מי שהאזין היטב לקולות הטקס שהתקיים לפני כשלושה שבועות במשרד לביטחון הפנים היה יכול לשמוע את צליל התנפצותה של עוד תקרת זכוכית. באירוע החגיגי, בנוכחות השר עמר בר־לב ונציבת שירות בתי הסוהר קטי פרי, הוענקו דרגות גונדר לעו"ד פרומית כהן – אישה דתייה, תושבת נוף־איילון, אם לחמישה וסבתא לארבעה. באותו מעמד היא מונתה לתפקיד חדש שנוסד בשב"ס: ראש אגף משאבי אנוש. שבעה בכירים בארגון נושאים על כתפיהם דרגת גונדר, המקבילה לאלוף בצבא ולניצב במשטרה – וכעת אחת מהם היא אישה בכיסוי ראש ובחצאית.
הדרך למשרדה של כהן, הממוקם במתחם כלא מעשיהו, עוברת בין גדרות גבוהות וסורגים אימתניים. הצעידה הקצרה הזו מעוררת אצלי סימני קלאוסטרופוביה, אבל כהן, כך נראה, מורגלת בסביבת העבודה הזו. את מדי שב"ס היא לובשת כבר 27 שנים, תקופה שבמהלכה מילאה שלל תפקידים – מיועצת משפטית ועד ראש חטיבת כוח אדם. כעת היא אחראית על עבודתם, רווחתם, שכרם, והתפתחותם המקצועית של כלל אנשי השב"ס. מדובר ביותר מ־9,000 סוהרים בכ־30 מתקני כליאה ברחבי הארץ, שמוחזקים בהם כ־10,000 אסירים פליליים וכ־6,000 אסירים ביטחוניים.
"בהקמה של אגף משאבי אנוש, וגם בדרגה שקיבלתי, יש אמירה: אנחנו שמים את הסוהר במרכז", אומרת כהן. "אנחנו הרי מוציאים את הייעוד שלנו אל הפועל באמצעות הסוהרים, אין לנו טנקים או מטוסים. יש כאן מסר חשוב לאנשים בשטח: אנחנו רואים אתכם, אתם חשובים לנו, והטיפול במשאב הזה ייעשה ברמה האסטרטגית הגבוהה ביותר. כשאומרים 'בית סוהר', הנטייה הראשונית היא לחשוב על האסירים – אבל יש גם עולם שלם של אנשים שחיים לצידם, גרים איתם בבית הסוהר, מטפלים בהם ודואגים לרווחתם, לחינוכם ולשיקומם, כדי שיחזרו יום אחד להיות אזרחים תורמים לחברה. התפקיד שלי הוא להיות כאן בשביל 9,500 האנשים האלה".
"אריה ביבי, שהיה נציב שב"ס, תמיד היה אומר 'איפה זאת עם הקסדה'. אני מביאה את עצמי ואת הערכים שלי, משלבת דבר תורה בישיבות כשזה מתאים. העמיתים שלי כבר התרגלו שאצלי יש חגים ושבתות, שצריך ללכת למסעדה כשרה, וגם שיש כללי התנהגות איתי. שב"ס הוא ארגון משפחתי מאוד, אבל יודעים שאיתי לא מתחבקים"
ובדרך לתפקיד הזה, איזו תקרה הייתה קשיחה יותר – זו של המגדר, או זו של המגזר?
"אצלנו יש אישה שמובילה את הארגון – רב־גונדר קטי פרי, האישה השלישית שמכהנת כנציבת שב"ס. היא התקדמה בציר הפיקוד, הייתה מפקדת מחוז, ושברה את כל תקרות הזכוכית. אתמול הייתי בטקס סיום במכללה לביטחון לאומי, הסתכלתי ימינה ושמאלה, ולא היו עוד נשים. בשב"ס יש. השיח של קידום נשים מדובר ונמצא כאן. 'אישה דתייה' זה יותר יוצא דופן, וזו אכן תקרה, אבל גם היא נופצה".
מפגש עולמות בחתונה
פרומית כהן ("על שם סבתא פרומה"), 51, נולדה וגדלה ברמת־גן. אמה בתיה הייתה אשת חינוך; אביה, סא"ל במיל' יונה טילמן, עמד בראש ענף איתור נעדרים בצה"ל. "בתיה ותמי ארד, משפחות הנעדרים של קרב סולטן־יעקוב, משפחות פינק ואלשיך – כולן הגיעו אלינו הביתה להתייעצויות. אבא ליווה את קרוביהם של הנעדרים בשעות הקשות ביותר, שמענו את הסיפורים שלהם וכאבנו את כאבם. אבא ראה חשיבות בהבאת החללים לקבר ישראל, שלכל אמא יהיה לפחות מקום להתייחד בו עם זכר בנה. כשהחזירו לפני שנתיים את גופתו של זכריה באומל, אבא התרגש ושמח מאוד. זו הייתה סגירת מעגל מבחינתו. מצד שני אני זוכרת שכאשר התקבל אות חיים מרון ארד, תמונה ומכתב שהוא כתב, הייתי בטוחה שאו־טו־טו הוא חוזר – אך התבדיתי, והאכזבה הייתה גדולה".
גם לאחר פרישתו מהתפקיד בחר אביה להמשיך בעשייה חברתית, וזה עשרות שנים הוא משמש כעוזרו של הרב אלימלך פירר, מייסד אגודת "עזרה למרפא". "מאבא למדתי את החשיבות של החסד, של לעשות טוב לאנשים, ואת זה אני מביאה גם לשב"ס. מבחינתי זה אומר להציב במרכז את הסוהר ורווחתו, לשמוע למצוקותיו, ולדאוג לו לקידום, לשכר מכבד ולסביבת עבודה ראויה".
בשנות התיכון למדה כהן באולפנית תל־אביב, בראשותם של הרב יהושע והרבנית יפה מגנס. "שניהם היו דמויות חשובות בחיי", היא אומרת. "הם חינכו אותנו למצוינות ויחד עם זאת לחיי תורה ומשפחה". שעות רבות היא בילתה בסניף בני עקיבא רמת־חן, שהפך לביתה השני. כשהייתה חניכה בשבט נבטים השתתפה במסע סוכות שהסתיים באסון: בשעת ערב, בשל טעות בניווט, הלכה הקבוצה על מסילת הברזל ליד זיכרון־יעקב, ולא הבחינה ברכבת מתקרבת. אחד החניכים נהרג; רבים אחרים נפצעו, ובהם גם פרומית. "מי שהציל אותי היה יוסי שואקה, קצין חיל הים שנשא אותי על ידיו ורץ קילומטרים עד לאמבולנס", היא מספרת. " התאונה הזאת מלווה אותנו כשבט עד היום. לפני כשנה ערכנו מפגש מרגש".
אחרי שירות לאומי במדרשת עמיעד היא נישאה לעמיחי כהן – כיום דוקטור לתלמוד, מרצה ומורה. לאחר נישואיה למדה משפטים באוניברסיטת בר־אילן והוסמכה כעורכת דין. באחד הימים לכדה את עינה מודעה: דרוש יועץ למחלקה המשפטית בשב"ס. "ראיתי שזה ברמלה – קרוב אלינו, לנוף־איילון – והחלטתי לנסות". תחילה עבדה כיועצת משפטית בתחום הרכש, אחר כך עברה לתחום כוח האדם והתקדמה מתפקיד לתפקיד: קצינת בירור קבילות שוטרים וסוהרים, ראש ענף תכנון כוח אדם, ראש ענף תכנון שכר ועוד.
"לא ידוע לי על אסירים שמאסרם נמצא תחת איפול. זה סוג של אגדה אורבנית. לסוהר, בכל מקרה, לא משנה מי האסירים שהוא שומר עליהם, מה הם עשו ועל איזה רקע הם יושבים. בסוף יש לו מטרה – להיות אחראי על חייהם, לסייע בשיקומם ולהחזיר אותם לחברה"
אישה בכיסוי ראש היא לא מראה נפוץ בשב"ס. איך קיבלו אותך?
"כשיצאתי מהחממה הדתית לשב"ס, פגשתי מערכת שיודעת לקבל ולכבד את האחר. ברור שהייתה לי בולטות עם החצאית וכיסוי הראש. אריה ביבי, שהיה נציב שב"ס, תמיד היה אומר 'איפה זאת עם הקסדה'", היא צוחקת. "בכל מקום הייתי מזוהה. אני מביאה את עצמי ואת הערכים שלי, משלבת דבר תורה בישיבות כשזה מתאים. העמיתים שלי כבר התרגלו שאצלי יש חגים ושבתות, שצריך ללכת למסעדה כשרה, וגם שיש כללי התנהגות איתי. שב"ס הוא ארגון משפחתי מאוד, אבל יודעים שאיתי לא מתחבקים, וגם נמנעים מדיבורים לא מתאימים".
האירועים המשפחתיים שלה הפגישו בין העולמות. "בבת המצווה של הבת שלי, חברות מהשב"ס אמרו לי: 'איזה יופי שאצלכם רק הבנות רוקדות, ולא אכפת להן אם הן שמנות או רזות. יש בזה משהו מאוד משחרר'. כשהילדים שלי התחתנו, עמיתים שאלו אותי על הצעירים הדתיים – 'במה הם תדלקו את עצמם שהם רוקדים ככה?'. הסברתי שזה בא להם טבעי, וככה משמחים חתן וכלה.
"אני מרגישה שבנוכחות שלי בשב"ס אני מביאה לשם קול אחר. לא אשתמש במונחים של 'קידוש השם', אבל זה גורם לאנשים לא לשפוט את העולם הדתי. מצד שני, המפגש הזה גורם לי לא לקטלג אנשים לפי מידת הדתיות שלהם. יש כאן הרבה אנשים שקרובים למסורת ומכבדים". גם העמיתים מהעדה הדרוזית, היא מספרת, דואגים להגיש לה אוכל כשר באירועים שלהם. "פעם היה לנו טקס חשוב שנקבע לתחילת אפריל. דווקא מפקד מוסלמי ראה שזה נופל על ערב פסח, וביקש לשנות את התאריך".
ומנגד, איך קיבלו בחממה הביתית את האישה שלובשת מדי שב"ס?
"הסביבה תמיד פרגנה לי, אבל בהתחלה הייתי חריגה. לא ראו אז נשים במדים, וגם שעות העבודה שלי היו יוצאות דופן. כיום יש יותר נשים דתיות בתפקידים תובעניים, אבל אז רוב השכנות שלי היו מורות. הייתי חוזרת מהעבודה בחמש אחר הצהריים, וצוחקת שהן קמו עכשיו מהשנ"צ".
לא תמיד קל לנהל סדר יום כזה במקביל לגידול ילדים. כהן נזכרת איך ביקשה פעם משכנה לאסוף במקומה את הילדה מהגן, אך השכנה שכחה והגננת נאלצה לקחת את הילדה אליה הביתה. ובכל זאת, אין לה הרהורי חרטה. "אמא לא קיימת רק בשביל הילדים שלה. למי שרוצה לחיות רק את האמהוּת והבית זה בסדר גמור, אבל יש נשים שהשאיפות שלהן אחרות, וזה בסדר גם להגשים את עצמך מקצועית, לצד גידול המשפחה".
על מה ויתרת בדרך?
"אין לי ספק שהייתי נוכחת פחות, אבל לאחרונה שוחחתי עם הילדים שלי בנושא הזה, וראיתי שהם גאים מאוד בדרך שבחרתי. הם לא היו משנים את העבר, למרות המחיר ששילמו. גם היום הם מבקשים שאגיע במדים לטקסים שלהם, וכמובן היו בטקס קבלת הדרגה שלי, והביעו גאווה ושמחה גדולה. מה שכן מרגיז אותם זה שאין אצלי הפרדה בין הבית לעבודה. הטלפונים ממשיכים כל הזמן, אין לי שקט ופניוּת".
חללית ללא כיור
הכלא הוא זירת התרחשויות פופולרית בסדרות טלוויזיה, החל בדרמות אמריקניות כמו "נמלטים" ו"כתום זה השחור החדש", וכלה בקומדיה הישראלית "שב"ס". כשאני שואלת את כהן באיזו מהנ"ל צפתה, היא אומרת בחיוך שאין לה זמן לזה. הייצוג האחרון של בית סוהר שפגשה על המסך, לדבריה, היה בסרט "חומות של תקווה" משנות התשעים.
כמי שכן ראתה סדרות המתרחשות בכלא, אני חייבת לשאול אם תרחיש של הימלטות אסיר – אולי אפילו בסיועו של סוהר – אפשרי בישראל של 2021.
"אי אפשר להגיד שזה לא ייתכן, אבל אנחנו עושים הכול כדי שדבר כזה לא יקרה. יש חומות ושמירה ודלתות אלקטרוניות וסוהרים שעושים את המיטב. לפני ארבע שנים היה אסיר שברח מבית החולים, אבל זה דבר חריג".
והחדרת חפצים אסורים לבית הסוהר?
"ראינו הברחות טלפונים, סמים, דוקרנים ועוד, אבל זה בהחלט לא קורה כל יום. יש מערך מודיעין שאמור למנוע מקרים כאלה, ובשנים האחרונות זו לא תופעה".
"אגף משאבי האנוש" בראשות כהן הוא כאמור מושג חדש בשב"ס. אחד הגורמים לשינוי שהתחולל בנושא הזה היה פסיקת בג"ץ שיש להקצות לכל אסיר במדינת ישראל מרחב מחיה של לא פחות מ־4.5 מטרים רבועים. "רוב המתקנים שלנו אינם מתאימים לכך", אומרת כהן. "המדינה לא השכילה להשקיע במשאבי כליאה; רוב בתי הסוהר בארץ ישנים מאוד – עות'מאניים או מנדטוריים. הפסיקה חייבה שינוי נרחב גם בתחום כוח האדם וניהול משאבי הכליאה".
בעיני רוב הישראלים, תפקיד הסוהרים נתפס כשמירה על אסירים לבל יברחו ותו לא. כהן מסבירה שזו בהחלט אינה הגדרה ממצה: "אנחנו ארגון ביטחוני בעל ייעוד חברתי, והסוהרים מממשים את הייעוד הזה. אנחנו רוצים לשקם את האסירים, וכמובן אנחנו מחויבים לשמור על חייהם, ולשם כך אנחנו זקוקים לסגל מחויב שבא לעבודה עם ברק בעיניים. האתגר שלנו הוא לתת לסוהרים תחושת שליחות, בידיעה שכל אחד מהם אחראי על חיי אנשים ועל חיי החברה. זו עשייה שמשפיעה על ביטחון המדינה ועל הביטחון החברתי שלנו".
מה פרופיל הסוהרים שאתם מבקשים לגייס?
"אדם בשל, אחראי, שיודע לעמוד על שלו ומסוגל לעמוד בלחצים ובעומס המשימות. יש ניסיונות לשחד סוהרים, להשפיע עליהם שיבריחו לכלא דברים אסורים. אנחנו צריכים לזהות את האנשים שיש להם עמוד שדרה חזק והם לא יתנו לזה לקרות, אנשים שיודעים להבדיל בין טוב לרע ולא להתבלבל, אנשים שמרגישים מחויבות למדינת ישראל ולעשייה הביטחונית, גם אם היא רוטינה שוחקת. זה לא מתאים לכל אחד, ומחקרים בכל העולם מוכיחים שסוהר הוא התפקיד השוחק ביותר.
אנשי שב"ס, אומרת כהן, מופלים לרעה לעומת המשרתים בגופי הביטחון האחרים. "קחי את חוק הקבורה: איש צבא או שוטר שנהרג בפעילות שאינה מבצעית, ייקבר בבית עלמין צבאי; סוהר לא. אחרי שרס"מ ניר יוחאי שמעון נהרג בתאונת אופנוע בדרכן לעבודה, יצאתי למלחמה. עיכבנו את ההלוויה, ובסופו של דבר הוא נקבר בבית עלמין צבאי, כאשר משמר כבוד של סוהרים מלווה אותו"
"בניגוד לסייר במשטרת ישראל, שלא יודע לאיזו משימה יקראו לו הבוקר, לסוהר יש סדר יום מובנה מאוד. יכולים לקרות אירועי קיצון שמתפתחים מאפס למאה, כמו התפרעויות או קטטות, אבל בבסיס יש לוח זמנים מתוכנן היטב: להוציא בשעה מסוימת אסירים מסוימים למקומות עבודה, לשלוח אחרים לכיתות החינוך, לשמוע מה הצרכים של האסירים, להוביל למרפאה, להחזיר, לערוך ספירות, לוודא שכולם במקומם וכולם בריאים ושלמים, וכן הלאה.
"אנחנו שואפים להיות אופציה ראשונה, שאנשים יבואו עם תודעת שליחות ויגידו 'אני רוצה לעסוק דווקא בזה' – למרות שזו עבודה עם חברה עבריינית קשה, במשמרות שנמשכות 24 שעות, פעמיים או שלוש בשבוע. המיצוב שלנו עוד לא שם, אך אין לי ספק – בעיקר בזכות הרוח שמביאה הנציבה – שנהפוך לאופציה המיטבית".
אחת המשימות המרכזיות היא כאמור שמירה על חייו של הכלוא, ובכלל זה מניעת אובדנות. בשנים האחרונות עלתה הסוגיה הזו לסדר בעקבות שני מקרים של "אסירי איקס": שניהם נחשדו בעבירות ביטחוניות, שניהם הוחזקו בכלא תחת איפול כבד – ובשתי הפרשיות הציבור התוודע לקיומם רק לאחר שהתאבדו, האחד בכלא אזרחי והאחר בכלא צבאי. כשאני שואלת את גונדר כהן אם יש כיום עוד אסירים או עצורים "סמויים" כאלה, היא משיבה: "אני מוסמכת לדבר על סוהרים ולא על אסירים, ובכל מקרה לא ידוע לי על אסירים שנמצאים תחת איפול. זה סוג של אגדה אורבנית. לסוהר, בכל מקרה, לא משנה מי האסירים שהוא שומר עליהם, מה הם עשו ועל איזה רקע הם יושבים. בסוף יש לו מטרה – להיות אחראי על חייהם, לסייע בשיקומם ולהחזיר אותם לחברה".
האובדנות, לדברי כהן, היא אחד הנושאים המורכבים שהסוהרים נאלצים להתמודד עמם. "יש אסירים שנמצאים על הרצף מבחינה נפשית, והטיפול בהם תלוי בסופו של דבר בעיניים של הסוהר. אנחנו קוראים לזה 'חיישנות' – מיומנות של רגישות לכל מה שקורה, להבין שעוד רגע הולך להתרחש פה אירוע שלילי, לזהות שאסיר משדר מצוקה והוא עלול לפגוע בעצמו או בחברו.
"כל אסיר או עציר עובר בדיקת פוטנציאל להתאבדות שעורכים עובדים סוציאליים וקרימינולוגים. אם קיים חלילה חשש כזה, יש לנו אפשרות לשכן אסיר ב'חללית': זהו תא שאין בו שום דבר בולט, והוא מרופד במזרונים. יש גם 'תאי השגחה', שבהם בכל חצי שעה סוהר מסתכל ובודק שהאסיר בסדר. קרה שאסירים התאבדו בשירותים ובאמבטיה, והופקו לקחים. לכן בתא 'חללית' אין אפילו כיור.
"נושא מניעת האובדנות מדובר כל הזמן. הסוהרים מצוידים בערכה לטיפול חירום במקרים כאלה. ניתנו אותות הצטיינות לסוהרים שהצילו חיים, ואנחנו כל הזמן במאבק להוריד את מספר המקרים. כשאסירים ניסו למשל לשרוף מזרנים ולהצית את עצמם, החלפנו להם את המזרנים בכאלה שלא נדלקים בקלות".
האסיר דרש החלפת סוהרות
נושא שחוזר על עצמו בכל סדרות הכלא הוא מערכות יחסים שמתפתחות בין סוהרים ואסירים. בתחום הזה, מתברר, המציאות הישראלית מתכתבת עם הדרמות המתוסרטות. לפני כשנה נגרמה לשב"ס מבוכה רבה, כאשר עלה חשד שסוהרת בכלא צלמון ניהלה קשר אסור עם אסיר. תחילה טענה הסוהרת כי ננעלה בתאו של האסיר בטעות, אך חקירת האירוע העלתה חשד שהיא שהתה שם מרצונה. "המקרה הזה הטיל צל על הארגון כאשר החקירה כלל לא הסתיימה", אומרת כהן. "החשדות הפליליים טופלו מיד בידי המשטרה, והסוהרת פוטרה מכיוון שהפרה את חובותיה. גילינו במקרה הזה אפס סובלנות, ויחד עם זאת, כל עוד לא התבררה מהות האירוע, הארגון תמך בסוהרת במובני הרווחה. כל עוד לא הסתיים הליך החקירה, הבדלנו הבדלה ברורה בין החשדות הפליליים ובין חובתנו כארגון לתמוך בסוהרת. בסוף יש כאן אדם במצוקה, והוא צריך ליווי של גורמי הרווחה.
טלפון נייד בסוליית הנעל, אילוסטרציה. צילום: חן גלילי
"יש לנו מערך של עובדים סוציאליים שמטרתם לסייע לאסירים, ולצד זאת קיים ענף חוסן, שתפקידו לשמור על החוסן הנפשי של הסוהרים. בפן המקצועי, יש לארגון כלים חינוכיים, הדרכות, וקורסים שמבהירים את הגבולות בין אסיר לסוהר. סוהר מכבד את האסיר, הוא אמון על חייו, על סדר יומו ועל בריאותו – אבל הוא לא יהיה חבר שלו. אם אנחנו מגלים שיש קשרים כאלו, מקרים של טשטוש גבולות, אנחנו מתייחסים לכך בחומרה רבה. מצד שני, זה לא אומר שהסוהר יכול להשפיל את האסיר. המטרה שלי כסוהר, שלנו כארגון, היא לסייע לאסיר, ללמד אותו סדרי חיים תקינים. מגיעים אלינו אסירים שלא מכירים סדר יום של לקום בבוקר וללכת לעבודה. רובם לא אנשי צווארון לבן, אלא כאלה שמגיעים משולי החברה. החיים לא האירו להם פנים, והם לא מכירים מציאות אחרת מלבד חיי הפשע".
אירוע אחר שהציג את שב"ס באור שלילי היה פרשת הסוהרות בכלא גלבוע: בשנת 2018 פורסם בתקשורת על אסיר ביטחוני שהטריד סוהרות ואף דרש לשבץ סוהרות מסוימות באגף שלו. קצין המודיעין בכלא נחשד בשיתוף פעולה עם דרישותיו של האסיר, אך התיק הפלילי נגדו נסגר. "למדנו מהאירוע והפקנו ממנו לקחים בפן של מתן ליווי רווחתי לסוהרות המתלוננות על הטרדה מינית מאסירים", אומרת כהן כשאני מזכירה את המקרה הזה. "מה שמייחד את שב"ס מול צה"ל ומול המשטרה הוא שה'לקוח' שלנו נמצא אצלנו בבית. הסוהרים והסוהרות שלנו רואים למחבל את הלבן בעיניים, פוגשים יום־יום מקרוב אדם שרצח והוציא פיגועים ויש לו דם על הידיים. אם יש מעשים או דיבורים בעייתיים מצד הכלואים, אפילו אם אסיר רק זרק מילה – גם כאן יש אפס סובלנות. הוא יישפט על זה, והוא יכול להישלח לצינוק או לקבל עונש אחר, ואנחנו נשים זרקור גם על הטיפול בסוהר נפגע העבירה".
וכמו בגופי הביטחון האחרים, גם בשב"ס יש מקרים של הטרדת סוהרות בידי עמיתיהן לעבודה או מפקדיהן. "בשנה האחרונה המלצתי לנציבה לפטר מפקדים וסוהרים שדיברו אל פקודות שלהם בצורה בוטה ולא מכבדת", אומרת כהן. "שב"ס לא יאפשר התנהגות כזו. בארגון שלנו אנחנו לא מטאטאים את מה שקורה, אלא מטפלים ביד קשה ונוקטים פעילות מניעה. באגף שלי יש יועצת לענייני מגדר, ויש לה נציגות בכל יחידה ויחידה. כל מי שמרגישה נפגעת יכולה לפנות אליהן, והתלונה תטופל מיד. בנושא הזה, ולא רק בו, יש רגישות יתר לסוהרי החובה (חיילים וחיילות המשרתים במסגרת שב"ס – ר"ר).
"בבתי הסוהר יש מצבים אינטנסיביים מאוד, וכשאתה נמצא בתוך סיר הלחץ הזה, יכולים להתפתח הרבה דברים. התפקיד שלנו הוא להסביר ולבנות גם כאן שיח של גבולות, מה מקובל ומה לא מקובל".
מערכת היחסים מול האסירים מקבלת תפנית מסוכנת כשמדובר באנשי משפחות הפשע. לא פעם אלו אנשים חזקים וכריזמטיים, שלא יהססו להשתמש בכספם כדי לפתות סוהר לעבור לצד שלהם, ועלולים גם לאיים על צוות הכלא. "בכל אגף, ובמיוחד באלו שיושבים בהם אנשי משפחות הפשע, אנחנו מחליפים את הצוותים אחת לכמה שנים", אומרת כהן. "זו אחת הדרכים למנוע את היווצרותם של קשרים הדוקים מדי. לפני שנתיים היה גל של איומים על סוהרים. מכוניות של קצינים התפוצצו, היה ירי לעבר בתי סוהרים ואפילו ירי על בית סוהר – הכול פרי ידיהם של ראשי משפחות הפשע. באגף משאבי אנוש דאגנו לתת מעטפת לסוהרים ולמשפחותיהם, גם בפן הרווחה וגם בפן הנפשי, כדי לעזור להם לשמור על חוסן. כשמופעל על אדם לחץ חזק ומתמשך, יש לכך השלכות".
קורה שסוהרים מבקשים לפרוש בגלל הלחץ?
"זה בדיוק מה שאני מנסה להסביר לגורמי האוצר, כשהם שואלים אותי למה בין הסוהרים שנפסלים רפואית מלהמשיך לעבוד בשב"ס יש שיעור גבוה שנפסלים על רקע נפשי. התשובה היא שהם סובלים ממתח מתמשך. ככה זה בכל מערכות הכליאה בעולם, ואצלנו במיוחד: כסוהר ישראלי אתה עובד מול אסירים ביטחוניים שיושבים בתא ורק חושבים איך לפגוע בך, כי אתה סמל השלטון שנמצא הכי קרוב אליהם".
הלחץ הזה הפך מוחשי במיוחד בימי מבצע שומר החומות. "האתגר המרכזי שלנו היה לשמור שהאסירים הביטחוניים לא יפתחו חזית של התפרעויות בתוך בתי הסוהר. מערכי המודיעין והביטחון שלנו עמדו במשימה, והכלואים שמרו על השקט. חזית נוספת הייתה בערים המעורבות: הייתה פגיעה בכלי רכב של סוהרים, היה ניפוץ שמשות. יש לנו סוהרים דרוזים וערבים, ולכל אחד הייתה התמודדות משלו.
"האיומים, החברה שמסביב, השיח הלא פשוט – כל אלה מלווים את הסוהר לאורך ימים ושנים, והרבה אנשים מרגישים שהם לא יכולים יותר. אי אפשר לצפות שסוהר יעבוד עשרים ושלושים שנה במקום כזה. אנחנו שואפים להעביר סוהרים מבוגרים לתפקידים רגועים יותר, שדורשים פחות חיכוך עם האסירים. וגם אם אנשים מגיעים לכך שהם מניחים את המפתחות, אנחנו דואגים לזכויות שלהם ולקצבה שלהם, ונותנים להם מענה גם כשהם כבר לא אצלנו".
ביקורי המשפחות עברו לזום
תקופת הקורונה הציבה אתגרים רבים בפני אנשי שב"ס, ובראשם השמירה על בריאות אנשי הצוות והאסירים כאחד. "כששמענו על התפרצות המחלה בספינה 'דיאמונד פרינסס', הבנו מהר מאוד שבית כלא הוא בדיוק כמו הספינה הזאת", אומרת כהן. "זה מקום סגור, שלא תמיד יש בו מספיק זרימת אוויר, ולכן הסכנה גדולה מאוד. סוהרי יחידת נחשון, שעוסקים בהעברת עצירים, היו ממוגנים מכף רגל ועד ראש. צוותים אחרים הכניסו את עצמם לבית הסוהר למשמרות ארוכות מהרגיל, כדי להפחית מגע עם העולם שבחוץ. בהתחלה מנענו ביקורי משפחות של אסירים, ועברנו לשיחות וידאו במקום הפגישות. גם הארכות מעצר ודיונים משפטיים נעשו בזום".
איך האסירים הגיבו?
"היו דברים שהם העדיפו במתכונת הקורונה, כמו למשל הדיונים בזום. במקום לצאת מוקדם לבית המשפט ולהמתין שם, הם עשו הכול מהכלא. הפסקת הביקורים עוררה מתחים, אבל עם הזמן אפשרנו ביקור מאחורי מחיצה שקופה.
"הקו שלנו היה שכל מה שעלול להכניס קורונה לבית הסוהר יישאר בחוץ. האתגר היה להתנהל מול העצירים שנכנסים לזמן קצר ויוצאים. החזקנו אותם בבידוד, עשינו להם בדיקות, ורק אז הם עברו לתא רגיל. החמרנו גם עם הסגל – מי שבני משפחתו היו בבידוד נשלח בעצמו לבדיקות. סביב כל אירוע מיוחד ערכנו בדיקות לסגל. השבוע למשל מציינים את חג הקורבן, ומי שחוגג אותו יעבור בדיקה לפני שהוא חוזר לעבודה בכלא".
"לפני שנתיים היה גל של איומים על סוהרים. מכוניות של קצינים התפוצצו, היה ירי לעבר בתי סוהרים ואפילו על בית סוהר – הכול פרי ידיהם של ראשי משפחות הפשע. אגף משאבי אנוש דאג לתת מעטפת לסוהרים גם בפן הרווחה וגם בפן הנפשי, כדי לעזור להם לשמור על חוסנם. כשמופעל על אדם לחץ חזק ומתמשך, יש לכך השלכות"
במבצע מהיר חוסנו הסוהרים במוקדים שהוקמו ברחבי הארץ, ובהמשך חוסנו גם האסירים. "מספר האסירים שחלו היה אכן נמוך. רק אסיר אחד נפטר".
אתגר אחר הציבו מערכות הבחירות החוזרות ונשנות. "האסירים מצביעים במעטפות כפולות. יש ועדת קלפי שמגיעה לבית הסוהר, ואנחנו מוציאים את האסירים להצביע לפי אגפים. גם סוהרים שנמצאים במשמרות רחוק מהבית מצביעים בכלא. היום, אחרי ארבע מערכות בחירות, אנחנו כבר מנוסים". עוד קודם לכן, בסוף 2018, השתתפו האסירים לראשונה בבחירות המקומיות. זה היה מבצע לוגיסטי מסובך, אומרת כהן, "אבל כל אחד היה יכול להצביע לרשות במקום המגורים שלו, גם אם עשרים שנה הוא כבר לא גר שם. החוק מקנה להם את הזכות הזו, ועזרנו להם לממש אותה".
גאוות יחידה על ערש דווי
כשאני שואלת את גונדר כהן איזה אירוע שחוותה במהלך עשרות שנות שירותה בשב"ס ילווה אותה תמיד, אני מצפה לשמוע על התקוממות אלימה של אסירים, או על איומים שהופנו כלפיה באופן אישי. אבל מבחינתה, הדרמות נמצאות במקום אחר. "מבחינתי אירוע משמעותי הוא דווקא לא דקירת סוהר, שרפה וכדומה", היא אומרת. "בתפקידי אני גם מבקרת סוהרים חולים. בביקור שערכתי לפני כשנה אצל סוהר ששכב על ערש דווי בבית החולים, הוענקה לו דרגה שאישרתי לאור הנסיבות. הסוהר סיפר כמה הוא גאה להיות איש שב"ס, וכמה הוא מרגיש עטוף בידי אנשי הארגון – מסוהרי היחידה ועד למפקדים בדרגות הגבוהות. זמן לא רב אחר כך הגעתי לשבעה שלו. אחד מבני משפחתו, קצין בכיר בגוף ביטחוני אחר, אמר שהוא נפעם מהחום והתמיכה של שב"ס בכל הדרגים, ושמעולם לא ראה זאת בארגוני הביטחון האחרים".
אירוע שהשפיע על חייה גם בלי שחוותה אותו מקרוב היה אסון הכרמל ב־2010. בין 44 נספי השרפה שהשתוללה בהר, 37 היו אנשי שב"ס – רובם צוערי קורס הקצינים של הארגון שנשלחו לפנות את אסירי כלא דמון ונלכדו באש. כהן, שזמן קצר קודם לכן מונתה לראש מחלקת פיתוח ותכנון משאבי אנוש, שהתה אז בחופשה בחו"ל. כששמעה על האסון, התקשרה למפקדת שלה והביעה את רצונה לחזור מיד ארצה. "היא אמרה לי 'אל תחזרי עכשיו, בעוד כמה ימים תתחיל העבודה שלך'. הטיפול במשפחות אכן מלווה אותנו מאז ועד היום, והן חלק בלתי נפרד ממשפחת השב"ס. זה היה אירוע מכונן, בלתי נתפס. זה היה מחזור שלם של קורס קצינים – אנשים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, אנשי משפחה שהיו בדרכם להציל חיים. בעקבות האירוע הוקם אצלנו מערך נפגעים לטיפול במשפחות החללים. זה מלווה אותנו כל הזמן, אנחנו מחזקים אותן והן מחזקות אותנו. בני המשפחות באים לכל טקסי השב"ס. בטקס שקיבלתי בו את דרגת הגונדר נכחה אחת האלמנות, שהיא היום חברה שלי. לילדים הרבים שהפכו ליתומים באסון הזה אנחנו מתייחסים כמו לילדים שלנו".
עד אסון הכרמל, היא אומרת, לא היה טיפול מוסדר בנושא השכול בשב"ס. גם במישורים אחרים אנשי הארגון סובלים מאפליה לעומת המשרתים בגופי הביטחון האחרים. "קחי למשל את חוק הקבורה: כאשר איש צבא או שוטר נהרג בפעילות שאינה מבצעית, הוא ייקבר בבית עלמין צבאי; סוהר לא. זה נושא כואב מאוד. אין סיבה שהמדינה לא תיתן לסוהרים את הכבוד ואת ההכרה שמקבלים עמיתיהם".
הפער הזה קיבל ביטוי כואב לפני כשנה, כאשר רס"מ ניר יוחאי שמעון, איש שב"ס שהיה בדרכו לעבודה בבית המשפט המחוזי בלוד, נהרג בתאונת אופנוע. "סירבו לקבור אותו בבית עלמין צבאי, ואני אישית נלחמתי בנושא הזה גם מול משרד המשפטים וגם מול משרד הביטחון. עיכבנו את ההלוויה כדי לתת לרס"מ שמעון את הכבוד המגיע לו, ובסופו של דבר הוא נקבר בבית עלמין צבאי, כאשר משמר כבוד של סוהרים מלווה אותו".
יום לפני פגישתנו, קורס הקצינים של שב"ס קיים תרגיל מסכם ששמו "מגן עידו", על שם עידו אביגל בן החמש שנהרג מפגיעת רקטה בבית בשדרות בימי "שומר החומות". אמו של עידו, שני, היא עובדת סוציאלית בבית הסוהר דקל, והייתה ממשתתפי הקורס שהסתיים. האם נפצעה באורח קשה מרסיסי מטח הרקטות שהרג את בנה, ואושפזה לזמן ממושך. "זה היה אירוע קורע לב", אומרת כהן. "שני היא אישה מדהימה, עם המון כוחות נפש, כולה מסירות ושליחות. ליווינו אותה בפציעה שחוותה, ואת השם 'מגן עידו' נתנו לתרגיל בהסכמתה. כולנו עוטפים אותה ומתגאים בקצינים כמוה".
את אחראית על כוח האדם בשב"כ, אבל אולי בעתיד יהיה מקום מצומצם יותר למשאב שעליו את מדברת. עם השנים מתפתחים עוד ועוד עזרים אלקטרוניים וממוחשבים לשמירה על אסירים; יכול להיות שהם יחליפו בסופו של דבר את הסוהרים?
"מדברים היום על חלופות כליאה וחלופות מאסר, כמו עבודות שירות, ואלו תהליכים שיקרו. גם אמצעים אלקטרוניים ייכנסו, אבל הם לא יחליפו את הסוהר. האמצעים הללו אולי יחסכו כוח אדם, הטכנולוגיה תקל עלינו ולסוהרים עצמם תהיה גישה יותר טכנולוגית, אבל אין לי ספק שהאדם יישאר המשאב העיקרי והחשוב ביותר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
