אנחנו צועדים לעבר בית הכנסת "ישראל הצעיר" בשכונת אפר־וסט־סייד היוקרתית במנהטן. העיתונאי שלצידי שולף כיפה מהכיס, מניח אותה בטבעיות על ראשו, ואז מצמיד את הטלפון הסלולרי שלו אל הצג שליד דלת הכניסה. בעקבות העלייה במספר התקריות האנטישמיות בארה"ב, הוא מסביר לי, התקינו בבית הכנסת מכשור מתקדם, והכניסה כעת מתאפשרת רק למי שקיבל ברקוד זיהוי. בעודנו חוצים את הסף אני יכול רק לחשוב לעצמי: מי היה מאמין שאתפלל מנחה עם פיטר ביינרט.
בעבר הגדיר הניו־יורקר את ביינרט כ"ציוני הליברלי המשפיע ביותר בדורו"; לא מכבר בישר המגזין ש"פיטר ביינרט החליף צד". היום הוא נחשב למבקר חריף של מדינת ישראל, תומך BDS ואחד האנשים השנואים ביותר בקהילה היהודית הממוסדת בארה"ב. אבל הנה, אנחנו כאן. כי ביינרט הוא גם יהודי אורתודוקסי, ובשנה האחרונה הוא מקפיד להתפלל במניין שחרית, מנחה וערבית, ולומר קדיש לעילוי נשמת אביו.
האזינו: "ירדו מהפסים? פרק 2 במסע אל השמאל היהודי בארה״ב":
דקות ספורות קודם לכן, כשישבנו במסעדת המבורגרים כשרה למהדרין כמה בלוקים משם, הדבר היחיד שיכולנו להסכים עליו הוא המנה שבחרנו מהתפריט. הנושא שלשמו התכנסנו הוא הניסיון שלי להבין מדוע הזרם היהודי הפרוגרסיבי בארה"ב – שביינרט הוא ממייצגיו הבולטים – הולך ומסלים את יחסו השלילי למדינת ישראל, ומה יכול לבלום את המגמה המטרידה הזו.
פיטר ביינרט: "לא אגיד שאין אנטישמיות משמאל, אבל היא רחבה פחות ממה שטוענים בימין. אם אני לא מאמין במדינה יהודית ובלגיטימיות של ישראל, אם אני רוצה שיהיה חרם על ישראל, מדוע זה אנטישמי? רוב האנשים שטוענים שהתנועה הפרו־פלסטינית מלאה אנטישמיות לא רואים אותה מבפנים"
את השלכותיה של ההקצנה האנטי־ישראלית יכולנו לראות היטב בתקופת מבצע "שומר החומות", כאשר ברחבי ארה"ב נערכו הפגנות תמיכה בפלסטינים וגם ארגונים יהודיים השתתפו בהן. ביינרט כתב באותם ימים בכתב העת ג'ואיש קורנטס ש"אם לפלסטינים אין זכות לחזור למולדתם, גם לנו אין". יומיים לאחר מכן ציטטה אותו ראשידה טאליב, חברת קונגרס ממוצא פלסטיני המזוהה עם הקצה השמאלי של הפוליטיקה האמריקנית. אושיות רשת מהצד הציוני צייצו נגד מאמריו, תוך שימוש בהשטאג BeinartPogroms (הפוגרומים של ביינרט).
"תקופת שומר החומות הייתה נוראית", אומר לי ביינרט. "אומנם מעולם לא חייתי בישראל לתקופה ארוכה, אבל באחד המבצעים הקודמים הייתי עם בתי במקלט. אני מכיר הרבה אנשים שהושפעו מהאירועים האלה, ודאגתי להם – אבל גם דאגתי להרבה מהפלסטינים שאני מכיר".
בנשימה אחת אתה מביע את דאגתך לישראלים ולפלסטינים, בלי שום הפרדה. אלה דברים מטרידים מאוד, מזווית יהודית.
"אין ספק שקיים הבדל. הרי יש לי מחויבות מיוחדת ליהודים", הוא משיב באיטיות, בורר את מילותיו. "אני לא אוניברסליסט טהור, אלא מאמין ב'עמיות יהודית'; יהודים בכל העולם הם קרובים־רחוקים שלי. אני גם מאמין ב'ברית האמונה' שהרב יוסף דב סולובייצ'יק מדבר עליה, ולפיה יש לך מחויבות כלפי כל יהודי שנמצא בצרה, אחרת אתה מחלל את היהודיות שלך. אני מאמין בזה. אבל אני גם מאמין שהפלסטינים סובלים הרבה יותר מהישראלים. אם על כל ילד יהודי שנהרג מתים חמישים ילדים פלסטינים, בעיניי זה כמו שיקרה משהו רע לקרוב משפחה שלי, ובאותו זמן יקרה משהו גרוע בהרבה לשכן שגר בקצה הרחוב שלי. ככה אני מסתכל על הדברים".
הסיסמאות שנשמעו בהפגנות נגד ישראל היו לא פחות מאנטישמיות.
"הטענה על קיומה של אנטישמיות בתוך התנועה הפרו־פלסטינית בארה"ב, אינה נכונה. לא אגיד שאין אנטישמיות משמאל, אבל היא הרבה פחות רחבה ממה שטוענים בימין. להגדיר את ישראל כמדינת אפרטהייד זו לא אנטישמיות, וגם אנטי־ציונות היא לא אנטישמיות".
הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה (IHRA), שחברות בה 36 מדינות, קבעה ששלילת זכות קיומה של מדינה יהודית היא אנטישמיות. אתה לא מקבל את זה?
"לא. בעיניי ההגדרה הזו היא אבסורדית. אם אני לא מאמין במדינה יהודית ובלגיטימיות של ישראל, אם אני רוצה שיהיה חרם על ישראל – ויש הרבה יהודים שחושבים ופועלים כך – מדוע זה אנטישמי? רוב האנשים שטוענים שהתנועה הפרו־פלסטינית מלאה באנטישמיות לא רואים אותה מבפנים".
הוא מצטט מחקר של אוניברסיטת טאפטס, "שהראה שהדעה על ישראל בחוגי השמאל הקיצוני בארה"ב שלילית ביותר, אבל גם מצא אצלם פחות דעות קדומות מסוג האנטישמיות הקלאסית. יש הבדל ניכר בין ההשקפה שלהם על ישראל ועל הציונות ובין הדעה שלהם על יהודים".
היהודים בשמאל הקיצוני רואים בעצמם ציונים?
"רובם לא".
ואתה?
"אני ציוני תרבותי".
מה זה אומר?
"אחד העם למשל לא האמין במדינה יהודית, וכמוהו ממשיכי דרכו – מרטין בובר, יהודה לייב מאגנס ואחרים. הם האמינו בחברה יהודית שלא חייבת לבוא במבנה של מדינה. גם אני מאמין בזה. לא במדינה יהודית, כן בחשיבות של חברה יהודית בישראל, שיכולה לשגשג בתוך מדינת כל אזרחיה או בפדרציה שנותנת שוויון זכויות לכולם. צריך להיות מקום לעם היהודי, אבל אין צורך שתהיה מדינה יהודית".
יש מדינות מוסלמיות, אז למה לא מדינה יהודית?
"אם מאמינים בשוויון, איך אפשר להקים מדינה שטוענת שבני גזע מסוים, או דת מסוימת, הם חלק ממנה יותר מאחרים? נכון, יש מדינות שמפרות את העיקרון הזה. בעיניי הן צריכות לעבור רפורמה".
אז למה הצעירים היהודים מהשמאל הקיצוני לא מפגינים ברחובות נגד סוריה או איראן – מדינות שמפרות זכויות אדם בצורה הקשה ביותר? מדוע הם מפגינים רק נגד ישראל? כי הם יהודים?
"אנחנו כאמריקנים לא נותנים 3 מיליארדי דולרים כסיוע צבאי לאיראן או סוריה. אסד הוא מפלצת, ואנחנו האויבים שלו כפי שאנחנו צריכים להיות. אבל בלעדינו, ישראל לא הייתה יכולה לעשות את כל מה שהיא עושה".
צ'ולנט של נוסטלגיה
כעיתונאי המסקר זה עשור את יהדות ארה"ב, הקהילה היהודית הגדולה בעולם מחוץ לישראל, אני נחשף לא מעט למחקרים ולמאמרים על הדור הצעיר שם – ומתברר שהוא לא רק מתרחק מישראל, הוא אף פועל כדי להפנות נגדה את דעת הקהל העולמית. בשנת 2014 למשל הוקם שם ארגון השמאל היהודי IfNotNow ("אם לא עכשיו"), שמאתגר את הממסד היהודי־אמריקני. פעילי התנועה, המתנגדים "לכיבוש הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה", מארגנים הפגנות נגד פוליטיקאים אמריקנים ומוסדות יהודיים, ומאשימים אותם בתמיכה בכיבוש. לא מדובר ב"נוער שוליים", אלא בתוצר של מערכת החינוך היהודית־אמריקנית המפוארת, בוגרי מחנות הקיץ ובתי הספר הנחשבים ביותר של התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית. מספרם של חברי הארגון אינו גדול, אך הוא צובר תאוצה וסוחף אליו עוד ועוד צעירים, בנים למשפחות יהודיות שעד כה התמיכה בישראל הייתה בהן בגדר המובן מאליו. הדעות הללו הולכות ונעשות פופולריות בקרב יהודי ארה"ב: סקר שפורסם השבוע הראה כי 22 אחוזים מהם סבורים שישראל נוקטת טיהור אתני של הפלסטינים. 25 אחוזים מצדדים בהגדרת ישראל כ"מדינת אפרטהייד". גם מקרב מתנגדי האמירות הללו, עשרות אחוזים אינם רואים בהן אנטישמיות.
מי שמנהל קרב קשה נגד המגמות הללו הוא ד"ר ליאל ליבוביץ, עורך בכיר בכתב העת היהודי השמרני "טאבלט". "סבב הלחימה האחרון פתח אחת ולתמיד תהום שרבים מאיתנו ניסו כל חייהם להימנע ממנה. במילים פשוטות, יש עכשיו רק שני צדדים: הציונים והאנטי־ציונים. על כל אדם שרוצה להשפיע על העתיד, יהודי ולא יהודי כאחד, מוטל להבין כיצד ומדוע זה קורה – ולבחור צד", כך כתב ליבוביץ בעיצומו של מבצע שומר החומות. "יש רק שני מחנות שיהיו משמעותיים פוליטית בעשור הקרוב: במחנה הראשון חברים האנשים המוכנים לקרוא לעצמם ציונים – ללא הבהרה או אזהרה או הבחנה", הוסיף. את התקריות האלימות שהתרחשו בימים ההם בלוס־אנג'לס ובניו־יורק הוא כינה "פוגרומים", והסביר שמטרתן היא פגיעה ביהודים כנקמה על פעולותיה של ישראל.
"היום האידיאולוגיה הפרוגרסיבית היא דתית־פנאטית, דורסנית ומוחלטת", אומר לי ליבוביץ. "ברגע שאתה פותח להם את הדלת ומאמץ את עולם המושגים שלהם – הלך עליך. מדובר בדת חדשה שמנוגדת רעיונית וערכית ליהדות. אין מוסד יהודי שלא התמודד עם האיום הפרוגרסיבי".
אני פוגש אותו בדירתו באפר־וסט־סייד, שמייצגת היטב את אופיו יוצא הדופן. הבית גדוש במדפים שנושאים אינספור ספרים, ובתווך עומדת עגלת משקאות חריפים בת שתי קומות. "אנחנו בית שיש בו שומרי כשרות – שזה אני – וכאלה שלא שומרים כשרות", הוא אומר ומכוון אותי אל הבקבוקים העומדים בקריטריון היהודי־דתי.
הוא בן 45, נשוי לסופרת הילדים ליסה אן סנדל, אב לשניים. לארה"ב הוא היגר לפני עשרים שנה, אך עד היום אינו מחזיק אזרחות אמריקנית. במקור הוא מתל־אביב, בנו של "האופנובנק" רוני ליבוביץ, שבשנים 1989־1990 שדד 21 בנקים. בזמן שאביו ריצה עונש מאסר ממושך סיים ליאל ליבוביץ את לימודי התיכון ואז שירת ביחידת דובר צה"ל. לאחר השחרור הוא למד לתואר ראשון בקולנוע באוניברסיטת תל־אביב, ואת התואר השני בעיתונות והדוקטורט בתקשורת קיבל באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק. הוא עבד כדובר הקונסוליה הישראלית בעיר, שימש עורך תרבות בעיתון היהודי הניו־יורקי ג'ואיש ויק, וכתב בעיתונים נוספים כמו האומה וניו־ריפבליק. בשנים האחרונות, לצד הכתיבה ב"טאבלט", הוא משתתף בהגשת הפודקאסט Unorthodox – ההסכת היהודי הפופולרי ביותר בארה"ב, וייתכן שאף בעולם. שבעת הספרים שכתב עוסקים בנושאים מגוונים – מהעלייה לישראל, דרך קורות חייו של לאונרד כהן, ועד החוויה הדתית שמספקים משחקי המחשב.
ליאל ליבוביץ: "היום האידיאולוגיה הפרוגרסיבית היא דתית־פנאטית, דורסנית ומוחלטת. ברגע שאתה פותח להם את הדלת ומאמץ את עולם המושגים שלהם – הלך עליך. מדובר בדת חדשה שמנוגדת רעיונית וערכית ליהדות. אין מוסד יהודי שלא התמודד עם האיום הפרוגרסיבי"
במקביל לקריירה העיתונאית שלו השתלב ליבוביץ באקדמיה האמריקנית וקיבל קביעות כמרצה באוניברסיטת ניו־יורק (NYU). אלא שאז הוא עשה את טעותו הגדולה, וביקש להצטרף לפורום של פרופסורים ודוקטורים מהאוניברסיטה שנפגשו דרך קבע כדי לשוחח על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. ליבוביץ חשב שהם יהיו מעוניינים לשמוע גם אותו, יהודי־חילוני שהצביע מרצ אך מגדיר את עצמו כציוני. להפתעתו נאמר לו שעמדותיו חורגות מהגבולות הלגיטימיים, ולכן לא יוכל להשתתף בשיח. ליבוביץ התקומם ויצא למאבק – ובעקבות זאת הוחלט לבטל את הקביעות שלו במוסד. מאז החל לעבור תהליך "התפכחות", כהגדרתו, שכלל חיבור לתפיסות של הימין הישראלי והאמריקני, וגם מעין חזרה בתשובה. היום הוא מגיש גם פודקאסט קצר על הדף היומי באתר של טאבלט.
"עשיתי את הבחירות האישיות שלי – בהתחלה בחוסר רצון ובצער, אבל אני מתחיל להרגיש מידה מסוימת של תקווה והתרגשות", כתב במאמר ההוא, שכותרתו "אנחנו והם". "אם אתה מצטרף לצד שלי, דע שאולי תמצא כי עמיתים לעבודה, חברים ואפילו בני משפחה הולכים בדרך אחרת. הפחד והכאב שתחוש – על הצורך לבחור בכלל, על אובדן הניואנסים, על הקורוזיה של מוסדות רבים שבעבר אהבת וסמכת עליהם, על הבגידה של כל כך הרבה אנשים שהיו חבריך, על האלימות שסביבך – הם אמיתיים. אין דרך קלה, אולי אין בכלל דרך להימנע מהמציאות המחרידה הזו".
אז מה קורה לחיים היהודיים באמריקה? שואל ליבוביץ במאמרו שהכה גלים בקרב יהודי ארה"ב. "אנשים ומוסדות שמקדישים את מרבית האנרגיות הרגשיות והרוחניות שלהם לערכים החדשים של השמאל, ימצאו את עצמם עם גרסה של היהדות שמנותקת מהאדיקות הדתית. הם ימשכו רק את מי שמתחברים לאקטיביזם פרוגרסיבי, עם מעט צ'ולנט שמוכנס פנימה למען הנוסטלגיה. זהו מיעוט זעיר", קובע ליבוביץ. "האסטרטגיה הזו… תהיה קצרת טווח: אף אחד לא רוצה להיסחב לבית הכנסת רק כדי לשמוע מרצה מדבר על 'עליונות לבנה' או על 'ספקטרום מגדרי'. למה? פשוט: כי אתה יכול למצוא גרסאות טובות יותר של הנושאים האלה במקומות אחרים. אנשים שמחפשים משמעות, קהילתיות והשראה רוחנית פשוט יתחילו להתרחק, כפי שהמחקרים מראים שהם כבר עושים".
באגפים הפרוגרסיביים של יהדות ארה"ב, אומר לי ליבוביץ, קשה יותר ויותר לחיות כיהודי, ובפרט כיהודי ציוני. "ברגע שמיעוט גדול אומר שהוא לא מוכן לראות דגל ישראל בשום מקום בבניין הקהילה, כי ישראל היא מדינת אפרטהייד – אני אומר: אין לנו על מה לדבר יותר", הוא אומר בדרמטיות. "זה 'הם' ו'אנחנו', והגיע הזמן לבחור. אתם איתנו או נגדנו?"
מה שומעים יהודי ה"הם" בבתי הכנסת? מה השיח הדומיננטי שם?
"באים אליהם תלמידים מבתי ספר ללימודי רבנות, ומעבירים דרשה על תנועת 'חיי שחורים נחשבים' (BLM) ועל 'תיקון עולם'. האנשים שיושבים בקהל – חלקם מאוד חכמים ונבונים – יגידו: 'זה נשמע לי טוב. סובלני. מתקדם. בואו נאמץ את זה'. באותו רגע נוצרת מתחרה ליהדות, ששונה מהיהדות המקורית ועוינת אותה – ואז מגיעים הסכסוכים הפנים־קהילתיים".
מדוע הפרוגרסיביות והדאגה למיעוטים הולכת אצלם יד ביד עם אנטי־ישראליות?
"ישראל מפחידה את הפרוגרסיבים כי היא מדינה בעלת יסודות רעיוניים של קהילה, משפחה ואמונה. זה מנוגד לערכים שלהם", אומר ליבוביץ בטון רגוע. "לכן לא משנה מה החברה הישראלית תעשה, ועד כמה היא תהיה פתוחה ומקבלת – העיקרון הוא שמרגיז אותם. מבחינתם, כשישראל מכירה בזכויות להט"ב זה בסך הכול 'פינקוושינג' (ידידותיות לקהילת הלהט"ב כלפי חוץ, מתוך אינטרס – צ"ק), שמטרתו האמיתית להסתיר פשעים נגד האנושות. זה אבסורד, אין אצלם משמעות למציאות. אי אפשר אפילו להגיד 'אני לא אוהב את המדיניות של נתניהו, אבל אנחנו כזוג גברים או זוג נשים יכולים לחיות בישראל בכיף ובלי פחד'. הקיצוניות לא מאפשרת לשמוע אף דעה אחרת".
כרבע מיהודי ארה"ב, מציין ליבוביץ, הם אורתודוקסים – מהקצה החרדי ועד למודרן־אורתודוקס. רובם תומכי ישראל באופן בלתי מעורער. "בערך 60 אחוזים מיהדות ארה"ב הם מבולבלים ומנותקים מחיים יהודיים ממסדיים, ולכן הם גם לא יודעים היכן הם עומדים ביחס לישראל. שיעור המשתתפים בתפילות בבתי הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיביים יורד דרמטית, וכך גם ההשתתפות בפעילויות ה־JCC, המרכז הקהילתי היהודי. זה מקום מצוין לשחק בו טניס – אבל השאלה היא מה מעבר לזה".
ההזמנות להרצאות נפסקו
הדת הפרוגרסיבית שליבוביץ מדבר עליה קרמה עור וגידים לנגד עיניי כעבור כמה ימים. לצורך צילום סרטון לאתר מקור ראשון, הצטרפתי להפגנה של "להט"בים נגד ישראל", שמשתתפיה מתחו קו מחבר בין זכויות הפלסטינים לזכויות הקהילה הגאה. בשיחות עם המפגינים שאלתי אותם, כביכול לצורך קבלת מידע לסרט דוקומנטרי, אם אפשר לחיות בפומבי כלהט"בים ברשות הפלסטינית ובעזה. "כן, אפשר אפילו להתחתן עם בני זוג מאותו המין", השיבה לי אחת הנוכחות. גם כששאלתי אם שמעו על כך שצה"ל אסר לקיים מצעד גאווה בעזה, התשובה הייתה חיובית: "זה דבר נוראי. זה רק מראה עד כמה ישראל מונעת זכויות בסיסיות".
בהפגנה השתתפו גם יהודים רבים, שהשמיעו התבטאויות מצמררות. בשם סיסמת "תיקון עולם" – שאחד מהם אף קעקע על עורפו – הם קראו קריאות למען ערכים וחירויות שכלל אינם קיימים תחת שלטון הרשות הפלסטינית או ממשל חמאס. הסיסמאות שבקעו מפיהם גרמו לי להבין שמישהו מנצל את חוסר הידע שלהם כדי להשחיר את פניה של ישראל.
"כשמתבוננים בהיסטוריה האמריקנית רואים שכל הלוחמים הגדולים למען זכויות האדם, כגון אברהם לינקולן או מרטין לותר קינג – כולם היו מחוברים לעולם מוסרי ורעיוני שנטוע בחזון נביאי ישראל", אומר ד"ר ליבוביץ. "לא תבין את קינג בלי להכיר את הציטוטים שהוא מביא מהתנ"ך. היום כשמדברים על 'צדק', לא מצטטים מספר ישעיהו. אדרבה, מבחינתם התייחסות לתנ"ך היא דבר נורא".
אני שואל את משתתפי ההפגנה "להט"בים נגד ישראל" אם אפשר לחיות בפומבי כלהט"בים ברשות הפלסטינית ובעזה. "כן, אפשר אפילו להתחתן עם בני זוג מאותו המין", משיבה לי אחת הנוכחות. גם כשאני שואל אם נכון שצה"ל אסר לקיים מצעד גאווה בעזה, התשובה חיובית: "זה רק מראה עד כמה ישראל מונעת זכויות בסיסיות"
הוא וביינרט גרים באותה שכונה, ושולחים את ילדיהם לאותו בית ספר יהודי. בהשקפתם הדתית, שניהם משלבים תפיסה אורתודוקסית עם ערכים ליברליים. ובכל זאת, התהום האידיאולוגית הפעורה ביניהם נראית בלתי ניתנת לגישור.
פיטר ביינרט (50) החל באמצע שנות התשעים לעבוד כעורך במגזין הנחשב ניו־ריפבליק, ובגיל 28 כבר הפך לעורכו הראשי. בהמשך היה הכתב הפוליטי הבכיר בדיילי ביסט, ומאמריו התפרסמו גם בכתבי העת טיים, ניו־יורק טיימס, הפורוורד והאטלנטיק. כיום הוא מרצה לעיתונות ומדע המדינה באוניברסיטת העיר ניו־יורק (CUNY), ועורך בכיר של האתר והמגזין ג'ואיש קורנטס, כלי תקשורת יהודי שמאלני ופרוגרסיבי. יש לו תואר ראשון בהיסטוריה ובמדע המדינה מאוניברסיטת ייל, ותואר שני ביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת אוקספורד שבבריטניה.
במשך שנים נחשב ביינרט לתומך נלהב של פתרון שתי המדינות, אלא שבשנים האחרונות הוא החל להתנגד לרעיון, ולא מתוך תמיכה בארץ ישראל השלמה. במאמריו הסביר שהוא נוטש את השקפות השמאל הציוני, ומעדיף מדינה אחת, דו־לאומית ושוויונית. "אני כבר לא מאמין במדינה יהודית", כתב. לטענתו, רבים מהיהודים רואים את העולם דרך "עדשת שואה" מיושנת, ולכן הם חושבים כי יש צורך במדינה יהודית ריבונית כדי למנוע שואה שנייה. מכאן, לשיטתו, נובע הסבל של הישראלים ושל הפלסטינים. "מאז השואה, יהודים הקרינו רטרואקטיבית את תוכנית ההשמדה של הנאציזם על ההתנגדות הפלסטינית לציונות טרום הקמת המדינה. אך הסתכלות על המציאות דרך עדשת השואה הזו מציגה בצורה מעוותת את התנהגותם האמיתית של פלסטינים: לא כמו שונאי יהודים רצחניים, אלא כמו עמים אחרים המבקשים זכויות לאומיות".
תמיכתו ב"פתרון המדינה האחת" הושפעה בין השאר מעלי אבונימה, עיתונאי ופעיל פוליטי פלסטיני־אמריקני, מראשי תנועת ה־BDS. "הלוואי שהספר של אבונימה היה קריאת חובה לכל התלמידים בכל בית ספר יהודי", צייץ ביינרט. קריאה בספר הזה, או בכתביו האחרים של העיתונאי שביינרט משבח, תזעזע כל מי שמגדיר את עצמו ציוני. אבונימה מתנגד ל"שליטה היהודית בארץ ישראל", והציונות לשיטתו היא "פרויקט גוסס שנמצא בנסיגה ומתקשה לגייס תומכים חדשים". הוא מרבה להשוות בין ישראל לדרום־אפריקה בתקופת האפרטהייד, ואף צידד בפוליטיקאי בריטי שהשווה בין ישראל לגרמניה הנאצית. כשנשאל אם במשא ומתן על הפלסטינים להכיר בזכותה של ישראל להתקיים, השיב אבונימה: "איך הפלסטינים יכולים אי פעם לתת לגיטימציה לישות שרואה בריבוי האוכלוסייה הטבעי איום קיומי?"
בקיץ 2018 הגיע ביינרט לביקור בישראל לרגל בת המצווה של בתו. עם נחיתתו בנתב"ג הוא עוכב ונלקח לתשאול, ככל הנראה משום שנחשד כפעיל BDS. החוקרים, לדבריו, תשאלו אותו על עמדותיו הפוליטיות, על השתתפותו בהפגנה בחברון, על קבוצות שמסיתות לאלימות ועל "קבוצות המאיימות על הדמוקרטיה הישראלית". מלשכת ראש הממשלה נמסר אז ש"מדובר בטעות מנהלית", וביינרט עצמו צייץ: "אקבל את ההתנצלות כשהוא (נתניהו – צ"ק) יתנצל בפני כל הפלסטינים והפלסטינים־אמריקנים שכל יום סובלים מצבים גרועים יותר".
אף שרוב יהודי ארה"ב מצביעים למפלגה הדמוקרטית – ואולי דווקא בגלל זה – המיינסטרים היהודי־שמאלי זועם על העיתונאי שהקצין עד לאזור האידיאולוגי של ברני סנדרס. מצד אחד ביינרט מייצג פלח הולך וגדל מקרב היהדות האמריקנית; מצד שני, יהודים מהימין ואפילו מהמרכז־שמאל החלו לראות בו מוקצה מחמת מיאוס. לדבריו, מעטים הם בתי הכנסת שיזמינו אותו כיום לשאת הרצאות. גופים יהודיים גדולים, שנהגו להזמין אותו דרך קבע, החליטו בשנים האחרונות לנתק ממנו מגע.
הוא מרבה לבקר לא רק את ישראל, אלא גם את הארגונים הוותיקים של יהדות ארה"ב. במאמר שהתפרסם בינואר השנה כתב ביינרט: "הממסד היהודי־אמריקני טוען כי שלילת מדינה ליהודים פוגעת בזכותם להגדרה עצמית־לאומית. הם טועים… ממשל ביידן צריך לבחור אם לקבל את טענת הממסד היהודי שהתנגדות למדינה יהודית היא אנטישמיות".
ספרי הלימוד הפלסטיניים מתעלמים מקיומה של ישראל במקרה הטוב, או מציגים אותה מנקודת מבט אנטישמית. גם שם אתה לא רואה בעיה?
ביינרט בתגובה מפנה למחקר אמריקני־ישראלי־פלסטיני: "החוקרים השוו בין ספרי הלימוד של הפלסטינים ושל הישראלים, ולא מצאו הבדל ביניהם. בשניהם יש רק נרטיב אחד".
לא מדובר על נרטיב; בספרים הפלסטיניים יש קריקטורות של יהודים עם אף גדול, זקן ונשק, שטובחים בילדים. איך אפשר לנהל שיח עם אנשים שעוברים שטיפת מוח כזו?
"אם תשאל פלסטיני מאיפה מגיעה העוינות שלו, הוא יספר סיפור אישי על ההורים שלו שגורשו, או על בן משפחה שנורה. לא צריך כאן ספר לימוד, זו החוויה האישית שלהם".
פיטר ביינרט: "חלק מהילדים היהודים־אמריקנים שאתה מדבר עליהם נמצאים בקשרים עמוקים עם פלסטינים כאן בארה"ב. אם החברים שלהם לא אומרים להם שהבעיה הגדולה ביותר בסכסוך היא חמאס – הם לא יחשבו כך"
ובכל זאת, אני שואל את ביינרט, מדוע אנחנו לא שומעים מארגונים כמו IfNotNow, שמפגינים למען הפלסטינים, גם מעט אמפתיה כלפי הצד הישראלי. הרי כיהודים הם אמורים לחוש קרבה אליו. "קבוצה כמו IfNotNow היא דווקא דוגמה לצעירים יהודים שאכפת להם מיהודים אחרים. רוב הצעירים היהודים־אמריקנים עסוקים יותר בשינויי האקלים, או באיום שנשקף לדמוקרטיה באמריקה – כי הם שומעים מפלגה שטוענת שכל ממשל שנבחר בקולות של שחורים וחומים הוא לא לגיטימי", רומז ביינרט לרפובליקנים. "יש להם כל כך הרבה נושאים להיות מוטרדים מהם, ואם הם בכל זאת עוסקים במזרח התיכון – זה נובע מחיבור. אני מסתכל על הסכסוך כמצב שבו מישהו מהמשפחה שלי עושה דבר נורא. לדעתי זו גם נקודת המבט שלהם".
למה הם לא מתייחסים לחמאס כאל גורם מדכא, ארגון טרור שמאמלל את חייהם של פלסטינים?
"אני לא יודע כמה חברים פלסטינים יש לקוראים שלך, אבל חלק מהילדים היהודים־אמריקנים שאתה מדבר עליהם נמצאים בקשרים עמוקים עם פלסטינים כאן בארה"ב. אם החברים שלהם לא אומרים להם שהבעיה הגדולה ביותר בסכסוך היא חמאס – הם לא יחשבו כך. ואוסיף שכל פלסטיני שאני מכיר סבור שחמאס הם חבורת מטומטמים, ושמחמוד עבאס הוא אידיוט".
אז למה חבריהם היהודים לא אומרים זאת בקול?
"הם מאמינים שהבעיה היסודית היא שהפלסטינים נמצאים תחת שלטון של מדינה יהודית, ושישראל שולטת בעזה ומונעת זכויות אדם בסיסיות".
דברים שלא למדנו במחנה
רוב הצעירים היהודים שרואים בישראל את התגלמות הרוע בעולם, אני אומר לביינרט, משתייכים לאגף הפרוגרסיבי של הקהילה בארה"ב. בעיניי, כמי שקורא עיתונות אמריקנית ומשוחח בכל שבוע עם יהודים־אמריקנים רבים, נראה שהאנטי־ישראליות הפכה לדת שלהם. "אני לא חושב שזה הוגן להתבטא כך", אומר ביינרט. "לא היית רוצה שאני אעשה קריקטוריזציה או אדבר בסטריאוטיפים על הציבור הדתי־לאומי בישראל".
בדרך כלל אני לא אדם דעתן במיוחד, ואין הרבה דיונים שיכולים להוציא אותי משלוותי, אבל בוויכוח הזה אני פתאום מוצא עצמי מכה על השולחן. אנו ניצבים מול צעירים וצעירות שלוקחים כל ערך יהודי ומטים אותו לצד הפלסטיני, אני אומר לביינרט. ביהדות יש אמירת קדיש? אז אצלם אומרים אותו לזכר הרוגים פלסטינים, לפעמים אפילו על פעילי חמאס. ליל סדר? מוקדש לשחרור פלסטין. מבחינתם הערך היחיד ביהדות הוא "תיקון עולם", מה עוד יש להם?
בבוסטון, השנה. צילום: גטי אימג'ס
"עם כל הכבוד, אתה רואה את זה ממרחק רב", אומר ביינרט. "נכון שהיהודים האורתודוקסים נמצאים ברובם בימין, אבל אם תלך לכנס של שדולת ג'יי סטריט, תראה גם שם הרבה כיפות. הקבוצה הגדולה שם מגיעה ממשפחות קונסרבטיביות ורפורמיות שמחוברות מאוד ליהדות. אלה צעירים שרוצים חיים יהודיים עשירים בתוכן ובמשמעות, גם אם אורח החיים שלהם לא ייראה לך הלכתי. בשנות העשרים שלהם הם פחות מחוברים לבית הכנסת, אבל כשיהיו הורים לילדים הם ירצו להצטרף לקהילה המתאימה להם – והיא ככל הנראה תהיה שונה מזו של הוריהם".
האם הם ישלחו את הילדים שלהם לבית ספר או לבית כנסת שדגל ישראל מתנוסס בו?
"לצערי אין הרבה בתי ספר 'חזקים' שאינם אורתודוקסים. שוב, התדמית שאתה מצייר כאילו אכפת להם רק מ'תיקון עולם' ואין להם עניין בשום דבר יהודי שאיננו 'אנטי־ישראלי' – זו קריקטוריזציה. נכון שבהשוואה לבני עקיבא הילדים שלהם נראים אחרת, אבל לא הוגן להגיד שהם לא מבקשים חיים יהודיים מלאים".
אני אומר לביינרט שלפי כל הסקרים והמחקרים, הדור הצעיר של יהודי ארה"ב הולך ומתבולל, במקביל להיחלשות הזיקה שלו לישראל. הוא חוזר על הטיעון המרכזי שלו, שבעיניי רק מוכיח את חומרת המצב: הפעילים האנטי־ישראלים הם אותם יהודים ליברלים שאכפת להם, אלה שתמיד היו מעורבים יותר, השתתפו במחנות קיץ יהודיים מושקעים והגיעו לישראל במסגרת "תגלית". "יש להם תרעומת מוצדקת על אנשי החינוך היהודים", אומר ביינרט על חברי IfNotNow. "במחנה 'רמה' (של התנועה הקונסרבטיבית – צ"ק) מנסים ליצור זהות ציונית בלי לעסוק בכלל בסכסוך – גם אם נשים בצד את הנרטיב הפלסטיני. הם לא מעניקים לחניכים את המידע הכי בסיסי שתקבל בקורס יסוד באוניברסיטה על המזרח התיכון. התוצאה היא שלצעירים היהודים האלה אין שום הכנה להתמודדות בקמפוסים עם אנשים מהצד השני שבאמת יודעים דברים. ועל כך הם כועסים".
היית שמח אם הילדים שלך היו מצטרפים ל־IfNotNow?
"כן, אין לי שום בעיה. זו הבעת רגש ודעה על מה שקורה".
אבל אתה עדיין מגדיר את עצמך "ציוני תרבותי". איך אתה מוכן שהילדים שלך יהיו חלק מתנועה אנטי־ציונית?
"מבחינתי זו לא תנועה אנטי־ציונית, אלא תנועה שאיננה ציונית. הייתי רוצה שילדיי ירצו להבין מה זה אומר. בעיניי יש ערך רב לכך שבישראל קיימת חברה יהודית ליברלית ומשגשגת. הייתי מתווכח עם הילדים על הנקודה הזו, אבל אין לי בעיה שיילחמו עבור זכויות הפלסטינים מתוך צו מצפונם, ואשמח אם הם יעשו זאת דרך ארגון יהודי. עבורם זו תהיה דרך להבין שאנחנו לא רק 'שבט', אלא גם יש לנו מסורת של השמעת קול אתי סביב נושאים הקשורים ל'כוח יהודי' שמופעל נגד אחרים".
חבל שאנחנו שומעים מהם רק על המסורת הזו.
"זו המסורת שהם מתחברים אליה".
הרצפה רועדת
השיחה עם ביינרט משרה עליי פסימיות עמוקה. בסוף הדיון אני מביט בו ומסכם את תחושותיי בשתי מילים: "זה מדכא". ביינרט צוחק במבוכה. "למה אתה מדוכא? מה הייתי צריך להגיד כדי לא לדכא אותך?", הוא שואל, ולמען האמת אין לי תשובה. "אני חושב שלעיתים קשה לראות את הדברים כפי שהם נראים מכאן", ממשיך ביינרט. "זה נכון גם עבורי: קשה לי לתפוס איך נראה העולם מהעיניים של מדינה או קהילה אחרת. אבל טוב שאתה מנסה להבין".
ליאל ליבוביץ: "בחמש השנים הקרובות יהיו מי שימשיכו להגיד 'כיהודי אני תומך בחמאס', ואז זה כבר לא יעניין אף אחד. התועלת ביהודי חצר היא קצרת מועד. אומר באופטימיות זהירה: בטווח הקצר החיים יהיו קשים מאוד ליהודים בארה"ב, אבל בטווח הארוך אנחנו מדברים כאן על תור זהב חדש"
בקצה השני של הספקטרום הציוני האמריקני, ליבוביץ דווקא גדוש אופטימיות. פרקי הפודקאסט שלו, הוא מספר, זכו עד כה ליותר מ־7 מיליוני הורדות, ובסבב ההרצאות שערך יחד עם עמיתיו להגשה הם פגשו יהודים מכל הסוגים: "למה הפודקאסט הצליח כל כך? לא כי אנחנו חכמים או כיפיים, אלא כי יהודים מחפשים בנרות איך להיות ביחד. הם רוצים מקום לבוא אליו ורק להיות יהודים. לא אכפת לי אם אתה שומר שבת או לא, או איך אתה מתגלח, פשוט בוא לשבת איתנו. תתחבר אלינו, כי כולנו אחים".
בעבר הוא היה חבר בבית הכנסת "רוממו", המשתייך לתנועה להתחדשות יהודית – זרם קטן שמתמקד בהיבטים המיסטיים והרוחניים במורשת היהודית, ועוסק בתפילה אקסטטית ובמדיטציה כאמצעי להשגת התעלות רוחנית. בית הכנסת פעל למעשה בתוך כנסייה, שכן חברי הקהילה לא מצאו אולם מתאים אחר באזור. לדברי ליבוביץ, כיום הוא אינו מאמין בחלוקת היהדות לזרמים; "מבחינתי", הוא קובע, "יש רק יהודי".
ומה לגבי מי שלא מחפש את היחד? האם יהדות ארה"ב עומדת בפני פיצול?
"התפצלנו כבר. מבחינת האנשים שבצד השני, ה'הם', התועלת של הזהות היהודית שלהם תלך ותידלדל עד שתגווע. נתן שרנסקי ופרופ' גיל טרוי כתבו אצלנו בטאבלט מאמר מצוין, שכותרתו 'הא־יהודים'. הם מביאים דוגמאות של יהודים לאורך ההיסטוריה שדגלו בכל מיני אג'נדות נוספות, כמו למשל היהודים שתמכו בסטאלין בנימוק שזה מתחבר לזהות היהודית שלהם. מה קרה להם? כולם נעלמו מהמפה".
ומה יקרה למקביליהם בימינו?
"בחמש השנים הקרובות הם ימשיכו להגיד 'כיהודי אני תומך בחמאס', ואז זה כבר לא יעניין אף אחד. התועלת ביהודי חצר היא קצרת מועד. אומר באופטימיות זהירה: בטווח הקצר החיים יהיו קשים מאוד ליהודים בארה"ב, אבל בטווח הארוך אנחנו מדברים כאן על תור זהב חדש".
למה יהיה קשה ליהודים?
"אם אתה משתייך ל־60 עד 70 אחוזים שאינם אורתודוקסים, כל בתי הכנסת שהלכת אליהם נפלו שדודים מול הכת הפרוגרסיבית, וכך גם כל האוניברסיטאות. לדעתי מה שיקרה כאן יכריח אנשים לחיות חיים יהודיים יצרניים. הם יבינו שלא מספיק ללכת לקבלת שבת בבית הכנסת, לשמוע בסוף התפילה את הדרשה של הרב או הרבה – שבעצם עושים את העבודה בשבילך – ואז להגיד 'וואו, זו הייתה דרשה מדהימה, עכשיו בואו ניסע הביתה ונאכל ארוחת ערב מול נטפליקס'; צריך ליצור לעצמך חיי קהילה, להכריח את עצמך להבין מה חשוב, ולהתחבר למקורות. יהודים רבים בצד הפרוגרסיבי מרגישים שבית הכנסת שלהם לא מספק להם שירותים רלוונטיים, לא נותן להם מענה. אני רואה איך אנשים כאלה מתחילים ללמוד טקסטים יהודיים בחברותא, או ללכת לבית כנסת אחר לקבלת שבת. הם מרגישים שהרצפה רועדת.
"תבין, במחנה שלי, ב'אנחנו', יש חיבורים שלא חשבנו מעולם שהם אפשריים. אני רואה במפגשים האלה יהודים חרדים יחד עם רפורמים, שמרנים עם ליברלים. הם מבינים שהם כאן בארה"ב ביחד, מתמודדים עם נחשול אימתני שמאיים על הקהילות שלהם. אני אופטימי מאוד לגבי היהודים שמחפשים אלטרנטיבה, השאלה היא מה יקרה ליהודים הפסיביים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
