"גם העיר היא הבית, ולכן כל אחד מאיתנו צריך לדאוג למה שקורה סביב"

ליד מגדל המים היה מבנה יפהפה, עם שולחנות ביליארד ומוזיקה. חגגו שם. היה למבנה קיר שקוף – והקיר הזה הורכב מתחנות אוטובוסים שהיו בעיר. כשנכנסתי לתפקיד, התחלתי לעבוד כדי לעקור מהשורש תופעות כאלה. פעלתי בהחלטיות, אם זה בדרך משפטית ואם זה באכיפה ללא גבול.

"שרפו לי את הדלת של הבית. זרקו לי רימון בכניסה. הבן שלי חזר אז בשתיים לפנות בוקר והודיע לי 'אל תפתח את הדלת'. הרגו לי את הכלב, ותלו אותו על חבל בתוך המכונית של אשתי. את המכונית שלי שרפו פעמיים".

וכל זה לא הבהיל אותך?

"אי אפשר להגיד שלא נבהלתי, אבל לא שידרתי החוצה את החששות שלי. סירבתי ללכת עם מאבטחים, וזה העביר מסר שאת הבן־אדם הזה אי אפשר לכופף. שחבל להתעמת איתו. ככה המצב התחיל להשתנות".

לפני 23 שנה נכנס צבי גוב־ארי לתפקיד ראש עיריית יבנה. באותם ימים הייתה העיר שקועה בחובות עצומים, וספקים החזיקו בידיהם המחאות ללא כיסוי. בצד הקושי הכלכלי שגשגה העבריינות המקומית, ובעלי זרוע השתלטו על שטחים ציבוריים ועשו בהם כבתוך שלהם. לעיתים נאלצה העירייה לעצור פיתוח כביש, כי מישהו החליט לצקת משטח בטון באמצע הדרך ולמכור אבטיחים. ראש העיר הטרי דאז החליט לשים לכך סוף, אבל זה לא אומר שהסיפור הסתיים אחת ולתמיד. "מדי פעם הדברים חוזרים על עצמם, ואתה צריך לעמוד מיד ולהגיב בחומרה הכי גדולה שאפשר", אומר גוב־ארי בלשכתו הצנועה אך המצוחצחת. "קשה מאוד להסתמך היום במאה אחוז על גורמי האכיפה. במשטרת ישראל כל דבר לוקח הרבה זמן, חקירות וכולי, אבל אתה כראש עיר חייב להכות כשמשהו מתחיל להתפתח. צריך לעקור את השתיל כל עוד הוא קטן, כי עם אלונים קשה להתמודד".

למה כל כך הרבה רשויות מקומיות מתגלות כנגועות בשחיתות? שוב ושוב אנחנו שומעים סיפורים על קשרים עברייניים שמחלחלים לתוך עיריות, ועל המחירים האישיים שנגבים ממי שמנסה לעמוד נגדם.

גוב־ארי היה ראש העיר הראשון שהצהיר שמורים שאינם מחוסנים לא יורשו ללמד במוסדות החינוך. "מדובר במגפה, ואם מי שאמור לקבל את ההחלטות לא עושה זאת, אתה צריך להחליט בעצמך. בהתחלה קיבלתי תגובות 'מעניינות', קראו לי דיקטטור, אבל לאט־לאט כל ראשי הערים התיישרו עם העמדה הזאת"

"קודם כול, אני חושב שצריך להימנע מהכללה. בתוך כל ארגז תפוחים נמצא תפוח רקוב או שניים, ולא צריך להשליך מזה על כולם. יחד עם זאת, בתפקיד של ראש עיר נוצר חיכוך עם גורמים שונים, ויש מסביבך כאלה שמעוניינים לנצל את הכוח שלך תמורת הטבות שיעניקו לך. כאן נמדדת רמת המוסר שלך, היושר שלך. אם אתה מגיע עם ערכים מוצקים, אין שום סיבה בעולם שתיפול. פיתויים יש כמעט בכל תחום. מה, בבנקים לא קיימים כאלה פיתויים? השאלה אם אתה בנוי להיענות להם, או שאתה מספיק חזק על מנת לחסום אותם".

את יכולתו לעמוד בלחצים הוא הפגין גם בהתמודדות עם הקורונה, כשהיה ראש העיר הראשון בישראל שהצהיר כי מורים שאינם מחוסנים – לא יורשו ללמד במוסדות החינוך של עירו. "זו העמדה המוסרית הנכונה", הוא קובע. "לנהוג אחרת פירושו לסכן גם את המורה וגם את התלמידים. מדובר במגפה, ואם מי שאמור לקבל את ההחלטות לא עושה זאת, אתה צריך להחליט בעצמך. בהתחלה קיבלתי תגובות 'מעניינות', קראו לי דיקטטור, אבל לאט־לאט כל ראשי הערים התיישרו עם העמדה הזאת. באחד היישובים היה גם מאבק משפטי, ובית הדין לעבודה קבע שאפשר למנוע ממורים לא מחוסנים לעבוד בבתי הספר".

כשאני שואלת מהיכן הוא שואב כוח לעסוק במשך תקופה ארוכה כל כך בניהול עיר, על כל העימותים והמאבקים הכרוכים בכך, הוא משיב: "אני חושב תמיד עשר־עשרים שנה קדימה, מתכנן את העתיד ומנסה להגיע לשם. זה הדחף שאיתו אני הולך. היומיום הוא משהו טריוויאלי, אני לא חי אותו. בכל דקה בעבודה אני חושב מה הולך לקרות מחר ומחרתיים".

לאחרונה שבה ועלתה יוזמת חקיקה להגבלת משך הכהונה של ראשי ממשלה בישראל. אתה חושב שצריך לדבר גם על הגבלת קדנציות ברמה המוניציפלית?

"מתי ראש עיר מתחיל לבוא לידי ביטוי מהותי בניהול העיר? בקדנציה השלישית. יש פה תהליכי למידה, תהליכי תכנון, והדבר הזה לוקח זמן. אתה יכול להניח אבני דרך, לקבוע תוכנית רב־שנתית ולצאת מתוך הנחה שהבא אחריך ישלים את מה שאתה תכננת, אבל זה לא תמיד קורה. לכן את היעדים שאתה מציג, אתה שואף גם לממש באופן אישי. מצד שני, יש גם עניין של הגינות כלפי התושבים, כלומר – ביום שאתה חש שרמת התפקוד שלך יורדת, אתה חייב לקום וללכת. עד היום לא חשתי ככה, אבל החלטתי שבעוד שנתיים אפרוש, משום שאני מתחיל למצות את עצמי".

שלטים במקום רמקולים

לפי ויקיפדיה, וכך גם לפי רישומי משרד הפנים, ב־16 באוגוסט ימלאו לצבי גוב־ארי 85 שנים. ובכן, זו טעות: ראש עיריית יבנה מודה כי בצעירותו זייף את גילו והוסיף לעצמו כמה שנים, רק כדי להקדים את גיוסו לצה"ל. למעשה הוא נולד בעיראק לפני 82 שנה, וכשעלה ארצה היה בן 12. כך או כך, גוב־ארי הוא המבוגר ביותר בין ראשי הרשויות בישראל, וגם אחד הוותיקים שבהם.

הוא נשוי לדויה, פסיכולוגית במקצועה, ואב לחמישה – שלושה מנישואיו הנוכחיים, שניים מנישואין קודמים. במשך שנים רבות שירת בחיל האוויר, ובתפקידו האחרון שם שימש ראש להק כוח אדם, בדרגת תת־אלוף. לאחר שחרורו כיהן כמנכ"ל רשות שדות התעופה, ובהמשך כשגריר ישראל בדרום־אפריקה. בשנת 98' נבחר כאמור לראשות עיריית יבנה, ומאז ניצח בבחירות עוד ארבע פעמים ברציפות. במהלך התקופה הזו גדלה יבנה מ־35 אלף תושבים עד קרוב ל־50 אלף.

הסיעה שבראשה הוא עומד, "יבנה שלנו", היא על־מפלגתית ואינה מזוהה עם גורם כלשהו בפוליטיקה הארצית. "ברשימה שלי תמיד היו אנשים מהצד הימני ומהצד השמאלי של המפה, ואנחנו לא מנהלים דיונים בעניין הזה. ברגע שקיבלת תמיכה ממפלגה, נוצר לך חוב כלפיה, ולעיתים החוב הזה מתנגש עם האינטרס של התושבים. לי יש חוב רק כלפי תושבי יבנה. זה לא אומר כמובן שאין לי דעות פוליטיות: אני איש חירות לשעבר, שלא רואה את עניין ארץ ישראל השלמה כדבר שצריך להמשיך לרוץ איתו, זה לא ריאלי. החזון צריך להיות מחובר לקרקע יישומית. אבל יש ערכים אחרים שחשובים לי".

כמו למשל?

"שישראל היא מדינת העם היהודי. כל היתר הם תושבי מדינת ישראל, אזרחי מדינת ישראל בעלי זכויות, אבל זו מדינת העם היהודי – ויש לכך גם משמעות גלובלית, לא נקודתית".

תמכת בחוק הלאום?

"כן, אבל לא בכולו. אסור היה לבודד אוכלוסיות ולומר 'רגע, אתה לא שייך לעסק הזה'. כל תושב של מדינת ישראל חייב לקבל את כל הזכויות ולשאת בחובות. אבל חד־משמעית צריך להגדיר את ישראל כמדינת העם היהודי, מפני שזו הדרך היחידה להבטיח שהפזורה שלנו בכל העולם תדע גם בעתיד שיש לה בית".

תמהיל התושבים ביבנה הוא מגוון: להערכתו של ראש העיר, כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה הם חרדים, וכלל הציבור הדתי מגיע ליותר מארבעים אחוז. למרות מאזן הכוחות שמזמין כיפופי ידיים, גוב־ארי טוען שבעירו אין בעיות הקשורות ביחסי דתיים־חילונים. "יש לנו מסעדות שפועלות בשבת, יש מקומות בילוי. הכלל הוא שאני לא פותח דיסקוטק ליד בית כנסת, ובית הכנסת לא סוגר לי אף רחוב. ככה אנחנו חיים, כל צד מבין את הצד האחר. יבנה היא עיר מסורתית, והיום אין פה למשל תחבורה ציבורית בשבת. אם יוחלט שמותר להפעיל אותה, ואני אוכל להתקשר עם ספק של שירותי תחבורה ציבורית – אני עושה את זה מחר. אני מבטיח שכאשר תותר תחבורה בשבת, אף אחד לא יעלה על הכבישים למנוע אותה, כי אנשים פה מבינים. כל אחד נותן לאחר לחיות ואין עימותים".

אני מציינת שבכניסה לעיר הבחנתי בשלטים מטעם העירייה, המעדכנים על זמני כניסת השבת ויציאתה. גוב־ארי מסביר שגם השלטים האלה מייצגים את ההפך הגמור מהדתה: "בעבר נהגו להסתובב בעיר ברכב עם רמקולים ולהכריז על כניסת השבת. כשהתעניינתי למה עושים את זה, התברר שהדתיים לא תמיד מודעים לזמן. אמרתי – 'אוקיי, אז אני אודיע לכם', והצבתי את השלטים".

שער לאשפות

את היכולת לחשוב מחוץ לקופסה ולהניע עיר שלמה אל העתיד מייחסים בדרך כלל למנהיגים צעירים ורעננים, אבל גוב־ארי מבטיח שגם בגילו הדבר אפשרי. כך למשל הוא היה הראשון להשיק שכונה ירוקה, שבנויה על טהרת ערכי האקולוגיה. "נאות־רבין ביבנה היא השכונה היחידה בארץ שכל בניין בה נושא תו של 'בית ירוק' מטעם מכון התקנים. בשכונה הזאת אין משאיות אשפה; הכול מתנהל מתחת לפני האדמה. כל דייר משליך את הפסולת מקומת המגורים שלו היישר לתוך מערכת של צנרת ומשאבות, שמוציאות הכול למרכז אשפה מחוץ לשכונה. ככה לא מסתובבים עם השקיות המטפטפות במעלית. הרבה ערים כבר מחקות אותנו בנושא הזה".

את הערכים הסביבתיים הוא מתכוון לשלב גם בתוכניתו הגדולה ביותר – הכפלה של יבנה באמצעות בניית כ־12,500 יחידות דיור בדרום־מזרח העיר. "זו הולכת להיות עיר חכמה. אנחנו יושבים על התכנון לפרטי פרטים, גם בתחומי הקיימות וניצול האנרגיה שחשובים לי מאוד. אני מאמין שכך צריך לפעול: אתה חושב על עתיד טוב יותר, אתה חותר לשם, ובדרך

"אם יוחלט שאפשר להפעיל תחבורה ציבורית בשבת – מחר אני מתקשר עם ספק. אני מבטיח שאף אחד לא יעלה על הכבישים כדי למנוע את זה, כי אנשים פה מבינים. כל אחד נותן לאחר לחיות ואין עימותים" אתה חי יפה".

גם בסוגיות מקומיות אחרות, גוב־ארי מתנדב להיות הראשון שקופץ למים: עיריית יבנה, הוא מתגאה, הובילה מהלך אכיפה חדשני כנגד בעליהם של כלבים שלכלכו את הרחוב. "הגישה שלי אומרת שהבית שלי הוא לא רק מה שנמצא מדלתי פנימה; גם העיר היא הבית, ולכן כל אחד מאיתנו צריך לדאוג למה שקורה סביבו. זה כולל את הניקיון, הפיתוח, וכן, גם את עניין צואת הכלבים. לפי החוק אתה לא יכול להעניש אף אחד אם לא ראית את ביצוע העבירה בפועל, אבל אין לי מספיק אנשים כדי להצמיד פקח לכל כלב. אמרתי – במקום להפעיל גדודים של פקחים, ניצור מאגר נתוני די־אן־איי. בכל פעם שאדם מקבל רישיון לכלב, תילקח מהכלב דגימה. מרגע זה והלאה אנחנו פשוט אוספים את הצרכים שברחוב. יש התאמה? שולחים קנס של 750 שקל לבעל הכלב. לא צריך לפקח. שמעתי עכשיו שגם בתל־אביב העבירו החלטה כזו. אנחנו בדרך כלל יוצרים תקדימים, ואחרי זה כולם מתיישרים".

על שנותיו כקצין בכיר וכמנכ"ל, גוב־ארי אינו שש להרחיב: "אני לא אוהב לעסוק בעבר, מעדיף להתמקד בעתיד".

ובכל זאת, כמי שעמד בראש רשות שדות התעופה, אתה חושב שמדינת ישראל הייתה צריך לסגור את השמיים כדי לבלום את התפשטות זן הדלתא של הקורונה?

"אין לי נתונים מדויקים, אבל אני יודע מה קורה כאן בעיר, ואני חושב שאנחנו נמצאים בתהליך של כדור שלג שרק ילך ויגדל. ייתכן שצריך לעשות היום צעדים דרמטיים על מנת למנוע את ההתגלגלות הלאה. יחד עם זאת, ברור שקיימת דילמה. מצד אחד אי אפשר לסגור בני אדם לאורך זמן, אנחנו רוצים לתת להם חופש לנהל את חייהם. מאידך גיסא – האם אתה יכול לסמוך על כל אחד שיתנהל באחריות? שאם הוא נחשף לחולה – הוא לא יחדור לתוך הקהילה שלו ויגרום נזקים?

"לי ברור שאפשר היה לפעול בצורה טובה יותר בנתב"ג. זה לא באחריות נתב"ג – הוא בסך הכול גוף תפעולי – אבל הממשלה הייתה צריכה לקבל החלטות אחרות, לקבוע כבר מזמן שכל מי שנכנס לארץ ייבדק, ולא משנה מהיכן הוא נכנס. אנחנו נמצאים בסוג של מלחמה, והיא ממושכת יותר מכל מלחמה אחרת שעברנו בארץ. צריך לנהל חיי שגרה, ויחד עם זאת לעשות הכול על מנת למנוע הידרדרות. יכול שיהיו קשיים בנתב"ג, עם בעיות של תורים וכדומה, אבל זה הרע במיעוטו".

ברמה המוניציפלית, גוב־ארי יודע לשלוף בכל רגע את נתוני הקורונה העדכניים ("עכשיו יש לי ביבנה כ־25 חולים ו־302 מבודדים"), וממשיך לנהל מלחמת חורמה נגד התפשטות הנגיף. "כל אדם שנגזר עליו להיות מבודד – מתקשרים אליו ממחלקת הרווחה כדי לדעת אם הוא צריך סיוע, ובהזדמנות הזאת גם בודקים שהוא בבית. מאוחר יותר מבקרים אצלו אנשי הפיקוח העירוני והשיטור העירוני על מנת לוודא שהוא נשאר בבית, וגם מסבירים לו מדוע זה הכרחי. ככה זה עובד".

דין מיליון כדין מאה

גאוותו הגדולה של גוב־ארי היא על בני יבנה שחוזרים הביתה, ומחליטים להשתקע בעיר שבה גדלו. "יבנה הולכת ונעשית צעירה יותר. אני מודד את זה בין השאר לפי מספר הנרשמים לגני הילדים. השנה נוספו 16 גנים, כפול 34 ילדים. אלה משפחות שמגיעות לעיר, והן הולכות ותופסות נפח".

מה הופך את העיר למבוקשת?

"שני גורמים. הראשון הוא מערכת החינוך ששומרת על רצף מגני הילדים ועד כיתה י"ב: בכל שלב המנהל מחויב להכין את התלמיד לשלב הבא, ולא רק 'להעביר אותו'. יש לנו תוצאות יוצאות מן הכלל בבחינות הבגרות ובשיעור הניגשים לחמש יחידות במתמטיקה. הסיבה השנייה היא איכות החיים שיש כאן, רמת השירות והתגובה המהירה לפניות של תושבים".

עם הרזומה שלך, יכולת מן הסתם להשתלב בפוליטיקה הארצית. מדוע העדפת להמשיך ולנהל עיר קטנה יחסית?

"נכון, יכולתי ללכת לפוליטיקה הארצית, אבל אני לא מרגיש החמצה. חבר כנסת, עם כל הכבוד, מחוקק חוקים פה ושם, אבל הוא נמצא כל הזמן באותה שלולית חורף שמדי פעם מתייבשת. היות שלא נהוג שנכנסים ישר לתפקיד ביצועי, אתה חייב בכל מקרה לעבור דרך הספסלים האחוריים, ואני לא מוכן להיות בספסל האחורי בשום שלב בחיי. ראש עיר לעומת זאת הוא תפקיד שמשפיע על כל הרבדים בחיים. אני מוכרח להגיד גם שניהול של עיר קטנה זו משימה הרבה יותר אינטנסיבית מאשר בעיר גדולה. שם אתה מתעסק רק ברמה האסטרטגית, ולא ברמת הפרט; כאן כל תושב רואה בך מעין אבא. תמיד יכול לחכות לך מישהו, לשאול לשלומך וגם לספר על הבעיות שלו. אני אוהב מאוד את העיר הזו, ולא הייתי מחליף אותה בשום עיר אחרת".

איזה ניסיון דרוש כדי להצליח לטפל בבעיות של עיר?

"אם הוכשרת כמנהל טוב, לא משנה באיזו מָטריה תהיה – אתה תדע לנהל. זה מתחיל בקביעת יעדים וממשיך בבחינת חלופות, גיוס אמצעים ומימוש אבני דרך. ככה זה עובד, ולא משנה אם זו עירייה או גוף אחר. מה שחשוב במיוחד בשירות המוניציפלי הוא להתייחס לכספי הציבור כמו שהיית מתייחס לכספך שלך. כל שקל צריך להישקל בתשומת לב ובתחושה שהוא יוצא מכיסך. אני מוצא את עצמי מתעסק בסכומים של מיליונים, אבל בוחן גם הוצאה של מאה שקלים".

בתום הקדנציה הנוכחית הוא צפוי לפרוש מתפקידו, לא לפני שיוודא שהעיר נמסרת לידיים טובות. "בכל טקס סיום של תלמידי כיתות ו', אני מגיע לשוחח עם התלמידים וההורים. בסבב האחרון ביקשתי מההורים שיזמינו אותי גם לאירועי הסיום בעוד שנתיים, כאשר כבר לא אהיה ראש העיר. הודעתי בכל מקום על הכוונה שלי לפרוש, ויש לזה סיבה: אנשים חייבים להתעורר ולהציג מועמדות".

מטרידה אותך השאלה מי יהיה ראש העיר אחרי שתפרוש?

"אומר לך איך אני חי: אני קם בכל בוקר מתוך הנחה שזה היום האחרון שיש לי על פני האדמה, ושאני צריך להספיק לעשות את כל מה שלא עשיתי; ואני הולך לישון בהרגשה שלא עשיתי די. הנכדים שלי, זה מה שמדאיג אותי. העם הזה מדאיג אותי. מה אנחנו הולכים לגדל כאן? איזו חברה? מי היו המנהיגים שלה? הדור שלנו יחלוף, מה קורה אחרינו? ראש עיר יכול להיות מוצלח מאוד, לבנות גנים וכיכרות וכבישים, אבל אם כיכר נהרסת אפשר לתקן, ואם הכביש משובש אפשר ליישר. לעומת זאת, אם איבדת חינוך של ילד – איבדת דור. לכן מה שבאמת מעסיק אותי הוא איך מגדלים את הדור הבא.

"אני קם בבוקר לא כאדם בן 82, מעולם לא חשתי את הגיל שלי בהקשר של העבודה. ואני מחובר לתפקיד 24 שעות ביממה, אליי אפשר לפנות בטלפונים אישיים גם ב־12 בלילה. לכן אני מעוניין שהבא אחריי בתפקיד, יהיה הרבה יותר טוב ממני. שישתמש במה שהשארתי כדי לקדם את העיר הלאה. אם יהיה מישהו פחות טוב, שידרוך במקום ויהרוס את הקיים, זה אומר ששילמתי מחיר כבד מאוד על לא כלום. הדבר היחיד בחיים ששייך רק לך, זה הזמן שלך. אם אתה מקדיש אותו לאחרים, אתה רוצה על כך תמורה, והתמורה מבחינתי היא שמישהו ייקח את הבסיס הזה וימנף אותו. את האדם הזה אני מחפש, ואני לא יכול להגיד שמצאתי אותו".