"אני מכירה ערבים בעיר שלי, אבל יש הבדלים בין לוד לקַלַנְסֻווַּה"

פעם הראשונה שיפית חייקין חששה לנסוע למקום עבודתה בקלנסווה הייתה למחרת ליל ההתפרעויות הראשון בלוד, עיר מגוריה. "הבנתי שהיו מהומות בעוד מקומות בארץ, ופחדתי להגיע לכאן", היא מספרת על מה שאירע בחודש מאי השנה. "לא פחדתי לרגע מהעובדים שלי במתנ"ס ומהאנשים שאני מכירה בעיר, אבל אמרתי לעצמי: מספיק אדם אחד שלא מבסוט מהיהודייה שעובדת בקלנסווה. כשביררתי אמרו לי שהיה כאן לילה שקט ללא אירועים, אבל התקשרתי גם למשטרה והתייעצתי אם לבוא לעבודה. אמרתי שחשוב לי להגיע, כי זה היום האחרון לפני היציאה לחופשת הרמדאן, ואני רוצה לברך את העובדים ולחלק להם מתנות לחג".

במשטרה אמרו לחייקין שלא ידוע על סכנה בכבישי קלנסווה, אך המליצו לה לצאת את העיר לפני שעות הערב. "הנסיעה לכאן הייתה עצובה וכאובה, בגלל המראות שפגשתי בלוד. באתי רק לכמה שעות, כי בבית חיכו לי ילדים נסערים ומפוחדים. ישבתי מול העובדים ואמרתי להם בדמעות שכואב לי הלב ממה שקורה בעיר שלי ובמדינה, ושחששתי להגיע לקלנסווה. אמרתי גם שאני בוחרת לראות אותם ואת מה שאני אוהבת כאן, ושהשותפות בינינו מראה שיכול להיות גם אחרת".

הנסיעה הבאה שלה לקלנסווה הייתה רק לאחר כשבוע וחצי, כשילדיה שבו למוסדות החינוך. החזרה לשגרה לא הייתה פשוטה וטבעית. "בימי הפרעות נשאבתי למה שהתרחש בלוד, וככל שהמשבר החריף העמיקה תחושת האי אמון. החלה לחלחל המחשבה שאין תקווה, והתעוררו אצלי סימני שאלה אם לחזור לעבוד בקלנסווה. גם בני המשפחה שלי דאגו לי ולחצו עליי בנושא הזה. לבסוף הכריעה ההבנה שאם לא אחזור לכאן, אני בעצם אומרת לתושבי קלנסווה, אנשים שלא עשו לי שום דבר רע: 'אין לי אמון בכם, ואני לא רוצה להמשיך את התהליך שהתחלתי איתכם'.

"בבפחות אופטימיות ועם מועקה בלב, החלטתי לחזור לעבודה ולבחון מה יקרה. ראיתי שרוב האנשים שאני בקשר איתם מגנים את האלימות ורוצים שיהיו חיים טובים יותר ביחד, וזה נתן לי כוח להמשיך. אני עדיין כאן, בתקווה שהאמונה הזאת תמשיך לגדול ולהתפתח, ושלא תצטרך לעמוד מול עוד משברים וניסיונות קשים".

חייקין לוקחת אותי לסיור באגפי המתנ"ס בקלנסווה, שהיא מנהלת זה שנה וחודשיים. קשה להחמיץ את ההערכה והאהבה שהיא מקבלת כאן מהצוות, הנשי ברובו. "קצת חששתי כששמעתי שמגיעה לכאן מנהלת מגרעין דתי ימני", מתוודה חוריה פריג'ה, המנהלת הוותיקה של המעון במתנ"ס, "אבל היום אנחנו סיפור אהבה".

סיפור האהבה הזה התחיל די במקרה. עד תחילת ימי הקורונה עבדה חייקין במטה של החברה למתנ"סים כמנהלת תחום שותפויות בין קהילות, אך כשפרצה המגפה היא הוצאה לחל"ת, כמו רבים מעובדי החברה האחרים. "אחרי הרבה מאוד שנות עבודה, מצאתי את עצמי יושבת בבית. מצד החברה היה רצון גדול להחזיר אותי, אבל לא היו תקציבים. אחרי חודש וקצת, כשהבינו שהקורונה היא מסע ארוך, התקשרו ואמרו לי: אנחנו רוצים שתחזרי, אבל התקן היחיד שיש לנו להציע לך עכשיו הוא ניהול המתנ"ס בקלנסווה".

חייקין ניהלה בעבר מתנ"ס, אבל הופתעה מההצעה. קודמה בתפקיד היה בן העיר קלנסווה, מייסד המתנ"ס שניהל אותו במשך 25 שנה. "כששאלתי למה נראה להם הגיוני באיזשהו אופן למנות אותי, הם אמרו לי: את גרה בעיר מעורבת, יש לך קשר עם קהילות ערביות בגלל התוכניות שניהלת אצלנו, וניהול המתנ"ס בקלנסווה לא מאוד רחוק ממה שעשית.

"הבהירו לי גם שזה מוגדר כמינוי זמני, עד שייבחר מועמד מהחברה הערבית. ביקשתי לחשוב, ואחרי זמן קצר השבתי בחיוב. מעבר לרצון לעבוד, הייתה לי גם תחושה קשה מכך שאני לא חיונית בזמן שבמדינה מתרחש משהו גדול כל כך כמו הקורונה.

"היו לי חששות בתחום השפה וסביב תחושת השייכות. לא ידעתי איך יקבלו אותי – גם כיהודייה היחידה כאן, גם כאישה, וגם כמי שלא מסתירה את דעותיה ואת זהותה. אני מהגרעין התורני בלוד, יש לי תפיסות עולם ימניות, אני לא מאמינה בטשטוש עמדות, ולכן זה יכול להיות מאתגר. הבנתי גם שאני מצידי צריכה להכיר תרבות חדשה ויישוב חדש. אני מכירה ערבים בעיר שלי, אבל יש הבדלים בין לוד לקלנסווה".

ההפרדה שמחברת

הדרך למתנ"ס עוברת בסמטאות וברחובות הצרים של העיר הערבית, אבל חייקין לא התרגשה מהם מעולם. "ההימצאות בתוך יישוב ערבי במרכז הארץ לא מייצרת בי פחד. לפני שבועיים נסעתי בעיר, ופתאום שמעתי שהרכב לידי צופר לי. עצרתי, וארבעת הצעירים שישבו ברכב אמרו לי שנפל בורג מלוחית הרישוי שלי, והיא עומדת להשתחרר. כשאמרתי שאין לי מה לעשות לגבי זה עכשיו, הם אמרו: 'שבי, חכי'. יצאו מהרכב, הוציאו מברג וסידרו את הלוחית.

"אני לא מסכימה להצטרף עכשיו לקבוצות שיח של יהודים וערבים. לא כי אני לא מאמינה בזה, אלא כי זה כואב לי מדי, טראומטי מדי. אני לא מוכנה להיות במקום שמתנצל, מתגונן ומסביר. אין לי כוחות נפש לדברים הללו שעשיתי בעבר. אני גם חושבת, מנקודת מבט מקצועית, שתהליכים צריכים להיעשות עכשיו בנפרד"

"עד עכשיו כל מפגש שלי פה היה חיובי. הכנסת האורחים בחברה הזאת והרצון שהאורח ירגיש בנוח, הם יוצאי דופן. אני רואה את זה בכל חנות שאני נכנסת אליה, בכל מקום מציעים שתייה ואוכל. בחודשיים האחרונים אני מזהה גם רצון עמוק להוכיח שהם בסדר, אחרי האירועים. ההכללה כואבת להם, ואני מבינה אותם, כי באמת יש כאלה ויש כאלה. אני יודעת שאדם שמסביר לי פנים ואוהב את הנוכחות שלי פה בקלנסווה יכול גם להשתתף בהפגנה שלא אסכים איתה. יש מחלוקות, אבל אני חושבת שאפשר לחיות עם זה. יהיה מאתגר ולא קל, אבל צריך לדבר ולהכיר".

עד כמה שזה נשמע מוזר, בקלנסווה מצאה חייקין גם סגירת מעגל משפחתי. היא נולדה לפני 42 שנים למשפחת אוזן, משפחה חקלאית ותיקה מהמושב ניצני־עוז, בין קלנסווה לטול־כרם. "אם יש משהו שאני זוכרת מהילדות שלי שם, אלה הפועלות הפלסטיניות מטול־כרם שבאו לעבוד בשדות של ניצני־עוז. הייתה פועלת אחת עם פנים טובות, שאהבה אותי מאוד. אני יודעת שאם אני חופרת עמוק בנפש, החוויה שלי עם ערבים היא של מפגש בטוב, בלי ציפייה למשהו רע. אולי ינקתי את זה מהשותפות שהייתה בין ניצני־עוז לטול־כרם עד האינתיפאדה הראשונה. אחר כך התושבים נסעו יותר לקלנסווה ופחות לטול־כרם".

לחייקין אין כמעט זיכרונות מניצני־עוז. כשהייתה בת שנתיים נהרגו שני הוריה בתאונת דרכים קשה בצומת בית־ליד. גם היא עצמה הייתה במכונית, אך נפצעה באורח קל בלבד, כנראה בזכות אמה שסוככה עליה. אחיה הגדול הועף מהרכב, ולא נפצע קשה; אחות נוספת לא הייתה איתם בזמן התאונה.

יפית ושני אחיה נאספו לבית דודיהם מנתניה – אחות האם ובעלה – שהיו הורים לשלושה ילדים משלהם. לא היה זה אימוץ רשמי, ושלושת היתומים שמרו על שם משפחתם המקורי. כמעט ארבעה עשורים אחר כך, כשחייקין החלה לעבוד בקלנסווה, היא הופתעה לשמוע מתושבים מקומיים שהכירו את אביה, דוד אוזן ז"ל. "חוויתי פה כמה מפגשים שהביאו אותי לכדי דמעות. בדיעבד גם הבנתי כמה רחב היה שיתוף הפעולה בין ניצני־עוז לקלנסווה: מתברר שאת הציוד לשתילה היו המושבניקים קונים פה, בחנויות שקיימות עד היום. הרבה תושבים סיפרו לי שהם מתגעגעים ליחסים שהיו אז".

הוריה של חייקין היו מסורתיים, ואילו הדודים שגידלו אותה, בני הזוג יעקובי, היו דתיים. יפית השתלבה בחינוך הדתי, ולאחר התיכון עשתה שירות לאומי כקומונרית. בהמשך פנתה ללימודי עבודה סוציאלית, וסיימה תואר ראשון ושני באוניברסיטת בר־אילן. היא נישאה ליחיאל (חיליק), גם הוא עובד סוציאלי בהכשרתו, בוגר קיבוץ שלוחות בעמק בית־שאן. לאחר תקופת מגורים קצרה בקיבוץ בארות־יצחק הם עברו להתגורר בלוד, והצטרפו לגרעין התורני המקומי. "היה ברור לנו שאם אנחנו רוצים עבודה, אנחנו צריכים לגור במרכז. יחיאל כבר עבד אז בעמותת עלם ברמלה, וכששמענו שיש גרעין בלוד, נפגשנו עם אהרון אטיאס (אז מנכ"ל הגרעין והיום מנכ"ל עיריית לוד – א"ר) והצטרפנו. ראינו במגורים בלוד תחנה זמנית, אבל בתוך שנה נרשמנו לרכישת בית בשכונת רמת־אלישיב, שהייתה אז רק בשלבי תכנון ופיתוח. היינו מהראשונים שנכנסו לשכונה, ואנחנו שם כבר 15 שנה".

"בתחילת העבודה כאן זה היה מוזר שמדברים סביבי ואני לא מבינה, אבל עם הזמן זה פחות ופחות מפריע לי. ברור שבפגישות ובישיבות הצוות אנחנו מדברים עברית, אבל אם פתאום עולה משהו לאחד הנוכחים והוא בטבעיות מדבר בערבית, אני לא עושה מזה סיפור. לפעמים זה אפילו נוח: אפשר לרכל עליי בלי שאבין, וככה החוויה שלי תישאר טובה"

שישה ילדים יש לבני הזוג חייקין. לפני ארבע שנים עזב יחיאל את תחום העבודה הסוציאלית, וכיום הוא קבלן שיפוצים. הבית הראשון ששיפץ היה בית הוריה של חייקין במושב ניצני־עוז. "לי ולאחי הגדול יש עדיין חלום לחזור לגור במושב של הורינו", מספרת יפית.

את הקריירה שלה כעובדת סוציאלית היא החלה בעיריית רמלה. בהמשך ניהלה סניף של עמותת עלם, ולאחר מכן הייתה מרצה בחוג לעבודה סוציאלית קהילתית במכללת אשקלון. געגועיה לעבודת השטח הביאו אותה לתפקיד מנהלת מתנ"ס ברמת־גן, אבל לאחר שנתיים עזבה: באותם ימים אובחן בנה על הספקטרום האוטיסטי, וחייקין הבינה שיש לפניה משימת חיים שצריך להתגייס אליה. "ידעתי שזה לא ילך עם ניהול מתנ"ס, ולכן עברתי לעבוד במטה של החברה למתנ"סים, בניהול תוכניות שקשורות לשותפויות בין קהילות. אחרי החל"ת חזרתי לניהול מתנ"ס, כי הבן שלי כבר בן עשר, והיום הוא לומד בכיתת תקשורת בבית ספר נהדר בלוד. הוא במסגרת טובה ומתפתח היטב. משהו בבית וגם איתו התאזן, ובנינו שגרה בריאה".

לתפקיד מנהלת המתנ"ס בקלנסווה היא נכנסה בחודש מאי 2020. התחלואה בעיר הייתה אז גבוהה, מסגרות החינוך היו סגורות, וסדר יומה של חייקין הופנה בעיקר לאתגרי המגפה. המתנ"ס הפעיל את מערך ההסברה המקומי, חילק ערכות הפעלה וחידונים לילדים מבודדים, סיפק מארזי מזון לקשישים, וחידש בהדרגה את הפעילות. בחודשי החורף נפתח במתנ"ס מתחם חיסונים, והעובדים נרתמו לקמפיין לעידוד ההתחסנות. מאז כבר חזרו לפעול המעונות של המתנ"ס ומועדון הקשישים, ובקרוב יחזרו גם החוגים לילדים.

"השנה הזאת נתנה לי הזדמנות להיחשף לגורמים שונים ברשות המקומית, למנהלי בתי ספר, לעמותות ולחברות סיעוד בעיר", מספרת חייקין. "קבלת הפנים הייתה חמה מאוד, ובכל מקום מצאתי שיתוף פעולה שנבע מתוך רצון שיהיה פה טוב. הכרתי הרבה אנשים נפלאים שהעיר חשובה להם והמתנ"ס חשוב להם".

מה בנוגע לאתגר השפה שהזכרת? את הרי לא דוברת ערבית.

"אני אכן לא מבינה את השפה, למעט כמה מילים. עשיתי קורס בערבית, אבל זה לא תפס אצלי. בתחילת העבודה כאן זה היה מוזר שמדברים סביבי בזמן שאני לא מבינה, אבל עם הזמן זה פחות ופחות מפריע לי, וגם נראה לי הגיוני מאוד. אני אורחת בבית שלהם, וזו השפה שהם מדברים. ברור שבפגישות ובישיבות הצוות אנחנו מדברים עברית, אבל אם פתאום עולה משהו לאחד הנוכחים והוא בטבעיות מדבר בערבית, אני לא עושה מזה סיפור – אלא אם זה מסקרן מאוד", היא מחייכת. "יש בזה לפעמים משהו נוח: אפשר לרכל עליי בלי שאבין, וככה החוויה שלי תישאר טובה. אני שומעת מה שאני צריכה לשמוע, מבינה מה שאני צריכה להבין. את כל השאר אני כנראה לא צריכה לדעת, וזה בסדר".

לדברי מנכ"ל החברה למתנ"סים טל בסכס, "יפית וחבריה מנהלי המתנ"סים הם חוד החנית בקידום ההכלה, הקבלה וההבנה בחברה הישראלית כולה, באופן שמצליח לא פעם לגבור על קולות מתלהמים שנשמעים ברשתות החברתיות ועל כותרות שמבליטות את השלילי ולקדם טוב משותף".

לצד הבדלי השפה והתרבות, חייקין מוצאת גם הרבה דמיון בינה ובין עובדי המתנ"ס. "אני אישה מזרחית, דתייה ושמרנית יחסית, וזה מסתדר להם מצוין. ההפרדה באירועים בין גברים לנשים מובנת לי לגמרי, וכך גם שמירת נגיעה, חשיבות מוסד המשפחה והכבוד לחגים, למסורת ולדת. כשאנחנו עושים תהלוכה בקלנסווה, לפעמים אנחנו עוצרים אותה לכמה דקות בגלל מואזין ומכבדים אותו. קרה גם שדחינו אירוע מאותה סיבה. בעיניי זה דומה להפסקה בחתונה לצורך תפילת ערבית. הדמיון באורח החיים בא לידי ביטוי בהרבה דברים פשוטים שקשורים למזרחיות שלי – המגע, החיבוקים והבעת החום. כך שיש לנו הרבה משותף".

מאשימים את הקורבן

בשנות מגוריה בלוד נעשתה חייקין פעילה חברתית בעיר, ובין השאר הייתה שותפה להקמתה של מועצת התושבים העירונית, ושימשה כרכזת המועצה. במסגרת זו רקמה קשרים גם עם פעילים חברתיים מהאוכלוסייה הערבית של לוד. אין פלא אפוא שהאירועים האלימים שפרצו בעיר בימי מבצע שומר החומות גרמו לה לשבר גדול. "הפרעות החלו ביום שני", היא מספרת. "עברנו לילה מפחיד ומאיים, ללא שינה כמעט. הבלגן הגיע קרוב לבית שלנו, שמענו את הצעקות, ראינו את האש מהחלון והיו זריקות אבנים במרחב שסביבנו. הילדים שלי היו באירוע ברחוב הפרחים (שם ערבים השליכו אבנים ובקבוקי תבערה, ואחד מהם, מוסא חסונה, נורה למוות – א"ר). באתי לאסוף אותם כשהמצב שם הסלים, וראיתי מול העיניים דברים קשים שלא האמנתי שאראה.

"אחרי שעות שינה מעטות, קמתי לבוקר קשה של בכי. חשבתי שאולי כל מה שהאמנתי בו התפוצץ. יותר מעשר שנים אני מקדמת את היכולת של יהודים וערבים לחיות בשותפות. פיתחתי תוכניות סביב הנושא הזה, והאמנתי בכל ליבי שהמשותף המקומי יכול לגבור על המפריד הלאומי. אף פעם לא השליתי את עצמי שאנחנו מסכימים על כל הנושאים, והיה לי ברור שיש פערים גדולים בסוגיות לאומיות, דתיות ותרבותיות. המחלוקת עמוקה מאוד, ויחד עם זאת אנחנו חיים באותו מרחב מקומי ושואפים לחינוך טוב, לשירותים איכותיים ולפרנסה טובה. רצינו לחזק את מה שמחבר בינינו, כי זה השכן שאני חיה איתו והוא קונה ממני ואני קונה ממנו. חשבנו שהמורכבות אולי תטלטל אותנו, אבל לא תאיים על הקיום המשותף. זו לא הייתה אשליה אוטופית: עברנו יחד את צוק איתן ועופרת יצוקה, וגם שחרור של שני מחבלים תושבי לוד בעסקת שליט, אירוע שיצר תסיסה בעיר.

"אם יש משהו שאני זוכרת מהילדות שלי בניצני־עוז, אלה הפועלות הפלסטיניות מטול־כרם שבאו לעבוד שם בשדות. הייתה פועלת אחת עם פנים טובות, שאהבה אותי מאוד. אם אני חופרת עמוק בנפש, החוויה שלי עם ערבים היא של מפגש בטוב, בלי ציפייה למשהו רע. אולי ינקתי את זה מהשותפות בין ניצני־עוז לטול־כרם עד האינתיפאדה הראשונה"

"לוד מאותגרת כל הזמן, ובגדול עמדנו בזה בכבוד ולא התהלכנו בפחד. לכן הפעם זה היה ממש החלום ושברו. תהיתי לעצמי – אולי הקונספציה התנפצה, אולי חייתי בסרט עד עכשיו. אם האלימות יכולה להגיע לכאלו עוצמות, כנראה לא הבנתי את התמונה. אולי הפערים נוגעים בבטן הרכה ובנשמה, עד כדי כך שבזמנים הקשים שגרת היומיום לא תועיל".

היא לא מתכחשת לפן הלאומי והדתי של המהומות, אבל מקפידה להימנע מהכללות: "אומנם הייתה ציפייה מהמנהיגות הדתית והפוליטית בלוד שתפעל להרגעת הרוחות, וכשזה לא קרה נוצר משבר אמון, אבל אני יודעת שלא כל החברה הערבית הייתה חלק מהאירועים. אני בקשר עם אנשים שעשו המון מאמצים להרגיע את הרוחות. לכן אני לא רואה בזה מאבק של 'ערבים נגד יהודים', אלא מאבק של חלק מהערבים נגד היהודים. אני לא משלה את עצמי, אני יודעת שזה לא היה קומץ אלא מספר גדול של אנשים שקיבלו רוח גבית מקבוצה רחבה עוד יותר, ועדיין, הרוב לא יצאו לרחובות ולא השתמש באלימות".

דיברת עם הצוות שלך בקלנסווה על האירועים בלוד?

"אני לא משתיקה אף אחד, אבל גם לא נתתי תחושה שאני מעוניינת להעלות את הנושא, ולכן כמעט לא דיברנו על זה אלא התעסקנו בעבודה. היו בקלנסווה תושבים שניגשו אליי ואמרו לי שמה שקרה בלוד לא בסדר, וניסו להסביר. אמרתי להם: דווקא מכיוון שאני מעריכה אתכם וחיה ביניכם, אני לא מוכנה לשמוע הסברים לאלימות. אל תנסו להגיד לי שתגובה אלימה היא ברירת מחדל כשכועסים, כי אני מעריכה אתכם יותר מזה, וברור לי שכל אדם מפעיל שיקול דעת לפני שהוא מחליט לזרוק אבן או בקבוק תבערה, או אפילו לאיים. בסוף יש יסוד של בחירה. אפשר להתווכח, אבל אלימות היא לא הדרך ואין לה תירוץ. הם הקשיבו לי ואמרו שהם מתנגדים לאלימות באופן חד־משמעי, ושהמתפרעים היו בעיקר צעירים ונוער שוליים".

ממרחק של חודשיים, מה השתנה אצלך בעקבות האירועים?

"לא הכול חזר לשגרה. יש אצלי הפרדה בין קלנסווה ללוד, אולי כי אנשי קלנסווה דאגו לי בתוך הפרעות והביעו אמפתיה. חברי הנהלת המתנ"ס, עובדים ותושבים אחרים התקשרו לשאול מה שלומי ומה שלום הילדים. בלוד, לעומת זאת, היהודים והערבים היו בשני עברי המתרס ולא דאגו אלה לאלה. שוחחתי כמה פעמים ביום עם חברתי פאתן זינאתי (מנהלת המתנ"ס בשכונת רמת־אשכול בלוד – א"ר), אבל אנחנו חברות טובות הרבה שנים, וזו לא דוגמה שמלמדת על הכלל.

"השינוי העיקרי שהתרחש אצלי הוא שאני לא מסכימה להצטרף עכשיו לקבוצות שיח של יהודים וערבים. לא כי אני לא מאמינה בזה, אלא כי זה כואב לי מדי, טראומטי מדי. כרגע, עם הכאב שאני חווה, אני לא מוכנה להיות במקום שמתנצל, מתגונן ומסביר. אין לי כוחות נפש לדברים הללו שעשיתי בעבר. אני גם חושבת, מנקודת מבט מקצועית, שתהליכים צריכים להיעשות עכשיו בנפרד. צריכים לחזק את האוכלוסייה היהודית אחרי המשבר הגדול שחוותה, ובמקביל צריך להוביל תהליך חיזוק ופיתוח בתוך החברה הערבית. המצב כרגע לא בשל לתהליכי שותפות, המשבר הזה החזיר אותנו שנים אחורה".

מה את אומרת על ההאשמות המוטחות בגרעין התורני, כאילו הוא זה שהלהיט את הרוחות בעיר?

"נוח מאוד להאשים את הגרעין, כי זו קהילה שיש לה בולטות ונוכחות ברחוב, והיא באה לעשות ולפעול. קל להצביע עליה כמתסיסה ומייצרת מהומות, אבל זה כמובן לא נכון. לוד לא הייתה שלווה ושקטה וחוותה הגירה חיובית עד שהפירומנים מהגרעין התורני באו והציתו הכול. המשפחות של הגרעין הגיעו כי העיר ידעה נטישה המונית של יהודים, ולאנשים היה קשה לחיות בה. המצב החברתי־כלכלי הידרדר, רמת השירותים הייתה נמוכה ורמת האלימות עלתה. כשהגענו לעיר לפני 18 שנה, הייתי בהלם ממספר שלטי ה'למכירה' ו'להשכרה' שראיתי על הבתים. המצב בלוד תמיד היה מורכב, אבל בעבר בחרו לא להתמודד עם הבעיות, אלא להכיל ולא לעשות סיפור מכל דבר. הכילו יריות מפעם לפעם, וזיקוקים ונסיעה פרועה. כל זה היה קיים. יש לי לפעמים ביקורת על הגרעין או על הפעולות של אנשים שמייצגים אותו, אבל אין לזה שום קשר לפרעות. מאשימים את הקורבן, וזה חמור בעיניי".

אין נחשים בקריית הממשלה

חייקין לא חוסכת ביקורת גם מחלקים מסוימים בציונות הדתית. "יגידו עליי שאני שמאלנית ונאיבית, אבל אני מוטרדת מאוד ממה שקורה בציבור שלנו, מההקצנה ומחוסר היכולת לנהל שיח שהוא לא שחור־לבן. עם כל הכאב סביב הדרך שבה נוצרה הממשלה החדשה, אני תומכת מאוד בנפתלי בנט ומקווה ומתפללת שיוכיחו לנו שמפלגות בעלות תפיסות עולם שונות יכולות לדור בכפיפה אחת, ושהשונות הזאת יכולה לייצר טוב משותף ולדרבן לעשייה יעילה ועניינית, בידיעה ברורה שכל צד לא יצא כשמלוא תאוותו בידו. קשה לי עם חלק מהאמירות שמשמיעים אנשים מהציבור שלנו נגד הח"כים של מפלגת ימינה. זה בסדר שאתם רוצים להפיל את הממשלה, אבל למה השפה הזאת של 'נחשים' ו'בוגדים'? איך הגענו לרמות כאלה של שנאה והסתה? זה מפחיד אותי.

שמעתי ליד הבית שלי קריאות מתלהמות, והחלטתי לרדת ולבקש מהשוטרים שיסלקו אותם מלוד. כמה מהם הסתקרנו לדעת למה אני לא רוצה אותם בעיר. הסברתי להם: פה זה לא יהודה ושומרון, זו עיר מעורבת. בעוד כמה שבועות אנחנו וערביי לוד נמשיך לחיות זה לצד זה, וחלקנו גם נחזור להיות חברים. הרצון שלכם לנקום או לפגוע במי שלא עשה שום דבר אינו מקובל עלינו"

"מצער אותי גם לראות שכל ימני שיש לו קשר עם ערבים ומאמין ביכולת לחיות איתם בשותפות, מתויג מיד כשמאלני. מדינת ישראל הולכת להיות יותר ויותר מעורבת ומשולבת. הערבים הם רבע מאזרחי המדינה, והם לא יגורו רק ביישובים ערביים אלא במקומות נוספים – כמו שהחרדים, להבדיל, לא רוצים 'להשתלט' על שכונות אלא פשוט לחיות במקום כלשהו. אוכלוסיות שונות יגורו בשכנות, וצריכים להתמודד עם זה. לצד חיזוק המשילות והעוצמה של הממשלה, המשטרה ומוסדות המדינה, אני רוצה לראות יכולת של אזרחים ליצור שותפויות, לקיים שיח, לבחון מה בכל זאת אפשר לקדם, ולהבין שיש דברים שלא נסכים עליהם".

במהלך המהומות בלוד, מספרת חייקין, היא נתקלה גם בצעירים יהודים שהגיעו לעיר ולא הועילו להרגעת הרוחות, בלשון המעטה. "שמעתי ליד הבית שלי קריאות מתלהמות, והחלטתי לרדת ולבקש מהשוטרים שיוציאו אותם מהעיר. אלו לא היו האנשים המדהימים שהגיעו כדי לעזור ולהגן על תושבים ועל ציוד, אלא צעירים ששמעו ש'שמח בלוד' ובאו לעשות בלגן. כמה מהם הסתקרנו לדעת למה אני לא רוצה אותם בעיר. ישבתי איתם והסברתי להם: פה זה לא יהודה ושומרון, זו עיר מעורבת. אתם לא מבינים את החיים שלנו פה. בעוד כמה שבועות, כשהרוחות יירגעו, אנחנו וערביי לוד נמשיך לחיות זה לצד זה, לחלוק מרחבים משותפים, וחלקנו גם נחזור להיות חברים. פה צריך להתנהל אחרת, והרצון שלכם לנקום או לפגוע במי שלא עשה שום דבר, לא מקובל עלינו. אם מישהו זורק עליך אבן – תתגונן ואפילו תחזיר, אבל אל תלך ותפגע במישהו רק כי הוא ערבי. כך לא מתנהגים בני אדם, וזה רק יסלים את המצב וייצר עוינות שאנחנו לא מעוניינים בה.

"לא נוח לי עם האמירות הקיצוניות שאני שומעת לפעמים גם בקהילות שלנו, כשמתארים את כל הערבים כמחבלים וכאויבים. לא משנה אם נועדנו לחיות זה לצד זה, או שהדבר נגזר עלינו; בכל מקרה, זו עובדה. אפשר לבחור לחיות כמסתגרים וכשונאים, אבל אני רוצה לגדל את הילדים שלי כאוהבי אדם. ברור שצריכים זהירות, מחשבה ושכל, אבל צריך גם אהבה ואמונה שטוב יכול לקרות, ושעלינו לקדם אותו".

לעבודה במתנ"ס בקלנסווה יש השפעה על תפיסת עולמה, היא מודה. "כשאתה בוחר בהיכרות מקרוב, אתה כבר לא יכול לדבר בסיסמאות. אתה מכיר אדם ועוד אדם, רואה פנים ועיניים, ומבין את המציאות המגוונת. אני מרגישה שהבחירה בחיים מורכבים מרחיבה את גבולות הנפש שלי, מפתחת אותי ועושה לי טוב. היא לא משנה את הזהות שלי, אלא דווקא מחדדת אותה. אני עדיין אשת ימין, והיום אני יותר ציונית וגאה בזהות הדתית־לאומית שלי".

לפני חודשים אחדים הוצע לחייקין לעבור לניהול מתנ"ס אחר, אך היא סירבה. "ביום שבו יגידו לי שנמצא מנהל למתנ"ס מתוך הקהילה שלהם, אני אכבד את זה מאוד. כרגע אני בוחרת להישאר כאן, למרות שזה עדיין מוגדר כמינוי זמני. התאהבתי באנשים, האתגר מרתק אותי, אני מרגישה שהמתנ"ס פה עושה טוב ותורם, ואני רוצה להיות חלק מהדבר הזה".