"בכל פעם שראיתי אותו עולה על סולם בבית אמרתי לו שזה מפחיד"

"אבא לא ראה שום סתירה או דיסוננס בסדר היום שלו. הוא התחיל בבוקר בתפילה עם הקהילה שהנהיג, אחר כך לבש בגדי עבודה והלך לאתרי הבנייה והמפעלים שעבד בהם, ובערב היה מגיע הביתה, מתקלח, לובש חולצה לבנה והולך לבית הכנסת ללמד שיעור תורה. הוא הזכיר את הסיפורים מהמשנה על רבי יהושע הפחמי, רבי יוחנן הסנדלר, רבי עקיבא הרועה ועוד גדולי עולם שחילקו את יומם בין עבודת כפיים ללימוד תורה וזיכוי הרבים".

כך, בתמצית, מספרים בימים שאחרי השבעה בני משפחתו של הרב זכריה זנדני, רב ופועל, שנהרג בתאונת עבודה במפעל באשקלון לפני כשבועיים. אב לארבע בנות וסב לנכדים, הרב זנדני מונה לפני עשר שנים להיות רבה של קהילת "ניסנית", בית כנסת של מפוני גוש קטיף תושבי אשקלון, אף שלא היה תושב הגוש מעולם. לפני שבועיים עסק בעבודות חשמל באזור התעשייה הדרומי באשקלון, על גג מפעל ג'אנסטיל תעשיות מתכת. בשעת העבודה הגג נשבר והתמוטט, והוא נפל מגובה עשרה מטרים אל מותו. בבית המשפחה עדיין מתקשים לעכל את גודל האובדן.

"כשקיבלתי את הידיעה נסעתי לבית החולים", אומרת ויקי אלמנתו. "כל הדרך הבטחתי לאלוקים הבטחות. רציתי להתקשר לעבודה ולהודיע שאני לא מגיעה עד שזכריה חוזר לעמוד על הרגליים. כשהגעתי לחדר הטראומה בבית החולים ראיתי את אנשי הצוות הרפואי מתקרבים אליי בהליכה איטית. אמרתי שאני מבקשת לראות את זכריה, והם לא אמרו שום דבר על המצב שלו, רק ביקשו שאשב. הבנתי מה הולכים להודיע לי. אמרתי: אני כבר לא רוצה לשמוע שום דבר. איבדתי את בעלי, אז שום דבר לא מעניין אותי. מרחוק שמעתי אותם אומרים: זה בסדר, מותר לה. ואז זה כבר היה ברור לגמרי. כבר לא רציתי לשמוע איך בדיוק נפל ומה קרה לו".

בימי השבעה פקדו את ביתם מנחמים רבים, שסיפוריהם הציגו לבני המשפחה את התמונה המלאה של חיי האב – חיים של חיבורים. תלמיד חכם וחשמלאי, רב קהילה ופועל פשוט, בעל חסד ואיש משפחה, מסורתי ושמרן, שמבקש לחדש בחיי הרוח ובעולם המעשה. "הוא לרגע לא חשב שבגלל שהוא רב הוא לא צריך לעבוד, או שבגלל שהוא עובד זה מוזר שהוא מעביר שיעורי תורה", אומרת מורן, בתו הבכורה. "אם היה יושב פה ושומע איך מדברים עליו, הוא בכלל לא היה מבין מה כל כך מיוחד בו או במסלול חייו".

רב נולד

הרב זנדני נשא את ויקי לאישה לפני יותר מארבעים שנה. רוב חייו עבד זכריה כחשמלאי; ויקי הייתה גננת ואשת חינוך. בתחילה גרו בכפר־רות, ליד מודיעין, ומשם עברו לירושלים. כאיש תחזוקה בישיבת מאור התורה בעיר, חלק מהתלמידים זיהו את הידע התורני שלו, אך רוב הזמן העדיף לא להבליט אותו. "תלמידים שהיו נתקעים בשאלות בגמרא ובהלכה היו באים אליו", מספרת ויקי. "הוא תמיד ידע לענות. אבל הוא לא חשב אף פעם ללכת לכיוון של להיות רב וללמד". הדס, הבת השנייה, מסכימה: "זה היה ברור שהוא יכול להיות רב באזורים חרדיים בירושלים, בישיבות נחשבות. הוא היה יכול להגיע לתפקיד רבני משמעותי, אבל זה היה כל כך רחוק ממנו".

"לא חשבנו שהעבודה הזאת מסוכנת כל כך", אומרת מורן. "לפעמים כשהוא היה מספר איך הוא מטפס לגובה הייתי שואלת אם זה לא מפחיד, אבל מעולם לא חשבתי שזה יכול להיות עד כדי כך מסוכן. ידעתי שהוא לא עובד בסתם משרד, אבל לא ידעתי שהוא עולה לכאלה גבהים"

השינוי הגיע לפני כעשור. בני הזוג חיפשו דירה שיוכלו לקנות, שתהיה בבעלותם. כשוויקי ביקרה את אמה באשקלון היא ראתה את הבית המוצע למכירה. "בכלל לא חיפשתי בית לקנות פה, אבל במקרה הסתכלתי והמוכר שאל אם אני רוצה להיכנס לראות. לא היה לי נעים להגיד לו שלא. כשנכנסתי וראיתי את הבית והחצר, כבר התחלתי לדמיין את ליל הסדר, את הנכדים מגיעים לבקר, את המשפחה מבלה פה יחד. אמרתי לזכריה שזה נראה לי. זה לא נשמע לו מתאים בהתחלה, אבל הסכים לבוא איתי שוב לראות את הבית. שבוע אחר כך חתמנו על החוזה".

לאחר המעבר לעיר הדרומית הכיר אותו מתפלל בבית הכנסת ניסנית, וביקש ממנו להנהיג את הקהילה. בגיל 55, בפעם הראשונה בחייו, הסכים הרב זנדני לשאת במשרה תורנית של ממש, אך הסתייג בהתחלה מכל כיבוד המיועד לתלמיד חכם ומלמד תורה. "הוא אמר שאין לו בעיה להעביר שיעורים", מספרת ויקי, "אבל הוא ביקש שלא יקראו לו 'הרב'. מבחינתו הוא לא הוסמך להיות רב ולא רצה אף פעם בתפקיד הזה – אבל אם מישהו יגיע לשמוע ממנו שיעור, הוא ייתן שיעור. עם הזמן אנשים קראו לו 'הרב' והוא הפסיק להקפיד על זה ולהתנגד. היה ברור לאנשים שפגשו אותו כאן שהוא האיש הנכון להנהיג קהילה".

עם הזמן העשייה התורנית הלכה וגדלה: שיעורים מדי יום, הכנת ילדי בר מצווה לקריאה בתורה וייעוץ אישי והלכתי לחברי הקהילה. "רוב השבתות הייתי לבד בבית והוא היה בבית הכנסת", אומרת ויקי. "אלוקים כאילו הכין אותי להיות בלעדיו. הוא היה בבית הכנסת ואני חיכיתי לו. הרי רציתי להיות קרובה אליו כל הזמן. אהבתי אותו, אהבתי כל כך לשבת לידו, לנשום אותו, לחיות אותו, אבל ידעתי כמה חשוב לו מה שהוא עושה בבית הכנסת. הוא דיבר לא מעט על 'זיכוי הרבים'. זה היה לו חשוב מאוד.

"אהבתי לנסוע לשבתות לבנות שלנו, אבל ידענו שאם בשבת הוא לא נמצא בבית הכנסת, יש אנשים שבאים לתפילה, רואים שאיננו וחוזרים הביתה. נשים היו מגיעות לשמוע את דברי התורה שלו. אם הוא לא נמצא אין שיעורים, אין פעילות. ואני יושבת ומחכה בבית ויודעת שהוא עושה דבר חשוב מאוד.

"עכשיו אין לי בעל. אין לי אהבה. לא הייתה אהבה כזאת, קשר כזה, חיבור כזה, בשום מקום. היינו תלויים זה בזה. אהבתי אותו, הבנות אהבו אותו והנכדים היו מחוברים אליו מאוד־מאוד. על הקבר שלו אמרתי לקדוש ברוך הוא, אתה לא טועה, אין פה טעות, הכול מדויק. אני רוצה לזכות ליום שאגיד לך תודה על היסורים שהעברת אותי. כי בסוף אני פה לבד, הוא למעלה במקום שהכי טוב לו".

לאחר המעבר לאשקלון הכיר אותו מתפלל בבית הכנסת ניסנית, וביקש ממנו להנהיג את הקהילה. בפעם הראשונה בחייו הסכים הרב זנדני לשאת במשרה תורנית, אך הסתייג בהתחלה מכל כיבוד. "הוא אמר שאין לו בעיה להעביר שיעורים", מספרת ויקי, "אבל ביקש שלא יקראו לו 'הרב'"

ביד היוצר

החברים שהכירו אותו כאיש מקצוע סיפרו בשבעה על איש מידות. "פעם מזכירה של אחד הספקים הרימה עליו את הקול בטלפון", מספרת מורן, הבת הבכורה. "כנראה על אי הסכמה ביניהם. אחד העובדים שהיה איתו לקח את השיחה, ואמר לה 'את יודעת על מי את צועקת? הוא איש מכובד'. אבא אמר לו: 'למה אתה כועס עליה? אתה יודע איזה יום היה לה היום? אולי עברה משהו קשה? אולי רבה עם בעלה? אולי צ'ק חזר להם? לא צריך לדבר אליה ככה. אנחנו לא יודעים הכול'".
"השתיקה הייתה דרך החיים שלו, ולמדנו הרבה ממנה", אומרת הדס. "אם הוא היה נפגע ממישהו או כועס הוא לא היה אומר כלום. לא מביע את זה במילים".

"הייתי מזהה אם הוא היה נעלב", אומרת גם בתו השלישית רות. "יכולנו לראות את זה עליו, אבל הוא תמיד בחר לא לבטא את זה".

"הוא היה שותק, אבל לא צובר", מוסיפה מורן. "היה שותק ועובר הלאה. אחר כך שכח מזה. הוא לא כעס על אף אחד, לא נטר בלב וגם לא היו לו שונאים. הוא היה איש אהוב ויקר בעיני כל מי שהכיר אותו".
מעבר לרב המסור ולפועל החרוץ, הוא גם היה אבא, איש משפחה. בזמן השיחה איתו הבנות ואשתו יושבות בנדנדה שבנה, תחת סככת העץ שצבע בביתו. "הוא היה מושיב אותי עליו ומוציא לי כינים", אומרת מיכל, הבת הקטנה, שגם היא היום כבר אמא. "הוא לימד אותי לשחות, לקח אותי לים, לימד אותנו לשחק שחמט. הוא היה הכתובת שלנו לכל דבר – לשאלות בתורה, ללימוד עם הנכדים שלו לקראת מבחנים. הוא היה מספר להם סיפורים על מלחמת יום כיפור, היסטוריה, הוא ידע הכול".

הרב זכריה זנדני היה, מבחינתו, רק בתחילת הדרך. בנותיו ואלמנתו מספרות שהוא מעולם לא הרגיש מבוגר מכדי להתחיל דבר חדש. רק לפני כמה חודשים רכש לעצמו במהירות ובהצלחה תחביב שכולו עבודת ידיים: בבית יש כמה רהיטי עץ נאים שלא מכבר סיים לבנות. "בגיל 65 הוא התחיל לבנות רהיטים", מספרת מורן. "וואו, כאלה רהיטים. אילו גימורים, עשויים עד הסוף בכישרון, כאילו יש לו בזה ניסיון של עשרות שנים. אמרתי לו: תן לי, אני אמכור את זה בשבילך. הוא אמר שאין לו זמן. אמרתי לו שאני אדאג להכול, הוא אמר שאין צורך".

בשבוע שנהרג בו אירעו עוד כמה תאונות עבודה קטלניות, שנהרגו בהן שישה פועלים. לפי נתוני הקואליציה למניעת תאונות בניין ותעשייה, מאז תחילת 2021 נהרגו יותר משלושים עובדים בתאונות עבודה, לעומת 23 פועלים בשנת 2020 כולה, ולעומת 47 בשנת 2019. "אחרי שנתאושש הייתי רוצה לאסוף כוח, ליצור קשר עם משפחות של הרוגים נוספים בתאונות עבודה, ולראות מה אפשר לעשות כדי למנוע מקרי מוות כאלה בעתיד", אומרת מורן.

פרטי התאונה באשקלון עדיין נחקרים, אולם נראה שבמפעל ג׳אנסטיל תעשיות מתכת לא היו רתמות עיגון לשמירה על הפועלים העובדים בגובה רב. בעבודה על "גג שביר" דורשות הוראות הבטיחות להניח משטחי דריכה המפזרים את המשקל על פני אזור רחב יותר ומונעים התפרקות מפתיעה של החומר הדק, אך גם אלה ככל הנראה לא הוצבו שם בזמן שהרב זנדני עשה את עבודתו על הגג. בימים שאחרי התאונה קיבל המפעל דו"חות ממנהל הבטיחות והבריאות התעסוקתי במשרד העבודה. מהמפעל לא התקבלה תגובה עד מועד סגירת הגיליון.

"בעבודה לא ידעתי מה קורה", מודה ויקי, " לדברי הדס, "הוא היה אחראי מאוד בעבודה, ובכל דבר שעשה הקפיד שייעשה בבטיחות הרבה ביותר. הוא לימד אותנו שלפני כל פעילות שעושים בגובה בודקים שכל כללי הבטיחות נשמרים".
"לא חשבנו שהעבודה הזאת מסוכנת כל כך", אומרת מורן. "לפעמים כשהוא היה מספר איך הוא מטפס לגובה הייתי שואלת אם זה לא מפחיד, אבל בגדול לא חשבתי אף פעם שזה יכול להיות עד כדי כך מסוכן. ידעתי שהוא לא עובד בסתם משרד, אבל לא ידעתי שהוא עולה לכאלה גבהים".