הבית // שישה חדרים וחצר, במפלס התחתון של הפנימייה עם כניסה נפרדת. "אנחנו מאוד אוהבים אותו וקשורים אליו, למרות שהוא לא שלנו באמת". לאחרונה הדירה שופצה והורחבה. "העברנו את הילדים בין החדרים. הגענו לכאן כשהבנות עוד למדו בבית ספר יסודי, ועכשיו כולן כבר בחטיבה ובתיכון, והבית צריך לאפשר להן לחיות בנעימות".
בוקר טוב // אביתר קם בשש וחצי ויוצא לבית הכנסת, ממש מעבר לכביש. דינה מעירה את הילדים ומכינה להם סנדוויצ'ים לפני שהם מתפזרים למוסדות הלימוד. "הבוקר תמיד משוגע. אנחנו בית של לילה, והולכים לישון מאוחר בדרך כלל".
החינוך המאתגר // דינה מחנכת כיתות י"א וי"ב בתיכון אמי"ת טכנולוגי בקריית מנחם. "זו עבודה מאתגרת בתחום החינוך, עם בני נוער נפלאים שבתי ספר אחרים לא ממש הסתדרו איתם, ואספו לא מעט חוויות לא נעימות. בבסיס העבודה המופלאה הזאת נמצאים הקשר האישי, החיוך והאמון בכל אחד ואחד".
החינוך המאתגר // אביתר מנהל את בית הילד אמי"ת בגילה, פנימייה טיפולית בפיקוח משרד הרווחה. "מגיעים לכאן ילדים שהוצאו מבתיהם בגלל קשיים ומורכבויות. את המשפחתונים מובילים זוגות נשואים, יחד עם שתי בנות שירות וצוות טיפולי שחותר להצמיח את הילדים, לחזק את האמונה והביטחון שלהם בעצמם ובעולם, ולאפשר להם לחלום ולהגשים את חלומותיהם. תפקידי, בגדול, הוא להיות האבא הגדול של הבית הזה, גם של הצוות וגם של הילדים, במובן המקצועי והלוגיסטי וגם במובן הרגשי".
מגורים בעבודה // המגורים בבית הילד עצמו מאפשרים לאביתר להדק את הקשר עם הילדים בפנימייה. "בשבתות אני מקפיד לשחק איתם, להיות איתם ולחוות אותם. מבחינת הילדים שלנו, יש לא מעט יתרונות בגידול ילדים במקום כזה, שיש בו חדר מוזיקה. כל הקיץ הלו"ז שלהם מפוצץ בפעילויות. כל הזמן יש משחקים בחוץ, וכל הילדים משחקים יחד. יש חוויה של שכונה, כולם מכירים את כולם.
"הם גדלים באווירה קצת שונה, וחשופים למציאות חיים שרוב הילדים בגילם אינם מכירים. יש מורכבויות בטיפול בילדים המדהימים כאן. אבל זו זכות מדהימה לתת ולקבל מהילדים בפנימייה, ואנו מרגישים סייעתא דשמיא והשגחה".
קוד // אביתר: "יש יתרונות וכמובן חסרונות לכך שאני חי ועובד באותו הבניין. במיוחד בארוחת ערב משפחתית, כשיש כמעט תמיד דפיקות בדלת. עם השכנים תיאמנו דפיקה במנגינה מוסכמת, כדי שלא ייפול לנו הלב בכל פעם שבאים רק לבקש ביצים…"
קורונה // במשך הסגרים הם היו צריכים להישאר בבניין עם כל ילדי הפנימייה, בלי לצאת לחופשות או לבית הספר. "זה היה מטורף והזוי, אבל כשכולם היו מבודדים בדירה או בבית שלהם לנו הייתה וילה ענקית עם מגרשים, נדנדות, טרמפולינה, קומת משחקי שולחן, חדר מוזיקה עם אולפן, חדר של משחקי מחשב וספרייה".
מורשת // אביתר הוא הבן של אבנר שאקי, שהיה שר הדתות, סגן שר החינוך וחבר הכנסת במשך 19 שנה. שאקי האב הגיע מעולם האקדמיה, והיה פרופסור למשפטים. הוא התאלמן מאשתו הראשונה, ובגיל 42 פגש את אמו של אביתר, שהייתה רווקה בת 22, למדה אצל אביו בפקולטה למשפטים והדריכה בפנימיית אחוזת שרה, שבה למדו ארבעת ילדיו מאשתו הראשונה. בסך הכול הם שבעה אחים ואחיות. "בבית היה אסור לעשות בושות. אסור לבייש את הפירמה. אבא היה איש ספר, שחי חיי רוח, ואמא הייתה הכול בבית. כולל היחידה שהיה לה רישיון נהיגה. כל העניינים הטכניים היו באחריותה הבלעדית, כולל אלה שמסורים לגברים בדרך כלל. ברבות הימים היא הפכה לאשת תורה שהיא גם מרצה מבוקשת בכל הארץ".
מסלול // אביתר למד בישיבת שבי חברון, והיה קומונר בסניף בני עקיבא רחובות לפני הצבא. אחר כך למד בעלי, שירת בסיירת גולני ואז עבר להיות מפקד מחלקה בגבעתי. אחרי הצבא למד תואר ראשון ושני במשפטים, ולאחר מכן הוסיף תואר שני בניהול מערכות חינוך בלתי פורמליות.
משפחה // דינה גדלה בקריית־אונו, להורים עולי פולין וסלובקיה שבאו לארץ בגלל ציונות טהורה. "אמא שלי ברחה בזמן שעוד היה אסור, ובגיל 18 עלתה לארץ עם מזוודה אחת. אבא לא ידע שהוא יהודי אחרי השואה, וגדל כקומוניסט חסר דת עד שגילה זאת ועלה ארצה". ברבות הימים בישראל חזרו שניהם בתשובה. "הם בנו את עצמם ואת משפחתם לבד, בלי שום עזרה ובלי ההורים שלהם. זה היה בית של פשטות, ערכי ציונות ונתינה, מלא באהבה. שניהם אנשי חינוך בנשמתם – אבא מורה ואמא גננת". היא הייתה קומונרית בסניף בני עקיבא קריית־אונו, ושירתה במפת"ן (מפעל תעסוקה לנוער) ובהוראת יהדות בבתי ספר חילוניים. אחר כך עשתה תואר ראשון בלוגיסטיקה וחינוך.
ההיכרות // אביתר: "יצאתי עם חברה של דינה, אבל זה לא הלך ונפרדנו. בשבת אחת היא והחברה ואני התארחנו אצל מישהי, ואז החברה זרקה את הרעיון לשדך ביני ובין דינה. המארחת ביררה בירורים, וכבר במוצ"ש הגיעה ההצעה להיפגש. לימים זכינו להשיב לחברה כגמולה, ובאירוסין שלנו הכרנו לה חבר של אביתר – ולימים הם התחתנו".
הורים // הם גרו בעלי, ואז עברו לכפר הנוער אמי"ת בפתח־תקווה, ושם חיו ארבע שנים. דינה: "גרנו יחד עם 18 נערים במשך שלוש שנים, ועוד שנה עם 18 נערות. היינו אבא ואמא צעירים מאוד לנערים מתבגרים, שסוחבים איתם סיפורים. היינו לצידם 24 שעות ביממה, דואגים ללימודים שלהם, לבריאות שלהם, למצב החברתי והרגשי והאישי שלהם". אביתר: "בגלל זה עזבתי את תחום המשפטים. הרגשתי ששום דבר לא מתקרב לעוצמה של הנערים והנערות שעבדנו איתם במסגרת כפר הנוער אמי"ת פתח־תקווה. כל ילד שסיים כיתה י"ב והתקשר לדבר איתי ריגש אותי, ולא יכולתי לחזור לכתבי הגנה ובתי משפט. הרגשתי שלא שם הייעוד שלי". הם עדיין בקשר עם החניכים מאז, ומדי פעם מוזמנים לחתונה או לשמחות אחרות.
בתים // מפתח־תקווה הם עברו לגרעין הדתי בצפון תל־אביב. אביתר היה חזן ומוביל קהילה בשכונת תל ברוך צפון, ובמקביל ניהל את חטיבת הביניים באמי"ת פתח־תקווה. דינה עבדה כגננת. משם עברו לביתם ביד־בנימין ואז לבית הילד. "בשנה הבאה נשבור שיא ונתחיל לראשונה ב־18 שנות נישואינו את השנה השישית באותה דירה".
להשתתפות במדור: dyokan@makorrishon.co.il
