כשברל קוטלוביץ' נכנס בשערי ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הוא ביקש לאמץ לעצמו שם נוסף, משהו שיישמע אצילי. "ברנט־קוטלוביץ'", אמר כשנשאל לשם משפחתו. אבל הפקיד קצר הרוח קטע אותו באמצע ואמר: "זה מספיק, Mister Bannett". רשם מה שרשם, ועבר הלאה.
הנכד דוד בנעט (שום קשר לראש הממשלה) שומר עד היום על מבטא אמריקני עדין, זכר למסע המכונן של סבו. הוא קם לכבודנו מהפינה החביבה עליו בספה ועובר לשולחן, וכשבתו מבררת ליתר ביטחון אם אוזנו השמאלית היא החדה יותר, כדי שנשב בצד הנכון, דוד מושך בכתפיו בביטול: "שתי האוזניים באותו גיל". בעזרת השם, בתשרי הקרוב ימלאו לו ולאוזניו מאה שנים, אבל בני המשפחה מצפים ממנו ליותר: על קיר הסלון מתנוסס דיוקנו של סבא־רבא שלו, שהלך לעולמו בגיל 114. הם קוראים לזה דוגמה אישית.
גם בסוף העשור העשירי לחייו, דוד מסרב להיעזר במקל הליכה. עד לפני שנה נהג במכונית בעצמו, ואפשר היה גם לתפוס אותו מכסח את הדשא בחצרו או נשכב מתחת לוולוו האספנות שלו מתעסק בחוטי חשמל. כמי שהיה מהנדס האלקטרוניקה הראשון של "תדיר" (לימים תדיראן), המרצה הראשון לאלקטרוניקה באוניברסיטת בר־אילן ויועץ לתעשייה הביטחונית, לשב"כ ולמוסד – הוא היה הכתובת המתבקשת לכל ענייני החשמל בכפר־הרא"ה, ועל הדרך גם תיקוני נגרות. אם אתם שומרי תורה ומצוות שגרים בקומה חמישית ומעלה, ודאי תעריכו את ההמצאה הבאה של בנעט – מעלית השבת, אתגר שהציב בפניו הרב לוי יצחק הלפרין מהמכון המדעי־טכנולוגי, ושבנעט סירב לחתום עליו פטנט ("זה לכבוד שבת ועם ישראל"). גם מפסקי גרמא ודלתות מבודדות טומאה בבתי החולים הן פרי פתרונו היצירתי של בנעט. היום הוא מייעץ למכון המדעי־טכנולוגי ומכון צומת. רגע, יש עוד. "חבר שלי, זאב לב, הקים בירושלים מקום לימוד", הוא מספר. "הוא הלך לרבנים ושאל: 'אם לומדים תורה, מותר גם ללמוד מקצוע?'. הם ענו: 'בוודאיייי!'. הלך לאנשי מקצוע ושאל: 'אם לומדים מקצוע, אפשר גם להיות דתי?', והם אמרו: 'בטחחחח!'. אז הוא גייס אותי להקמת מכון לב".
דוד בנעט גדל בהארלם ("כשעוד הייתה שכונה יהודית"), במשפחה חילונית שעברה בהמשך לברוקלין. לדת התקרב במהלך לימודיו לקראת בר המצווה. אמו דחפה אותו ללימודי יהדות אחרי שעות בית הספר, ואביו? הוא לא התנגד; "הוא גדל עם אבא בונדיסט, מה אכפת לו?", אומר דוד.
את נעוריו בילה בתנועת "השומר הדתי", שם טענו שהוא "לא קורץ מחומר לעלייה". הוא עלה, הם נותרו בארה"ב. בתנועה הכיר את אסתר חנה מרגלית (מרגלית זה שם משפחה, למקרה שתהיתם, ואנחנו תהינו). מאז היו יחד עד פטירתה, לפני חודשים אחדים, אחרי 75 שנות נישואין.
כשהגיעה אל אנשי ההגנה שמועה על יהודי־אמריקני פיקח שמתמחה במכ"ם, הם החליטו לגייס אותו. דוד החל לרכוש מערכות עבור היישוב העברי, והדריך קבוצת צעירים ארצישראלים. כעבור זמן הודיעו לו שעליו לברוח מארה"ב: האף־בי־איי תפס ספינה עם חלקי מטוס חתומים על שמו
כבר בגיל 16 הספיק דוד לסיים תיכון, ומיד רכש תואר במתמטיקה, בפיזיקה ובהנדסת אלקטרוניקה. במלחמת העולם השנייה הדריך את בכירי הצבא האמריקני איך לתפעל את החידוש הטכנולוגי הגדול: המכ"ם. מישהו בצבא הבחין שהבחור המוכשר לא עובד בשבתות, והסיק את המסקנות המתבקשות. כשהגיעה אל אנשי ההגנה בארץ שמועה על יהודי פיקח שמתמחה במכשיר הגילוי המסווג, הם החליטו לגייס אותו לשורותיהם. דוד מצידו נרתם ברצון למשימה שהוטלה עליו – לרכוש מערכות מכ"ם עבור הכוח הצבאי של היישוב העברי, וכן ללמד קבוצת צעירים ארצישראלים את סודות המכשיר. בנעט הסתובב ברחבי ארה"ב עם דולרים בכיסים ומערכי שיעור ל"סטודנטים" הישראלים.
ואז הוכרז על הקמת המדינה. לדוד היה ברור שמקומו כאן בארץ, אבל בשל מומחיותו הנדירה, הדברים התחילו להסתבך. מישהו שם ממש לא רצה שיעזוב את אמריקה. "ביקשתי ויזה לעלייה לישראל, וענו לי שעד שאגיע האנגלים כבר לא יהיו שם, ושאחכה לממשלה החדשה", הוא אומר בחיוך שובב. "אז ביקשתי דרכון. אמרתי שאני רוצה לראות את סבתא שלי בבלגיה, ונתנו לי". בהמשך יצר עוד סבתות בצרפת ובישראל ועוד שתיים באמריקה, ליתר ביטחון. כל סבתא פיקטיבית שמשה לאישור מעבר אחר.
כשמשפחת בנעט הצעירה הייתה עסוקה במלאכת האריזה, הודיעו לדוד שעליו להזדרז ולברוח: אנשי האף־בי־איי תפסו ספינה עם חלקי מטוס חתום על שמו, ולא היה זמן לעיכובים. דוד טס לצרפת, ואסתר באה בעקבותיו עם הילדים – אז היו שניים, כאן בארץ נולדו עוד שלושה. בקיץ 1949 הם עלו ארצה והתיישבו עם גרעין "השומר הדתי" בכפר־דרום (בני־דרום של היום), קיבוץ שבמלחמת השחרור פונה מאזור עזה והוקם מחדש בצומת אשדוד. שם נפטרה בתם הבכורה, לאחר שחלתה בפוליו.
חיי הקיבוץ לא התאימו לגרעין האמריקני, וכעבור שנתיים התחילו החברים להתפזר. בנעט שימש באותם ימים כקצין המכ"ם הטכני הראשי של חיל האוויר, והמשפחה עברה לבסיס החיל ביפו. לכפר־הרא"ה הם הגיעו ב־1953 בגלל תקר. "הייתי צריך להרצות בבסיס חיל האוויר בחיפה, ובדרך גיליתי פנצ'ר באופנוע. הסתרתי את האופנוע בשדה תירס קרוב, ונסעתי עם הגלגל בטרמפים לנתניה כדי לתקן אותו. כשחזרתי גיליתי שמישהו החליט להשקות את השדה, והממטרה תקועה מתחת לאופנוע שלי. נכנסתי לבוץ והחלפתי את הגלגל. כשסיימתי היה כבר מאוחר מדי לנסוע לחיפה, וגם הייתי רטוב ומלוכלך. זכרתי שאחד החברים שלי הוא מורה בישיבה בכפר־הרא"ה, ונסעתי אליו.
"המקום היה יפה, הכול מלא בפרגים. אמרתי לעצמי: פה אנחנו צריכים לגור. הלכתי לקק"ל, ושם חשבו שאני רוצה להקים בסיס מכ"ם. כשהסברתי שאני רק רוצה לבנות בית, הם מיד אמרו: 'מה שאתה רוצה – תקבל'. אבל התברר שמה שאני רוצה, תפוס בשביל מישהו משלהם. נו, אנשי קק"ל. אמרתי להם: 'אתם אוספים כסף כדי לקלוט יהודים שיבנו את הארץ, ונותנים אותו לחברים שלכם? אני אסע לאמריקה ואפרסם בעיתונים לא לתרום לקק"ל. אומר את האמת, שאתם לא נותנים את הכסף לבניית הארץ, אלא דואגים לעצמכם". נדרשה עוד מלחמה קטנה לפני שהוקמה על השטח המדובר שכונת בית־חזון, שנועדה לעובדי הישיבה ולגרעין האנגלוסקסי שהגיע מכפר־דרום.
"המקום היה יפה, מלא בפרגים. אמרתי: פה אנחנו צריכים לגור. בקק"ל אמרו לי 'מה שאתה רוצה – תקבל', אבל התברר שמה שאני רוצה תפוס בשביל מישהו משלהם. אמרתי להם: 'אני אסע לאמריקה ואפרסם לא לתרום לקק"ל, כי אתם לא נותנים את הכסף לבניית הארץ, אלא דואגים לעצמכם"
סיור קצר בכפר־הרא"ה מעורר מיד את בלוטות הנוסטלגיה המגזרית. שלטים מעוצבים מפְנים לשמורות הטבע של הציונות הדתית: פה גר הרב ישראלי, תלמידו המובהק של הראי"ה; וכאן הרב נריה, אבי הכיפות הסרוגות; הנה בית המדרש המיתולוגי שממנו התפתחו הישיבות והאולפנות של בני עקיבא; וכאן, בבית משמאל? הרב אברהם צוקרמן ורעייתו רבקה – סבא וסבתא של ההוא עם המצלמה, שאחראי לתמונה בעמוד הסמוך. אנחנו בשכונת בית־חזון, הוא מדגיש. החקלאים זה לא פה, זה בכפר למטה. "אז תגיד שפה הסנובים", קובעת ההיא עם המקלדת. אז הוא אומר. מה הוא יתווכח איתה עכשיו?
דמותו של בנעט הפכה למיתולוגית בכפר־הרא"ה, הן בגלל כישוריו והן בשל אישיותו. כוכב מסיבות פורים אבל גם קורא בתורה דקדקן; מרצה על המסורה ועל נוסחי התפילה שזכה לכינוי "בן־עט", ותוקע בשופר כבר 82 שנה ברציפות. הוא היה הראשון שהתקין בביתו חלונות מתכת ("היו קוראים לבית שלנו 'אייזנע פענסטר' – חלונות הברזל ביידיש"), ושני חדרי שירותים. עד היום מוצבת באחד מהם אסלה ורודה ובאחר אסלה כחולה, הכול Made In USA. "כששאלו אותי למה יש לנו שניים, הייתי עונה בזעזוע: מה, אצלכם בבית יש שירותים אחד לנשים ולגברים?"
מטבע הדברים, הרבה מבני דורו כבר אינם. הילדים חוששים שאולי לא טוב שילך להלוויות של חברים, אבל הוא עונה בציניות: "מה עדיף, שהם יבואו להלוויה שלי?". אף אחד מילדיו, אגב, לא בחר להשתקע בכפר־הרא"ה, ובכל זאת אפשר לומר שהם הלכו בדרך אבות: כולם בעלי תואר בפיזיקה, וכולם פנו להקים יישובים חדשים ביהודה ושומרון.
עכשיו הוא קם ממקומו ועובר לכורסה הנודדת שלנו. בפינה ניצבת מכונית המשחק של בנו הגדול, צעצוע בן שבעים שנה. איך אתה רואה את המדינה, אנחנו שואלים. "לא מסתכל על המדינה", הוא עונה. נו, אנחנו מנסים לחלוב רגשות מהרציונליסט שלפנינו. "אני רוצה לחיות בארץ, זה הכול", הוא משיב קצרות. "אני אמריקני 300 שנה ויהודי כבר אלפי שנים, אז מה יותר חשוב?"
