באחד האשתקדים מצא את עצמו נחל גולני יורד מכבש המטוס היישר אל זרועותיו של פקיד סוכנות מלא כוונות טובות ותופיני שוקולד לחים. "מתנצל", אמר הפקיד המיוזע בחיוך מעורפל נוכח התור האינסופי שלפניו, "המזגן המיושן באולם קבלת הפנים מופעל בפרימיטיביות אופיינית על ידי מחיאות כפיים. למרבה הצער, בכל פעם שמגיעה קבוצת עולים חדשה, האולם כולו מתמלא בצהלות 'הבאנו שלום עליכם', נוסח קרליבך. נשמה קרליבך. אתם הקבוצה ה־23 החודש. המזגן קרס, השוקולדים נמסו, אבל איזה כיף שבאתם. שֵם?"
"נחל גולני", אמר גולני את האמת.
"גולני…", מלמל האיש ותקתק באפליקציה המקרטעת שלו אותיות ומספרים. "אין גולני בארצות הברית".
"נכון", חייך העולה החדש בגאווה לא מוסתרת. "כולנו פה עשינו שם בעברית לקראת עלייה. אני להתרגש מאוד לעלות לישראל בשנה מאה שלה".
"עִברתָּ את השם?", שאל הסוכנות בזעזוע עמוק, בעודו מטפטף אגלי זיעה על המכשיר האלקטרוני שלו.
"אני לא עשיתי כלום להשם, חס וחלילה", מיהר החדש להתנצל. "אני תודות על לעלות לישראל, ברוך השם".
"כן, כן, אבל אתה לא גולני. ובטח שלא נחל", התעקש הפקיד שדגל באותנטיות, אתניות ומיץ גזר ללא סוכר. שזה פחות קשור, אבל חשוב לו להדגיש. "אתה מי שאתה, וכזה אתה צריך להישאר ולהיות".
"אני מה?", שאל החדש.
"מה שאתה".
"אני לדעת אני מה אני", מלמל החדש, מציץ בחיבה ברעייתו הצעירה ובבנו הצעיר עוד יותר. "אני נחל גולני".
"אה, את הטעות הזו כבר עשינו לפני עשרות שנים, סחבקי היקר, לא עוד", אמר המטפטף. "ובכן, שמך הקודם?"
"נחמן זהבי", חייך גולני במבוכה. "היום, ברוך השם, נחל גולני".
"זהבי…", מלמל האיש ותקתק שוב במסך האלקטרוני האיטי שלו, שסבל מהתנעה עלובה של 1,500 ג'יגה־בייט לשנייה. "זהבי של גולד?"
"זהבי של גולדן", נאנח גולני. "אבל עכשיו, ברוך השם…"
"כן, כן, שמעתי. גולני", חייך הסוכנות המטפטף. "שמע לי, אתה תודה לי. אנחנו כבר מזמן אחרי כל הקטע הזה של כור ההיתוך. אתה, יקירי, אתה מי שאתה".
"מי שאני", הנהן החדש, "נחל גולני".
"נחמן זהבי", חייך המטפטף והציץ באפליקציה. "או כמו שאני רואה פה – נחמיה גולדן".
"נחמיה גולדן, כן, סבא שלי", מלמל הגולני לשעבר, "ציוני גדול מאוד־מאוד. אני קרוי בשם שלו. כבר הוא רצה את השם שלו עברית. אבל היום אנחנו שמחים, ברוך…"
"כן, ברוך השם, ברוך השם", ענה המטפטף בקוצר רוח, "והסבא על שם?"
"סבא שלו", ענה הלשעבר. "נחצ'ה גולדשטיין, מקרקוב".
"מצוין", חייך הפקיד בגאווה. "אז השם שלך כעת…"
"נחל גולני?", קיווה העולה כשהוא מציץ ברעייתו בדאגה.
"נחצ'ה גולדשטיין", תקתק הפקיד. "ברוך הבא. הבא בתור!"
וכך נכנס נחצ'ה באותו אשתקד בשערי הארץ, כשהוא מלווה בינטל גולדשטיין לבית זילברברג, שאך לפני דקות ספורות ענתה לשם נטע גולני לבית זיו, ובבנו הפעוט זלמן (זֶמֶר לשעבר) שנמרח כולו בתופיני שוקולד נמס יד שנייה.
פקשוש מעל הר הרצל
רגעים ספורים אחר כך כבר ישבה משפחת גולדשטיין הטרייה בעוף־מוביל של נתי סולטן הטרי רק קצת פחות מהם, כשהם דוהרים במפלס אווירי מס' 13 משדה התעופה בן־גוריון היישר אל פָּארָנסיטי – השכנה הזוהרת של בירת הסייבר, באר־שבע. על אף היעד האקסקלוסיבי – נתי ניחש שמדובר במלון "ארמונות פארן", סמוך לעיר הסרטים שבה מן הסתם עתיד העולה החדש להשתלב – קברניט העוף־מוביל יכול היה לזהות אצל הנוסע הצעיר את אימת הקליטה ואת חופן המזומנים שדחף לידו איש סוכנות דל תקציב וסבלנות.
נתי עוד זכר היטב את היום הראשון שלו על אדמת הקודש, שעה שניסה לפלס דרכו בין מאות האירופים שביקשו למהר ולשאוף אל ריאותיהם הנוכריות את אווירה של ארץ ישראל; למעט אחת – מרים משולם מהעיר ליון – שביקשה למהר ולשאוף אל ריאותיה את אווירם הדחוס של חדרי הנוחיות של נתב"ג, מטעמים שאין זה המקום לפרט. רגע לפני שחצה את שער הכניסה המחודש של טרמינל 4, פרצה משולם בתחנונים שאי אפשר לעמוד בפניהם, כשהיא מבקשת בכל לשון של בקשה – צרפתית, אנגלית ועברית מקראית – שיניח לה לעקוף אותו בתור. נתי, טיפוס ביש מזל אבל מנומס להפליא, אִפשר לה לחלוף על פניו במדרגות המרחפות היישר אל אולם הקבלה. בכל זאת, מדובר באישה מבוגרת שסובלת משלפוחית רגיזה ומבט מאיים בעיניים.
וכך הפך נתי לעולה המיליון ואחת מארצות אירופה. הוא צפה במרים המאושרת כשהיא מותקפת בסוללת צלמים ופלאשים, מצוידת בזר פרחים ענק, שר קליטה מחויך ואפס עניין במיקומם של השירותים המקומיים. נחמתו היחידה של נתי הייתה כשראה כמה ימים לאחר מכן, על מסכי השקף בחוצות עיר הבירה, את העולה השלושה מיליון מארה"ב מותקף בסוללת צלמים גדולה יותר שהפילה עליו שלושה זרי פרחים, נשיא מדינה טרי וסל קליטה כפול משל מרים הצרפתייה (ומשלו עצמו, למען האמת).
מאז למד נתי להשתמש במרפקים ולא לתת לאיש לעקוף אותו. ואכן, בזכות כישוריו החדשים הצליח העולה הכמעט־ותיק מצרפת להיכנס למקום ה־99 הלא מתוקשר ברשימת הצעירים המבטיחים של העלייה האירופית, להפוך למשתתף ה־49 במירוץ היוקרתי "50 בום", ולהיות הכוכב ה־100 במִדרוג "כוכב הזהב של ירושלים". מתוך 101, כמובן.
אולם נתי ידידנו לא אפשר למזלו הקלוקל לדכא אותו. במאמץ רב ובעבודה קשה הגיע למעמדו הבכיר כנהג העוף־מוביל המצליח של תחנת המוניות־אוויר בשכונת המצוקה הירושלמית שלו, רחביה. את דרכי ישראל הרחפניות למד היטב, ואת הנתיב לפארנסיטי הכיר טוב יותר מכל מכונית אוטונומית שמתיימרת לחרוך את האוויר. באשתקד המדובר נע נתי בתנועה מזרחית חדה שמאלה ושבר דרומה מעל לבירה, כדי שהעולים הטריים ישזפו בעיניהם את חלום הדורות הירושלמי ממעוף הציפור, רגע לפני שהם הולכים להגשים בפאתי המדבר את החלום ההוליוודי. אלא שדווקא שם – מאתיים מטרים מעל קברו של חוזה המדינה – משהו בכלי הטיס התפקשש. אחרי נחיתת חירום מביכה נדרש נתי בקריאות קשר זועמות לנטוש את הכלי ולהוביל את נוסעיו אחר כבוד לאוטובוס.
כן, נתי, שמעת נכון. אוטובוס. עם שישה גלגלים ודלת תא מטען שעולה ויורדת בלחיצת כפתור של נהג בשר ודם. לא, נתי, זה לא כי נגמרו לנו הכרכרות והסוסים, תודה ששאלת. קח את העולים שלך ותדאג שיגיעו בחתיכה אחת למלון שלהם.
אחרי לחצים קלים השתכנע הנתב האווירי לסבסד לנתי המתוסכל הצטרפות למיניבוס סביר עם טלוויזיית פלזמה עלובה שכבר בראשית שנות העשרים נחשבה להיסטוריה. לחבר'ה בתחנת צלאח א־דין היוקרתית זה לא היה קורה.
מהסרט, מהסדרה, מהמעברה
אחרי עשרים דקות ישבו נתי והגולדשטיינים במיניבוס ממוזג וזולל דלק, לצד כמה נוסעים מבועתים נוספים שנהנו מספרייה ניידת עמוסה ספרי עבר, בר משקאות בטמפרטורת הסאונה ובופה מתוקים ארוזים עם תאריך תפוגה שעבר עליו הפסח תשצ"ג.
"שעתיים גג ואנחנו בפארנסיטי", ניסה נתי לעודד את משפחת העולים, וזכה לבהלה כללית מצד כל תושבי הרכב, לרבות הנהג אילן שזו לו הנסיעה הראשונה מאז פרש לגמלאות. אילן הנ"ל נקרא אל ההגה לטובת האירוע החריג לאחר שחבר מחברת האוטובוסים הוותיקה הציע לו בונוס נדיב בתוספת סיכון מקצועי, כמתבקש. כידוע, חברים יש רק באגד. או שלא ידוע. אלוהים אדירים, מלמל לעצמו האילן, אני מוביל פה בית תינוקות. "שבעים שקלים בבקשה", הוא פלט בקול.
"שבעים מה? אנחנו גם משלמים על זה?", נזעקה אמונה־חופשית, דתל"שית רפורמית שההורים תקעו אותה עם שם מחייב ונטול מודעות.
"אתה שודד אותנו", קבלה ציון, דור שני לעולים מאתיופיה בדרכה לככב בתפקיד משנה בסרט "אריתריאים, הנכבה השקטה".
"יש פה עולים חדשים, למען השם", סינן נתי. "אל תעשו בושות".
"אני לא עשיתי כלום לשם, באמת", מלמל נחל גולני לשעבר, נחצ'ה גולדשטיין בהווה, מיוסר עדיין מעומס האותיות של שמו החדש, "ברוך השם. ברוך השם".
"תן לי עמוס עוז אחד ונסגור עניין", התרצה האילן.
"הספר?", שאל נתי.
"השטר", ענה הנהג. "חמישים, נו".
"אז אתם עולים חדשים?", חייכה הדס שישבה מאחור, בעודה מעבירה שני שטרות של דבורה עומר ומטבע אחד של הרב עובדיה לשעבר.
"עולים, עולים", מלמלה ינטל כשהיא מלטפת את זלמן הפעוט. "עכשיו ממש".
"ברוכים הבאים", נשמעה קריאה כללית בחלל האוטובוס.
"איך אומרים? אינעל דין בבור אילי ג'בהום", קרא אילן בליווי צחוק אדירים.
"מה הוא אמר?", חייך נחצ'ה.
"אני חושב שהוא קילל אתכם הרגע", אמר דידי, ערבי־ישראלי מצד אביו ואמו ושחקן מפוספס מצד עצמו.
"קל", פלטה הדס.
"יש לך את זה ביותר זקן?", שאלה צעירה ששמה זלפה, קולנוענית ותסריטאית בהכשרתה ונערת מים בעיסוקה.
"אני לא חושבת שיש מקום לשיח כזה", העירה אמונה־חופשית. "כולנו בסופו של דבר צאצאים של עולים".
"צודקת", ענה שון מהספסל האחורי, והצליח לגרום לכל החבורה להסתובב.
"כן? אתה מאיזו תפוצה אתה להיות?", שאלה ינטל בעדינות.
"אני דווקא צבר", התנצל שון. "דור 17 לריבלינים. ההורים שלי קראו לי שון כדי שיהיה לי יותר קל להשתלב בחו"ל כשאפתח קריירה בינלאומית".
"נהדר. ומה אתה עושה באמת?", התעניין דידי.
"פקיד שומה", ענה שון.
"בתפוצות?", היסס נחצ'ה.
"בפתח־תקווה", ענה שון.
"מי עוד לא שילם?", זעק אילן בניסיון נואש לשבור את המבוכה.
נתי משך בכתפיו, רגע לפני שאלו זכו לדחיפה קלה.
"תעביר, תעביר לו את העמוס עוז שלו", נשמע קול בעל מבטא רוסי כבד מאחוריו.
"הספר?", שאל נתי.
"השטר", נהם הרוסי, ומיד פנה בחיוך לנחצ'ה. "נעים לי, אני אולג. ארבעים שנה בארץ ולא קיבלתי מהמדינה חצי ממה שאתה מחזיק בארנק שלך ביום הראשון שלך פה".
"אתה בא לי עכשיו עם קיפוח?", התערב מכלוף, מרוקאי מקצועי בשנות הארבעים לחייו. "הסבא שלי, סאלח, נתן למדינה בלי לגמור כיתה ח' מה שאתם לא נתתם לה עם תואר מהנדס רכבות!"
"סאלח־סאלח?", התעניינה אמונה־חופשית בחדווה.
"סאלח־סאלח!", ענה מכלוף בגאווה לא מוסתרת.
"מהסרט של קישון?", שאל אילן.
"מהסדרה של דוד דרעי", ענתה אמונה־חופשית בחוסר סבלנות.
"מהמעברה של בן־גוריון, אינעל רבו", ענה מכלוף.
"וככה קראו לך מכלוף?", הרים שון גבה.
"אמא שלי העריצה את דרעי", הסביר בעל השם.
"מהסרט על סאלח?", אמרה־שאלה אמונה־חופשית.
"משאגת אריה", קבע המכלוף.
מנטה דאשתקד
העיר הדרומית פארנסיטי נוסדה אך לפני עשור, וכבר הצליחה לנקר לא רק את עיניהם של ההוליוודים לשעבר, אלא גם את עיניהם של תושבי בירת הסייבר הבאר־שבעים. אלה אמנם נהנו כעת מחשבונות בנק מנופחים היטב, אך גם מדימוי אפרורי כשל טלר בנקאי אלקטרוני. חבלי הלידה של עיר הסרטים רחבת הממדים היו קשים וארוכים. הירוקים צעקו, הדרומיים התחננו, ולבסוף נמצאה פשרה – צפונית למדבר פארן קמה פארנסיטי, למורת רוחם של האקדמיה ללשון עברית וצאצאיו של הדוקטור אבשלום קור. אם שם המקום לא עורר די מחלוקת, נוספה לו ביקורת על התוצרת מבית המדרש מסולסל הפילמים, שהייתה ברובה המוחלט דוברת אנגלית. אפילו את פרס אופיר היוקרתי, שגזל מהאוסקר את תהילתו המפוהקת, הנחו בעברית ובאנגלית במקביל, ובתרגום לצרפתית.
תבות קודמות בפרויקט דור תת"ח:
מקדימים תרופה: סיור במרכז רפואי של ישראל תת"ח
מבט לשנת 2248: כשהפלסטינים התגיירו בהמוניהם
האטרקציה שתביא לארץ מיליוני ג'יהאדיסטים וצלבנים
תת"ח עכשיו: כך תיראה ישראל של 2048
עיר הסרטים, שהפכה את המדבר הישראלי למאיר יותר מלאס־וגאס, שימשה תחילה כלוקיישן נוח לסרטי אקשן המתרחשים במדינות ערב; אולם מאז זכתה העיר לברכת האחים כהן ג'וניור, היא הצליחה למשוך אליה את מיטב האמנים והיוצרים הלועזיים בארץ ובתפוצות. השמועה אומרת שברחובות שדרות ודימונה כבר קשה למצוא חנות יוקרה שחלון הראווה שלה נושא אותיות עבריות. אפילו עיר המחוז אפרת כבר לא יכולה להתחרות בדרום האדום־כחול־לבן בעל הכוכבים הנוסטלגיים, על תושביו החדשים שהגיעו בהמונים.
המיניבוס של אילן עשה את דרכו בדממה יחסית כשהוא דוהר לכיוון המועצה המקומית עין־יהב, בואכה המטרופולין ספיר. "לא תאמינו", חייך אילן לנוסעים במראה, "אבל פה בצומת הייתה פעם בקושי איזו תחנת דלק עם שירותים ציבוריים. זוכר, שון?"
"אם אני זוכר?", צעק שון בכבדות מהספסל האחורי, "את הסיגריות הראשונות שלי קניתי כאן במנטה!"
"סיגריות?", נדהמו היושבים.
"זה היה חוקי פעם…", מלמל שון במבוכה.
"מזעזע", צקצקו זלפה וציון.
"עזבו אותי, אני חוזר לעמוס עוז", אמר שון והסתגר בינו לבין עצמו.
"השטר?", שאל דידי.
"הספר", נבח שון.
"מקרה סוציאלי נחמד", חייכה אמונה־חופשית.
"ואת, מאיזו ארץ את?", התעניינה ינטל בהדס.
"אני שמינית מרוקאית, שמינית בולגרית, אחד חלקי 16 הודית והשאר קצת מסובך", ענתה הדס.
ינטל הנהנה בהבנה.
"אני דור 17 לריבלינים", הרגיש שון צורך לחזק.
"אמרת כבר", מלמלה זלפה.
"ואת? איך קוראים לך?", התעניינה ציון.
"זלפה".
"השמות המודרניים האלה", פלט אילן, "לאן עוד נגיע!"
"יש לך עודף מקישון?", התעניינה ציון.
"יש לי רק כמה מטבעות של אורנה פורת", התנצל אילן. "חפשי, אולי יש לך דבורה עומר".
נתי התחיל להרגיש מבולבל. לא מבין את השטרות החדשים, לא מכיר את השמות של דבורה עומר ואפרים קישון, ולא מבין למה החליפו גם את הצבעים של השטרות וגם את הגודל. אומרים על האחת שהיא זו שכתבה את ההיסטוריה הישראלית לילדים, ועל האחר שהיה סטיריקן בעל מכונת כתיבה מושחזת, מבטא הונגרי כבד, ואישה קטנה שכיכבה ביצירותיו לצד הג'ינג'י ושולץ. עוד מספרים שהתעקש למנות את הימים לאחור במושג "אמשים מספר", ולהתמרמר בצדק על מעמדו בארץ. נתי לא לגמרי בטוח מה זה "אמשים מספר" וגם לא מה היא מכונת כתיבה, אבל הוא יודע מה זה מבטא כבד. גם אם צרפתי ביסודו.
רגע לפני ששקע בהרהורים נוגים, עצר אילן את המיניבוס בחריקת בלמים. "פקק", פלט חסר אונים.
"מה?", שאלו הנוסעים למעט אולג ושון.
"פקק", חזר אולג על הדברים.
"שזה?"
אולג ושון החליפו מבטים. "פקק, נו", מלמל שון.
"כמו בבקבוק… זה שעוצר את היין", ניסה אולג.
"אתם רק אלכוהול יש לכם בראש", צחקה ציון.
"לתרגם לך לבקבוקי אינג'רה?", לעג אולג.
"אינג'רה לא מכניסים בבקבוק", נזפה בו ציון, שהאינג'רה היחידה שטעמה בחייה הגיעה בתערובת מפוקפקת בשקיות מרשרשות של אסם. רק להוסיף מים ולערבב, שלושים שניות בתנור טורבו־מגה־גל ולצלחת.
"התנועה תקועה", ניסה אילן. "נו, כמו שהיה פעם… אתם יודעים".
זלפה משכה בכתפיה.
אושן בלב מדבר
"אז מה עושים עכשיו?", נחרד דידי.
"רגע, חושבים", מלמל האילן.
נתי ביקש לצאת מעט מהרכב לחלץ עצמות, והגולדשטיינים יצאו יחד איתו.
"תראו מי פה!", צעק לפתע שון ומיהר לרדת במדרגות הבלתי נסבלות של המיניבוס, שדורשות הצבה זהירה של רגל אחרי רגל, כמו בימי הביניים.
"מי זה?", שאלה ציון.
"זה אשכרה בראד פיט במונית שם!", נהם שון.
"וואלה, בראד פיט!", חייך נחצ'ה.
"שזה? עוד פקק?", ניסתה הדס.
"בית תינוקות אני מסיע פה. בית תינוקות!", נאנח אילן. "זה זוכה האוסקר האגדי, בראד פיט!"
"והוא נוסע במונית רגילה!", נחנק נתי בסיפוק, "ביואיק 39' יד שלישית!"
"מה אתה רוצה, הבנאדם בן 84, בטח חושש לנסוע במרחפים. זה מקובל בגילו", סִנגר אולג.
"מי זה בראד פיט?", מלמל דידי.
למען האמת, לנתי לא היה מידע מוקדם לתרום לדידי. הוא קרא משהו על כוכבים שמגיעים לישראל לצילומי "אושן 14 – האיחוד", אבל לא טרח מעולם לצפות בשלושת הסרטים שקדמו לו. אם יהיה לו דחוף לצפות בסרט שסובל מחדות צילום של סכין למריחה ומסאונד צרצרים, הוא כבר יחזור לסרט אילם בשחור־לבן.
"מכלוף, צלם אותי איתו סלפי!", קרא שון. "תהיה בנאדם!"
"מה אתה בן מאה?", צחק מכלוף, "מה סלפי? תתקדם לרחף־זום! עוד מעט גם תבקש ממנו חתימה!"
"חתימה?", מלמלו זלפה ואמונה־חופשית. "למה שיבקש ממנו חתימה?"
"מה זה סלפי?", התעניינה ציון.
"בית תינוקות. בחיי, בית תינוקות", נאנח אילן.
"ומה זה, למען השם, בית תינוקות?", איבד נתי את סבלנותו.
רגע לפני שמצלמת הרחף של מכלוף הצליחה לקלוט את כוכב הוליווד לשעבר ולהיט פארנסיטי בהווה, כבר עברה הביואיק המיושנת וחצתה את הצומת, ויושבי המיניבוס שבו איש־איש לענייניו.
"יש עוד הרבה לנסוע, כן?", שאל נחצ'ה בעדינות, עיניו יוצאות אל מבול העוף־מוביל שכיסה את השמיים.
"שעה גג", ענה אילן. "אולי תשחקו בינתיים משהו".
"ארץ־עיר?", הציע אולג בחיוך.
"חי בסרט", צחקה זלפה, בעוד אמונה־חופשית וציון פתחו בשיחת חלומות על קריירת קולנוע משגשגת לצד שועל הסרטים הוותיק, דניאל רדקליף. הגולדשטיינים מצידם שקעו בנמנום עדין יחד עם בנם הפעוט, ושון שב לשקוע בעמוס עוז. הספר, לא השטר.
"הנסיעה המשותפת הזו הולכת להימשך נצח", נאנח אולג.
"מה רע? ככה זה בארץ", חייכה הדס. "כולנו שותפים לאותה דרך, עם הפקקים והתאונות, אבל לפחות זו נסיעה משותפת, לא?"
"את הולכת לשיר תכף את התקווה?", שאל אולג בזעזוע עמוק.
"נו באמת", נעלבה הדס.
"היינו צריכים להישאר בירושלים", מלמל נתי. "מה לנו ולעיר הסרטים עכשיו באמצע המדבר?"
"הוא הולך לשיר את ירושלים של זהב", גיחך אילן לעבר אולג במראה, אבל נענה במבט אטום.
אחרי רגע ארוך הרים שון את עיניו מהספר, הסיר את משקפיו ושאל את שאר הנוסעים: "תגידו, הוא זכה בסוף בפרס נובל או לא, העמוס עוז הזה? מישהו יודע?"
"הסופר? לא, לא קיבל בסוף", ענה אילן, "אבל השטר עם התמונה שלו זכה בפרס בצלאל לעיצוב המצטיין של העשור".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
