האחד מתעב את ישראל והשני אוהבה: הכירו את צעירי יהדות אמריקה

שניהם יהודים־אמריקנים בני דור ה־Z. שניהם בעלי מודעות פוליטית גבוהה ודעות נחרצות באשר למדינה היהודית ולסכסוך הישראלי־פלסטיני. ושניהם הספיקו, למרות גילם הצעיר, לעבור מהפך אידיאולוגי ולנוע לקצוות מנוגדים בלי להתעכב יותר מדי בנקודת האמצע המאפיינת רוב את יהדות ארה"ב. אחד מהם הגיע למסקנה שצריך לתמוך במדינה היהודית ללא תנאי, האחר סבור שישראל היא החוליה המיותרת במשוואה המזרח־תיכונית.

את הפער העצום בין השניים אפשר להמחיש באמצעות התגובות שלהם לחרם של בן אנד ג'ריס על יהודה ושומרון. "כעת אערוך משתה", כתב האחד בציוץ משועשע, לצד צילום של חטיפים ישראליים. "וברצינות, היכנסו פעם לאולם הרצאות באוניברסיטה בזמן שמתקיימים דיונים על ה־BDS. לא תשמעו שם מדיניות, לא תשמעו שם ניתוחים על מה שקורה בשטח בישראל או בפלסטין. כן תוכלו לשמוע הכרזות רגשיות וצעקות. זהו. זה תיאטרון שמטרתו להרגיז את היהודים, ואנחנו נופלים למלכודת הזו בכל פעם, לעזאזל. העצה שלי לסטודנטים שמתעצבנים מהנוכחות של BDS בקמפוס שלהם: אספו קבוצה של יהודים, שימו עליכם מגיני דוד, כיפות ומשקפי שמש, הניפו דגלי ישראל, הפציצו את המקום במוזיקה של עומר אדם, וקיימו צעדה כאילו אתם הבעלים. ברגע שתתכופפו לרמה שלהם, הצלחתם להפוך את ישראל לאישו. אם מישהו עוצר לשאול אתכם מדוע אתם תומכים ברצח עם, שאלו אותו מדוע הוא שונא גורי כלבים, והמשיכו לצעוד".

בקצה הנגדי, המרואיין האחר הסביר לעוקביו שמה שמטריד באמת את ההנהגה הישראלית הוא ש"חברת בן אנד ג'ריס מייצגת את הליברליזם היהודי־אמריקני. זו חברה שהקימו שני יהודים בּוּמרים. פקידי הממשלה הישראלית מתחרפנים: הרי אם איבדת את בן כהן וג'רי גרינפילד, איבדת שורה ארוכה של יהודים אמריקנים". עוד כתב ש"אם ממשלת ישראל תחליט ללחוץ על 35 המדינות האמריקניות שיש בהן חוקים נגד BDS לקנוס את בן אנד ג'ריס וחברת יוניליוור, זה אולי יגרום לנסיגה בטווח הקצר, אבל זו תהיה דחיפה עצומה ל־BDS בטווח הארוך… מאבק של כמה ממשלים מקומיים נגד התנועה הזו, עשויה להעניק לה נראות. כפי שקורה לעיתים קרובות, סביר להניח שההסברה הישראלית, במכת אגרוף מגושמת, תגרום לתוצאה ההפוכה".

דגל קטן במעונות

המרכז הקהילתי היהודי־ספרדי על שם אדמונד ספרא במנהטן הוקף בטבעת אבטחה הדוקה. גברים מאפירי שיער ונשים בגיל העמידה נדחקו למעלית הקטנה שנשאה אותם אל האולם. האירוע שלשמו התכנסו: טקס פרדה של הקהילה היהודית־אמריקנית מנשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין, בתום כהונתו. בין הנוכחים, רובם ראשי ארגונים יהודיים ותיקים, הסתובב גם בחור אחד צעיר, נבוך קמעא, לראשו כיפה שחורה גדולה שניכר כי אינה שוכנת שם דרך קבע. למרות פער הגילים הבולט בינו לבין המכובדים שסביבו, גם את בלייק פלייטון בן ה־21 אפשר להגדיר כראש ארגון יהודי: לפני חודשים אחדים הוא הקים את "הקונגרס הציוני החדש" – תנועה פרו־ישראלית צעירה וחצופה, כזו ששאר המוזמנים לא היו יכולים לייסד. דווקא הוא, שעד לא מכבר הלך בתלם של היהודי־האמריקני הפרוגרסיבי הממוצע, עומד כעת בראש ארגון שתכליתו להחיות את הציונות בארה"ב, להנחיל אותה לצעירים היהודים, וגם לשמש בית לסטודנטים תומכי ישראל שחשים מושתקים ומותקפים.

בלייק פלייטון: "מי שמחובר לישראל נחשב לנאצי, או מקביל לתומכי 'עליונות לבנה'. ישראל מבחינתם היא מדינת אפרטהייד, מדינת טרור. כמו הרבה יהודים ליברלים בגילי, שכנעתי את עצמי ששטפו לי את המוח"

יממה לאחר מכן, בשעה שריבלין נועד עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, פגשתי את פלייטון בבית קפה בדרום מנהטן, באזור וול־סטריט. כעבור רגעים אחדים התברר לנו כי בשל תקנות הקורונה המקומיות אין לנו אפשרות לשבת בפנים לשיחה שקטה, ולכן צעדנו לסניף הסטארבקס המקומי. שם תפסנו לנו שולחן עגול וקטן. פלייטון הזמין בייגל עם גבינה ובשר לבן.

בקיץ הקרוב יסיים פלייטון את לימודי התואר הראשון שלו, שנה מוקדם מהמתוכנן. הוא מתגורר בברוקלין, בשכונת קראון־הייטס, המוכרת בעולם היהודי כמרכזה של חסידות חב"ד. ברחובות שם תפגשו חסידים רבים, ובמקרה של פלייטון, הומוסקסואל מוצהר וסטודנט באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, בחירת המגורים מפתיעה מעט. ובכל זאת, אין לו ספק שבכוונתו להישאר שם גם אחרי תום לימודיו.

הוא נולד וגדל במשפחה יהודית־רפורמית מפיניקס, אריזונה. פעם בשבוע היו הולכים לבית הכנסת, ולאחר מכן ממשיכים לבראנץ' עם חברים. או כמו שקוראים לזה בישראל, שחרית וקידוש של שבת. "בכל קיץ השתתפתי במחנה של ארגון 'בני ברית' באורגון, שם היה 'וייב' רפורמי מאוד", מספר פלייטון. "עשר שנים, פעמיים בשבוע אחרי שעות הלימודים בבית הספר הכללי, למדתי ב'היברו סקול'. אהבתי מאוד את המסגרת הזו, אבל לא עברתי קונפירמציה בסוף לימודיי", הוא מודה בבושת פנים. אני מגגל במהירות ומגלה שממש כמו אצל הקתולים, שמקיימים "טקס אשרור" לאמונה הנוצרית, גם בתנועה היהודית הרפורמית יש מנהג דומה – מעין טקס חניכה שכל צעיר או צעירה אמורים לעבור, בדרך כלל בסוף כיתה י' פחות או יותר, חוץ מטקס בר המצווה או במקומו.

בלייק פלייטון: "בהדרגה הבנתי שאני לא יכול להיות חבר בארגונים אנטי־ציוניים ואנטי־ישראליים. יש להם אג'נדה שמחלקת את העולם למדכאים ולמדוכאים, וישראל נמצאת בצד של הרעים. אני לא מסכים עם הקווים שהם משרטטים, בטח לא בנושא ישראל. אני מאמין למשל שאסור לאפשר לאיראן להחזיק בנשק גרעיני"

ב־2016 התנדב פלייטון במסע הבחירות של הילארי קלינטון לנשיאות. קודם לכן הוא עבד למען יריבה (היהודי) ברני סנדרס, המועמד השמאלי ביותר שהגיע להישגים ממשיים בעשורים האחרונים. הוא גם נעשה מעורב בשדולת השמאל היהודית ג'יי סטריט. קשה להאמין שזה הרקע הפוליטי של מי שמנפק היום עוד ועוד ציוצים ציוניים, שמרניים ופרו־ישראליים לעוקביו הרבים ברשתות החברתיות – ויש לו 15 אלף כאלה בטוויטר ו־18 אלף באינסטגרם.

"אין שם מקום ליהודים ציונים", הוא מספר על המחוזות הפרוגרסיביים שהסתובב בהם. "מבחינתם, מי שמחובר לישראל נחשב נאצי, או מקביל לתומכי 'עליונות לבנה'. ישראל מבחינתם היא מדינת אפרטהייד, מדינת טרור. כמו הרבה יהודים ליברלים בגילי, שכנעתי את עצמי ששטפו לי את המוח. כך הרי טוענים ארגונים כמו 'קול יהודי לשלום' (JVP) ו־IfNotNow. לקהילה היהודית יש זכות להגיד שישראל היא כוח רשע קוסמי, ואני הלכתי עם זה. תחקרתי את המשפחה שלי, שאלתי אותם 'למה לא סיפרתם לי על הכיבוש?', והם ענו: 'על מה אתה מדבר? הרי היית חשוף לכל מה שקורה בישראל'".

התפנית בעמדותיו החלה באוקטובר 2018, אחרי הטבח בבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסבורג. 11 מתפללים נרצחו בפיגוע הטרור. "לקחתי את זה קשה מבחינה אישית, הייתי ממש גמור. החלטתי לתלות דגל ישראל על הקיר בחדר שלי במעונות. כששאלתי את השותף שלי אם זה בסדר מבחינתו, הוא גלגל עיניים ואמר 'תדאג שזה יהיה דגל קטן'. תליתי את הדגל ולא יצאתי מהחדר במשך שבועיים מרוב דיכאון, גם לא ללימודים".

נקודת ציון נוספת במסעו אל הציונות הייתה צעדה של ארגון המקדם את זכויות הלהט"ב. "לא אפשרו לי ולכמה מחברותיי להניף שם דגל גאווה יהודי (דגל בצבעי הקשת עם מגן דוד במרכזו – צ"ק). המפגינים יצרו חומה אנושית ולא אפשרו לנו להתקדם. רק כשהגיעו צוותי תקשורת פתאום הניחו לנו לצעוד. זה עורר אותי".

לכך הצטרפה גם תקרית עגומה באוניברסיטה. בשנת 2019, אחת הסטודנטיות העלתה לסנאפצ'ט סרטון שנראים בו בני זוג שיכורים; הבחור שואל את הבחורה "מה אנחנו הולכים לעשות לישראל?", והיא משיבה "אנחנו הולכים לפוצץ את ישראל. תעזבו את המקום הזה, יהודים", בתוספת קללות גסות. כלי התקשורת האמריקניים פרסמו את הסרטון, שעורר תגובות קשות. "היה בלגן גדול בקמפוס והרבה גינו את הסרטון. אבל מי שהיה השותף שלי אז במעונות כתב באינסטגרם: 'למה אנחנו תומכים בקהילה הזו כשהם לא עשו דבר למען קבוצות אחרות?'", מצטט פלייטון בכעס. "זו טענה מעוותת ולא נכונה. היהודים הפרוגרסיבים הם החלוצים בתחומי הצדק החברתי והזכויות למיעוטים".

האסימון נפל סופית בעקבות ועידת ג'יי סטריט, שפלייטון השתתף בה באותה שנה. "התמה של האירוע הייתה 'לסיים את הכיבוש'. אמרתי לעצמי – כן, אני בהחלט אוהב את המסר הזה. אבל כששאלתי את שכניי לשולחנות העגולים איך אנחנו מסיימים את הכיבוש ומה קורה אחר כך – אף אחד לא היה יכול לענות לי. קיבלתי תגובות עוינות בסגנון 'מה אתה מנסה לעשות כאן?', והשבתי: להיות ליברלי ולנהל שיח".

בימים ההם קרא פלייטון את ספרה של העיתונאית היהודייה ברי וייס "כיצד להילחם באנטישמיות". "חשבתי לעצמי – זה בדיוק מה שאני חווה. הרי בכל מקום שהייתי בו כפעיל פרוגרסיבי, בין בקמפוס ובין בהפגנה למען העלאת שכר המינימום או בנושאי איכות הסביבה, תמיד ראיתי שמחברים לשם איכשהו את הציונות ואת ישראל".

את ייסוריו תיאר פלייטון במאמר שפורסם בניו־יורק טיימס, תחת הכותרת "בחזית האנטישמיות הפרוגרסיבית". "אני צעיר, גיי ויהודי שמאלני. ובכל זאת אני מכונה 'מקדם אפרטהייד' ו'רוצח תינוקות'", כתב במאמר שהפך עד מהרה לוויראלי. "באוניברסיטאות אמריקניות רבות, כולל זו שלי, ארגוני הסטודנטים מכנים את ישראל מעצמה אימפריאליסטית ומאחז של קולוניאליזם לבן… בלי להבין שיותר ממחצית מאוכלוסיית ישראל מורכבת מיהודים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה, ושהמדינה מתהדרת במיעוט ערבי של 20 אחוזים. המילה 'אפרטהייד' נזרקת במוסדות אלה ללא היסוס".

"קיבלתי תגובות מאלפי סטודנטים מארה"ב ומהעולם", מספר פלייטון. לאחרונה הוא גם התראיין לכתבה בסי־אן־אן על האנטישמיות הפרוגרסיבית באוניברסיטאות, ועל חששם של צעירים יהודים מהאווירה בקמפוסים. "הוזמנתי לדבר בעשרות בתי ספר, בתי כנסת ומרכזי JCC (מתנ"סים של הקהילות היהודיות – צ"ק). הפכתי לדמות שמייצגת 'מרכז', אף שבהתחלה לא חשבתי שאני כזה.

"בהדרגה הבנתי שאני לא יכול להיות חבר בארגונים אנטי־ציוניים ואנטי־ישראליים. יש להם אג'נדה שמחלקת את העולם למדכאים ולמדוכאים, וישראל נמצאת בצד של הרעים. אני לא מסכים עם הקווים שהם משרטטים, בטח לא בנושא ישראל. אני מאמין למשל שאסור לאפשר לאיראן להחזיק בנשק גרעיני. אני מגדיר את עצמי כלהט"ב גאה, ויחד עם  זאת חשוב לי להתנגד בפומבי לכך שייתנו הורמונים לצעירים בלי שהוריהם מודעים לכך. אני רוצה לקדם את חופש הביטוי, בלי שהדברים שאני אומר יגרמו למישהו להצית פחי אשפה במחאה".

אני מספר לו על הפגנת "קווירים למען פלסטין" שצפיתי בה, ועל האווירה האנטי־ישראלית הקשה ששררה שם. "זה טמטום ואני לא בקשר איתם", אומר פלייטון. "לא רק מחוסר רצון שלי, אלא גם כי אני פשוט לא יכול: אם אגיע למצעד שלהם, ייתכן שינהגו כלפיי באלימות. החזית האנטי־ישראלית היא קיצונית ומטופשת, כי אין לה שום בסיס של ידע והכרת המציאות. מתסכל לראות את זה".

מצווה גוררת מצווה

גם אם פלייטון לא יודה בכך, "הקונגרס הציוני החדש" שלו נועד להיות מעין תמונת ראי לתנועת IfNotNow האנטי־ישראלית. "אני וצעירים יהודים רבים אחרים ראינו את ההפגנות של BLM ("חיי שחורים נחשבים" – צ"ק), ראינו את הנוכחות שלהם ברשתות החברתיות, ראינו את החלקים האנטי־ציוניים של התנועה הזו פועלים – והחלטנו לתת מענה", הוא מספר. "ישבנו בבית, משועממים בגלל הסגרים, ואמרנו לעצמנו: גם אנחנו יודעים לקחת נתונים ומידע ולתת להם עיצוב גרפי. אז עשינו את זה, ופתאום שמנו לב שברשתות פועלים כל מיני ארגונים קטנים של סטודנטים יהודים, כמו Jews on Campus ואחרים. הבנו שהצעירים הציונים מפסידים במשחק הזה, כי ההסברה נשלטת בידי הקהילה הממוסדת והמבוגרת, שלא מכירה את הרשתות כמונו. הפדרציות היהודיות, הוועד היהודי־אמריקני ואחרים עושים עבודה חשובה, אבל לא במדיה החברתית. לא היה כאן ארגון ציוני, צעיר ומרדני. הרי הציונות קמה בעקבות תושייה של צעירים וצעירות שלמדו עברית בסתר, כמו דוד בן־גוריון שהפך לראש הממשלה הראשון".

חמישה חודשים אחרי השקתו מונה "הקונגרס הציוני החדש" 1,100 חברים פעילים. פלייטון שמח לקבל יהודים מכל הרקעים והזרמים: "תנאי הסף היחיד לחברות אצלנו הוא הכרה בחשיבות של רוב יהודי בישראל ושל מדינה יהודית ריבונית בין נהר הירדן לים התיכון. אנחנו לא אומרים איפה ישורטט הגבול, רק מדגישים – מדינה יהודית. זהו".

מלבד הנוכחות ברשתות החברתיות הם מקיימים שלל אירועים במרחב הפיזי – סדנאות ללימוד ציונות, ערבי סרטים והרצאות מפי חברי הוועד המייעץ של הארגון, ובהם העיתונאי השמרן ליאל ליבוביץ, הסופרת ברי וייס, החוקרת הישראלית עינת וילף ואחרים. "יש לנו תורמים נקודתיים ואנחנו שואפים להרחיב את המשאבים שלנו כדי שנוכל לגדול", מספר פלייטון. "אני ושותפי להקמת הארגון, אייזיק דה־קסטרו, רוצים להפוך את הקונגרס לעמותה לכל דבר, ולהתמסר אליו כעבודה במשרה מלאה". הם מקווים גם להקים סניפים ברחבי ארה"ב, כפי שעשתה תנועת IfNotNow, ואולי אף להתרחב לריכוזיים יהודיים בבריטניה ובאוסטרליה. ועוד חלום אחד: "אנחנו רוצים לקיים בתל־אביב, פעם בשנה, כנס לכל הפעילים שלנו", אומר פלייטון בעיניים בורקות.

אולי כדאי שתבקשו מימון מממשלת ישראל.
“היינו שמחים למימון כזה", הוא עונה בחיוך, "ובניגוד לארגונים יהודיים אחרים – אין לנו בעיה לקבל כסף מישראל".

האם הותקפת אי פעם בגלל הדברים שאתה כותב ואומר?
"בעולם המקוון אלה הם חיי. אני כבר לא קורא הודעות שנשלחות אליי בטוויטר, כי יש שם תגובות גזעניות נוראיות. בהתחלה לא ידעתי להתמודד עם זה, אבל בינתיים התרגלתי אפילו לאיומים על חיי. ברי וייס אמרה באחד הפאנלים משהו מעורר השראה: 'בכל פעם שאתה מקבל הודעות שכוללות ביטויים מגעילים וגזעניים, תחשוב מה עבר על נתן שרנסקי או חנה סנש. זו זכות להילחם למען העם היהודי ברשתות החברתיות, למרות הרפש שמגיע אלינו'. בעיניי זה חלק מלהיות אקטיביסט, אז אני לא מתלונן. אני כן קצת בלחץ מכך שאנשים מתחילים לזהות אותי ברכבת או בסנטרל פארק. עד עכשיו זה קרה רק באופן חיובי, אבל באותה מידה גם אנשים שלא אוהבים אותי עלולים לזהות אותי".

לאחרונה הוסיף פלייטון בראש דף האינסטגרם שלו גם את שמו העברי, "איתן ברוך", באותיות עבריות. לרשתות החברתיות הוא העלה גם תמונות שלו מניח תפילין, עם הכיתוב "מצווה גוררת מצווה". "אני לא יותר דתי כיום רק כי אין לי זמן לזה", הוא צוחק. "חשבתי לגור במנהטן כמו יתר בני גילי מהעולם החברתי שלי, אבל בסוף העדפתי את קראון־הייטס. אני מת על קהילת חב"ד, יש אצלם קבלה וחום. אני אוהב לקנות חלה ביום שישי, אוהב את זה שאני הולך ברחוב ופתאום מישהו צועק לי 'אתה יהודי?' ומציע לי להניח תפילין. גם כשאני מרגיש ממש רע, זה נותן הרגשה טובה. מישהו גם הציע להכין לי תיק לתפילין, ואני מקבל כעת את סט התפילין הראשון שלי. זו הרפתקה מרגשת וחדשה בשבילי, ואני לא סוגר את הדלת בפני האפשרות שיום אחד אהיה דתי אורתודוקסי. סבא וסבתא שלי מצד אמי היו אורתודוקסים. אמא שלי אומנם עזבה את העולם הזה, אבל היא כבר חושדת שמשהו קורה איתי".

התנחלויות מאבן ירושלמית

לא היה קל למצוא דובר רהוט שייצג את הצעירים היהודים שפנו לשמאל הקיצוני. רוב המרואיינים הפוטנציאליים לא הגיבו למיילים ולהודעות ששלחתי, או חשדו במניעים שלי. את תסכולי הפניתי לעיתונאי פיטר ביינרט, שרואיין לכתבה הראשונה בסדרה הזו: המלצת לי לדבר עם "הצעירים", אמרתי לו, אבל הפרוגרסיבים לא מוכנים לנהל שיח עם עיתונאי מהימין הישראלי. ביינרט נרתם למשימה, שלח מייל לכמה עמיתים, וכך לבסוף נוצר השידוך עם ג'ושוע לייפר – עורך בכיר במגזין הוותיק־אך־המחודש Jewish Currents, שגם ביינרט כותב בו.

לייפר (27), עיתונאי ופעיל חברתי, גדל בקהילה יהודית קונסרבטיבית שרוב המשפחות בה הן בכלל רפובליקניות ופרו־ישראליות. אפשר לומר שהוא בא מלב הממסד היהודי־אמריקני, לא מהשוליים ולא ממשפחה מתבוללת; ודווקא לכן, לדבריו, הוא מקדיש את עצמו לביקורת חסרת מעצורים כלפי ישראל. הוא מודה כי אינו בטוח שהדבר יגרום לשינוי כלשהו במדיניות הישראלית, ובעצם, הוא די בטוח שלביקורת שלו לא תהיה שום השפעה – אבל למען הסיכוי הזעיר שמשהו אכן ישתנה, לייפר מוכן לעשות הכול.

נפגשנו בלובי של מלון מודרני בשכונת אפר־וסט־סייד, בבית קפה כשר – משהו שכמעט לא קיים בסביבה הקרובה. "לכאן מגיעים כדי להיפגש עם תורמים אורתודוקסים", צוחק לייפר, בחור צנום עם עגיל באוזן.

עד לפני כחודש וחצי היה סגן עורך ב־Jewish Currents, אך בימים אלה הוא מוריד הילוך בעבודה כדי להתרכז בלימודיו באוניברסיטת ייל הנחשבת, במסלול ישיר לדוקטורט בעיתונות. רוב עמיתיו במגזין, הוא מספר, אינם דוברי עברית, ובוודאי אינם מכירים את דקויות החברה הישראלית. הוא עצמו למד בילדותו בבית הספר סולומון שכטר של התנועה הקונסרבטיבית, ושם קיבל בסיס מוצק של שליטה בשפה העברית. כיום היא קולחת מפיו בקלות. מצד אביו יש לו משפחה חרדית, ולכן הוא מכיר היטב גם את העולם האורתודוקסי־אמריקני.

"בימי מבצע עופרת יצוקה הייתי בן 14", מספר לייפר. "צפיתי בסי־אן־אן וחשבתי לעצמי: צריך להרוס את עזה ולהוציא את הפלסטינים מהאזור הזה. רציתי לראות ניצחון ישראלי מוחלט. בגיל 16 כבר זזתי שמאלה, כי היו לי הרבה שאלות בנושא של ישראל ופלסטין, והרגשתי שאין לי עם מי לדבר. משנה לשנה נעשיתי קיצוני ופרובוקטיבי יותר, ואפילו הועפתי מליל סדר משפחתי כי דיברתי על הכיבוש. זה היה משהו שלא עושים".

אחרי שסיים את לימודיו בתיכון למוזיקה ולאמנויות, הוא הגיע לישראל לשנת לימודים, והתלבט לאן להירשם. אחת האפשרויות שעמדו על הפרק הייתה מכינת עין פרת, "אבל לא רציתי לעבור את הקו הירוק".

אתה יכול להכיר את המקום גם בלי להסכים עם המתיישבים לגבי מעמדו העתידי.
“בשבילי זה היה קו אדום".

האידיאולוגיה הייתה מגובשת כבר אז?
“הייתי ליברלי ציוני, כמו שפיטר ביינרט היה עד לפני שנה", הוא צוחק. לבסוף בחר בישיבה החילונית של "בינ"ה" בתל־אביב. "בזמן הלימודים ביקרתי ביישובים שנמצאים בקונצנזוס הישראלי, אפרת ואריאל למשל, וגם ביישובים כמו איתמר, שם למדנו בבית המדרש של הישיבה. הייתי גם בתקוע ונפגשתי עם בני משפחתו של הרב פרומן".

מה הייתה החוויה שלך מהמפגש עם מתיישבי יו"ש?
"בעיניי יש אצלם אדישות כלפי העניין הפלסטיני", משיב לייפר אחרי כמה שניות של מחשבה. "הם משתמשים ב'מסע הסברה' קבוע – 'אני הולך לחנות בגוש עציון, וגם הפלסטיני קונה שם'. אבל מעבר לאמירה הזו, אין שום התייחסות לעובדה שיש כאן אנשים שצריכים לקבל זכויות שוות. השוויון הוא קונספט חיצוני מבחינתם; לנו כאמריקנים זה עיקרון בסיסי.

"גיליתי גם שככל שאתה נמצא יותר זמן בהתנחלויות, כך אתה מבין שהן לא יפונו, אלא יישארו שם לנצח. איתמר בנויה מאבן ירושלמית, היא לא הולכת לשום מקום. זה היה הפינאלה שהוציא אותי מהקונצנזוס היהודי־אמריקני. הרי גם איפא"ק וגם ג'יי סטריט תומכים בפתרון שתי המדינות, ואילו אני אומר: אין סיכוי שזה יקרה".

זה לא שלום, זו מתקפת סייבר

חמוש בתפיסת עולם הדוגלת במדינה דו־לאומית הפך לייפר לפעיל בארגון IfNotNow האנטי־ישראלי. היעד העיקרי לפעילותו הוא הממסד היהודי־אמריקני; אנשי IfNotNow דורשים מראשי הארגונים ואנשי החינוך להשתמש רק במפות ששטחי יהודה ושומרון אינם מוגדרים בהן כחלק מישראל. פעולותיהם נוטות לחצות את גבולות הלגיטימי: לייפר אף נעצר כשהשתתף בהפגנה מול משרדי ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים העיקריים בארצות הברית.

היכן אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים, עשרים שנה? אתה חלק מהקהילה היהודית הממוסדת, או מחוץ לה?
“אני בחוץ, כי אני מתעניין ביהדות יותר מאשר רוב היהודים הפרוגרסיבים, אז אני לא יכול להיות חלק מקהילה יהודית־אמריקנית מיינסטרימית".

למה לא קהילה רפורמית?
"ממש לא, שם התפילות הן באנגלית".

ג'ושוע לייפר: "המסורת היהודית שאכפת לי ממנה מתקיימת בתפוצות, והיא נגזרת מהתלמוד ומהפוסקים עד לכתביהם של פרויד ואחרים. אני מגדיר את עצמי אנטי־ציוני כי אני לא מוכן להתעלם מאלפיים שנה של יהדות שלא התקיימה בהן מדינה יהודית. אני לא מוכן שיסתכלו על מדינת ישראל כעל המסקנה הסופית של החיים היהודיים"

בחלק מבתי הכנסת הרפורמיים דווקא חוזרים לעברית. יפריע לך להתפלל בבית כנסת שדגל ישראל מתנוסס בו לצד דגל ארה"ב?
"בשבילי זו בעיה. אני אנטי־לאומיות. המסורת היהודית שאכפת לי ממנה מתקיימת בתפוצות, והיא נגזרת מהתלמוד ומהפוסקים עד לכתביהם של פרויד ואחרים. אני מגדיר את עצמי אנטי־ציוני כי אני לא מוכן להתעלם מאלפיים שנה של יהדות שבהן לא הייתה קיימת מדינה יהודית. אני לא מוכן שיסתכלו על מדינת ישראל כעל המסקנה הסופית של החיים היהודיים".

העם היהודי לא צריך מדינה? האם אנחנו בכלל עם?
“אנחנו עם", משיב לייפר בחיוך נבוך. "בבית הוריי היה הרבה יידישקייט, אבל לא גדלתי על הרגשה של 'כלל ישראל'. אז אנחנו עם, אבל להרבה עמים אין מדינת לאום".

חייהם של היהודים בארה"ב לא היו נוחים ובטוחים כל כך אם לא הייתה קיימת אי שם מדינה יהודית.
“הנוחות היהודית באמריקה של היום לא מבוססת על קיומה של ישראל, אלא על העובדה שהיהודים הם לבנים".

אבל הם הגיעו כמהגרים.
“מהגרים לבנים. הם הפליגו לארה"ב כארץ שאין בה אפליה מדינתית רשמית נגד יהודים. הם אימצו את אמריקה, האמינו בטוב שבה, והחוויה שלהם היא ההוכחה לכך. בשום מקום אחר הם לא היו מגיעים להישגים כאלה, ולכן הם גאים בארה"ב".

כפעיל שלום, האם תמכת בהסכמי אברהם?
"לא במיוחד".

למה?
"זו פשוט התכנסות של המדינות האוטוריטריות במזרח התיכון. ישראל לא נלחמה נגד המדינות האלה. ההסכמים איתן הם בעיקר הזדמנות לעסקאות סייבר־טק ולמכירה של תוכנות מעקב וריגול".

בשלב מסוים בשיחה אומר לייפר שהמצב בישראל "מאוד מדכא" עבורו. אני משיב לו שרבים יחושו עצב מכך שאחד מאחיהם, יהודי כמותם, מחזיק בתפיסת עולם האומרת שישראל הייתה צריכה לפנות את כל ההתנחלויות, ושכעת עליה להפוך למדינה שאיננה יהודית. "זה שונה", הוא חותך את דבריי. "יש לכם שליטה על מה שקורה שם".

האם הייתה לנו שליטה, אני שואל אותו, כשירו עלינו טילים, ומשפחות נאלצו להסתגר במשך ימים שלמים במקלטים? שלטנו במצב כשהשתוללו אצלנו פיגועים רצחניים שכוונו נגד נשים וילדים? גדלתי בשומרון, אני מספר ללייפר, ובכל פעם שעליתי לאוטובוס, הייתי חושש שיש בו מחבל מתאבד עם מטען נפץ. נתנו להם אדמה, את גוש קטיף, ומה קרה? חתמנו על הסכמי אוסלו, ומה קרה? במקום לזרוק עלינו אבנים, הפנו לעברנו כלי נשק מתקדמים יותר.

“יהודים־אמריקנים ישאלו אותך: אז תשמרו את המצב הזה לנצח?", אומר לייפר.

לי אישית אין פתרון לסכסוך, ונראה לי שזה נכון גם למיינסטרים בישראל.
"אז בעצם אתם אומרים: נתעלם ממה שקורה".

הרבה יגידו לך שהם מאמינים בפתרון שתי המדינות, אבל אי אפשר לסמוך על ההנהגה הפלסטינית.
“ההנהגה הבאה לא תהיה טובה יותר. לו אני ראש ממשלת ישראל, הייתי מקדם שני משאלי עם מקבילים, אצל הישראלים והפלסטינים, לראות איפה האנשים עומדים. כמו שסקוטלנד עשתה סביב נושא ההישארות באיחוד האירופי".

ספק אם אפשר לעשות משאל עם בשטחי הרשות הפלסטינית ולקבל תוצאה אמינה.
“זה לא משהו שיכול לקרות כעת", מודה לייפר, "אבל התשובה שלך לא תהיה מקובלת על רבים מהצעירים היהודים בארה"ב. הם לא מסוגלים להסכים לזה".

אם הם יכולים להביע עמדות כאלה לגבי המתרחש בישראל, אולי כדאי שגם אנחנו נחווה את דעתנו על מה שקורה בקהילות שלהם.
"אתם כבר עושים את זה. יצחק הרצוג כיו"ר הסוכנות היהודית אמר שההתבוללות היא 'שואה שקטה', וחברי כנסת מהמפלגות החרדיות מתבטאים אחת לכמה חודשים בצורה שלילית על יהודי ארה"ב ואומרים דברים נוראים. אתם חושבים שאנחנו לא עוקבים, אבל זה ממש לא נכון. הרי עיתון הארץ מתרגם הכול לאנגלית".

ג'ושוע לייפר: "בימי מבצע עופרת יצוקה צפיתי בסי־אן־אן וחשבתי: צריך להרוס את עזה ולהוציא את הפלסטינים מהאזור הזה. רציתי לראות ניצחון ישראלי מוחלט. בגיל 16 כבר זזתי שמאלה, נעשיתי קיצוני ופרובוקטיבי יותר, ואפילו הועפתי מליל סדר משפחתי כי דיברתי על הכיבוש"

יש צדק בדבריו של לייפר; הבעיה היא שהוא וחבריו שומעים בעיקר את הקולות הקיצוניים הנשמעים בישראל, ודרך הפילטר של עיתון הארץ. לרוב אלה ציטוטים נבחרים מתוך שיח עמוק יותר, שאין להם יכולת להיחשף אליו. זה נכון גם בכיוון ההפוך: לישראלים כמעט אין מקור מעמיק ועקבי לצרוך ממנו חדשות על יהדות ארה"ב, ובעברית. בסדר, אני אומר ללייפר, יש ביקורת משני הצדדים, ופעמים רבות היא נובעת מבורות ומחוסר הבנה. למה אנשים כמוך לא עולים ומשפיעים על השיח בישראל? מיליון יהודים־אמריקנים פרוגרסיבים יכולים לחולל שינוי במצב הפוליטי.

"פעמיים גרתי בישראל לתקופה של שנה (מלבד הלימודים בבינ"ה, לייפר שהה בארץ ככתב של האתר 972 – צ"ק), ואגיד לך למה לא עליתי: אני אוהב לחיות במדינה רב־תרבותית, שיש בה הרבה אנשים ששונים ממני בהרבה דרכים".

אז מה אתם רוצים מאיתנו? אצלנו הציבור שמרני יותר, ומכיוון שזו מדינה דמוקרטית, הרוב בוחר כיצד היא תתנהל.
"אני מאמין שבשנת 2050 השיח יהיה שונה, כי אז יהיו יותר יהודים בישראל מאשר בכל התפוצות. ראשי ממשלה כגון בן־גוריון ונתניהו רצו לבנות מדינה שתשנה את הטבע והאופי היהודי לנצח, ואני חושב שהחלק הזה במפעל שלהם יצליח בסוף. אבל כיום אנחנו במעין מצב ביניים, בין עם תפוצתי ובין עם לאומי. רוב היהודים שמקיימים 'חיי תפוצות' הם צאצאים של מי שהגיעו לארה"ב עד תחילת המאה הקודמת, ורובם סוציאליסטים ורחוקים מדת. אנחנו שונים מאוד מהיהודים המזרחים, למשל. אבל אני גם יודע שבסוף, האידיאולוגיה הזו שאתה מייצג תבלע אותנו".

מה לגבי נישואי התערובת? לא הם הסכנה עבורכם?
"אני לא חושב שזו בעיה לרוב היהודים בארה"ב. אני אישית לא אתחתן עם לא יהודייה, כמו שלא אחגוג את חג המולד ולא אסכים שיעמוד אצלי בבית עץ אשוח. אלה לא החיים שלי. אבל אצל רוב היהודים האמריקנים, היהדות היא עוד משהו שעושים, עוד אפיון בחיים שלך – ואפשר בהחלט להביא למשפחה מישהי לא יהודייה, ושהיא תלמד מהתרבות שלך. לי כאמור זה לא יקרה, אבל זו המציאות".

לייפר ופלייטון, משני קצוות, הם לא בהכרח מיקרוקוסמוס של הצעירים היהודים־אמריקנים; המציאות היא שאת רוב היהודים בני דורם ישראל והיהדות כלל לא מעניינים. הם מיקרוקוסמוס של פלח אוכלוסייה צר, אנשים שמחוברים לשורשיהם. אם בכל זאת מחפשים אופטימיות, אפשר למצוא אותה במה שסיפר לי פלייטון רגע לפני שנפרדנו. "דיברתי לאחרונה עם חסיד חב"ד בשכונה, והוא ציטט אימרה שהתחברתי אליה מאוד: 'אנחנו הדור האחרון לגלות, והראשון לגאולה'. אני אוהב את זה". 0

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il