אחרי שבמשך שנים הוא נדחק לשולי החקלאות הארצישראלית, החרוב חוזר לאופנה

יום אחד מדבר השממה יתמלא שפע יערות עצי חרוב".
ההכרזה הזו נשמעת אומנם כמו חזון ציוני על הפרחת הנגב, אך למעשה היא נאמרה מפי ס"ו בירס, פקיד גינון במחוז סנטה־ברברה בקליפורניה, שהתראיין ב־1914 לכתבה בלוס־אנג'לס טיימס. בירס, כמו חקלאים אמריקנים נוספים, תלה בתרמילי החרוב הקטנים תקוות גדולות כמקור חלופי לסוכר. שלושים שנים אחר כך התברר שגזעו של העץ הזה אומנם איתן, אך פירותיו לא עמדו בציפיות כמוצר כלכלי. החרוב היה לבדיחה מקומית, והומוריסט מאותו העיתון כתב ב־1945: "מישהו רוצה קצת חרובים? יש לי יותר מדי".
זו לא הייתה הפעם הראשונה או האחרונה שהתרגשות רבה התעוררה סביב החרוב, והסתיימה במפח נפש. ולמרות זאת, גם היום יש מי שמאמין בפוטנציאל של העץ ירוק־העד. לפני כחודשיים פרסמה החברה לפיתוח הגליל כי לראשונה בתולדות ארץ ישראל, עצי החרוב יינטעו באופן מסחרי, נרחב ומתוכנן. חמישה קיבוצים כבר החלו בנטיעת 700 דונם חרובים, לפני שתפרוץ השמיטה. הסיפור המרתק של עצי החרוב החדשים קשור גם לתעשיית המזון הבריא ותחליפי הסוכר, ומעלה את שאלת השאלות: האם יזם ישראלי אופטימי יצליח היכן שכולם לפניו נכשלו?

בשעת צהריים חמה בחודש יולי העפלנו הארוסה ואני במכונית השחורה הקטנה בכביש העקלקל העולה מהכפר ראמה, ממזרח לכרמיאל. הנסיעה מירושלים זרמה, אך המזגן קרטע בכל פעם שהמנוע התאמץ בעליות. פנינו היו מועדות לעץ החרוב החשוב ביותר במסורת היהודית, אבל כשהגענו לכפר הדרוזי פקיעין נזקקנו קודם כול להתרעננות. עצרנו ליד "כיכר המעיין", ובטרם הספקנו להתלבט היכן לשבת פנה אלינו נביל, שמוכר במקום דבש חרובים. הוא אחז העתק מפלצתי בגודלו של שטר 100 שקלים ישן, והראה לנו שמהשטר נשקפים בית הכנסת היהודי העתיק של פקיעין, וכן דמות עץ החרוב העומד בפתח המערה שרבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו הסתתרו בה.
מה הסיפור עם דבש חרובים, שאלתי את נביל. מרגע שנכנסנו לכפר ספרתי חמישה שלטים על מכירת "דבש חרובים ללא סוכר". נביל בתשובה סיפר שיש מישהו בכפר שמייצר בעצמו את הנוזל המתוק, בשיטות מסורתיות. "לדבש החרובים יש תכונות יוצאות דופן", אמר לנו. "הוא בריא מאוד לטיפול באפטות בפה, ותאמין או לא – תימנים מראש־העין קונים ממני המון, כי הם טוענים שהדבש מועיל לכוח הגברא".
נביל והשלטים בכפר אומנם נוקטים במילה "דבש", אך זו אמורה לשמש בעברית המודרנית אך ורק לפרי עמלן של הדבורים. לתרכיז המופק מהפרי יהיה מדויק יותר לקרוא "סירופ" או "דִבשה". נביל נתן לנו לטעום מסירופ החרובים המקומי בכפית פלסטיק קטנה. הוא דמה במרקמו, בצבעו ובמתיקותו לסילאן תמרים, אך הייתה בו מרירות קלה, ונדפה ממנו ארומה ייחודית.

פקיד היערות הראשי של קק"ל, סוהיל זידאן: "החרוב יכול לשרוד בקרקע מלוחה, ולכן אפשר להיתקל בו ממש על שפת הים. בשנות החמישים חשבו שאפשר לשפר בעזרת חרובים את המזון לפרות בתעשיית החלב. נטעו קרוב ל־40 אלף דונם עצי חרוב באזור השפלה, אבל התוצאה הייתה הפוכה: תנובת החלב של הפרות ירדה"

מעלים גרה

בהמשך מסענו דרך הכפר למדנו על סגולות נוספות של החרובים. סבתא עפיפה, שמנהלת את החנות "סודות הטבע" ומייצרת מגוון מוצרי מרפא וטיפוח טבעיים, סיפרה לנו שהיא מכינה בכפות ידיה "תמצית חרובים קדושים" מפירות שליקטה סביב מערת רשב"י. "אנחנו בוחרים את החרובים בקפידה, ומרתיחים אותם שעות רבות כדי להפיק מהם את התרכיז. הדבש יעיל נגד פצעים בחניכיים, דלקות גרון, שיעול, קול צרוד, הרפס, קלקול קיבה ופטריות חלב בפה", סיפרה עפיפה.
הירידה למערת רשב"י מסומנת בשלט חום מאיר עיניים שניצב על הכביש החוצה את פקיעין. מרגע שהתחלנו לרדת במדרגות חסינו תחת צל עצי החרובים, שצינן מעט את להט הקיץ. "תראה את זה", הצביעה הארוסה בהתפעלות על גזע שפרץ מתוך הסלע ושלח זרועות ארוכות לכמה כיוונים.

נביל הציג לנו העתק מפלצתי בגודלו של שטר 100 שקלים ישן, שנשקף ממנו עץ חרוב. מה הסיפור עם דבש חרובים, שאלתי אותו. מרגע שנכנסנו לכפר ספרתי חמישה שלטים על מכירת "דבש חרובים ללא סוכר". נביל בתשובה סיפר שיש מישהו בכפר שמייצר בעצמו את הנוזל המתוק, בשיטות מסורתיות

מתחם המערה המסולע מוצל כולו תחת ענפי חרובים השזורים אלה באלה. פה ושם יש "חלונות" שמאפשרים גם להציץ דרומה, אל הגבעות והשלוחות מנגד. האם אלו אותם העצים שרבי שמעון בר יוחאי ובנו אכלו מפירותיהם בשעה שהסתתרו במערה? נראה שלא. עץ חרוב שמאריך ימים, חי כ־100 עד 150 שנים. אבל למקרה שאלו בכל זאת צאצאי צאצאיהם של החרובים ההם, טיפסתי על אחד הגזעים כדי לקטוף ולטעום.

"קטיף החרובים מתחיל באופן רשמי רק בסוף יולי או תחילת אוגוסט", הסביר לי כמה ימים קודם לכן פקיד היערות הראשי של קק"ל, סוהיל זידאן. "ההבשלה תלויה במיקום בארץ. בדרום זה מתחיל קצת קודם, בצפון מעט מאוחר יותר". ובאמת, רוב החרובים על העץ היו עדיין ירוקים ובתהליכי השחרה. למרות זאת, מצאתי כמה שנראו לי שמנמנים וכהים.
זידאן הוא יערן כבר 32 שנים, וכיום מנחה יערנים בפרוטוקול גידול עצים. הוא גם חוקר עצים, ומטפח את יערות הארץ מתוך מודעות סביבתית. כמה אנשי מקצוע סיפרו לי שהוא ה־מומחה לחרובים בארץ, אך זידאן עצמו מצטנע ומעדיף לדבר עובדות, בלי סופרלטיבים. "החרוב מתאים לקו הראשון מהים", הסביר לי בשיחת טלפון. "הוא יכול לשרוד בקרקע מלוחה, ולכן אפשר להיתקל בו ליד מכמורת ובקו החוף בארץ, וביוון גם ממש על שפת הים. זה עץ ירוק־עד, והיחיד במרחב המזרח התיכון שפורח דווקא בסתיו. למרות התכונות יוצאות הדופן שלו, לא ייחסו לו חשיבות מיוחדת ולא נעשו עליו הרבה מחקרים. בשנות החמישים חשבו שאפשר לשפר בעזרת חרובים את המזון לפרות בתעשיית החלב, ולשם כך נטעו קרוב ל־40 אלף דונם עצי חרוב באזור השפלה. התוצאה הייתה הפוכה: תנובת החלב של הפרות שאכלו חרובים ירדה. השימוש בפרי למאכל בהמות נפסק, אבל עד היום אנחנו בקק"ל נוטעים חרובים לצורכי ייעור".

ירדתי מהעץ ובידיי חרובים. התיישבנו על המדרגות ונגסתי בפרי. הטעם היה בדיוק כפי שזכרתי אותו: מעט מתיקות, ומרקם של קרקר לח שמשום מה משאיר את הפה יבש. לא הצלחתי לסיים אחד, והארוסה סירבה אפילו לטעום. אספתי בכף ידי את זרעי החרוב, הנקראים בעברית "גרה", וסיפרתי לה מה שלמדתי יום קודם לכן. בעבר השתמשו בגרה בתור יחידת משקל. היו מי שחשבו בטעות שכל זרע חרוב שווה במשקלו לרעהו, והיו ממזרים ששמרו שקיק זרעים כבדים יותר בכיס אחד וקלים יותר בכיס האחר, והשתמשו בהם לפי הצורך. ביוונית גרה נקראת "קראטיון", שמשמעו פרי החרוב, והמילה התגלגלה לערבית כ"קיראת", ומשם ללטינית ולאיטלקית. הגלגול הזה הוא המקור לשם של יחידת המדידה קראט, המשמשת לשקילת זהב ויהלומים עד עצם היום הזה.

גופו של עניין

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהארוסה ואני ישבנו ופטפטנו תחת החרובים. מאז פרוץ מגפת הקורונה, נהגנו לבלות מדי יום כמעט בשדרת אליהו ששון ברחביה, המוצלת לכל אורכה בחרובים תמירים.
עץ החרוב הוא דו־ביתי, כלומר "זכר ונקבה ברא אותם". הנקבות נותנות פרי, הזכרים לא. פריחת הזכר מפיקה פוליאמין מיוחד שנקרא "קדוורין", והוא שמדיף את הריח המוכר של פרחי החרוב. הקדוורין נמצא גם בגופות ומכאן שמו, שכן cadaver היא מילה לטינית ל"גופה". החרוב מנסה לחקות את ריח הגופה כדי למשוך אליו זבובים וחרקים נוספים שיאבקו אותו. קדוורין קיים גם בזרע האנושי, ומגן על הזירעונים בסביבה חומצית.

החרוב הוא אומנם עץ אהוב, אך פריו לא נחשב מעולם למעדן. אכילתו מסמלת לרוב עוני או מצוקה, והדבר מתבטא גם בפרשנויות לשמו. הנוצרים מכנים אותו "לחמו של הקדוש יוחנן", בגלל אגדה שלפיה יוחנן המטביל התקיים זמן רב על אכילת חרובים בלבד – בדומה לסיפור על רשב"י. השם הרשמי של החרוב בשפות רבות נובע מהמקור העברי שהתגלגל קודם לערבית (خروب) ומשם לצרפתית של ימי הביניים (carobe) ולאנגלית של היום (carob). יש מחלוקת בלשנית ארוכת שנים באשר לסיבת השם. "למה נקראו חרובים? שמחריבים את השיניים", הציע תנחום הירושלמי, מילונאי ופרשן מקרא מהמאה ה־13. סברה אחרת גורסת שצורת הפרי דומה לחרב; ויש נימוק נוסף, שלדעתי הלא מלומדת הוא המשכנע ביותר: השם נגזר מכך שהעץ יכול לשרוד בתנאי השקיה קשים ובאזורים "חרבים", שלא התברכו בטל ומטר רבים.

יכולתו של החרוב לשגשג גם בהיעדר מים היא שעומדת מאחורי המיזם החדש לגידול העץ בצפון. ב־2017 נכנס לתוקף תיקון מס' 27 לחוק המים, שהביא להכרעה במאבק על תעריפי המים. במשך שנים רבות חקלאים בצפון שאבו מים דרך תחנות הפקת מים בבעלות אגודות חקלאיות. הם אומנם שילמו היטל מים למדינה, אך בשורה התחתונה הוציאו על כל קוב הרבה פחות מאשר המגדלים בדרום ובבקעה. המים הזולים אפשרו להם למכור ברווח גידולים שדורשים השקיה מרובה. כל זה החל להתערער כאשר משרד האוצר גיבש רפורמה במחירי המים. חקלאי הדרום טענו שהמים הם משאב לאומי, וכי המחיר הנמוך שמשלמים בצפון – שליש מהתעריף בשאר הארץ – הוא עוול בן עשרות שנים וביטוי למדיניות מפא"יניקית. מנגד, חקלאי הצפון התריעו שהרפורמה אומנם תוזיל את המחיר למשקי הבית ולמגדלים בדרום ובבקעה, אך תנחית מכה קשה על החקלאות בצפון ואף תביא לחיסולה.

עפר ברנע, שנכנס לתפקיד מנכ"ל החברה החקלאית גליל עליון מעט לאחר שהתקבל התיקון לחוק, מצא את עצמו עם הגב לקיר. החוק החדש, שברנע מכנה "פופוליסטי", העלה את ההוצאות של חקלאי הצפון בכ־40 מיליון שקלים בשנה, והפך רבים מגידולי הירקות באזור ללא כדאיים. "חיפשנו גידולים שמסוגלים לצמוח בגליל העליון ובעמק החולה ולא דורשים הרבה מים, או שיכולים להצדיק מחירי מים גבוהים", סיפר לי ברנע. בחיפושיו פנה לחבר ישן מהשירות הצבאי, יזם המזון אהוד אלרואי.

אהוד אלרואי (למעלה) מקווה שטעם החרוב ימצא קהל חדש, אבל המודל שלו לא מתבסס על טעם וריח. "בתעשיית המזון טוחנים את זרעי החרוב כדי לייצר את המייצב E410, שמשמש במוצרי חלב. זה מייצב שלא מתאים לכל סוג אוכל, אבל כשהוא מתאים, קשה מאוד למצוא לו תחליף"

פגשתי את אלרואי בדירתו בנס־ציונה. הוא גבה קומה, מרכיב משקפיים בעלי מסגרת עדינה ולבוש חולצת פולו אפורה. את דרכו המקצועית הוא התחיל בתחום התקשורת, ולשוק המזון הוא הגיע בעקבות אחת המנהלות הקודמות שלו. לאחר שנים רבות כאיש שיווק בחברת ליקורד, המתמחה במסחור של ליקופן – חומר המצוי בעגבנייה ומשמש כתוסף תזונה טבעי – בחר אלרואי לנסות את מזלו כיזם עצמאי. התחנה הראשונה שלו הייתה חברת Fruitfull, ששיווקה תוספי תזונה לשיפור הפוריות, יחד עם אפליקציה לשיפור הזוגיות.

מיזם הפוריות לא נשא פרי, אבל אלרואי החליט להמשיך בדרך החתחתים של הייזום, ונרתם לאתגר שהציב בפניו ברנע. יחד הם בחנו כמה גידולים, ולבסוף בחרו בחרובים. "הם יכולים לשרוד בתנאי שטח קשים מאוד, וגם באזור שיורדים בו רק 150 מ"מ משקעים, ולכן אפשר למצוא אותם גם בצפון הנגב וגם בגליל", הסביר לי אלרואי. בעזרת שני שותפים עסקיים והשקעה עצמית הוא הקים את חברת "דרך החרוב", והציב שאיפה יומרנית: להפוך את החרוב לענף חקלאי רווחי.
כדי להצליח כיזם, אלרואי מוכרח להאמין בכל מאודו בסגולות המוצר. הוא אכן מדבר בשטף וברהיטות על היתרונות הרפואיים והקולינריים של החרוב. את המידע הוא מתבל בשלל סיפורי נוסטלגיה, כי לכל לאום יש תרבות־חרוב משלו.

הילד שדיבר אל חרובים

אלרואי הוא לא הראשון שיוצא בקמפיין להנדסת תודעה בנוגע לפרי השחור הדק. ג'ונתן קאופמן, סופר ועיתונאי קולינריה אמריקני, פרסם בניו־יורקר ב־2018 מאמר משעשע על תולדות השימוש בחרובים בארה"ב: "כיצד החרוב גרם לטראומה אצל דור שלם". בשיחה מסן־פרנסיסקו סיפר לי קאופמן למה התכוון כשדיבר על טראומה. "בשנות השבעים קמה בארה"ב 'תנועת המזון הטבעי'. ההורים שלי היו חלק מקואופרטיב אוכל: אכלנו לחם מלא, אורז מלא וטופו, כשאלה היו מאכלים שנמכרים בחוגי שוליים בלבד. בתנועה הטיפו להימנע מסוכר ומסוכריות, ובחנויות המזון הטבעי, שרק בהן היה מותר לנו לקנות, לא היה שוקולד אלא רק ממתקים – חלקם דוחים במיוחד – על בסיס חרוב. זה גרם לי ולרבים אחרים לפתח שנאה עזה כלפי החרוב, פשוט מפני שאיננו שוקולד".

התחלתי בטעימת לחם שנאפה עם דִבשת חרובים, מעין חלה מתוקה בעלת ארומה אגוזית. המשכתי עם עוגיות חרובים דקות ופריכות מקפריסין, ואחר כך טעמתי כמה מיני דבשת חרובים – מקפריסין, מלבנון ומצפון הארץ. אני כנראה לא נמנה עם המשוגעים לדבר. הסירופ טעים, אבל דבש, מייפל וסילאן מענגים את החך יותר

קאופמן הוא מחבר הספר "אוכל היפי", שבוחן כיצד אותם מאריכי־שיער ש"מתחברים לאדמה" שינו את צריכת המזון שלנו. במחקר לכתיבת הספר הוא ניסה להבין מי נתן את ההוראה להחליף את השוקולד בחרובים, וגילה שכבר באמצע המאה ה־19 הובאו לקליפורניה כ־8,000 עצי חרוב, כחלק מהחזון להפוך את המדינה למובילת החקלאות האמריקנית. "לא הצלחתי להבין בדיוק מדוע זה נכשל, אבל גיליתי שבשנות העשרים והשלושים תעשיית המזון הבריא האמינה שכל מה שיוצר ריאקציה חזקה או מעורר את גוף האדם – קפה, תה, בשר ושוקולד – אינו בריא. כך התחילו לשתות תה עשבים נטול קפאין, ולבסס את החרוב כתחליף לשוקולד. המיתוס על המזון המעורר שאינו בריא התפוגג בינתיים, אבל הרעיון שחרובים יכולים להחליף שוקולד שרד משום מה. חרובים היו גם זולים יותר, ובעיתונים משנות החמישים מצאתי תלונות על מכיני המילקשייק, שמערבבים בסתר חרובים במקום קקאו".

בימי ילדותו של קאופמן החרובים הפכו לטרנד של ממש. פורסמו כמה ספרי מתכונים שהתמקדו בחרובים, ויצרנית הגלידה מברוקלין "האגן דאז" השיקה גלידה בטעם חרוב, שנמכרה במשך כעשר שנים. לא כולם זוכרים את אכילת החרוב כטראומה: כותב תוכן שיווקי על קינוחים דיווח בבלוג שלו כי בירר אצל האגן דאז אם ישובו לייצר את הטעם האהוב עליו (לא, אין תכנון כזה). ברשת אפשר למצוא גם המלצות על מקומות שמציעים עדיין גלידת חרוב (בבוסטון) ומתכונים להכנת מטעמי חרובים.

בארץ יש קהל קטן אך נלהב של חובבי חרוב שמוכנים להישבע אמונים לפרי. כזו היא הדס להב, מנכ"לית עמותת סינדיאנת הגליל. "חרוב הוא סופר־פוד טעים מאוד", אומרת להב. "בכל בוקר אני מערבבת בלֶבֶּן סירופ חרובים במקום דבש. אם תערבב אותו בטחינה, תקבל חלווה טבעית בלי סוכר. זה מוצר אטרקטיבי, אבל הייצור שלו בעייתי".

סינדיאנת הגליל הוקמה כדי לפתח תעסוקה בקרב נשים ערביות ולעודד שיתוף פעולה יהודי־ערבי. המוצר העיקרי של העמותה הוא שמן זית לייצוא, אבל גם לסירופ החרובים יש מקום על המדף. להב הגיעה לפרי הזה במקרה, כשפגשה את מוחמד אבו־אל־עיג'ה מהכפר כאוכב. "הוא היה עושה הכול כמו פעם. מלקט את הפרי, משרה ל־24 שעות במים ואחר כך מרתיח על מדורה במשך למעלה מעשר שעות. זו עבודה קשה שדורשת המון סבלנות". אבו־אל־עיג'ה נפטר לפני כמה שנים, והיום העמותה קונה את הסירופ הנחשק מהכפר עזון ליד קלקיליה. "בסופר יש ממרחי חרובים מיובאים, אבל לדעתי הם מכילים סוכר, כי המחיר שלהם נמוך. המוצר האמיתי יקר יחסית, אבל מי שמבין ואוהב – וזה עניין של טעם – מוכן לשלם הרבה".

בחינת המייצב

בפינת האוכל של אלרואי נאלצתי לשפוט בעצמי. הוא הושיב אותי לשולחן, הכין לי דגימות חרובים מכל העולם, ובינתיים סיפר שהזנים הקפריסאיים מתוקים במיוחד, ואילו המוצרים הטורקיים טעימים פחות. התחלתי בטעימת לחם שנאפה עם דִבשת חרובים, והוא היה טעים באופן יוצא מן הכלל – מעין חלה מתוקה בעלת ארומה אגוזית. המשכנו עם עוגיות חרובים דקות ופריכות מקפריסין, ואחר כך טעמתי כמה מיני דבשת חרובים – מקפריסין, מלבנון ומצפון הארץ. אני כנראה לא נמנה עם המשוגעים לדבר, הכרעתי. הסירופ טעים וההתנסות מסקרנת, אבל דבש, מייפל וסילאן מענגים את החך יותר. היחיד שהרשים אותי במיוחד היה ממרח קפריסאי של טחינה עם חרובים, בעל טעם מעט חמצמץ ומרירות עדינה ונעימה.

"בשנות השבעים קמה בארה"ב 'תנועת המזון הטבעי'", כתב ג'ונתן קאופמן בניו־יורקר. "ההורים שלי היו חלק מקואופרטיב אוכל: אכלנו לחם מלא, אורז מלא וטופו. בחנויות המזון הטבעי, שרק בהן היה מותר לנו לקנות, לא היה שוקולד אלא רק ממתקים על בסיס חרוב. זה גרם לי ולרבים אחרים לפתח שנאה עזה כלפי החרוב, פשוט מפני שאיננו שוקולד"

המנה העיקרית בארוחת הטעימות הייתה מוצר "פוד־טק": פסטת חרובים ללא גלוטן, שפיתחו שלוש סטודנטיות ממכללת תל־חי. אלרואי דיבר עליה בהתלהבות: "לוקח הרבה זמן לפתח מוצר מזון, אבל הן עבדו על זה שלושה חודשים בלבד", סיפר. טעמתי. גם אם לפסטה היה טעם, הוא הוסתר תחת רוטב שום חזק במיוחד, והמרקם היה נימוח ומתפורר. ברנע הודה בפניי בשיחתנו שגם הוא לא נרגש במיוחד מטעם החרוב, אבל לדבריו זה לא פוגע בסיכויי ההצלחה של הגידול.
בסיבוב היזמות הקודם שלו, אלרואי נכשל במכירות; המחיר ששילם כדי לשכנע לקוחות חדשים להשתמש במוצר הפוריות היה גבוה מדי, ולא הצדיק את פעילות החברה. הפעם, הסביר לי, המשחק מכור. הוא סגר עסקה עם חברות אירופיות, שירכשו את התנובה במשך עשרים שנים בצמוד למחיר השוק. במקביל, "דרך החרוב" התחייבה לחקלאים בשטח לקנות את התוצרת.

אלרואי אומנם מקווה שטעם החרוב ימצא קהל חדש, אבל המודל של המיזם לא מתבסס על טעם וריח. "לחרוב יש כמה שימושים שרוב האנשים לא מכירים. בתעשיית המזון טוחנים את הזרעים שלו כדי לייצר את מייצב המזון E410, שמשמש במוצרי חלב כמו גלידות או תחליפי חלב לתינוקות. רוב הגלידות שאתה מכיר, לרבות בן אנד ג'ריס, מכילות E410. זה מייצב שלא מתאים לכל סוג אוכל, אבל כשהוא מתאים, קשה מאוד למצוא לו תחליף. שוק מוצרי החלב בסין צומח היום בקצב של כ־20 אחוזים בשנה, שזה המון, ויוצר ביקוש לאבקת החרובים לצורך ייצור המייצב. מחרובים מייצרים גם תוסף מזון שמחליף גלוטן, ומהפרי אפשר לזקק סוכרים שמועילים לחולי סוכרת. המטרה שלנו היא להשתמש בכל התנובה, גם בפרי וגם בזרעים".

לפי אתר החדשות Food Navigator, שמסקר את תעשיית המזון בצפון אמריקה, מחירי מייצב המזון שמופק מהחרוב עולים לאחרונה. כתבות מ־25 ומ־30 ביוני דיווחו על מחסור אדיר ב־E410, ומחירו המריא לשיא של 60 דולר לקילו. בכירים בתעשייה מספרים גם הם שקשה מאוד למצוא תחליף לתכונות הייחודיות של המייצב הזה, וכי הוא משמש גם בתעשיית הטקסטיל ואפילו לייצור נייר.

המנה העיקרית בארוחת הטעימות הייתה פסטת חרובים ללא גלוטן, שפיתחו שלוש סטודנטיות ממכללת תל־חי. טעמתי. גם אם לפסטה היה טעם, הוא הוסתר תחת רוטב שום חזק במיוחד, והמרקם היה נימוח ומתפורר

בעבר ספרד הובילה את שוק החרובים, אבל לאחרונה פורטוגל תפסה את מקומה ומרוקו לא מפגרת הרבה מאחור. הרוב המכריע של החרובים המשמשים לתעשייה עדיין גדלים פרא ונקטפים באופן ידני, והיזמים הישראלים מקווים להשיג יתרון יחסי בזכות החקלאות המתקדמת כאן. יחד עם זידאן, פקיד היערות של קק"ל, הם סקרו מאות עצי חרוב בישראל לפי שני קריטריונים: כמות הפרי ואיכות הטעם. עצים רגילים מניבים כ־50 קילו חרובים בשנה, אבל זידאן ואלרואי חיפשו מינים שנותנים לפחות 200 קילו, ובדקו במעבדה את התאמתם לתעשייה. מעצים אחרים הם טעמו את הפרי וסימנו את הטעימים ביותר. מתוך המגוון הרחב הזה נבחרו עשרה עצים המשמשים כ"אימהות" של כל השתילים שנִטעו ממש לאחרונה בעמק החולה.

 

בניגוד לסיפור המפורסם ממסכת תענית על חוני המעגל, לחרוב לא נדרשות שבעים שנים כדי לתת פרי, אלא כשלוש שנים בלבד. בתוך חמש שנים הוא כבר מניב תפוקה נאה, ולא הרבה אחר כך מגיע לתנובה כמעט מלאה. חקלאי הצפון מתכוונים לדשן את החרובים ולהשקותם היטב, ולכן ייתכן שהתהליך יהיה אפילו קצר יותר.

אלרואי אופטימי מאוד, כראוי ליזם. הוא חוזה שהצריכה העולמית של מוצרי חרוב תצמח בחמישה אחוזים בשנה, ומקווה לספק את הביקוש. ייתכן שהוא צודק באשר לשימוש באבקת הזרעים כמייצב, אבל האם גם שוק המוצרים הישירים של הפרי יגדל? האם מישהו יצליח לשכנע אותנו שהחרוב טעים? בשעה שאני כותב את השאלה הזו אני לועס דוגמית שלקחתי איתי ממערת רשב"י. את הנבואה שלי אנצור בליבי; עונת החרובים זה עתה החלה, ואני ממליץ לכם לצאת, ללקט, לטעום ולהחליט בעצמכם.