מהתחנה אחרי שמונה שנים כמנהלת גלגלצ. "יכולתי להישאר, הרי אין תאריך תפוגה. אבל במובן הזה התחברתי למה שאמרה מירי רגב בזמנו – מנהלים של מוסדות תרבות צריכים להתחלף מדי פעם, צריך שהקולות יתרעננו". עם עזיבתה הפקידה את התוכנית בידי רותם, שותפה הנאמן מזה 35 שנה, והוא ממשיך לערוך את ארבע אחרי הצהריים עד היום. "אבל זה הילד שלי", היא מדגישה, "ואוי ואבוי אם משהו יקרה לו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
