ההיסטוריה זוכרת את מארי אנטואנט הודות למשפט המפורסם "אם אין לחם תאכלו עוגות", שהציג אותה כמתנשאת ומורמת מעם. חובבי נוסטלגיה ויקטוריאנית כבר הספיקו להתעדכן שמדובר באגדה שטפלו עליה, שעה שהמילים נאמרו בכלל מפי מלכה אחרת, מוכרת פחות. "המוניטין דבק בה כי את כל האמונות שלה היא הביעה בעזרת בגדים", טוענת אריאלה גויכמן־גארבר.
כלומר, היא לא הייתה סתם חובבת מותרות פומפוזית?
"מארי אנטואנט הגיעה לצרפת בסוף שנות השבעים של המאה ה־18. עד אז היא הייתה נסיכה אוסטרית בממלכה שנחשבה לאחת האויבות הגדולות של צרפת. היו שם מלחמות עקובות מדם. הנישואים שלה למלך לואי ה־16 נעשו כחלק מברית בין הארצות, וכולם בארמון המלוכה הצרפתי חשבו שהיא מרגלת. המלך לא הסכים במשך שנים להתייחד איתה, כי מבחינתו זה היה לישון עם האויב. נוצר מצב שבו היא לא העמידה לו יורשים במשך תקופה די ארוכה, ובימים ההם לא היה הרבה ערך למלכה נטולת ילדים".
אז איך היא שרדה בעצם?
"היא החליטה להתנקם בעם הצרפתי דרך האופנה. היא שכרה את הסטייליסטית הראשונה בהיסטוריה, רוז ברטן, שהחזיקה בוטיק שהאצילות היו מגיעות אליו. היא ניכסה אותה לעצמה, ונפגשה איתה מדי שבוע בארמון כדי שתיצור לה תלבושות שאף אחד לא יוכל להתעלם מהן. ברטן נהגה לעצב לה תסרוקות ענק שנקראו 'פוף'. קונסטרוקציות בגודל של מטרים. הן היו נבנות על הראש שלה עם כל מיני תוספות מעץ ומבד ומצמר גפן שהשיער הטבעי היה נדבק אליהן. כשנכנסה לנשף היא הייתה, באופן מילולי, משכמה ומעלה לעומת האחרים. ברטן עיצבה לה גם שמלות ענק ברוחב של מטרים, עם פיגומים שנקראו קרינולינות, כדי שלא יוכלו להתעלם מהכוח שלה. האמירה הייתה ברורה: אתם אולי חושבים שאני מיותרת, אבל לא תוכלו להתעלם ממני".
בשנת 1778, לאחר שצרפת הביסה את הצי האנגלי במלחמה ימית, המלכה האוסטרית של צרפת הייתה נחושה להראות את הנאמנות שלה למולדתה החדשה. "המלך ערך נשף לכבוד קציני הצי המנצחים. היא הופיעה אליו עם קונסטרוקציה ענקית של ספינה על הראש, שמשחזרת אחד לאחד את ספינות הצי הצרפתי. עד היום משתמשים בלוק הזה ומשחזרים אותו בתמונות אופנה".
המדים של קתרינה
מאז שגויכמן־גארבר (36) הייתה ילדה, היא נמשכה לוויזואליות של הדמויות בספרים. "כשהייתי בת חמש קנו לי את הספר על סינדרלה. שאלתי את אמי למה השמלה שלה נראית אחרת מהשמלה של האחיות המרושעות. היא ענתה בשיא הרצינות. הסבירה לי שהשמלה של סינדרלה פשוטה וקצרה יותר כי היא ענייה, ומכיוון שהאחיות שלה הולכות לנשף הן צריכות שמלות גדולות ומפוארות. כשגדלתי והתחלתי להתעמק בספרים ובהיסטוריה, תמיד בדקתי איך הסופר או הבמאי הלביש את הדמויות ומה הוא רוצה לומר בזה".
היא נולדה ברעננה לזוג עולים מאוקראינה, "אבל אפשר לומר שהייתי אנגלופילית. מגיל צעיר דיברתי אנגלית". את לימודיה האקדמיים באוניברסיטת תל־אביב הקדישה לחינוך וספרות אנגלית, וכיום היא מורה לאנגלית, מתרגמת במקצועה, והיסטוריונית אופנה.
איך מגיעים לתחום כזה?
"זה פשוט גדל איתי. נולדתי עם נכות שנקראת ספינה־ביפידה, שגורמת לניוון של מערכת העצבים בפלג הגוף התחתון ושל איברים פנימיים. מגיל צעיר הייתה לי מודעות גדולה לאופן שבו אנשים רואים אותי, בתור אדם נכה. תמיד שאלתי את עצמי מה הם רואים. את הצלקות? את הקביים? כיסא הגלגלים שאני משתמשת בו לפעמים? זה יצר אצלי צורך להסתכל על עצמי ועל אנשים אחרים, כדי לראות מה אנחנו מחצינים החוצה. לא ברמה השטחית, אלא מה מהפנימיות שלנו אנחנו רוצים להוציא. הייתי נוסעת עם הוריי במכונית ובוהה באנשים, בוחנת איך השיער שלהם נראה ושואלת את עצמי למה הם עשו את זה. מה הם רוצים להראות".
בתור ילדה היא נהגה לצייר ספרים היסטוריים ולעשות להם אדפטציות. "אבא שלי נפטר כשהייתי בת 14, והוא היה פריק גדול של היסטוריה. כל הזמן סיפר לי על מלכים ומגלי ארצות. חיפשתי את הספרים שסיפר עליהם. הייתי מציירת את הדמויות עם השמלות וחושבת למה בחורף לובשים כהה ובקיץ בהיר. פתאום שמתי לב שאם אני מציירת שמלה ורודה, אני נוטה להוסיף לה צל סגלגל, כי כשהשמש נופלת על ורוד נוצר הסגלגל. שמתי לב שככה זה גם באנימציה. הבנתי שהדמויות מדברות עם הבגדים. שבימי קדם, אפילו ברנסאנס, אנשים עשירים שבחרו מה הם לובשים השתמשו בבגדים כדי להביע עמדה".
את הדוגמה הבולטת ביותר היא מביאה מקיסרית רוסיה במאה ה־18, קתרינה הגדולה. "הכול התחיל כשהקיסרית הקודמת מתה. אחיינו של המלך, פטר השלישי, שלמעשה היה בעלה של קתרינה, רצה להעיף אותה. הוא לא אהב אותה ולא חיבב את העובדה שהיא הייתה פופולרית הרבה יותר ממנו ואימצה את התרבות הרוסית באופן מוצלח. הוא רצה להעיף אותה לאיזה מנזר לשארית חייה, והיא החליטה לעשות לו הפיכה צבאית. לגייס את כל הצבא לטובתה ולשכנע את ראשי הפיקוד למרוד נגדו. ביום שהיא הייתה צריכה לעמוד ולדבר אל כל חילות הצבא היא לבשה את המדים שלהם".
וזה היה מקובל, שאישה באותם זמנים תלבש מדי גבר?
"ממש לא. אישה בבגדי גבר הייתה נחשבת לפרובוקטיבית מאוד. היא ידעה את זה ועשתה את הפרובוקציה בכוונה. עטתה את המדים של הצבא הרוסי האימפריאלי כדי להגיד 'אני לא סתם אישה ומלכה, אני הגנרל של הצבא שלכם'. היום אנחנו חושבים שאישה שלובשת בגדי גבר זה לא עניין גדול. אבל בנובמבר 2017 הופ היקס, יועצת התקשורת של טראמפ שעזבה את תפקידה מאז, הגיעה לארוחת הערב הנשיאותית עם ראש ממשלת יפן בחליפת טוקסידו גברית. עיתוני האופנה בעולם סערו. 'ואניטי פייר' הכתיר אותה כ'אניגמה של השנה'. היקס עשתה את זה מתוחכם – בשיער גולש, באיפור נשי מאוד, כשהגוף לבוש בחליפה. היא ידעה שלא יהיו הרבה נשים באירוע הזה, והמסר היה 'אני יכולה להיות הכול'. אני יכולה להיות נשית ויכולה להיות גברית. כיועצת התקשורת של הנשיא הכי שוביניסט בעשורים האחרונים, שאמר שנשים בקבינט צריכות להתלבש כמו נשים, היא קמה ואומרת לו – בוא ואראה לך נשיות שלא הכרת".
סגול מלכותי
לדברי גויכמן־גארבר, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה גם באופנה. "בשנת 2014 המעצבים דולצ'ה וגבאנה העלו תצוגת אופנה של שריונות אבירים. זו הייתה תצוגה של מחוכים ובדי רשת דקים מתכתיים שהאבירים לבשו מתחת לשריון כדי להגן על הגוף מפציעות, והם יצרו מזה שמלות וחולצות. חיקוי כמעט ישיר לשריונות האבירים האירופיים מהמאה ה־13".
דוגמה נוספת לאופן שבו ההיסטוריה מעצבת את ההווה היא תהליך יצירתו של דרקולה. הדמות שלו מבוססת על מיתוס קטן שנשאר מאציל רומני מהמאה ה־15 בשם בלאד צפש, שכונה גם דרקוליה. "כשהטורקים פלשו לארצו הוא שיפד את החיילים על יתדות וכך זכה לשם 'בלאד המשפד'. כשהסופר האנגלי ברם סטוקר חיפש ערפד עם אסוציאציה לדם הוא הלך ישר אליו. מה שאנחנו מכירים זו דמות של ערפד עם שיער שחור וצווארון גבוה. מאז דרקולה ב־1931, בכל פעם שרוצים בתעשיית הסרטים ההוליוודית לתאר דמות רעה מרימים לה צווארון".
מה פשר הצווארון?
"הספר נכתב באנגליה של המאה ה־19, שבה גברים מבוססים היו יוצאים לבתי האופרה בגלימה ארוכה. לכן, כשבהוליווד רצו להפוך את הערפד שלהם לאיש שרמנטי מהמאה ה־19, הם הלבישו לו גלימה ארוכה. אבל הם רצו שהקהל יבין שהאיש הזה הוא לא רק מושא רומנטי אלא גם מסוכן, אז הם נתנו לו צווארון של לטאה תוקפת. מאז דרקולה נכנס לנו לתודעה שלרשעים יש צווארון גבוה. והכול התחיל ממלך ששיפד את אויביו. מרצח שהפך למיתוס".
לפני שהאינטרנט הגיח לחייה, היא מעידה, תחביב המחקר שלה נעשה בעבודת נמלים. "בתור ילדה לא יכולתי להתעמק כי המידע לא היה זמין. הייתי נוסעת לחו"ל וחוזרת עם ערימת ספרים על אופנה וערימת ספרים על היסטוריה ויושבת ועושה הצלבות. אמא שלי הייתה מזמינה לי חוברות בנושא טקסטיל מרוסיה. כשהאינטרנט והיוטיוב נכנסו לחיי וגיליתי את עושר המידע, הכול נעשה הרבה יותר זמין. פתאום יכולתי להיכנס לכל עמוד של מוזיאון אופנה בעולם, לפתוח אינסטגרם ולראות את ההיסטוריונית שמשחזרת את השמלות של מארי אנטואנט. זה מילא לי את הראש ברעיונות".
בשנת 2012 פתחה בלוג תחת השם Timeless Hemlines, העוסק בהיסטוריה של האופנה. "כל הטרנדים שאנחנו לובשים היום מגיעים ממקור קדום", היא טוענת. "המסרים שאישה חזקה בצמרת הפוליטית מנסה להעביר הם אותם המסרים שנשים במאה ה־18 רצו להעביר לצמרת שלהן. אין באמת חדש תחת השמש".
מה הטרנד הכי משמעותי שאת צופה לקיץ הקרוב?
"חברת פנטון, שמייצרת צבעים לתעשיית האופנה ומנבאת את הגוונים החזקים לעונות הקרובות, יצאה בהצהרה שבאביב ישלטו גווני הסגול והאולטרה ויולט, צבעים פסטליים של לבנדר ולילך. שמעתי את זה ומיד רצתי לבדוק מה הסיפור של הסגול. מתברר שבמשך כמעט 2,000 שנה קראו לו 'צבע המלכים'. מאז האימפריה הרומית הוא נחשב לצבע של קיסרים בלבד".
למה דווקא סגול?
"כי בזמנו הוא נחשב לצבע מאוד נדיר. ייצרו אותו באזור לבנון מרכיכות שמפרישות רירית בגוון הזה, ונדרשו 9,000 רכיכות כדי לייצר גרם של צבע סגול. הייצור היה יקר מאוד, ורק קיסרי רומא יכלו להרשות לעצמם ללבוש אותו. המלכה אליזבת הראשונה הוציאה חוק שלפיו רק בני משפחת המלוכה מורשים ללבוש סגול. כשחקרתי את המציאות הפוליטית והכלכלית שאנחנו חיים בה, הבנתי שהיום, ב־2018, אנחנו למעשה מסיימים עשור למשבר הכלכלי שהתחיל ב־2008. כלומר יוצאים מתקופה של קושי ותהפוכות שבאו לידי ביטוי גם באופנה. בשנים הקודמות עברנו לבגדי בייסיק פונקציונליים, ולצבעוניות מאוד מונוכרומטית. ראינו הרבה שילובים של שחור־ולבן. התחושה היא שרוצים לחזור לשפע וליוקרה ולאווירה האריסטוקרטית, ומאמצים את הצבע הכי יקר בהיסטוריה. רואים את זה גם בגזרות – פתאום יש הרבה קפלולים בבגדים, וולנים. חזרנו גם לעגילים הגדולים. אמריקה בחרה לנשיא אדם שמסמל את שיא הקפיטליזם והרדיפה אחרי העושר. כל הלך הרוח הוא של חזרה לעושר. מנכ"ל פנטון כמובן נתן לזה הסבר רוחני הרבה יותר: הוא טען שאנחנו נכנסים לתקופה של תודעה רוחנית וחיבור לטבע, ולכן מדמים בבגדינו את העין השלישית והצ'אקרה הסגולה. לדעתי יש פה עניין הרבה יותר פוליטי וחברתי. אנחנו יותר חומריים מזה".
בורקה של גבאנה
גויכמן־גארבר מגיעה למפגש כשהיא מצוידת בקולאז' תמונות אופנה שאספה. רבות מהן כוללות מטפחות ראש צבעוניות, משל מדובר בליין של מעצבת מגזרית נפוצה לפסח תשע"ח. "הרבה מעצבי אופנה, ממארק ג'ייקובס ועד למעצבת התכשיטים הישראלית קרן וולף, מאמצים לקולקציות שלהם מעטפות ראש ועגילים גדולים. זה מן הסתם מתכתב עם מראה של נשים דתיות ומוסלמיות. אבל ההיסטוריה של הטרנד הרבה יותר רחוקה. מעטפות ראש, קשירות וליפופים התחילו להופיע כבר בימי קדם אצל נשים באפריקה, ששילבו כיסויי ראש עם הרבה קשירות ועגילים גדולים, כדי להעניק לעצמן הוד אצילי. הקשירות מגדילות את הראש, מדמות צורת כתר ומושכות תשומת לב לעיניים ולפנים. הן בעצם באות לומר – תתייחסו לעיניים שלי, לפנים, אני לא אובייקט גופני.
"כשהאדם הלבן נכנס לאפריקה בתחילת הקולוניאליזם, הטרנד הזה התפשט לשני כיוונים מעניינים. האירופים העשירים של תקופת הרנסאנס אימצו אותו באהבה, ורואים את זה בציור המפורסם של ורמיר – נערה עם עגיל פנינה. כדי לתת פוקוס לפנינה הוא עטף לה את הראש בצבעים מנוגדים. אבל בארה"ב, שהשחורים נלקחו אליה לעבדות, הייתה מגמת נגד. בעלי האדמות הלבנים הכריחו את השפחות שלהם להישאר עם המטפחות כסמל לשעבוד. הם בעצם לקחו מהנשים את הכוח והפכו אותו לסממן של עבדות.
"הרבה שנים זה היה כך, עד לשנות השבעים של המאה ה־20, עם התעוררות התנועה לשוויון אזרחי. פתאום אנחנו רואים בהפגנות נשים שחורות שחזרו ללבוש את המטפחות כסימן להשבת הכוח שהפריט הזה מסמל. בתי האופנה הגדולים בעולם עושים חקר היסטורי מעמיק מאוד. אז יכול להיות שעם גל ההעצמה הנשית שרווח כיום, יש ניסיון להחזיר עטרה ליושנה עם המטפחות האלה, ולהשיב את ההוד וההדר שהיה להן בימי קדם. זו בהחלט התכתבות עם גל ההעצמה הנשית ומחאת 'מי טו'".
ואולי גם ניסיון לקרוץ לקהל מוסלמי שהפך לכוח קנייה משמעותי?
"יש כאן רצון להחזיר לנשים כוח דרך לבוש. אנחנו רואים את מה שקורה במדינות ערב והמהפכות שמתרחשות, והפועל היוצא של זה הוא נשים ערביות במדינות מסורתיות שהפכו לכוח קנייה כלכלי. דולצ'ה וגבאנה שילבו 'בורקות' בקולקציה שלהם. גם בארץ אנחנו רואים התעוררות אופנתית אצל נשים דתיות. אני גרה ברעננה ויש שם המון חנויות בוטיק, והעיצובים שהנשים הדתיות מציגות וקונות הם מרהיבים. לא נופלים מהעיצוב של דיוׂר. גם הצבעים הבולטים שמאפיינים את הקו שלהן הם לא מקריים. יש הגדרה מחודשת למושג הצניעות בקרב הנשים הדתיות. אולי אנחנו לא יכולות להראות הכול, אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולות להראות מי אנחנו. כבודי כבר לא פנימה, משני קילומטרים אתם תראו את כבודי".
גויכמן־גארבר טוענת שהרצון להביע עמדה פוליטית או חברתית דרך לבוש הופך ליותר ויותר מקובל ופופולרי. הדוגמה הטובה ביותר היא כמובן שמלת ירושלים של מירי רגב בפסטיבל קאן. "לי זה חרה", היא מודה. "שרת תרבות אמורה לשרת את העם כנבחרת ציבור. להביא תיאטרון וספרות ואמנות. לא לבוא עם אמירות פוליטיות. נכון שאמירות פוליטיות בטקסים מסוג כזה הן ה־דבר, ועל זה היא התיישבה בול, אבל אני חושבת שזה לא היה במקום. הבעה עצמית על בגדים בלוגואים ותמונות הם טרנד גדול בשנים האחרונות, אבל אני חושבת שזה נעשה בטעם רע, ושזה לא מתפקידה".
איפה ראית עוד ניסיון כזה לאחרונה?
"הייתה כמובן המחאה בטקס גלובוס הזהב, שחוץ משמלות שחורות כללה גם הרבה נשים שבאו בחליפות מכנסיים ובטוקסידו, כמו שהופ היקס עשתה. לשחור יש סמליות חזקה, כי שחור הוא בעצם חוסר צבע. משהו שלא מבדיל אותך. כשכולן לובשות את הצבע הזה הן משדרות שאם פגעת בגוף אחד פגעת בכולנו".
ושוב בגזרה הפוליטית המקומית, היא מוצאת לנכון דווקא לגונן על העיסוק המופרז בחזותה של גברת נתניהו: "באחד הפוסטים שלי השוויתי בין מרי אנטואנט לשרה נתניהו. ההתייחסות של התקשורת לבגדים ולתכשיטים שלה, למה שהיא עוטה על עצמה ולאיך שסנדרה רינגלר מלבישה אותה, היא לא נכונה. גם בצרפת של המאה ה־18 העם לא הפנה את הכעס שלו כלפי הבזבזנות של המלך והמלחמות שהכניס אותו אליהן. העיתונות המחתרתית של הימים ההם כתבה 'אנחנו גוועים ברעב והמלכה לובשת יהלומים'. במקום להתייחס לגברים בשלטון שזקוקים לתיקון, העיתונות נדבקת למה שחזותי, לאישה".
לפגישה בינינו היא מגיעה עם קביים. בזמן השיחה הן נשענות על הקיר, כמעין תפאורת רקע. אחת הסועדות במקום שואלת למי הם שייכים, כי כשגויכמן־גארבר לא אוחזת בהם קשה לנחש שהיא בעלת מוגבלות. היא לבושה יפה ואסתטי, כל ריס צבוע בקפידה וכל קפל בבגד מונח בנונשלנטיות מדויקת. היא נשואה לדניאל, מהנדס תוכנה במקצועו. לפני שלוש שנים הביאה לעולם תאומים, אליס ואדם, בהליך פונדקאות. "בגלל הנכות שלי, היריון היה עבורי סכנת חיים. לשמחתי התהליך לא היה ארוך וההיריון שלנו נקלט יחסית מהר. אבל זה לא היה פשוט. אנחנו חיים במדינת ה'אני יודע יותר טוב', והרחם שלנו הוא נחלת הכלל. אנשים לא הבינו את התהליך. לא הבינו שאלו הילדים הביולוגיים שלי ושל בעלי, וכמובן גם תהו איך אצליח לגדל אותם".
במחאת הנכים היא השתתפה בעיקר דרך הרשתות החברתיות. "לצערי לא יכולתי לעמוד בצמתים בגלל החמרת המצב הרפואי והקושי שלי ללכת. כל אדם שמתמודד עם מחלה כרונית יודע שיום עסל ויום בסל. יש ימים שרואים אותי נשענת רק על קב אחד ומצליחה ללכת ומעלה תמונות לפייסבוק ממקומות מעניינים, אבל המחיר הוא שלמחרת אצטרך להישאר במיטה. יש ימים שאני צריכה להיות על כיסא גלגלים ולא ללכת בכלל. אז לא יכולתי לבוא, אבל בכל תקופת סגירת הצמתים העליתי המון מידע לדף הפייסבוק שלי. אם העם לא מבין למה אנחנו סוגרים צמתים, אין טעם למחאה הזאת".
אילו תגובות קיבלת מאנשים?
"הרבה אמרו לי 'כן, אנחנו איתכם, הקצבאות זעומות, אבל למה אני צריך לעמוד שעה וחצי בדרך לעבודה, עשיתי לך משהו רע?'. התשובה שלי הייתה שנכון, העלאת הקצבאות הייתה החלק הפורמלי של המחאה, אבל יש גם חשיבות להעלאת המודעות. הרבה אנשים אמרו לי 'מה את באה בטענות, זה ביבי'. אבל לא ביבי הוא זה שמעמיד ארגזים על המדרכה באופן שאי אפשר לעבור עם כיסא גלגלים. לא ביבי קונה בר בתל־אביב ומציב את השירותים בקומה השנייה, מעל גרם מדרגות עקלקל. לא ביבי נוהג באוטובוס ולא עוצר כשהוא לא רואה מישהו עומד פיזית בתחנה. זה הכול העם. זה הכול אנשים. אולי אם אנשים יראו איך מרגישים כשתקועים בלי יכולת לזוז במשך שעה וחצי, הם יבינו קצת יותר את החיים שלנו".
בחלק מהתמונות בדף הפייסבוק שלה היא לא מופיעה עם קביים. באחרות כן. "הרבה אנשים שיוצרים וכותבים יופי למדו להיאבק למען היופי הזה מתוך מצוקה. הקביים מבחינתי הם כמו משקפיים, עוד רגליים שחסרות. יש בחדר שלי תמונה של מרילין מונרו כשנפצעה בצילומים של סרט והתהלכה עם קביים, והיא מהממת באותה מידה. אבל לצערי אם אשים קביים בתמונה, העין האנושית תתמקד בהן ומה שאני רוצה להראות ילך לאיבוד. כשהייתי ילדה בת 15, מאושפזת אחרי ניתוח קשה בבית החולים שאבי נפטר בו שנה לפני כן, אמא שלי אמרה לי: 'חפשי את היופי. צאי החוצה, תראי פרח יפה, תסתכלי על ילד יפה. חפשי את היופי בכל מקום'".
ובאופן אישי, איזה סטייל חביב עליך?
"אני מעריצה מאוד את אומנות הבורלסק של דיטה פון טיז, שנולדה בשם הת'ר סוויט. היא רקדנית בינלאומית שבנתה לעצמה פרסונה שמאמצת את סגנון תור הזהב בהוליווד. היא שינתה את המראה שלה לגמרי, עיצבה את שיערה מחדש, והבגדים שלה נראים כמו תחפושת של השחקניות מתחילת המאה ה־20. כלומר, היא יצרה לעצמה זוהר שלא נולדה איתו. פון טיז כל הזמן אומרת בראיונות שיופי, אסתטיקה וזוהר הם לא נחלתם הבלעדית של מי שנולדו כך, ושאפשר לייצר ולבנות אותם.
"אנחנו חיים היום בתקופה שהיא הרבה יותר ריאליטי, והזוהר קצת איבד מזוהרו. אנחנו כבר לא יוצאים מהבית עם ליפסטיק אדום ושיער מפונפן, כמו שסבתא שלי הייתה עושה. הרבה יותר מקדשים את המציאות האפורה. והיא אומרת כל הזמן: למה לקדש את המציאות אם אפשר להכניס זוהר לחיים? היא כמהה לתקופה ההיא, שהייתה בעצם תקופת עוני ומלחמות ורעב, ובכל זאת אנשים ביקשו ליפות את החיים. הסבתות שלי בברית המועצות חיו במציאות של צמצום ופחד, אבל אף אחת מהן לא יצאה מהבית בלי ליפסטיק אדום ושיער מתוקתק".
כותרת ומכפלת
אחרי שעה וחצי של שיחה מרתקת קשה להתעלם מכך שיש כאן אישה עם אוצר בלום של ידע נדיר, אנציקלופדיה מהלכת של אופנה, שמעבירה את מרבית זמנה הפנוי במלאכת הצלבות סיזיפית ונלחמת על כיוון המחקר הייחודי שלה בעולם שנוטה לעתים לשטחיות.
"בהתחלה לא ידעתי מה לעשות עם כל הסיפורים שהצטברו. התחלתי לפנות למגזינים וכולם אמרו 'איזה זווית מעניינת'. אבל אחרי שישבתי וכתבתי על חקר הטרנד הם טענו: 'זה לא מתאים לקהל שלנו, אולי תכתבי על מה שבר רפאלי לבשה על השטיח האדום?'. בשנת 2012 האופרה 'כרמן' הגיעה למצדה. באותה תקופה הרבה רשתות בארץ יצאו בקולקציה של בוהו־שיק ואופנה צוענית, והחלטתי לכתוב על אופנת הצוענים באירופה – למה הם לבשו בגדים צבעוניים ונפוחים ואיך זה השפיע על הסופר שכתב את כרמן. שלחתי לעורך והוא אמר לי 'וואו, זווית מדהימה, אבל אולי תורידי את כל הקטע של ההיסטוריה?'"
נשמע מתסכל.
"כן, אבל בסוף קיבלתי הזדמנות להיות כתבת באתר העצמאי 'מגפון', וכשפתחתי את הבלוג חיפשתי לו שם הולם. בעלי, שהוא אנגלי במקור, קרא בעיתון כתבה על מאה הכותרות הגדולות של מגזין טיים, שפורסמה תחת הכותרת Timeless Headlines. הוא אמר לי – מה דעתך על השם Timeless Hemlines? ומיד נדלקתי על הרעיון. באותה תקופה כתבתי את הבלוג בעיקר באנגלית, כי רוב העוקבים היו מארה"ב ואירופה. אבל בשנים האחרונות יותר אנשים מהארץ התחילו להתעניין בו והרבה המליצו לי לשנות את השם כי קשה להגות אותו. אבל השם הזה מתאר בדיוק את המטרה של הבלוג. "טיימלס" הוא על־זמני, ו"המליין" הוא האִמְרָה של הבגד, השוליים שלו. יש כאן מסר כפול – גם האמרה של הבגד, המכפלת, וגם האמרה בתור הביטוי. כמו שהבגד על־זמני כך האמירה שלו על־זמנית. אז תלמדו אנגלית, ישראלים, כי את השם הזה אני לא משנה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
