ברית דמים: הזוג האמריקני שפועל נגד מימון טרור פלסטיני

ימים ספורים לאחר רצח בנו טיילור בפיגוע דקירה בטיילת ביפו, קיבל סטיוארט פורס מייל מפתיע. השולח היה סנדר גרבר, איש פיננסים יהודי מניו־יורק. "היינו בעיצומו של האבל, מנסים עדיין להתגבר על רעידת האדמה שפקדה אותנו", מספר פורס. "היו לנו כל מיני עניינים טכניים לעסוק בהם – כמו איסוף חפציו של טיילור מהדירה שלו, דברים שאף הורה לא אמור להתמודד איתם. ואז חזרנו הביתה וקיבלנו מייל ובו קובץ טקסט וסרטון וידאו. הקובץ הכיל תרגום לאנגלית של חוק האסירים הפלסטינים, שבין השאר מסדיר את תשלומי הפיצויים שהרשות הפלסטינית מעבירה לפעילי טרור. הם ממש ציינו שם את התעריף לכל פעולה שבוצעה, וככל שהפשע נורא יותר – כך התגמול גדול יותר".

אבל זו הייתה רק ההקדמה. "כשהפעלנו את הסרטון, ראינו איך הפלסטינים חוגגים את מותו של בני, באותו ערב שבו נרצח", מספר האב השכול.

איך הרגשתם?
"היינו מזועזעים. ממש המומים לגלות שאנשים מוסתים לפעילות טרור על ידי תמריץ כספי. גרבר סיפר לי שמשפחת המחבל מקבלת תשלום חודשי של 3,000 דולר על כך שרצח אדם, ועוד אזרח אמריקני. כשהחברים שלי שמעו על כך, הם לא היו מסוגלים להאמין שמישהו משלם משכורת על מעשה כזה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלנו בתופעה של גוף פורמלי שמחלק כספים כפרס על טרור. סנדר הסביר לי שאולי קיימת דרך להעביר בקונגרס חוק שיעצור את הדולרים שעוברים מארה"ב לתמיכה בטרוריסטים. ברגע ששמעתי על זה, אמרתי לו – אני ורובי מתנדבים. מה שאתם צריכים, אנחנו לרשותכם".

כך הפך פורס האב לפנים שליוו את הקמפיין לקידום החוק. הוא הסתובב ברחבי ארה"ב, נאם בפני קבוצות אינטרס, נפגש עם השגריר הישראלי רון דרמר והצטרף ללובי שקידם את החוק, ובראשו סנדר גרבר, הסנטור הרפובליקני של דרום־קרוליינה לינדזי גרהאם, וחבר הקונגרס דאג למבורן מקולורדו. הצטרפותו לקמפיין הייתה כה משמעותית, עד שהחוק נקרא על שם בנו – חוק טיילור פורס.

המאמצים נשאו פרי. לפני כחודש חתם הנשיא דונלד טראמפ על חוק התקציב שאושר בקונגרס, ואליו הוצמד גם החוק החדש, הקובע כי כל סכום שתעביר הרשות הפלסטינית לצורך תמיכה בטרור, יקוזז מתוך כספי הסיוע שארה"ב מעבירה אליה. על פי הנתונים שנחשפו, הרשות מוציאה בכל שנה כ־355 מיליון דולר עבור מימון ישיר של טרור – כשבעה אחוזים מכלל התקציב שלה.

"החוק זכה לתמיכה דו־מפלגתית גורפת בשני בתי הקונגרס", אומר סטיוארט פורס. "זה מוכיח שהנושא נמצא מעבר לכל דיון פוליטי, ואני אסיר תודה על כך. אמנם ייחלנו לחקיקה שתעמוד בפני עצמה, אבל הבנו שההכללה בחוק התקציב האמריקני תביא לכך שהחוק החדש ייחתם מהר יותר. אנחנו מרגישים שהמסר החשוב ביותר נותר חזק וברור: הטרור לא צריך להיות מתגמל בכל צורה שהיא".

הפלסטינים חגגו. זירת הפיגוע ביפו. צילום: יוסי זליגר

נשמנו לרווחה מוקדם מדי

את סטיוארט ורובי, הוריו של טיילור, אני פוגשת בוושינגטון הקרירה בעיצומה של ועידת איפא"ק השנתית. בעוד באולם הגדול ורחב הידיים מוצבת סוללת מצלמות המתעדת כל נאום וכל קריצה, בגבעת הקפיטול מתקיים כנס מתוקשר הרבה פחות, אך חשוב לא פחות. האירוע, שאורגן על ידי הארגונים "שורת הדין" ו"אמת", פותח קמפיין ציבורי ומשפטי שמופנה כלפי הרשתות החברתיות וענקיות האינטרנט, ובראשן פייסבוק, טוויטר וגוגל. המטרה היא לגרום להן לקחת אחריות על ניצול הפלטפורמה שהן מציעות לצורך הפצה ועידוד של פעילויות טרור.

בזמן קיום הריאיון, החוק על שם בנם של בני הזוג פורס עוד לא אושר באופן סופי. הם עשו את כל הדרך מהעיירה צ'רלסטון שבדרום־קרוליינה ועד לבירת ארה"ב כשהם מלאי תקווה. שניהם גמלאים של חיל האוויר, נוצרים מהזרם האנגליקני. בנם טיילור נולד ביוני 87', אח צעיר לכריסטין. כבן למשפחה בעלת היסטוריה של שירות צבאי – מלבד ההורים, גם אחד הסבים לבש מדים ואף השתתף במלחמת קוריאה – החליט טיילור להמשיך את המסורת. הוא למד בתיכון הצבאי של ניו־מקסיקו, סיים בהצטיינות, ומשם המשיך לווסט פוינט, האקדמיה הצבאית היוקרתית. בהמשך שירת כקצין ארטילריה, נלחם באפגניסטן ובעיראק, ושב בשלום. לאחר מכן פנה ללימודי תואר שני באוניברסיטת ואנדרבילט שבנאשוויל טנסי. לישראל הוא הגיע במסגרת משלחת מטעם האוניברסיטה כדי ללמוד על ארץ היזמות והסטארט־אפ, שבה השתוללה באותה עת אינתיפאדת הסכינים. ב־8 במארס 2016 יצא לטייל בנמל יפו, ושם נדקר על ידי מחבל מקלקיליה.

"הייתי בשיעור גולף", נזכר סטיוארט. "פתאום אני מקבל לסלולרי שיחה מהאוניברסיטה שבה טיילור למד. על הקו נמצאת הכומר גרטשן פרסון, והיא אומרת לי כך: 'אני במשרד עם ראש המחלקה, ואתה על רמקול. היה פיגוע טרור בישראל. 11 אנשים נדקרו, והבן שלך ביניהם. הוא הועבר לבית החולים באמבולנס, ואני מצטערת, אבל הוא לא החזיק מעמד'. שאלתי למה כוונתה במילים 'לא החזיק מעמד', והיא ענתה שהוא נפטר בדרכו לבית החולים.

"כששאלתי אם התקשרה כבר לאשתי, היא אמרה שלא. ביקשתי ממנה שלא תתקשר. הגעתי הביתה וסיפרתי לרובי שבננו נרצח. שנינו היינו שבורים. הבנו שאנחנו חייבים לדבר עם כריסטין, שחיה באותה תקופה בניו־יורק. ידענו שאירוע בסדר גודל כזה יגיע בתוך זמן קצר לחדשות, ולא רצינו שהבת שלנו תשמע בטלוויזיה על מה שקרה לאחיה. יצרנו קשר עם החברים שלה וביקשנו שיהיו איתה בזמן שהיא מקבלת את הבשורה. כשהם הגיעו אליה סיפרנו לה, וגם היא נשברה. עוד באותו ערב נסעה הביתה".

בלי יותר מדי הכנה מראש, הפכו זוג נוצרים מדרום ארה"ב לחלק ממשפחת השכול הישראלית. "אני מוכרח לומר שהיחס שקיבלתי מישראל היה ללא רבב. הם הסדירו את הליך הקבורה. הייתה המון ניירת, והשגרירות והקונסוליה טיפלו בכל מה שצריך, קיימו טקס ושלחו אותו בחזרה. אנחנו קיימנו שני טקסי פרידה – אחד עם החברים שגדלו איתו וחבריו לשירות הצבאי, ואחד מטעם האוניברסיטה שבה למד. הקונסול הישראלי בטקסס הגיע לטקס הראשון והביא לנו מכתב אישי מראש הממשלה נתניהו".

לשיחה מצטרפת האם רובי. רעד עובר בה כשהיא מדברת על בנה. "בחיים הקצרים שהיו לו, טיילור הספיק הרבה. הוא היה חובב מושבע של סקי והגיע לרמה מקצועית גבוהה. הוא גם היה נגן גיטרה מצוין. לא משנה במה בחר להתנסות, הוא תמיד שאף להגיע לרמות הכי גבוהות.

"הייתה לו גם יכולת לא לשפוט אנשים לפי החיצוניות שלהם. עוד כשלמד ביסודי, אני זוכרת מקרה של ילד שהועף מבית הספר בגלל שהגיע עם תספורת 'מוהוק' בצבעי הקשת. אמרתי לטיילור שאני לא מבינה מי נותן לילד להופיע כך לבית הספר, והוא ענה לי: 'אנחנו לא כאן כדי לשפוט'. קיבלתי ממנו שיעור גדול לחיים".

חששתם כששמעתם שהוא נוסע לישראל?
"לא", אומר סטיוארט, "כשהוא נסע היינו די רגועים. יש לנו חברים שטיילו הרבה בישראל ונהנו. הם אמרו שזו תהיה חוויה טובה ומעשירה בשבילו. בזמן השירות שלו בעיראק ובאפגניסטן חששנו הרבה יותר. אפילו פרשנו לגמלאות, כי רצינו להישאר בבית ולהיות זמינים. היינו מאוד מתוחים לאורך כל תקופת השירות של טיילור, ונשמנו לרווחה כשהיא הסתיימה. אמרנו לעצמנו – עכשיו הכול בסדר, הוא יוכל סוף־סוף ליהנות מהחיים".

לדבריו ההורים, טיילור היה פטריוט אמריקני. "אף שלא תמיד הסכים עם מדיניות הממשלה, ואפילו ביקר אותה, זה מעולם לא השפיע על התפקוד שלו. הוא היה קצין שפיקד על חיילים אחרים, קיבל אחריות על כלי לחימה גדולים מאוד, ותמיד היה ישר ומוכוון משימה. הוא הרגיש שזו השליחות שלו. עוד בזמן הלימודים בווסט פוינט, היו לו חברים משם שנשלחו לשירות מעבר לים ונהרגו. טיילור היה מדוכא, זה מאוד השפיע עליו. אבל גם אז הוא אמר – זה מה שהתחייבנו אליו, וזה מה שנעשה".

היחס מישראל היה ללא רבב. הטקס שנערך בנתב"ג לפני העברת הארון לארה"ב. צילום: יוסי זליגר

השופט שלא מכיר את פייסבוק

עד כה לא ביקרו בני הזוג בישראל, אך בשנתיים שחלפו מאז הרצח הם מקבלים לא מעט הזמנות. "יותר מפעם אחת פנו אלינו וביקשו שנבוא. הרבה אנשים פרטיים מתקשרים, וכך גם כל מיני קבוצות, ארגונים וגורמים ממשלתיים. יש לנו בהחלט מחשבות על כך, אבל החלטנו שרק כאשר אנחנו ובתנו נהיה מוכנים נפשית, ניסע לישראל. הפוקוס שלנו עכשיו הוא קודם כול על כינון החוק. כשזה יקרה, אולי נהיה פנויים לתכנן הלאה".

העובדה שבנכם נרצח בפיגוע גרמה לכם לנקוט עמדה לגבי הסכסוך במזרח התיכון?
רובי: "אנחנו מאוד משתדלים לשמור את הפוליטיקה מחוץ לעניינים. החוק הוא מה שמעניין אותנו".

סטיוארט: "תמיד היינו פרו־ישראלים, גם לפני שזה קרה. ידעתי שישראל רק רוצה להגן על עצמה, ושמתי לב שאתה אף פעם לא שומע על טרוריסטים ישראלים, רק על טרוריסטים פלסטינים. אנחנו לא יהודים, אבל אני מרגיש חלק מהעם הזה. הגורל המשותף שלנו קושר אותי אליו. אני לא צריך להיות יהודי כדי להזדהות. התמיכה שקיבלנו מישראל הייתה מוחלטת, וחיזקה אותנו בשעות הקשות".

תמיד היו פרו-ישראלים. רובי וסטיוארט פורס. צילום: רחלי מלק בודה

איך מגיבים בסביבה שלכם למה שקרה לטיילור?
"יש לנו זוג חברים שהבת שלהם מאוד ליברלית, ויש לה חבר פלסטיני. הם רצו להפגיש בינינו לקפה כדי שהוא יוכל לנסות להסביר את הצד שלו. לא היינו מעוניינים. ראינו את הווידאו, דיברנו עם הישראלים, קראנו על המצב. אני יודע מה אני חושב על הסוגיה ומה רובי חושבת, ואני לא רוצה לאבד את שלוות רוחי. אני מודע לבעיות וגם להיסטוריה המורכבת, אבל זו הדעה שלי, והיא רק נעשתה יותר מגובשת".

"הציבור האמריקני לא מבין ולא יודע מה קורה שם במזרח התיכון", מוסיפה רובי. "אפילו בממשל האמריקני לא מבינים עד הסוף".

הקמפיין הזה הפגיש אתכם עם משפחות שכולות נוספות?
"אנחנו מקושרים להרבה גורמים, למשל ארגון RJC (קואליציית היהודים הרפובליקנים – רמ"ב). הכרנו אותם דרך סנדר גרבר והשתתפנו איתם בארוחות שבת. יצא לנו לפגוש גם את מיכל סלומון, ארבעה חודשים אחרי שבעלה, גיסתה וחמיה נרצחו בביתם. היא דיברה בפני קהל, ואני הודיתי לה על התמיכה בחוק. אמרתי לה: 'מיכל, את כל כך חזקה. אני מעריץ אותך'. היא ענתה לי: 'אני חייבת להיות חזקה. אין לי ברירה. אין לי בעל ויש לי חמישה ילדים לגדל'. פתאום הבנתי את הטענה של הישראלים, שהם חייבים להגן על עצמם. זה משהו שלא מבינים עד שנתקלים בו מקרוב".

כעת, כשהחוק עבר ובדרכו ליישום, פונים כאמור רובי וסטיוארט פורס למאבק הבא שלהם – חקיקה שתחייב את הרשתות החברתיות לחסום תכנים של טרור המופצים באמצעותן. בנאומו בכנס בוושינגטון סיפר סטיוארט על המפגש שלו עם מערכת המשפט באמריקה:

"כשרובי ואני היינו בבית המשפט הפדרלי של ניו־יורק, פגשנו שם סוללה של עורכי דין לבושים בחליפות יוקרתיות, אבל נוכחנו לדעת שהצוות המשפטי שלנו היה הרבה יותר בקיא בחומר מהקבוצה שממול. השופט שאל שם שאלות שאדם במעמדו כבר אמור לדעת את התשובות עליהן, כמו איך פייסבוק עובדת ואיך היא משפיעה על אנשים. הוא לא ידע. אני לא מאשים אותו – הדור שלו לא נולד לתוך הטלפון הסלולרי.

"אלו ימים רגישים, והזמן לא עובד לטובתנו. בכל יום שעובר הם (הטרוריסטים – רמ"ב) מתחזקים, והם לא עובדים לפי חוקים. בכל פעם שנסגרת להם אופציה, הם באים עם רעיונות חדשים וחושבים איך לגייס פעילים. לא כולם מודעים להשפעה העצומה של הרשתות החברתיות, ולפי איך שאנחנו – אני, רובי ובתנו – תופסים את זה, מדובר בעניין של חיים ומוות".

במקביל פועלים בני הזוג להנציח את בנם באמצעות המשך העשייה שלו למען הזולת. הם תורמים לחיילים אמריקנים שנפגעו במלחמות, בדיוק כפי שעשה טיילור, ומסתובבים בכל רחבי ארה"ב כדי להפיץ מסרים ורעיונות שהפכו לצוואתו האחרונה. "לפני שיצא לעיראק, טיילור נשא נאום באוזני צעירים במחנה קיץ", מספר סטיוארט. "הוא אמר להם: 'תציבו לעצמכם מטרות, ואז תרוצו לעברן, ובסוף גם תשיגו אותן. כך תהיו מנהיגים טובים'. מבחינתו, המנהיגים המובילים הם לא דווקא היורים הכי טובים ולא הלוחמים הכי חזקים, אלא מי שדואגים שהאנשים תחת פיקודם יבצעו את המשימה שניתנה להם, ויחזרו הביתה בשלום. בסוף השיחה ההיא, טיילור פרש את מה שאני סבור שהיה המוטו שלו – קודם כול אלוהים, אחר כך האנשים שסובבים אותך, ובסוף אתה עצמך. זאת הייתה הדרך שלו, וככה הוא באמת חי".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il