שפני סלע חיים לצד אריות מפוחלצים היטב: מוזיאון הטבע התנ"כי

תגידו, אילו בעלי חיים שייכים לנוף הארצישראלי? טיגריס? למור? קנגורו? שואל המדריך את חברי הקבוצה הצעירים, ומצביע על תמונותיהן של החיות על הקיר. לא! הם צווחים פה אחד, קללל. והגמל והכבשה שנזכרים בתנ"ך, הוא מקשה, הם שייכים לנוף הארץ? כן, הם צועקים לו בביטחון, והוא ממהר להסביר להם כמה הם טועים – הגמל והכבשה אמנם השתלבו יפה בנוף, אבל מקורם לא מכאן. עכשיו הוא שולף צב בעל פרצוף נרגן מתוך אקווריום. והצב הזה, הוא כן חלק מהנוף הארצישראלי? הפעם החברים כבר לוקחים את הזמן.

הצב החביב למראה, לוחשת לי ד"ר סיגלית הרץ כדי לא להפריע, עלה לישראל עם מישהו שרצה בצב מחמד. הוא נהנה ממנו כל עוד היה קטן ואז שחרר אותו בנחל מקומי בתחושה שהוא מעניק לו חיי חופש בטבע – לשחרר את וילי, רק בלי ההפי־אנד. הדבר האחרון שהטבע הישראלי זקוק לו הוא צב ממשפחת הנשכניים שנכנס למקור מים ומחסל את הפאונה – כלומר, את בעלי החיים האחרים באזור. אגב, לפני כמה ימים נקלעה ציפור לחדר שהאקווריום שוכן בו, והצוות חיפש אחריה בין חדרי המוזיאון עד שהתברר שהצב העניק לה מחסה בבטנו. האם כבודו, יחד עם שכנו הצב אדום האוזן (עוד מכה לפאונה המקומית) שייכים לנוף הארץ? כי מנקודת מבט צבית הם התאזרחו לא רע בכלל וקיבלו סל קליטה עמוס חלבונים. אז לא, מסביר להם המדריך, הצב הזה הוא מין פולש, כמו הדררות היפות שאתם רואים מדי יום מהחלון – וגם פה מעבר לגדר – והן ממש לא מהטבע הארצישראלי.

הדיון המעניין ממשיך להתנהל בלעדינו: סיגלית ואני עומדות במרחב אחר, ויש פיל ענק בחדר, לא כביטוי, באמת יש פיל ענק בחדר. אני תוהה בקול אם הפיל ראוי לעמוד בגאון במרכז מוזיאון הטבע התנ"כי, כשהוא אפילו לא מוזכר בו; ומצד שני, מי שרואה פיל צריך לברך "משנה הבריות", לא דבר של מה בכך. סיגלית מצביעה על העתק של הפסיפס מבית הכנסת בעזה מהמאה השישית, שמופיע בו פיל עם אוכף וג'ירף עוטה צעיף. "נראה כאילו הם הובאו כמנחה, נכון?", היא משערת. "היה סחר בבעלי חיים, ואנחנו יודעים שחירם מלך צור ייבא שנהבים, קופים ותוכיים – אגב, הסברה היא שהם טווסים שהסתובבו בגני המלכים כמו אבן חן. כך הגיעו לכאן כל מיני חיות שלא מאזורנו".

אתנחתא של שנייה, כי מישהו תוקע בשופר בחדר תצוגת השופרות, ואנחנו ממשיכות לסייר בין שפני סלע חיים ("הם נולדו סביב פסח, וכמחווה למצב הפוליטי קראנו להם יאיר, נפתלי וגדעון") ואריות פחות חיים אבל מפוחלצים היטב

ליד פוחלץ של ג'ירף דיברנו בהמשך על זיהויו עם הזֶמֶר המקראי, המוזכר בספר דברים לצד היחמור והאקו והדישון' ואם לבאס: מחקר חדש למדי של פרופ' זהר עמר ופרופ' גיא בר־עוז טוען שהזמר הוא בכלל עז הבר – הרבה פחות אקזוטי משקיווינו.

אז מה כן היה לנו פה? היפופוטם למשל, שמוזכר בשם "בהמות", והנה גולגולת גדולה שלו, לצד שלד שלם של דוב המערות, שהוא אמנם דוב אירופי, אבל אחיו הדוב החום הסורי חי כאן עד 1917 – אז ניצוד הפרט האחרון. "בסופו של דבר בעלי חיים ששייכים לנוף הארץ, ששייכים לתרבות שלנו, חיו כאן במשך אלפי שנים", אומרת סיגלית. "חלקם עדיין נמצאים כאן, וחלקם נכחדו מהאזור ומהעולם".

אתנחתא של שנייה, כי מישהו תוקע בשופר בחדר תצוגת השופרות, ואנחנו ממשיכות לסייר בין שפני סלע חיים ("הם נולדו סביב פסח, וכמחווה למצב הפוליטי קראנו להם יאיר, נפתלי וגדעון") ואריות פחות חיים – אבל מפוחלצים היטב, ויעלים שאם לא נשגיח עליהם בטבע יישארו במרחב שלנו רק כפוחלצים דוממים, וגם שלווים מתהלכים כאן "כדי שאנשים יבינו מהו השלו", ומזיפה ענקית של לווייתן מזיפות.

***

מדי פעם צד את עיניי שלט מאוד לא אופייני: מותר לגעת. כאן החזקתי רגל של צבי כדי להבין סוף־סוף מה המשמעות של שוסע שסע, ורגל של זברה שמפריסה פרסה, ואבו־נפחא שנפח את נשמתו מזמן וגם טגו ארגנטינאי, שאומנם לא ממש מככב במקרא, אבל מובן שאסור להחזיק במוזיאון חיות בר ארצישראליות. המוקד עם זאת ברור: התנ"ך. "בתקופה ההיא בני האדם היו קרובים מאוד לטבע", היא מסבירה. "כשהוזכרו תן או שועל כולם ידעו בדיוק על מה מדובר, כי הם חיו לצידם. עברו הרבה שנים וגלינו מהארץ והתרחקנו מהטבע, והקשר בין הטבע הישראלי, התנ"ך ובעלי החיים של היום קצת נקטע. הרבה פעמים הפרשנות העברית שינתה את המשמעות. אנחנו מנסים לחבר כאן את הקצוות".

הנה זיהוי שעורר בעיות: התנשמת. על שלט גדול מופיע פסוק המונה את השרצים המטמאים את הנוגע בנבלתם. לצד הלטאה והחומט והכוח, זוחלים שאנחנו מכירים, מופיעה התנשמת. מה לה ולהם? במקום אחר בספר היא מופיעה במקומה הראוי, ליד עופות דורסים כמו רָחָם. "מתברר שבמקורות שלנו יש תנשמת שהיא עוף דורס, שפועלת בלילות ומשמשת להדברה ביולוגית, ויש תנשמת שהיא הזיקית". כשזיקית חשה שמתקיפים אותה היא מגיבה בנשיפה – כדי לבדוק את זה אנחנו מבהילות אותה לרגע דרך הזכוכית, והנה היא מתזמנת נשיפה בדיוק בזמן ושולחת אליי מבט מאיים משהו. לכן היא מכונה כך, תנשמת.

סיגלית רצה בין הממצאים משל הייתה מורה־חיילת טרייה, אבל עברו כמה שנים מאז. היא בת 57, תושבת הר גילה, נשואה לאגרונום ואם לשניים. היא דוקטור לביולוגיה: "תמיד ידעתי שזה מה שאני אוהבת, לא העליתי בדעתי ללמוד שום דבר אחר". אלא שסיגלית התמחתה דווקא בבוטניקה, או אם לדייק "בקולטן של האור הכחול בצמחים, שגורם לתנועות של עלים. המאסטר שלי היה על תורמוסים וחלמיות, או חוביזה, והדוקטורט היה על שעועית שהעלים שלה עוקבים אחר השמש. יש איבר מיוחד בתחתית העלה שמאפשר לו לעקוב אחר השמש במהלך היום ולחכות לה לקראת הזריחה. אין לתאר כמה זה מנגנון מורכב ופלאי".

אז מה פתאום בעלי חיים?
"עולם הטבע מטריף אותי. גדלתי בחיפה והעברתי את ימיי בחוץ כמה שאפשר. קראתי ספרים של ג'רלד דארל, וחלמתי לחקור קופים באפריקה. את הביוטופ עשיתי על ציפורי שיר בוואדיות הכרמל. כשעבדתי על הדוקטורט שלי בגבעת רם, עבדתי לפרנסתי בתור מדריכה בגן החיות התנ"כי. לפעמים הייתי עומדת יום שלם ליד הפילים ומדריכה רק עליהם. אני מאמינה מאוד בהנגשת תכנים, בהסברה ובהדגמה. אין דבר שנוגע באנשים יותר מלראות את הטבע חי מולם. כך מתחברים לטבע ולצורך לשמור עליו. לכן אנחנו דואגים להנגיש למבקרים בצורה שמתאימה לכל אחד מהם".

חמש שנים עבדה בגן החיות, עד שיום אחד הציעו לה להיות מנהלת שיווק. מה לה ולשיווק? מה שלתנשמת ולשרצים, פחות או יותר. "חשבתי שהם השתגעו, אבל אהבתי את הגן ונשארתי שם 26 שנה", היא אומרת. "דבררתי את בעלי החיים וראיתי כמה גדול האתגר. צריך להעביר את המסר שגן החיות מתעסק המון בשמירת טבע, והוא לא רק מקום שלוקח חיות ושם אותן בכלוב להנאת הקהל. יש לנו גם פרויקטים מדהימים של השבה לטבע ושיתופי פעולה עם רשות הטבע והגנים".

לפני שנתיים החליטה לעשות שינוי, ועזבה את גן החיות לטובת הדרכות, הרצאות וניהול תוכניות בקרן ירושלים. כשנקראה לדגל במוזיאון הטבע התנ"כי, נענתה בחיוב. "המוזיאון הזה הוא שיגעון של איש אחד: הרב ד"ר נתן סליפקין, שהדריך משפחות חרדיות בגן החיות, ותמיד חלם להקים מין נאות קדומים של בעלי החיים", היא מספרת. "המוזיאון הזה עבר בזכותו ממקום צנוע בבית־שמש למבנה היפה והמכובד הזה כאן. כשהוא שמע שאני עוזבת הוא הזמין אותי לבוא, ואני מייעצת לו ועוזרת לו בשיווק ודוברות. אני כבר מחכה לראות מה הוא יביא מהנסיעה הבאה שלו לחו"ל".

את רוב השלל במוזיאון רכש סליפקין מעבר לים; בעלי החיים נקנו בישראל, כמו הנחשה שיינה למשל, פיתון בורמזי לבקן, שחבקה לאחרונה עם קאדלס בן זוגה 38 ביצים. בתאים אני פוגשת את הצאצאים, שמדגימים היטב את חוקי הגנטיקה של מנדל: חציים לבקנים, חציים בצבע של אבא. ליד החיפושיות שעמלות על טיפוס אני רואה הסבר מעניין ומקיף שכולל בתוכו לא פעם את הצירוף "הקדוש ברוך הוא".

מה לך, אישה חילונית למהדרין ולתכנים כאלה?
"כל אדם שמתעניין במקורות שלנו, אפילו כסוג של מסמך זואולוגי שמתאר את הטבע של הארץ, ימצא את עצמו כאן. לי לא מפריע אם קוראים לזה נפלאות הבריאה או המגוון של הטבע. הרעיון הוא שהמקורות היהודיים עמוסים בתיאורי טבע, ואנחנו נעזרים בהם כדי להראות את הגיוון האדיר ואת היופי, שחשוב לשמר כדי שגם הדורות הבאים יוכלו לקרוא בתנ"ך ולראות אותו חי לנגד עיניהם".

בחדר הפוחלצים הגדול אני מתחילה לספור את בעלי החיים שכבר לא איתנו. "חלק מהחיות שנזכרות בתנ"ך עדיין נמצאות פה, בגבעות הללו, וחלקם בסכנה ואנחנו חייבים לשמור עליהם. דָּלָק למשל, שאף אחד לא יודע מהו ואיך הוא נראה, עדיין מלווה אותנו בישראל המודרנית, וחייבים לחשוב איך הוא נשאר בטבע, איך לשמר את בתי הגידול שלו ואת ההמשכיות מתקופת התנ"ך. ביום שישי נסעתי לחורבת בית לוֹיָה, ופתאום הציצו מהסבך שועלים וצבאים. איזה אושר זה לראות חיות בר. אנחנו צריכים לעשות הכול כדי שזה יישאר, וזה מתחיל מהחיבור לזה כאן".