"מה זאת אומרת לצייר כבשה? על מה? מה זה?"
דף נייר.
"אבל נוגעים בו והוא לא מגיב. הנה, אני מעביר את האצבע וכלום לא קורה. המורה, מה את רוצה? הולוגרמה של קדישמן? של הנסיך הקטן? איך אני אמור לצייר כבשה? איך מחזיקים בכלל את המקל הזה שנתת לי? אוף, המורה!"
שירה נאנחה בשקט. היא לא ציפתה לשום תגובה אחרת. הייתה לה ודאות צלולה שזו תהיה תוצאת ההוראה יוצאת הדופן שלה. אבל כן. זה בדיוק החלום הכמוס שלה. שהתלמידים אצלה בכיתה יחזיקו בכף היד טוש כזה, של פעם – לורד, מַצְבֵּעַ, כמו אלו שבהם אהבה כל כך לקשקש כשהייתה ילדה בעצמה – ויציירו. על דף. נייר.
היו לה אז, מזמן, מגוון של מצבעים. בכל הצבעים והצורות. דקים ועבים, יקרים ופשוטים. והיא הייתה בוראת איתם עולמות. מציירת נופים ובעלי חיים ואנשים. משרבטת להנאתה דמויות שישבו מולה באוטובוס בדרך לבית הספר. אוטובוס שעוד ישב בו נהג, שעמד בלי סוף בפקקים.
היא הייתה ממציאה מפלצות, וממלאת בהן את החוברות שהייתה אמורה ללמוד מהן אי אז באותו בית ספר. חוברות שעמודיהן היו מלאים באינספור תרגילי חשבון מייגעים, בשאלות הבנת הנקרא שחזרו על עצמן שוב ושוב. כמה שנאה את החוברות המשמימות ההן. שאי אפשר היה לנצח אותן, שלא הייתה בהן שום תחושת הישג. רק לצייר עליהן אהבה. לקשקש בשוליהן בעיפרון אכול קצה. ואז מהר למחוק, לפני שמישהו יראה את יצירי הדמיון שלה, ולנער את דבלולי המחק הלבן. איזו נוסטלגיה באמצע הבוקר. לצייר. ממש ככה, בידיים, על דפים. מנייר. במיוחד אהבה לצייר על דפים משומשים. דפים שבצד השני שלהם היו מודפסות הודעות מהבנק שהגיעו אל ההורים שלה. או בפנקסים קטנים שנשאה איתה תמיד, שעלו אז פרוטות.
כבר מזמן אין נייר. התקדמנו, אומרים כולם. לא כורתים עצים יותר. לא מזהמים את האוויר בארובות מפעלים פולטות עשן. הספרים והעיתונים יורדים היישר אל המשקפיים, אל מסכי הקירות. נקראים ונמחקים. מי צריך את כל הזבל שהתגלגל פעם בבית. אבל היא מתגעגעת כל כך לתנועה הזו של כלי כותב על דף. של צבע שנע, מוחזק ביד, על הנייר הלבן. כל כך חולמת לאתגר את ילדי הכיתה שלה, שיודעים כבר מהעריסה להפעיל מסכי מגע מותאמים. אבל לכתוב הם לא יודעים. ולא לצייר באמת. בטוש על דף, לא כמו בתוכנות האלו שמשלימות להם מיד כל רעיון.
אז היא חלמה. והבוקר גם ביצעה. שלפה מאי שם ערמת דפים נטושים, וגם טושים צבעוניים. אבל הם לא סובלים אתגרים. חכמים ומתוקים אחד־אחד, היא חלילה לא חושבת אחרת. אבל הבלתי מוכר מפחיד אותם. מותח להם את הקצה. אם הם לא ראו סרטון מקדים מדוקדק, הם לא יודעים מה צריך לעשות. ומיד הבהלה משתלטת עליהם. וגם הכעס. "בשביל מה בכלל צריך את זה?", הם צועקים.
סמל סטטוס נכון
בשביל מה צריך. כי צריך. כי זה לא עובד אחרת. עכשיו כבר כולם יודעים. כי היו שנות אופוריה שבהן מרבית ההורים לא היו צריכים לנסוע יותר למקומות העבודה. כי הם כתבו ויצרו וסחרו וקנו ומכרו ועשו הכול מפינת עבודה לא גדולה בבית. והם עשו את זה בשעתיים או שלוש או חמש ביום, וזהו.
הם לא בזבזו זמן במכוניות אוטונומיות צפופות, ולא מיהרו קצרי נשימה להוציא מהגן, והיו להם פתאום המון שעות פנאי. רבים מהם החליטו אז שגם בתי ספר לא צריך יותר. שאת כל הלמידה אפשר לעשות בלי להיאבק עם הדור הבא כדי שיקום בבוקר מוקדם, ויצא מהבית, ויתנקז עם כל בני גילו אל מוסדות הלימוד המרובעים, פיזית ומהותית, ויחזור משם שמח לעיתים רחוקות אך בעיקר מתוסכל ומשועמם ואדיש, ויודע תחמון ומרמה.
תחושת קור מזדחלת במורד הגב של שירה גם עכשיו, כשהיא נזכרת בדברים שכתבו עליהם אז. הם היו העבר. הישן. המעיק. מורים. מי צריך אותם בכלל. עתיקים ושחוקים שכמותם. בכל בוקר, כשהגיעה לכיתה, היו בה פחות ופחות נוכחים. תנועת ההישארות בבית התפתחה באופן ספונטני. היא הפכה לטרנד, ואז לסמל סטטוס של אנשים נכונים. מעין "מה, אתם עדיין שולחים את הילדים לבית ספר? אנחנו הוצאנו אותם כבר לפני חודשיים", בטון דידקטי ומתנשא. אין דומים הימים האלו, שבהם גם ההורים חופשיים לנפשם – הסבירו כולם – לימי הקיטורים על החופשים בעבר. אז היו צריכים ההורים להותיר בבית ילדים חופְשים ומשועממים, בזמן שהם מיהרו לעוד יום במשרד.
דווקא היום שבו קראו לה סוף־סוף למשרד המנהלת היה גדוש הקלה. את מכתב הפיטורין היא קיבלה בפנים חתומות ורציניות, אבל עם בטן שמערבולות שמחה קטנות הולכות ומציפות אותה. כמה טוב שזה הסתיים ונחתך. שגם היא חופשייה כבר. לפרנסה תדאג אחר כך, בינתיים לפחות הותרו הספקות. בית הספר נסגר.
חשבו שזה יגביר שוויון, היא מגחכת עכשיו לעצמה בשקט. כמו בחלום האוטופי של הרצל, שדיבר אי אז על ילדים באלטנוילנד החדשה־ישנה שמגיעים בתלבושת אחידה וכך לא מבדילים ביניהם. ממש. חשבו שהעובדה שהידע יהיה נגיש לכולם באותה מידה, תיתן לכולם נקודת פתיחה זהה. שכולם ישבו בבית מול אותם מסכים, באותה נחת נטולת לחצים חברתיים, וישכילו להנאתם. אז חשבו. הרי גם היום הם לבושים באופן רשמי בצורה זהה. אז מה. כאילו איש לא רואה מאיזה דגם הרחפן שמנחית להם ארוחת צהריים. או את איכות מדפסת התלת־ממד הזעירה שהם מאפסנים במגירה. המירוץ הזה אף פעם לא נגמר.
דווקא האמידים הם שנשברו ראשונים. הם, אלו ששמחו על הפנאי המשותף עם הילדים, וניצלו אותו למטרות נופש משפחתי מוגבר ותדיר יותר. אלו שמרוב התלהבות מזמן האיכות איבדו לגמרי כל קשר לסדר היום. שהפכו את ימות החול לתואמי חופש גדול ארוך ומתמשך. אלו שהילדים שלהם לא פגשו יותר את בני גילם. הם הראשונים שעמדו נבוכים ותהו אם החלום הזה על עולם ללא מסגרות באמת מגשים את עצמו. האם יש פה משפחה מלוכדת יותר שמבלה את ימיה יחד, או פקעת עצבים שהולכת ומסתבכת.
את האמת לא היה נעים בתחילה לומר בקול. נדרשו כותבי רשתות חברתיות מושחזי לשון שיוציאו את המרצע מהשק. שיאמרו בפירוש: זה בלתי נסבל. אחרי שנה אחת או שתיים, כולם – עשירים ועניים, חילונים ודתיים – הסכימו שצריכים כבר לחזור.
שום שמחה לאיד לא הייתה בה מול הקריסה. כי בעיניה היה פה מהלך עצוב של גאולה שכמעט הפציעה, ואז הוחמצה. היא הבינה לחלוטין את ההורים שהאמינו שבאמת אפשר לנהל חיי משפחה שמחים יחד. לעבוד וללמוד וללמד ולגדול ולחנך במסגרת הביתית, ולצאת נשכרים מכל הכיוונים.
אבל המציאות גרסה אחרת. זו לא העת. לא עדיין. האנושות צריכה עוד זמן הסתגלות, והיא מוכנה לשלם עליו. למבוגרים, יותר מלילדים, היה דחוף לצאת כבר מהבית וללכת לעבודה. לפחות פעמיים בשבוע או שלוש. לשבת עם עמיתים על כוס קפה דלוח שהרובוט המשרדי שוב הצליח להקדיח, ולקטר על היומיום.
הם רצו שמולם יעבדו בני אדם. יצור חי שנותן אמנם שירות יקר, איטי יותר והומוגני פחות, אבל לפחות הוא לא עוד איזה בוט. בבנייני המשרדים הנטושים שבו ונדלקו האורות. הקונספציה הקסומה של משפחה שמבלה את ימיה יחד התנפצה בקול רעש. ומשההורים שבו אל מקומות העבודה, שוב היה צורך במקום שבו ישהו הילדים לפחות כמה שעות ביום. ושיהיה שם מבוגר שישגיח עליהם. ושיהיו ילדים נוספים לשוחח איתם. וגם, אם כבר, שילמדו משהו בינתיים על העולם שסביב. בקיצור, היה צריך בית ספר. ואם כבר בית ספר, אז כזה עם מבנה ייעודי, וחצר ומורים ומסיבות סיום. ודי כבר עם כל השיעורים המקוונים.
ארגוני המורים היו מאושרים מתמיד. נחיצותם הוכחה מחדש.
עם זאת, הזיכרון לא היה קצר עד כדי כך. תסכולי העבר עדיין היו נוכחים. בית ספר לילדים – כן, אבל לא בכל מחיר. לא כמו שהיה אז. צריך לרענן, לשנות, להתאים. להותיר בילדים את תחושת החירות שנבטה בהם בחודשי הלימוד העצמי. את הסקרנות הטבעית שהתגלתה מחדש בימי החינוך הביתי.
כתבות קודמות בפרויקט דור תת"ח:
נחיה בסרט, גרסת 2048: כשהעולים מ-L.A יהפכו את הנגב להוליווד
מקדימים תרופה: סיור במרכז רפואי של ישראל תת"ח
מבט לשנת 2248: כשהפלסטינים התגיירו בהמוניהם
האטרקציה שתביא לארץ מיליוני ג'יהאדיסטים וצלבנים
תת"ח עכשיו: כך תיראה ישראל של 2048
לכתוב לבד אל"ף
את המהפכה במערכת החינוך שחלמו עליה פעם, היה צריך כבר לממש, ועכשיו. אז ניסו. באמת ניסו. מבנים חדשים הוקמו. גדולים ומוארים ומאווררים יותר, כמעט בלי חלוקה פנימית. בלי מסדרונות ארוכים ודלתות שנטרקות וציוד טכני שתמיד נתקע. עם פינות עבודה ושטחים פתוחים ועמדות אישיות ומרחב לנוע. והם היו צבועים בצבעים עליזים, ומצוידים בכיסאות נוחים. ונטולי ילקוטים וקצוות כריכים נטושים, ובלי שום מחברות או חוברות. באלו ממילא לא היה כבר צורך.
והכיתות בוטלו. כל אחד, כך לפחות גָרסה התוכנית הראשונית, ילמד לפי הרמה שמתאימה לו. לא לפי שכבת הגיל שלו. ימריא אל־על בלימוד הנושאים שקרובים אל ליבו, יחקור ויגלה וימצא ויפענח, וגם – יסתפק בבסיס בלבד במקצועות שהוא פחות מצליח להבין. והכול היה מוכוון מטרה יותר. ומעשי. ורגוע, ונעים. ומלא הבנה שפשוט אי אפשר אחרת. שמה שהיה לא יכול לחזור.
ורצו באמת. אבל תקציבים תמיד חסר, וכוח אדם צריך להכשיר, וארגוני עובדים זועקים שזה לא ייתכן, וגם ההורים רוצים ש – נו כבר. תפתחו.
אז האוטופיה לא הושלמה. היא קרתה בחלק מהמקומות, ובאחרים לא. לאט־לאט שוב התכנסו ילדי בית הספר למבנה של כיתות בסיס ומורה. וגם חומר לימודים מוכתב, כזה שוויכוח פוליטי מתנחשל לגבי תכניו מדי כמה שנים. וניסו, באמת ניסו, לעקוב אחר שוק העבודה המתפתח ולהתאים את החומר לצורכי העתיד. ובכל זאת נשרכו מאחור, כמו פעם. והילדים חזרו שוב לקטר בדרכם מדי בוקר אל המוסד הלא אהוב.
אבל אל העולם חזרה תחושת הסדר.
"אז המורה, מה צריך לעשות? לא הבנתי!", קרעה דרישה נוזפנית את חוט המחשבה של שירה. תראו, זה לא כל כך מסובך, באמת. מחזיקים את הקצה הזה ככה. שתי אצבעות זה מספיק כדי לאחוז. ואת שלוש האחרות תכופפו. נו, תנסו רגע. באיזו יד? אצל רובכם זה יהיה קל יותר בימין.
היא מנסה להדגים. היד שלה דווקא עוטפת עכשיו באופן מוכר ונעים את גליל הפלסטיק הדק. הנה, זו אמנם כיתה רגילה, אבל המורה מנסה כל כך לאתגר את התלמידים. להוציא מהם תחושת מסוגלות, לגרום להם להתמודד עם משימות לא מוכרות. והם מצידם קצרי רוח. ועכשיו תראו: אני נוגעת בדף, ויוצרת קו. כבשה. היא גיחכה על עצמה. איך הפלתי עליהם כבשה כך פתאום. אולי כדאי להתחיל בלכתוב את השם שלהם. אולי כדאי בכלל להתחיל בלצייר קו אחד. ואז זווית, ועיגול. נראה אם מי מהם יצליח לכתוב את האות אל"ף בכוחות עצמו.
"המורה, הצלחתי!"
שירה נשמה לרווחה.
"תראי, זה מצייר לי!". שלא במפתיע, הקולות האלו החלו להישמע מהצד הנשי של הכיתה. פחות קיבעון, היא חושבת לעצמה. זה תמיד היה ככה. איזה מזל שיש דברים שלא משתנים.
קו ראשון חצה את דף הנייר, ועוד אחד, ועוד. עכשיו תחליפו טוש. קחו צבע אחר, הורתה. או, הנה הניצוץ הזה בעיניים. כמה היא אוהבת לראות אותו. הרגע הזה שבו היא יודעת שהם הבינו. הרגע שבו הם מצליחים.
"מה קרה לזה? זה נקרע לי", זעקת בהלה מקצה החלל. ושירה מחייכת. לא קרה כלום. אמרתי לכם כבר כמה פעמים, אלו לא מסכים. לגמרי מותר לקרוע דפים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
