בגדול הוא בכלל איש של שפני סלע. ימים ולילות בילה בעין־גדי, תצפת על אינטראקציות בין שפנים, הקליט את השירה שלהם ואפילו גידל שפן אחד בבית, הכול כדי להבין מי נגד מי – "איך אמוץ זהבי היה אומר? בסוף אנחנו הזואולוגים מתעסקים ברכילות", צוחק ד"ר עַמִּיַּעַל אילני, מי שעוסק ברשתות החברתיות של הטבע.
מדע הרשתות הוא תחום מחקר צעיר. על רגל אחת אומר שהנחת המוצא שלו היא דמיון מתמטי בהתנהלות של רשתות שונות מאוד – אם זו רשת הנוירונים במוח, רשת קווי התעופה או רשת חברתית בין שפנים. אילני הוא שגילה שמערכות היחסים של שפני הסלע "מצייתות" לחוקי הרשת. במהלך הדוקטורט נקלע להרצאה על רשתות, הציץ ונפגע; הוא מצא תוכנה בסיסית שבוחנת רשתות, הכניס אליה נתונים שסיכמו שנים של תצפיות בשמורת עין גדי ובנחל ערוגות, וכשגילה שזה עובד "זה היה וואו, מאותו רגע הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות – לעסוק ברשתות של בעלי חיים ובשאלות החברתיות שהן מעלות", אילני מסביר.
אז מה לו ולצבועים נקודים? או. בשביל זה התיישבנו בחדרו בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר־אילן – כדי לברר כיצד אירעה התפנית החדה לכיוון הטורף האפריקני. החדר מלא בתמונות של שפני סלע: פוסטר של האבות הקדמונים של השפן (שהיו אימתניים למדי, אגב), איור של שפני סלע מספר ישן, הוא אפילו משמיע לי הקלטה של שירת השפן, אבל רמז אחד לצבוע אין, למעט השניים המרצדים על המסך המציג את שער כתב העת Science. ככה זה כשכתב העת המדעי החשוב בעולם מפרסם מאמר שאילני הוא מחברו הראשי.
כבר בכותרת הענק "השבט של אמא" נרמזת אחת התופעות המעניינות אצל צבועים: השליט הוא למעשה שליטה. צבועה, נקבת אלפא, היא זו שמנהלת את העניינים, והיא זו שמורישה לצאצאיה את המעמד החברתי. במאמר שסקר נתונים שנאספו במשך 27 שנים וכללו 74 אלף אינטראקציות מתועדות בין צבועים נקודים במסאי מרה, אילני ושותפיו מספקים את הרכילות המצופה מאקולוג התנהגותי – איך עובדים מנגנוני החברות בשבט, מי בראש ומי נדחק לאחור, מה חשיבות המעמד החברתי.
החיבור של אילני לצבוע שבכלל חי באפריקה (בישראל חי אחיו המפוספס) מתחיל כשחיפש נושא לפוסט־דוקטורט שלו. הוא שמע על ד"ר קיי הולקמפ ממישיגן, שהקדישה את חייה לצבועים ו"אחרי 32 שנה היא מזהה כל פרט בשמורה לפי הנקודות שלו". הוא הציע לה את מרכולתו המחקרית והצטרף לצוות. עוד קודם נסע לקניה לכמה שבועות, כדי ללמוד קצת על מושאי מחקרו. אז, בעזרת מודל סטטיסטי מורכב של רשתות, ותוך שימוש בנתונים המצטברים שנאספו במעבדתה, הוא בחן את הרשת החברתית של הצבועים. בין השאר הוא בחן שאלות כמו האם צבועים מעדיפים צבועים שדומים להם גנטית (כן), האם הם מעדיפים צבועים במעמד חברתי גבוה יותר (כן), והאם נקבות חברתיות יותר מזכרים (כן).
"אבל הדבר הכי חזק שעלה מהמחקר שלנו על רשת הצבועים היה המשולשים", אומר אילני, וכאן אני צריכה אתכם רגע איתי: אחת התיאוריות המעניינות בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה חברתית היא תורת האיזון המבני (structural balance theory), שמתמקדת ביחסים בין האדם לזולתו, והמשולשים מסייעים להסביר אותה. "אם אני חבר שלך ואת חברה של יוסי, כולנו מסתדרים והכול מצוין, המשולש יציב. אבל אם אני לא מחבב את יוסי נוצר מצב של מתח, חוסר איזון, כי כשאת תזמיני אותי לטיול שאני יודע שיוסי מצטרף אליו, אני לא אדע מה לעשות. דיסוננס כזה יוצר משולש לא יציב, והתיאוריה חוזה שאת תתנתקי מיוסי או שתשכנעי אותי לאהוב אותו. בעזרת המשולשים האלה אפשר לחזות מהלכים חברתיים – משולשים יציבים נשארו יציבים, במשולשים לא יציבים יש שינוי. מצאנו כאן תובנה בסיסית לגבי אבני הבניין של רשתות חברתיות".
אילני היה חלוץ כשבחן את תיאוריית המשולשים על בעלי־חיים, עד אז דיברו רק על בני אדם בהקשרים האלה. והנה, גם אצל הצבועים המשולשים מתפקדים כצפוי: "למשל, ככל שלשני צבועים יש יותר מכרים משותפים, יש יותר סיכוי שהם יתחברו זה לזה, ממש כמו אצלנו".
"גדלנו בערבה, בבית מדהים שהיו בו שועלי פנק, צבאים, תרנגולות, טווסים ונמרה אחת, ממש גן חיות בגינה. אצל אבא (גיורא אילני ז"ל) לא היה הבדל בין העבודה ובין הבית"
עוד לפני מחקרי הצבועים של אילני היה ידוע שהנקבות מורישות לצאציהן את המעמד החברתי שלהן. אילני פנה לשותף נוסף, ד"ר ארול אקצ'יי (שגם הוא חתום על המאמר שמתפרסם היום), ויחד הם פיתחו מודל שיבחן את כללי הירושה. "הגור יורש מאמו את המעמד שלו, ולומד אותו במין ניסוי וטעייה, לא באופן גנטי. הוא מנסה להבין איפה מקומו, ולכן נושך את הצבוע שמולו. אם הצבוע שמולו לא מגיב, הגור מבין שאפשר לנשוך אותו. אם הננשך מחזיר לו באלימות, הוא מבין שהוא כנראה במעמד שמעליו, שלא כדאי להתעסק איתו".
זאת אומרת שכולם מבינים שאם אתה מקורב לאלפא, לא כדאי להתעסק איתך.
"בהחלט. ההיררכיה הזאת חשובה והיא קובעת איך ייראו החיים שלך, כי אם נולדת לאמא הנכונה, הגישה שלך למזון נוחה יותר ואת גדלה יותר מהר, את מגיעה לבגרות יותר מהר, ואת מוגנת יותר. המאמר מראה התאמה חזקה בין החִברוּת של צאצא לחִברוּת של אמו – אם לה יש חמישה חברים אז גם לו יהיו חמישה חברים. לא כי זה גנטי – במעמד חברתי אין שום דבר גנטי – אלא כי הוא פשוט מעתיק את הקשרים שלה, אפילו לומד אותם באופן פסיבי, וכך זוכה למיקום חברתי דומה.
"עוד דבר מעניין שעלה הוא שמי שנולד לאם חזקה יורש את הקשרים בדיוק גבוה, אבל מי שנולד לאם במעמד נמוך לא יורש את הקשרים בדיוק זהה. הפרשנות שלי היא שאם נולדתי להורים מוצלחים, כל מה שאני צריך לעשות זה לחקות אותם, ואם נולדתי להורים חלשים אז עדיף לי לעשות משהו אחר. זה מה שאנחנו מוצאים אצל פרטים שנולדים לאמהות במעמד חברתי נמוך: התורשה החברתית פחות חזקה".
בקיצור, כמו אצל בני אדם, המעמד קובע הכול.
"כן. אצלנו זה כסף, מעמד סוציו־אקונומי. אני מסייג ואומר שכמו אצל בני אדם, המעמד החברתי יכול להשתנות. לפעמים יש הפיכה של שתי נקבות חזקות שמדיחות את השליטה. וגם, עם כל החשיבות של המעמד החברתי, יש שיתוף פעולה גדול בשבט הצבועים. הם צדים יחד, מגנים על הטריטוריה מפני שבטים אחרים, נלחמים יחד באריות וגונבים להם אוכל. יש נאמנות קבוצתית".
***
אילני (46), מתגורר בטבעון, נשוי לשרון ואב לשלושה. השם הייחודי עַמִּיַּעַל מנציח את הדוד שנפל במלחמת יום הכיפורים, רס"ן עמי־יעל אקסלרוד, שקיבל את עיטור העוז. "הוא נולד ביום שהוציאו את הספר הלבן שאסר עלייה, ומשמעות שמו היא עַמִּי יַעַל, עמי כן יעלה. יש עוד שני חברים טובים שנתנו לבניהם את השם, אז אנחנו שלושה עמיעל בעולם".
לצד הביולוגיה למד אילני מדעי המחשב וניסה קצת הייטק, אבל מצא את עצמו עובד 16 שנה בשמורת עין־גדי, שאביו הקדיש לה את חייו. הוא גדל בבית של אבא זואולוג מיתולוגי, איש הנמרים גיורא אילני ז"ל, ושל אמא תחיה תבדל"א, שחתומה על כמה ממאמריו ותרמה תרומה גדולה לניתוח קולות השפנים. כנראה שלא באמת בחר לעסוק בבעלי חיים, הוא פשוט העתיק מהוריו או למד באופן פסיבי.
הבית תמיד המה חיות, ואי אפשר לא לשאול על הנמרה שהייתה לו בבית. "כן, כשהייתי ילד הייתה לי נמרה בבית, עתר קראו לה, ולפני שאת מתחילה לקנא בי (מאוחר מדי – יפ"א) אני כבר אומר שזה היה סיוט. נמר אינו חיה חברתית, והנמרה פשוט לא רצתה להיות איתנו. היא בקושי רצתה לשחק. כשהיא הייתה מאוד קטנה היא הייתה רצה אחרי האח הקטן שלי, והיו איתה כמה קטעים נחמדים, אבל הכיף נגמר מהר. כשהיא הגיעה לגיל ארבעה־חמישה חודשים היא הבהירה יפה שהיא רוצה להיות לבד.
"מאנשים שגידלו אריות אני יודע שאריה הוא כן חיה חברתית, ואלה חיים אחרים לגמרי, אם אתה מגדל אותו בבית הוא יהיה חבר שלך, כי הוא רגיל להיות בלהקה. נמר, לעומתו, מסתכל על הפרצוף שלך ואומר 'עזוב אותי'. אני תמיד אומר בהרצאות בצחוק שחקר חיות חברתיות הוא חוויית הפיצוי שלי על הילדות הקשה".
מזל שהיו לך חיות אחרות להתנחם בהן.
"זה נכון. גדלנו בערבה, בבית מדהים שהיו בו שועלי פנק, צבאים, תרנגולות וטווסים, ממש גן חיות בגינה. אצל אבא לא היה הבדל בין העבודה ובין הבית, הכול השתלב יחד. שמירת טבע הייתה 24 שעות, לא הייתה הפסקה. אני זוכר שטיילנו בשמורת שיזף והוא שמע ירייה. הוא זרק מהר את כולנו לאוטו, את לא מבינה איך הוא נסע בטירוף לכיוון כמה חיילים, והתחיל לבדוק אם הם צדו צבי או משהו. זו רק דוגמה אחת מרבות שמלמדות שכולו היה מחויב לטבע ולבעלי החיים".
אז בעצם המשכת את המורשת וגידלת שפן בבית.
"כשהיינו ילדים היו לנו כמה שפני סלע בבית, את השפן האחרון גידלתי לצורך מחקר, באישור רשות הטבע והגנים. מכיוון שחקרתי את קולות השפנים, רציתי לגרום לו לשיר ולבחון כמה אנרגיה הוא מוציא בכל שיר. לגדל שפן זה פי אלף יותר כיף מנמר. הייתי אמא שלו. יש לי ילדים ואני תמיד האבא שלהם, אבל פה פעם אחת בחיי זכיתי להיות אמא – לשפן אומנם, אבל באמת הרגשתי אחרת".
