איך מחפש זהב הופך לקיבוצניק?

בוקר קריר מקדם פנינו כשאנחנו יוצאים לדרך מהרי בנימין. שמש סולידית פותחת יום של ספק־סוודר ספק־סנדלים. 230 ק"מ ו־45 מעלות אחר כך, הספקות מותרים. ברחובות יטבתה תנור לוהט, בסלון בית ברף אבטיח קר. המרענן הרשמי של הבית, תתפלאו, הוא לא שוקו במבחר טעמים, וטוב שכך. שוקו ורוד (למה?) ושוקו כיף־כף (שוב, למה?) אפשר למצוא במכולת; קערת פירות מסוגננים זו כבר ליגה אחרת.

21 שנים עבד ברי במחלבה הדרומית ביותר בארץ, ומילא בה שלל תפקידים – פסטור, ניהול, פיקוח וייצור. ותשמעו, זו חתיכת עבודה. לא לברי, לפרות. 300 אלף ליטר חלב נדרשים כדי לייצר מדי יום טעם יטבתה, ולטובת המשימה מגויסות כל הרפתות מבאר־שבע ודרומה. בקיץ, מתברר, אנחנו הצרכנים נסחפים עוד יותר עם מוצרי החלב, בדיוק כשלפרות אין כוח לייצר. חם להן. בקורונה בכלל השתוללנו. מכירות מוצרי החלב בחנויות גדלו פי שלושה, והמחלבה לא עמדה בזה כמעט. אין ספק, הקשרים שלנו עם המקרר התהדקו להחריד במהלך הרפתקת 2020-2021. יחד עם זאת, מבהיר ברי, הפרות הישראליות נותנות חלב בכמות גדולה הרבה יותר מזו של עמיתותיהן בחו"ל. בעוד המקומיות נחלבות שלוש פעמים ביום, החוצניקיות מסתפקות בפעמיים בלבד. רק מה, סטייקים הוא לא היה מכין מהן. דל שומן זה אולי טוב לשמנת על פסטה, לא למנת בשר עסיסית.

ברי לא נולד לתוך התפיסה של הקיבוץ, רחוק מזה, אולם העבר ההיפי שלו וחיי הקומונה של אחותו בארה"ב היו תשתית לא רעה להמשך הדרך. לישראל הוא הגיע לראשונה בשלהי שנות השבעים, מתהדר בשיער ארוך עד למותניו. התל־אביבים, שניחוחות וודסטוק הגיעו אליהם באיחור אלגנטי של עשור, נהגו לעצור אותו ברחוב ולבקש הסברים לתופעה. התופעה הייתה בחור רזה עם מבטא פנסילבני עדין, שהתלהב מהמדינה הצעירה. ב־85' הוא כבר היה חלק ממנה.

מהים הקריבי עבר ברי ליוון, והתעסק שם במצנחי רחיפה ובסקי מים. את כל הטוב הזה הוא חשב להעביר לאילת, אבל נתקע בדרך ביטבתה. את דרכו החקלאית התחיל בכלל במטעי המנגו, עד שחטף אלרגיה, ובכן, למנגו

* * *

בין הביקור הראשון ב־1977 לעלייה הרשמית ב־1985, הוא הספיק גם "לעשות מלא שטויות" (המדור בחר לא לברר בדיוק במה מדובר) ולבלות בים. לא, לא בחוף הים. בים. "השתתפתי בצלילות בים הקריבי בחיפוש זהב מספינות ספרדיות", הוא אומר למבטינו הספקניים. נעמה מהנהנת ומבהירה: "הם דווקא מצאו הרבה זהב". ואיך מחפש זהב הופך לקיבוצניק שמוסר את משכורתו לקופה משותפת? בטעות. מהים הקריבי הוא עבר ליוון, ושם התעסק במצנחי רחיפה ובסקי מים. את כל הטוב הזה הוא חשב להעביר לאילת, אבל נתקע בדרך ביטבתה, ולא הסתכל יותר לצדדים. כאן גם נישא לרעייתו הראשונה והפך אב לשניים.

את דרכו החקלאית הוא התחיל בכלל במטעי המנגו, עד שחטף אלרגיה, ובכן, למנגו. מתברר שזו בעיה כשאתה עובד בענף הזה. אחר כך הגיעו כשני עשורים בתעשיית החלב, וב־15 השנים האחרונות הוא מנהל התחזוקה של הקיבוץ. אל תתנו לתמונה פה לבלבל אתכם, אפילו לישיבות הוא הולך בבגדי עבודה הרבה פחות מהוגנים מאלה.

נעמה גדלה בכלל בצפון תל־אביב. עד גיל שלושים ההיכרות האישית שלה עם יטבתה הייתה רק בקפיצות בדרך לטיולים בסיני. בעלה הראשון, יורם, היה בן הקיבוץ, וכשסיים את לימודי המוזיקה שלו באקדמיה, הוא הציע לחזור ליטבתה לשנה־שנתיים. נעמה אמרה: מגניב. התאים לה לקטוף פלפלים ולרוץ בשמלה פרחונית בין ממטרות. כשהגיעה ליטבתה גילתה שפלפלים זה בכלל במושבים של הערבה התיכונה; כאן זה תמרים, בצל, תפוחי אדמה ושוקו. מפה לשם היא סוגרת 24 שנים של אספות חברים.

לאורך כל התקופה הזו עסקה נעמה בחינוך בבית הספר האזורי מעלה שחרות. היא ריכזה את החינוך המיוחד באזור, וניהלה במשך כשמונה שנים את חטיבת הביניים ואחר כך את התיכון. הפרידה מיורם הייתה לה קשה, כשהיא כבר מטופלת בשלושה ילדים קטנים, אבל נעמה החליטה להרים ראש. "חשבתי לעצמי שהייתי שמחה לשתות קפה ולהכיר יותר את ברי", היא אומרת, "לא בשביל משהו".

ברי לידנו כמעט נחנק מהאבטיח שבדיוק הכניס לפיו. נראה שיש לו גרסה קצת שונה לאירועים. נעמה מתעקשת שבשלב ההוא הכול היה תמים: הכירו והתיידדו, זהו. על ההמשך השניים מסכימים. "בשלב מסוים נסענו כידידים לטייל יחד בירדן, ושם הקשר עבר איזה טוויסט כשאנחנו עם כל הבדואים של ואדי רם. ומאז אנחנו יחד". ב־2014 הם התחתנו והמשיכו לגור בקיבוץ שגם הגרושים שלהם גרים בו. הילדים מרוצים מהסידור: אמיר שלה ודניאל שלו, לדוגמה, מבהירים לכולם שהם אחים. הם הרי היו חברים עוד לפני הקשר המשפחתי. אלנה, הגדולה של ברי, נישאה לאחרונה, וכולם יחד נסעו לסרילנקה. כן, גם האקסית. משפחה לא בוחרים, איך להיות משפחה דווקא כן.

* * *

לברי ולנעמה אין ילדים משותפים, אבל יש להם סופו: גור כלבים שמציין בימים אלו 60 קילו, מצב זמני. הם היו נותנים לו להסתובב חופשי בסלון, לולא היה תופס את רוב המרחב. אנחנו זוכים להציץ בתופעה, בדרך מהסלון הממוזג אל מטעי הדקלים שמעבר לכביש 90, למרגלות הרי אדום המרהיבים. תמרי מג'הול משובחים במיוחד מכינים עצמם לדוּדת המתוקים של אזרחי ישראל והעולם. ארץ זבת חלב וגם דבש, גרסת יטבתה. שני כלבים יוצאים לקראתנו מחוות הסוסים הסמוכה, וברי מזדרז ללטף, להרגיע ולדאוג. "איך התלכלכתם ככה?", הוא שואל אותם בקול מפנק, "חייבים לקלח אתכם". ד"ר דוליטל, נעמה קוראת לו בחיבה.

בקצה האחר של השביל עומד נעול שער רחמא, שקיבל את שמו עוד לפני שהוצב פה, זכר לאירוע שמעורבים בו סוס מלכותי, הסכם שלום וקברי אבות. ומעשה שהיה כך היה. "לפני השלום עם ירדן, תושבי כפר רחמא הירדני שממול היו משקיפים עלינו ומחקים את החקלאות שלנו. מה שעבד אצלנו, ניסו אצלם", מספר ברי. המלחמה הקרה הסתבכה קלות כשיום בהיר אחד חצה סוס ערבי מהודר את גבול ישראל־ירדן – מארמון המלך חוסיין בעקבה, היישר אל נופשי אילת. הסוס המיוחס הובא אחר כבוד לחוות יטבתה, ובעליה לא ממש ידעו מה לעשות איתו. זה מה שחסר להם, תקרית דיפלומטית על ארבע. מה עושים? חותכים את הגדר, ומעבירים את הסוס לתצפיתני החקלאות שבצד השני. הקרע בגדר זכה בשם "שער רחמא". עם חתימת הסכמי השלום בין ישראל לממלכה ההאשמית הוצב שם שער סמלי ולא שימושי בעליל, ועליו צוירו דגלי שתי המדינות וביניהם יונה צחורה. מאז החבר'ה ממול – שהתגלו כבני שבט בדואי – כבר לא צריכים משקפות משוכללות. הם מגיעים ליטבתה בדרכים המקובלות, לומדים את תורת עיבוד האדמה, ומנצלים את הביקור לגיחה לבית קברות בדואי עתיק ששוכן במבואות אילת.

נעמה לא מסתירה את גאוותה כשהיא מציינת שהקיבוץ עדיין שומר על תפיסת "כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו", כמו מעולם לא היה פה מהפך קפיטליסטי. באופן מחמם לב, את הבתים החדשים שנבנו בהרחבה לא יקבלו הצעירים שמצטרפים כעת לקיבוץ, אלא דווקא הוותיקים

כמו בקיבוצים אחרים, גם ביטבתה דור המייסדים כבר חוצה את שנות השמונים שלו – חי ובועט, אבל מחוץ למעגל העבודה. בניגוד לקיבוצים אחרים, יטבתה משגשגת ומושכת אליה משפחות צעירות שמזרימות דם חדש בעורקי אירועי התרבות, במחלבות ובמטעים. נעמה לא מסתירה את גאוותה כשהיא מציינת שהקיבוץ עדיין שומר על תפיסת "כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו", כאילו לא היה פה מהפך קפיטליסטי מעולם. באופן מחמם לב, את הבתים החדשים שנבנו בהרחבה לא יקבלו הצעירים שמצטרפים כעת למעגל הקיבוצי, אלא דווקא הוותיקים. מגיע להם. ככלות הכול, הם בנו את השפע המרהיב הזה.

בין המשפחות הצעירות שעוברות כאן ועדת קליטה ומיון אפשר למצוא מעטים מאוד מבוגרי הקיבוץ. רוב העוזבים לא חוזרים, ומי שחוזרים עושים זאת משום שחוו את הקושי שמחוץ לבועה הקיבוצית החמימה. נעמה מברכת על התהליך: טוב שיראו מה זו עיר, שיכירו מרחבים חדשים. לפעמים הם חוזרים כי לא הסתדרו בחוץ, לפעמים כי הם פשוט מתגעגעים הביתה. ברי מבין גם הוא את התופעה. "ילדים לא תמיד הולכים בעקבות ההורים, זו דרכו של עולם. גם אנחנו בחרנו אלטרנטיבות לחיי ההורים שלנו", הוא מחייך. מי כמוהו יודע.