שיחת גוביינא: חוזרים אל הטלפון הציבורי

"שמעתי צליל חיוג, שלשלתי אסימון, חייגתי לז'קלין, במספרה סימון"
מתוך "שיר הטלפון" של הגשש החיוור. מילים: ירון לונדון

כששאלתי איך מגיעים לישיבת מיר, הבחור הצעיר הביט בי בפליאה. "אני הולך בכיוון. אני לומד שם. מה אתה מחפש?", הוא שאל, תר בעיניו אחר כיפה בין הראש שלי ובין השמיים. השבתי בשאלה משלי: אפשר ללכת איתך? והוא הסכים. שמו יצחק. הוא לבש חליפה מחויטת בצבע כחול כהה, שהחמיאה למבנה הגוף הקטן שלו. עיניו הסקרניות המשיכו למדוד אותי ולנסות למצוא הסבר לסיטואציה. ביארתי תוך כדי הליכה: אני מחפש טלפונים ציבוריים. "למה טלפונים ציבוריים?", הוא שאל. "ולמה דווקא במיר?"

היום רק אסירים וחרדים מתקשרים באמצעות טלפונים ציבוריים. אני מנסה לדוג את המשתמשים. יש בישיבה טלפונים ציבוריים?
"כן. לרוב האברכים יש מכשירים סלולריים, אבל לפעמים הם משאירים אותם בבית, אצל האישה".

אתה נשוי?
"לא. רק לאחרונה התחלתי לשמוע".

לשמוע?
"לשמוע הצעות".

ואיך בינתיים?
"לא מצאתי מישהי מתאימה. יצאתי לשבע פגישות, בדרך כלל בלובי של בתי מלון".

ו…?
"לא הייתי מעוניין. אחת מצאה חן בעיניי, אבל היא לא הייתה מעוניינת בי".

מה אתה מחפש?
"שתהיה יפה ופתוחה. אני במקור מברזיל, חוצניק, ויש פער בינינו ובין החרדים בארץ: או שהם סגורים לעולם, או שהם כבר מודרנים לגמרי. אני מחפש מישהי שתהיה יותר בראש שלי, שזה אומר שהיא לא מפחדת מהעולם שבחוץ, אבל גם לא עם הראש טמון בסמארטפון".

כשהגענו למבנה המרכזי של הישיבה, יצחק ערך לי בחדווה רבה סיור בבית המדרש וב"אוצר הספרים", הלוא הוא ספריית ספרי הקודש. לבסוף הגענו למטה התקשורת של הישיבה: סמוך לגרם המדרגות הרחב בין בית המדרש לעזרת הנשים הקטנה היו לא פחות מארבעה טלפונים ציבוריים. למרות התנועה הערה במדרגות, שפופרות הטלפונים נותרו גלמודות. יצחק נראה מודאג שמא לחינם כיתתי רגליי, אבל הרגעתי אותו ואמרתי שהדייג נבחן בסבלנותו.

קשקשנו על ברית מילה, על טרילוגיית רבי־המכר החרדית "ממלכה במבחן" העוסקת בממלכת כוזר, על קהילת יהודי חאלב שהוא בין צאצאי יוצאיה, ועל הרב יצחק גינצבורג. בסוף אברך אחד ניגש לטלפון וחייג. נתפס דג ברשת, לחשתי ליצחק, והוא נסוג במעלה המדרגות כדי להניח לי לראיין.

"דיברתי עם אשתי", הסביר לי האברך לאחר שהצגתי את עצמי. "הסלולרי שלי התקלקל. הוא הכי בסיסי, לא רציתי משהו יותר מזה. קניתי אותו אחרי שהתחתנתי, לפני שלוש שנים וחצי. עד אז לא היה לי. זו הייתה תקופה אחרת. היום לכולם יש פלאפונים, אבל אז היו תורים ארוכים לטלפון הציבורי כל הזמן. סלולרי הוא דבר מציק מאוד. גם היום, כשאני לומד, אני משאיר אותו בכיס של הז'קט מחוץ לבית המדרש".

למה?
"כדי שלא יסיח את הדעת. כדי שאוכל להתרכז. שלא אחשוב: אולי מישהו מחפש אותי? אולי מישהו שלח לי הודעה? לפעמים אני משאיר אותו בבית ובכלל לא מביא אותו איתי. ואז או שאני משתמש בטלפון הציבורי, או שאני מבקש ממישהו להשתמש בטלפון שלו. אספר לך סיפור ששמעתי על הרב קסלר מקריית־ספר. הוא ביקש לבחון מישהו על כל הש"ס בהפתעה, בלי שיוכל להתכונן. הוא הלך מישיבה לישיבה בכל הארץ ולא ידעו לענות לקושיות שלו, עד שהגיע לישיבה שבה כולם ענו לו כהלכה. מה התברר? לאף אחד שם לא היה סלולרי. סלולרי לא מאפשר ניתוק. הוא הסחת דעת גדולה. אני ממהר הביתה, יש לך עוד שאלות?"

עניתי שלא והוא החל ללכת. אבל אז נמלך בדעתו ושב, שכן התבוששה בפיו שאלה שרצה לברר: "הקוראים של העיתון שלך לומדים תורה?"

כן.
"יופי. אז אני מקווה שהסיפור הזה יחזק אנשים".

תיאטרון רחוב

"כשברשותך פלא־פון, אינך צריך לחפש טלפון ציבורי, למצוא חנייה, לחכות שהטלפון יתפנה. איש אינו שותף לשיחתך; ובנוסף, כל אחד יכול להתקשר אליך"
פרסומת ל"פלא־פון", מכשיר טלפון לרכב של בזק, מוטורולה ותדיראן. מעריב, יולי 1988

"טלכרט?" מבט מבולבל עלה על פניו של המוכר בפיצוציית "תחנת המזל" ברחוב לוינסקי, סמוך לכניסה לתחנה המרכזית בתל־אביב. "רק בבתי הסוהר. אף אחד לא משתמש היום בטלפונים ציבוריים". מתברר שאפילו ברחוב לוינסקי, מעוז העובדים הזרים והמסתננים של תל־אביב, עברו לסלולר. עד לפני כמה שנים עוד ראינו מדי פעם עובדים זרים מצלצלים הביתה מהטלפון הציבורי, אבל היום גם הם מחזיקים בטלפונים חכמים וקונים כרטיסי "פריפייד" לשיחות עם הפיליפינים או נפאל בתעריף של 61 אגורות לדקה – אם הם לא משוחחים פשוט באפליקציות החינמיות המבוססות על גלישה ברשת האינטרנט. המהפכה הסלולרית כתשה את הטלפון הציבורי שהיה במשך כ־90 שנה האמצעי העיקרי לתקשורת מחוץ לבית.

המצאת הטלפון – לא ציבורי, סתם טלפון – רשומה על שמו של אלכסנדר גרהם בל, מדען בעל מוח מופלא, רעיונות יצירתיים, חוכמה והבנה, וגם מורה חינוך מיוחד לחירשים, שידע רבות על האוזן האנושית וחשב הרבה על שמיעה. בטלפון שהמציא ב־1876 לא היו חוגה או מקשים: המטלפן היה מרים את השפופרת, ובכך סוגר מעגל חשמלי שמחבר את המכשיר שלו עם הטלפון בקצה השני של הקו. עם התפתחות ההמצאה, מרכזניות שישבו במוקדים מיוחדים חיברו את קו הטלפון לקו של המכשיר בקצה השני, בהתאם לבקשת המטלפן.

בהדרגה החליפו מערכות הטלפון את הטלגרף והדואר כאמצעי הנוח והמהיר ביותר לתקשורת. בתחילת הדרך היו הטלפונים הביתיים יקרים מאוד, וכמו שהמכשירים הסלולריים הראשונים שימשו בעיקר אנשי עסקים, כך גם הטלפונים הקוויים הראשונים הותקנו במשרדי ממשלה, בסניפי דואר ובבתי מרקחת. בארץ ישראל, שלוש שנים אחרי שצבא האימפריה הבריטית כבש אותה מידי העות'מאנים, הורה השלטון המנדטורי על הקמת "מיניסטריון דואר, טלפון וטלגרף". שנה אחר כך, ב־1921, נחנכו קווי הטלפון הראשונים בערים יפו, ירושלים וחיפה. כמאה קווי טלפון שירתו אז את האוכלוסייה בין הים לירדן, שכללה כ־700 אלף איש. בערך באותה תקופה הושק גם הטלפון הציבורי בישראל.

בשנות השלושים, ברחובות המרכזיים של ערים גדולות במדינות המערב, כבר עמדו טלפונים ציבוריים. השתמשו בהם לא רק לתקשורת בין אוהבים מתגעגעים: הם היו חלק מהותי מיכולת התגובה של שירותי החירום למעשי פשע או למקרי מחלה ופציעה. אולם כאן בארץ פיזור הטלפונים הציבוריים היה מצומצם, ומאמרי עיתונות הלינו על אוזלת היד של העירייה בעיר העברית הראשונה. "יש לנו מגן דוד אדום ומכבי אש, אולם איך להגיע אליהם בשעת צרה, בלילה – זוהי חידה. הן שעות תעבורנה עד שמגיעים אליהם מן השכונות המרוחקות – במקרה כשיש מי שירוץ אליהם להודיעם. כי טלפון ציבורי – אין", כתב נאני מרגלית ב"דבר", ב־18 בינואר 1934. "אין טלפון ציבורי שאפשר יהיה להשתמש בו בשעת הלילה. בכל ערי העולם יש טלפונים אבטומטיים מוארים באור חזק שהזקוק להם יוכל למצוא אותם על נקלה בלילה, אך אצלנו אין דבר כזה".

קיומו של השירות היה תלוי במידה רבה במצב רוחו של משטר המנדט הבריטי. ב־1938 למשל, על רקע התגברות המרד הערבי הגדול, הופסקו שירותי הדואר בערים ערביות רבות ברחבי הארץ, ובחברון – כך דיווח ה"פלסטיין פוסט" ב־21 בספטמבר – הופסקה פעילות הטלפון הציבורי. בשנים שלאחר מכן המצב השתפר, והשירות הבריטי הורחב. בבית הדואר בצפת "נפתח תא טלפון ציבורי והועמד לשירות הקהל", כפי שדיווח "דבר" באוקטובר 1943. מנגד, "שכונות מרוחקות" עדיין התקשו להשיג חיבור ציבורי כזה. באפריל 1944 סיפרו "על המשמר" ו"המשקיף" שוועדה משותפת ליהודים וערבים תושבי כרם־התימנים דרשה מראש העיר יפו להתקין טלפון ציבורי בשכונה.

עם הקמת המדינה נוסד משרד התחבורה, הדואר, הטלגרף והרדיו, מחליפו של המיניסטריון המנדטורי. משימתו הייתה להקים תשתית תקשורת, לתפעל אותה ולפקח עליה. היו אז בארץ כ־36 מרכזיות טלפון, ועובדי המשרד החלו להתקין רשת קווי טלפון על עמודים. לצד זאת הוסיפו לפזר טלפונים ציבוריים ברחבי המדינה, ככל שהתיר התקציב. ב־1949 הודיע משרד התחבורה כי בשנים הקרובות יותקנו 5,000 טלפונים ציבוריים חדשים, שפיזורם יתועדף לפי הצורך הציבורי. הקצב לא היה משביע רצון: ב־1955 דווח שרק 154 טלפונים כאלה הוצבו ברחבי הארץ.

לפחות לפי עיתוני התקופה, הטלפונים בישראל הותקנו לפי "פרוטקציה". בתי חרושת וקצבים זכו בקווי טלפון בשל קשרים בחלונות הגבוהים, בעוד בתי מרקחת ורופאים נותרו חסרי שפופרת. בתחום הטלפונים הציבוריים, שכונות מרוחקות, מעברות וכפרים נידחים עדיין נאלצו להילחם על זכויותיהם. עיתוני תל־אביב לדוגמה דיווחו רבות על מאבקיהם של תושבי שכונות סלמה והתקווה שבדרום העיר, ותושבי השכונה הצפונית הדר־יוסף: כולם דרשו טלפון ציבורי – לצרכים יומיומיים אך גם כדי לאפשר גישה לשירותי החירום. ח"כ יצחק בן־אהרן ממפ"ם נשא ב־1953 נאום חריף במעברת חיריה, וקרא לתושבים "אהבו את המדינה, התנגדו לשלטון הנוכחי", כי מאז שוך הקרבות בורגני רמת־גן בנו וילות מכספים שינקו מיהדות ארצות הברית, בעוד תושבי המעברות חיו בדוחק, וכאמור – ללא טלפון ציבורי.

באמצע שנות השישים הוצב בנמל התעופה לוד הטלפון הציבורי הראשון שאפשר לקיים שיחות בינלאומיות. ב־1970 התגאה משרד הדואר בקצב התקנה של טלפון ציבורי אחד בכל 3.5 שעות עבודה, כלומר כשני טלפונים ציבוריים ביום, או כ־700 עד 800 בשנה. אחד מהטלפונים האלה זכה למקום של כבוד בתנועת ההתנחלות: בראשית אותה שנה הותקן לראשונה טלפון ציבורי ביישוב היהודי המתחדש בחברון. בידיעה ב"מעריב" נכתב ש"הוא נמצא בחדר האוכל של המתנחלים, ומספרו 02־28233". עשור אחר כך, ב־1981, הגיעו הטלפונים הציבוריים של בזק גם לרצועת עזה. עיתונאי "דבר" דני צדקוני כתב אז שהוראות השימוש בטלפון הציבורי העזתי הודפסו על לוחות באנגלית ובעברית, והוסיף בסרקזם: "לתרגם את ההסבר לערבית, זו משימה טכנולוגית הנבצרת כנראה מכוחו של משרד התקשורת".

זירת פשע

"ירושלים, יום ו'. שבעה מקרי גניבות, התפרצויות וכייסות בוצעו הלילה במקומות שונים בירושלים. במקרה אחד נגנבה אוזנייה של טלפון מתא טלפונים ציבורי ברחוב דוד. טרם נעצר איש"
מתוך העיתון "למרחב", 4 בספטמבר 1955

ב־1981 גם הותקן הטלפון הציבורי הראשון בבית סוהר. מתקן הכליאה שזכה בכבוד היה "מחנה המאסר החצי־פתוח ברמלה", הלא הוא בית הכלא מעשיהו. לפי פקודת נציבות בתי הסוהר, הכלואים זכאים לשמור על קשר עם בני משפחותיהם באמצעות טלפון ציבורי, אך "הקשר הטלפוני לאסיר מהווה טובת הנאה" מיוחדת, ולכן מפקד בית הסוהר מוסמך להחליט אם לאשר או למנוע את קיום השיחה. ואם נקבע שיש צורך בכך, "סוהר יימצא בסמוך לטלפון הציבורי, בטווח שמיעה לדברי האסיר המשוחח, לצורך האזנה לתוכן שיחת הטלפון של האסיר". זאת, כמובן, למעט שיחה עם עורכי דין.

לפי נתוני שירות בתי הסוהר שנמסרו למרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת לפני חמש שנים, מספר הטלפונים הציבוריים בבתי הסוהר עמד בשנת 2012 על כ־2,000, לעומת רק 1,422 שנתיים לפני כן. ב־2012 שימשו הטלפונים האלה לכ־7.5 מיליון דקות שיחה בכל חודש. בישראל כ־13 אלף אסירים, ומכאן שאסיר משתמש בטלפון הציבורי במשך כ־9.5 שעות בחודש בממוצע.

פושעים פגשו את הטלפונים הציבוריים גם מחוץ לבתי הכלא. כמו כל מה שעומד ברחוב ושייך לכולם, מכשירי הטלפון תמיד היו יעד להשחתה – מקרית או מכוונת – ולמעשי פשע. בעיתון "הצֹפה" דווח כבר באפריל 1944 על מקרה כזה: "פקודת מעצר ל־15 יום הוצאה אתמול נגד ח.כ. כבת 40, באשמת גניבת שפופרת טלפון מתוך תא ציבורי בשדרות קרן קיימת לישראל קרן רחוב דיזנגוף". היו מחייגים שנתפסו כשפיתחו שיטות להתחמקות מתשלום, למשל באמצעות קשירת האסימון בחוט ומשיכתו למעלה לשימוש חוזר. אחרים שדדו מהטלפונים אסימונים וכסף, השחיתו את המכשירים או גנבו אותם עצמם. המשטרה ומשרד הדואר – היום משרד התקשורת – התקשו לטפל בתופעת השוד למיניו.

פשעים אחרים, קטנים יותר, נלקחו ברצינות תהומית ואולי אפילו מופרזת. ביולי 1959, לאחר כמה תלונות של מרכזנים, שוטרים סמויים פוזרו ברחבי תל־אביב ותצפתו על טלפונים ציבוריים. אחד השוטרים הבחין בשלושה בני 16 שנכנסו לתא טלפון, ושמע אותם שואלים את המרכזנית "שאלות שאי אפשר להעלות על הכתב".

הצעירים אמנם נתפסו ונענשו בקנס (וכנראה גם בידי הוריהם), אבל מבוגרים ומתוחכמים מהם ניצלו את האנונימיות של תאי הטלפון לעסקים מפוקפקים יותר – מסחר בסמים ועד הימורים. ב־1971 נתפסו ונעצרו ארבעה בחורי ישיבה חרדים שהשתמשו בטלפונים ציבוריים בירושלים כדי לאיים על פתולוגים ולדרוש מהם כי יפסיקו לנתח גופות. לפעמים הפשע טופל מחוץ למערכת אכיפת החוק הרגילה: בסוף שנות התשעים, גם כן בירושלים, אברך שנהג לשלוח מכתבים מטרידים לבתו של רב מכובד, נתפס לאחר שהציע לה שידברו בטלפון. משמר הצניעות ארב לו, עשה בו שפטים וגירש אותו ואת משפחתו מהקהילה.

עוד עבירה פלילית שנעשתה בטלפון ציבורי הייתה המשא ומתן המדיני הראשון עם אש"ף. אייבי נתן, שהיה נחוש להוביל לשלום במזרח התיכון למרות שלא ייצג אף רשות ממשלתית, טס ב־1974 מפריז לביירות ושם התקשר מטלפון ציבורי מקומי לארגון הפלסטיני, באמצעות מספר שקיבל עוד בהיותו בצרפת. השיחה, סיפר אחר כך לעיתונות, הייתה חד־צדדית. נתן שטח תוכנית שלום באוזני אדם שסירב להזדהות, והלה לא ענה דבר. האפיזודה המשונה הזו הסתיימה כשפעיל השמאל הישראלי הסגיר את עצמו לרשויות הלבנוניות, ונשלח בחזרה לפריז.

נפל האסימון

"נשמע אתמול בסניף דואר: 'יש אסימונים?… רציתי לטלפן לשר התקשורת החדש יורם ארידור, לברך אותו ולהגיד לו מה יחבב אותו הכי הרבה על הציבור'. מה? 'שתורידו מפה את השלטים הקבועים: האסימונים אזלו'"
מעריב, 8 בינואר 1981

מול הדירה שלנו, בפינת נסים בכר ואגריפס בירושלים, ניצבים שלושה טלפונים ציבוריים זה לצד זה. ירדתי אליהם כדי לרחרח. מסגרות הפלסטיק שלהם היו מנופצות, אבל השפופרות עמדו במקומן. על ראש הטלפון הראשון היה מונח גביע קוטג', והמסך הירוק הכהה היה מנופץ גם הוא. הרמתי את השפופרת ושמעתי צליל חיוג.

את הטלכרט קניתי בסניף הדואר במעלה הרחוב: 50 דקות שיחה תמורת 24 שקלים – זאת אומרת, דקת שיחה במעט פחות מ־50 אגורות. כבר לא מדובר בכרטיס שמוכנס לטלפון הציבורי והמכשיר "קורא" את מספר השיחות שנותרו בו: הטלכרט של היום הוא כרטיס חיוג הנושא קוד שאותו יש להקיש לפני תחילת השיחה.

בראשית ימיו של הטלפון הציבורי הישראלי עמד תעריף השימוש על 50 פרוטות לאסימון. האסימונים היו דומים לגרוש המחורר מימי המנדט, אך קטנים יותר ובעלי שקע שחצה אותם. מאז 1953 ועד שנות התשעים, הטלפון הציבורי חייב שלשול אסימון לתוכו כדי להתניע את השיחה, והזנתו באסימונים נוספים כדי להמשיך לקיימה לאורך זמן. הביקוש לאסימונים התגבר ככל שרבו הטלפונים הציבוריים, ככל שגדלה האוכלוסייה וככל שעלתה רמת החיים. ב־1976, על רקע מחסור חמור באסימונים, דווח ב"דבר" שבשוק נמצאים 23 מיליון מהם, ועוד מיליון ייובאו מחו"ל. ב־1982 דיווח העיתון על מחסור דומה שהכה משום מה דווקא באזור חיפה, ונפתר באמצעות ייצור 5 מיליוני אסימונים בקיבוץ מפלסים בנגב. אלה הצטרפו לכ־55 מיליון אסימונים שכבר היו בשוק באותה שנה.

מחיר האסימון, כמו מחירו של כל דבר בשוק, עלה עם השחיקה בערך הכסף. אנשים אגרו את האסימונים, הטמינו אותם, גנבו אותם. "כנופיות פשטו על הטלפונים הציבוריים", דיווח מעריב ב־1972. פקיד דואר אחד באילת מעל בתפקידו ושלשל לכיסו חלק מהאסימונים שאסף מהטלפונים הציבוריים בעיר.

המצאת כרטיסי החיוג המגנטיים והאופטיים בשנות השמונים פרצה את הדרך לפתרון כל בעיות האסימונים – האגירה, הגנבות, מעשי הרמאות באמצעות קשירת חוט, וגם הצורך לאסוף את האסימונים מן הטלפונים ולהשיב אותם למחזור. התעשייה הצבאית קיבלה את המשימה לתכנן מכשיר שיחליף את טלפון האסימונים, ויופעל בעזרת כרטיסי חיוג. "זה היה פרויקט מורכב, כי הוא נבנה בשלושה גופים שונים", מספר מנהל המיזם בתע"ש, צבי גסנר. "תע"ש בנתה את המכשיר; ה'טלכרט' פותח על ידי חברה בשווייץ; וכדי לוודא שלא יתעללו במכשיר ויפרצו אליו, הותקן בו מנעול פשוט וחכם שאי אפשר לפרוץ, שאותו פיתח עולה חדש מברית המועצות בשם אנטולי קאופמן. אחרי המון ישיבות, בזק הזמינו 18 אלף מכשירים".

חלק מהטלפונים הללו נמצאים בשימוש עד היום. "הם חכמים מאוד", אומר גסנר. "הטלפון עצמו בודק את כל המערכות בכל פעם שמרימים את השפופרת. אם לא משתמשים בו – הוא יוזם בדיקה עצמאית ושולח נתונים. כשהטכנאים מגיעים בבוקר לעבודה, הם מקבלים דו"ח מהמדפסת על הטלפונים שאינם תקינים, והמחסן כבר מכין להם אוטומטית את החלפים. כל המערכת עבדה על חשמל שעבר דרך קו הטלפון, ולא היה צורך למתוח שני קווים. רצינו שיהיה אפשר לשלם באשראי – בטלפונים הציבוריים יש פס שחור, הכנה לתקע כרטיסי אשראי – אבל חברות האשראי ובזק לא הצליחו לחתום על הסכם עמלות, וזה נפל".

כרטיסי החיוג היו כמעט שיא הטכנולוגיה באותה תקופה, בזמן שבזק מכרה את מכשירי "פלא־פון" באלפי שקלים. "המכשיר שבנינו גם שינה את פני התיירות ואת חייהם של עובדים זרים. עד הטלפון הזה, תיירים ועובדים זרים שרצו להתקשר הביתה היו צריכים לגשת לדואר, שסגור בשישי־שבת, או למלון, שיקרע להם את הארנק. מטלפון האסימונים אי אפשר היה להתקשר לחו"ל, אבל הטלפון הציבורי החדש אִפשר גם את זה".

החשש מכשל שיוביל לרמאות בקנה מידה נרחב, גרם לבזק לערוך "ניסוי כלים" כדי לוודא שהכול בסדר. "לפני שהטלפון הוכנס לשימוש, נתנו לתלמידים בבתי ספר לשחק איתו. ביקשו מהם לנסות לפרוץ את המערכת, וליזום שיחות בלי לשלם. אף אחד לא הצליח, והטלפון אושר. לפתע גילו שאיזו בחורה במטכ"ל לקחה כרטיס, מרחה עליו טיפקס לבן והדביקה נייר דבק שקוף, וכך הכרטיס לא נצרב כשהיא הייתה מתקשרת. היה צריך ליצור גרסה חדשה של הכרטיסים – הפכו אותם לעבים יותר, שינו כמה דברים – והפרויקט יצא לדרך".

13 אלף הטלפונים הציבוריים הישנים הומרו בתוך חמש שנים בלמעלה מ־20 אלף טלפונים המופעלים בכרטיס. בהמשך שימשו המכשירים האלה בעיקר לשיחות באמצעות "בזקכרט", קוד אישי שמאפשר לך לשוחח ללא הגבלת פעימות, ואת החשבון כבר תקבל הביתה בסוף החודש. לפני עשור נסגר המפעל שייצר את הטלכרטים המוכנסים למכשיר, ובזק עברה להשתמש בבזקכרט בלבד.

דיבוק ושדים

"משה לפינר הוא האיש שמפיק ומוכר בחסות העמותה את הקטלוג לאספני הטלכרט. אספנים מתלוננים שכרטיסים הוערכו אצלו באופן שיטתי במחיר גבוה בהרבה ממחירם הריאלי. בקטלוג 1996 הוא תמחר את כרטיס 'ברכות ליובל ה־40 שנה' של תע"ש ב־3,500 דולר, לעומת 2,500 דולר, שווי השוק לפי מומחה. כרטיס 'אוטובוס אגד' מוערך אצל לפינר ב־1,000 דולר, 400 דולר לפי אותו מומחה"
כתבה של רונית צח, מתוך "כל העיר", 25.2.2000

ושוב ליד הטלפונים שמול הדירה שלי. לפי ההוראות הכתובות על הטלכרט שרכשתי, המתקשר צריך לחייג את המספר 1235, ולאחר מכן להקליד את הקוד הייחודי לכרטיס. גירדתי את הכרטיס, חשפתי את קוד השימוש, והתקשרתי. אמא שלי ענתה. התברר שהיא לא מארחת בסעודת שביעי של פסח, אבל אני מוזמן להגיע בצהרי החג, לפני כניסת שבת, לארוחה בגינת הבית.

איך עוד אפשר להתקשר היום בטלפון הציבורי? אפשר לבקש מיעד השיחה לשלם עליה, באמצעות שירות גוביינא. ניסיתי לחייג 142, אבל מתברר שהספרה "4" לא עובדת בטלפון הזה. עברתי לטלפון הסמוך, וחייגתי גוביינא לבת הזוג שלי. "היי איב, זה אני", הקלטתי הודעה כדי שהיא תאשר את קבלת השיחה על חשבונה. חיכיתי שבזק ייצרו איתה קשר, ואחרי המתנה בת כמה עשרות שניות נאמר לי שהשיחה נותקה. ניסיתי לצלצל לכמה חברים אחרים בשיחת גוביינא. מעבר לפינה צצה בחורה בלונדינית בשמלת קיץ ונעצה בי מבט. רק כשהסירה את משקפי השמש שלה ואמרה "מאיזו שנה הגחת?", זיהיתי אותה כבתו של חבר טוב של אבי, פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה, המתמחֶה בדיבוק ושדים בקבלה. "אני כותב על טלפונים ציבוריים", הצטדקתי בפניה. היא שלחה בי מבט תמה ומיהרה הלאה.

על הטלפונים הציבוריים מופיעים מספריהם במדבקות צהובות גדולות. שמרתי את המספר של אחד מהם, בדקתי שהוא מצלצל כשאני מתקשר אליו מהאייפון 5 הוורוד שלי, ועליתי בחזרה למרפסת הדירה. השקפתי על הטלפונים הציבוריים והתקשרתי. בסרט "מטריקס", שיצא בשנת 1999, יש תפקיד נכבד לצלצול הטלפון הציבורי: הוא גואל את בני האדם מן העולם הווירטואלי, ומשיב אותם אל העולם האמיתי. אם מישהו יענה, החלטתי, אומר לו בקול עבה ועמוק שאני מורפיוס ושאני משחרר אותו מהמטריקס. אבל אנשים עברו ושבו ברחוב – זוגות, ילדים, נשים ונערים – ואף שיכולתי לשמוע מהמרפסת את הטלפון מצלצל, איש לא ענה. אישה אחת זרקה מבט והמשיכה.

הכרטיסים שהפעילו בעבר את המכשירים האלה ודומיהם, שדרגו לא רק את התקשורת בישראל, אלא גם יצרו תחום אספנות חדש. ב־1996 נערך בתל־אביב הכנס הראשון של אספני הטלכרט. הפסטיבל הקטן שקק ילדים בני 8־16, אבל כלל גם מפורסמים כמו צבי צילקר, אז ראש עיריית אשדוד, ומנשה הרמן, שופט כדורסל בכיר. מחירי הכרטיסים שהוצעו שם נעו בין עשרה שקלים ל־4,000 דולר, כאשר גולת הכותרת הייתה טלכרט הנושא את תמונת ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל מעשן סיגריה עם המלך חוסיין. היום קהילת האספנים מצומצמת יותר, אך עודנה חיה ושוקקת.

אברהם ניזרי (29), איש ביטוח מפתח־תקווה, מעיד על עצמו שהוא "אוהב את הישן". לפני כמה שנים החליט להשלים את אוסף הטלכרט שהוא מטפח מאז הילדות. הוא פתח קבוצת פייסבוק למסחר בכרטיסים ובשאר האביזרים הקשורים לטלפונים ציבוריים, ועד כה הצטרפו אליה 300 אספנים. "גדלתי בבני־ברק, למדתי בישיבות, ושם הקטע של הטלכרטים תפס אותי", הוא מעיד. "בישיבה היה לי גמ"ח של טלכרטים: הייתי קונה אותם בדואר, ומי שרצה להשתמש היה לוקח, מחזיר ומשלם. בימים ההם ניסינו לעשות קומבינות ולדבר בחינם. היינו מורחים טיפקס מתוך מחשבה שזה ימחק את השיחות שכבר נעשו, אבל זה לא עזר. גם היינו מטרידים את מכבי האש והמשטרה, או מתקשרים לכל מיני מספרי 1־800 של שיחות חינם. זה נתן לנו תעסוקה במשך שעות".

היום כמובן הביקוש לטלפונים הציבוריים כמעט אינו קיים. "פעם כולם היו משתמשים במכשירים האלה. אפשר היה לראות טורים של חיילים ממתינים כדי להתקשר הביתה ולומר שלום. בקבוצת הפייסבוק אנחנו מעלים תמונות של טלפונים ציבוריים, הרבה מהם מושחתים ושבורים, ולבזק לא אכפת. ניסיתי פעם להשיג בבזק טכנאי טלפונים ציבוריים, אך ללא הצלחה. אפילו בעולם הישיבות כבר לא משתמשים בהם כמעט".

האשם הוא כמובן הטלפון הסלולרי. לדברי גסנר, עוד כשניהל את הפרויקט בתעשייה הצבאית, הוא הבין שבתוך כמה שנים הטלפונים הניידים יהיו מצויים בכל כיס. "באותה העת היו רק טלפונים ניידים בגודל מקרר, ששימשו אנשי עסקים בלבד. הם היו יקרים ועלות השיחה הייתה גבוהה. אבל קראתי אז הרבה מאוד על פיתוחים, ואמרתי לאנשי בזק שבקרוב המכשירים יעלו רק כמה מאות דולרים, והשיחה תהיה יקרה רק בעשרים אחוז מעלות שיחה רגילה. צחקו עליי".

ואכן, בסוף שנות התשעים הופיעו בשוק מכשירים זולים של נוקיה ומוטורולה, והשימוש בטלפונים הציבוריים צנח במהירות. חברות התקשורת הגדולות בארה"ב – וורנר, ורייזון ו־AT&T – מכרו את הטלפונים הציבוריים שלהן לחברות פרטיות, שמפעילות את המכשירים באזורים מוגדרים, למשל בבתי כלא, ומצליחות להפיק רווח מועט. גם אלה צמצמו את רוב פעילותן: ב־2007 היו בקליפורניה למשל, 100 אלף טלפונים ציבוריים, ובתוך עשור ירד מספרם לכ־27 אלף – כך לפי כתבה שפורסמה ב"לוס־אנג'לס טיימס" ב־2016.

כפי שסיפר ניזרי, בזק כבר אינה נותנת מענה לתלונות בדבר טלפונים ציבוריים לא תקינים או מושחתים. כבר בסוף 2004 ביקשו משרד התקשורת ובזק להפחית את מספר הטלפונים הציבוריים. משרד הכלכלה לא אישר זאת, בטענה שהמהלך יפגע בפריפריה. לפיכך, מספרם של המכשירים הפזורים ברחבי הארץ עדיין עומד על כמה אלפים טובים.

בבזק הסתפקו בתשובות לקוניות לשאלותינו, ונמנעו מלחשוף נתונים מדויקים. דובר החברה מסר כי מספר הטלפונים הציבוריים בארץ הולך ופוחת, אך בזק עדיין מתחזקת את אלה הקיימים. "כמות השיחות ירדה באופן דרסטי בשנים האחרונות", הוסיף הדובר, אך סירב לפרט את מספר דקות השיחה שנרשמות בכל שנה דרך טלפונים ציבוריים. אצל השכנים, אגב, אין כיום כלל טלפונים כאלה – כך אמרו לי סגן שר התקשורת הפלסטיני ומנכ"ל חברת הטלקומוניקציה הגדולה ברשות, פאל־טל.

גסנר משוכנע שעדיין יש צורך בקיומם של הטלפונים שפיתח. לדבריו, חשוב לשמור על תקינותם, שכן בעת משבר – אסון טבע או מלחמה – עלולה הרשת הסלולרית להתמוטט, והדרך היחידה להתקשר מהרחוב תהיה הטלפון הציבורי. בינתיים, עד שיקרה חס ושלום אסון כזה, הטלפונים שמול ביתי וכך גם רובם המוחלט של הטלפונים הציבוריים ברחבי הארץ יעמדו ללא שימוש וללא מטרה, קישוט עתיק ונשכח שהילדים שלנו לא מבינים מאין הגיע ולמה עוד לא השלכנו אותו אל הארכיון ההיסטורי.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il