הכירו את המרצה חובש הכיפה שלימד דורות של בצלאלניקים איך לשרטט

כשהאמנית ציונה שמשי הציגה תערוכה מיצירותיה בגלריה בתל־אביב, המשטרה נכנסה לכוננות. שמשי נודעה בחוסר חיבתה לציבור החרדי, ואת רגשותיה ביטאה גם בציורים ובפסלים מעשה ידיה. מנגד, גורמים חרדיים ניסו לא פעם לחבל ביצירותיה, ולמשטרה נודע שהפעם הם מתכננים להצית את התערוכה. בלשים סמויים הוצבו סביב הגלריה, כדי לשמור עליה ולעצור את מי שינסה לשלח בה אש. והנה באחד הימים הבחינו השוטרים בגבר מזוקן, חבוש כיפה גדולה, צועד לעבר מקום התצוגה. הם מיהרו לעוט עליו, חסמו את דרכו והחלו לחקור אותו למעשיו באזור. "מה זאת אומרת", תהה האיש, "באתי לתערוכה של ציונק'ה, אנחנו קולגות". רק לאחר שהבלשים ביררו עם שמשי אם אכן יש לה עמית ששמו פרופ' אריה קורצוויל, אדם בעל חזות דתית מובהקת, הם הניחו לו להיכנס לגלריה.

השיחה שלי עם פרופ' קורצוויל מתקיימת בביתו הצנוע שבשכונת בית וגן הירושלמית. הסלון עמוס יצירות, ובהן גם פסלון בצורת גולגולת עטורת כיפה – מזכרת מציונה שמשי, שיצרה סדרת גולגולות ועיצבה אחת מהן במיוחד לידידה הדתי. קורצוויל, "קורצי" בפי תלמידיו, לימד באקדמיה לאמנות בצלאל במשך יותר מיובל – מ־1963 ועד 2020. הוא כיהן כפרופסור להנדסה תֵיאוּרית, והרצה במחלקות לארכיטקטורה, עיצוב תעשייה, תקשורת חזותית, עיצוב קרמי וזכוכית, צורפות ואופנה. כמו כן היה חבר בוועד המנהל של המוסד, בוועדה העליונה שלו ובסנט. במקביל הרצה במוסדות אקדמיים נוספים, ובהם הטכניון ושנקר.

לאחרונה הוענק לקורצוויל אות "יקיר בצלאל" על תרומתו רבת השנים למקום. כל חייו נמנע כמעט לחלוטין מראיונות, אך עכשיו, לאחר פרישתו מהוראה, הסכים לגולל את סיפורו – סיפור על ילד ניצול שואה שהפך למרצה הוותיק ביותר בבצלאל, סיפור של אדם שומר מצוות שלא ראה כל סתירה בין אמנות לאמונה, וטיפח דורות של מעצבים ששרטטו את פניה של הארץ.

"מעולם לא הייתה לי בעיה עם זה שאני יהודי דתי ומלמד במקום חילוני", מספר קורצוויל. "קיבלו אותי יפה מאוד. בכל כיתה שלימדתי, אמרתי לתלמידים בשיעור הראשון: 'אני מבקש – אל תכינו בשבילי שיעורי בית בשבת'. ובאמת הרבה סטודנטים היו אומרים לי אחר כך: 'דע לך שלכבודך לא עשינו שיעורים בשבת'".

ועדיין, אדם דתי לא ימצא בקלות את מקומו במוסד כמו בצלאל. לא בסגל, ולא בין הסטודנטים.

"תמיד היו דתיים בבצלאל, במיוחד בתחומים כמו ארכיטקטורה. היו אפילו חרדים עם ציציות בחוץ, וזה לא הפריע לאף אחד. בעיצוב תעשייתי היו הרבה כיפות סרוגות. מי שהוא דתי באמת, ובטוח בדתיות שלו, יכול ללמוד יחד עם חילונים. כמו שבאוניברסיטה העברית יש הרבה סטודנטים דתיים, אין שום סיבה שלא ילמדו גם מקצועות אחרים כמו כולם".

אמנות היא לא מקצוע רגיל. היא כוללת חשיפה לנושאים שלא תמיד קלים לעיכול לשומרי תורה ומצוות.

"אסייג את דבריי לגבי המחלקה לאמנות – אם כי כל דתי שמבקש פטור מרישום עירום, מקבל פטור. בשאר הדברים אני לא רואה בעייתיות. אפשר להיות סטודנט דתי וימני בבצלאל. היו לי סטודנטים שלמדו דף יומי בבוקר, היו שלמדו מקצועות יהדות באוניברסיטה העברית כלימודים עיוניים. כבר לפני עשרות שנים הקמתי מניין קבוע בבצלאל, והוא עדיין מתקיים, למרות שאני לא שם. יש קפטריה כשרה. כאמור, חוץ ממחלקה אחת שהיא אולי מורכבת יותר לאדם דתי – וגם שם יש דתיים – כל שאר המחלקות לא שונות מבכל מוסד אחר. גם בעובדים הדתיים מתחשבים. כשביקשו פעם לקיים סליחות במניין של מנחה, כדי שלא ייאלצו לקום מוקדם, הם קיבלו אישור".

הוא מספר שכאשר הציעו לו ב־1991 להתמנות לחבר הנהלת בצלאל, הוא הלך לרב שלמה מן־ההר, רב שכונת בית־וגן, לשאול כיצד לנהוג. "הרב ענה לי: לא רק שאתה יכול, אתה חייב".

ואיך הגיבה הסביבה השמרנית לעבודה במקום הלא שגרתי?

"הרבה אנשים פה לא הבינו בהתחלה, אולי, אבל לפחות עשרה מצעירי השכונה למדו אצלי".

ילדיו שלו למדו בחינוך תורני, אך בילו בקביעות במוזיאון ישראל, האזינו למוזיקת ג'אז בהשפעת אביהם, ביקרו בתערוכות וגדלו על תפיסה האומרת שאין שום סתירה בין אמנות לאמונה. את הדרך החינוכית הזאת המשיך קורצוויל גם עם הדורות הבאים. "לקחתי את הנינים שלי למוזיאון ישראל", הוא מספר. "בתור מרצה בבצלאל אני פטור מלשלם שם. הכנסתי את היד לכיס כדי להוציא תעודת מרצה, והעובדת בכניסה שאלה אותי 'מה אתה מחפש?'. אמרתי לה שאני מחפש את התעודה להציג לה, והיא חייכה ואמרה 'היית מורה שלי'".

גם העוגות הכשרות נדחו

בטקס החגיגי לרגל הענקת אות יקיר בצלאל, אמר נשיא המוסד, פרופ' עדי שטרן: "פרופ' אריה קורצוויל הוא מרצה מוערך, הוותיק ביותר שלימד בבצלאל מעולם. במהלך עבודתו בבצלאל הוא הניח את היסודות להוראת השרטוט הטכני בישראל, ופיתח שיטות הוראה ייחודיות שנועדו להקל את העיסוק המופשט בהנדסה התלת־ממדית ובכל בעיות הגרפיקה של המרחב. תחומי הוראתו תורגמו הלכה למעשה בידי למעלה מעשרת אלפים תלמידיו בתחומי פעילותם… אסיים במילה אישית: פרופ' קורצוויל היה גם המורה שלי, מורה נערץ שאין דומה לו. לא היה ולא יהיה".

מה בעצם לימדת, אני שואלת את קורצוויל. מה היא "הנדסה תיאורית"? "זה מקצוע בסיסי למעצב", הוא משיב. "באמצעות נתונים דו־ממדיים, אנחנו לומדים לבנות על שטח דו־ממדי תיאור תלת־ממדי של מוצר או בניין. אנחנו לומדים גם לעשות את ההפך – לקחת דבר תלת־ממדי ולפרק אותו לנתונים דו־ממדיים".

נשמע כמו עבודה קלאסית למחשב.

"כשאני התחלתי לא היה מחשב. היום יש כבר, ועדיין בכל המוסדות לומדים את המקצוע הזה באופן ידני, בלי מחשב, כי חשוב מאוד שהסטודנט יבין את ההיגיון שבהנדסה. גם כשאתה עובד על מחשב, זה לא מבטיח לך שהתוצאה נכונה; אם למדת הנדסה תיאורית, אתה מסוגל לבקר את התוצאה שנותן המחשב, ויש לך אפשרות לעשות שינויים והוספות בקלי קלות, בלי שתצטרך להתחיל הכול מחדש".

יבוא יום והמחשב כן יוכל לעשות את זה?

'מחשב לא יוכל להחליף את הראש האנושי בתחום הזה אף פעם. הסטודנט צריך כושר ראייה תלת־ממדית, שהיא כמו שמיעה מוזיקלית – אי אפשר ללמד את זה, אפשר לפתח את זה. גם למורה זה קשה: הוא נדרש להסביר מה הסטודנט צריך לדמיין כל הזמן. יש צורך בשיטות מיוחדות כדי להביא את הידע הזה כך שיהיה מובן".

כמרצה הוא נודע בקשריו המיוחדים עם תלמידיו, שנשמרו גם לאחר תום לימודיהם. הסטודנטים אף פתחו לכבודו קבוצת פייסבוק ששמה "גם אני למדתי אצל פרופ' קורצוויל (קורצי)", ובה הם מעלים חוויות וזיכרונות. דמותו של המרצה עם הזקן והכיפה הפכה בבצלאל לאייקון, באופן המילולי ביותר. אחד הסטודנטים לארכיטקטורה פנה אליו פעם וסיפר כי לא הצליח לגייס את הסכום הדרוש כדי להצטרף לנסיעה השנתית של המחלקה לאתונה, שם לומדים הצעירים הישראלים על האדריכלות המקומית. "הוא אמר לי: 'אריה, אני רוצה מאוד לנסוע. חשבתי לעשות טי־שירט עם איור וכיתוב של קורצי, למכור אותה ולהרוויח כסף'. אמרתי לו, בבקשה. ובאמת הוא מכר חולצה כזו, וסיפרו לי שהסטודנטים לבשו אותה בחו"ל".

רבים מתלמידיו הזמינו אותו לימי הולדת, מסיבות וחתונות, ובדרך כלל ניסו להתחשב בו בנושא הכשרות. "באחד האירועים הסברתי להם שהיין שהם קונים למסיבות הוא יין נסך, יין של גויים. הם הפנימו, ובפעם הבאה שהוזמנתי אמרו לי: 'אריה, במיוחד בשבילך קנינו יין של כרמל מזרחי'. ואני בכלל אוהב רק מיץ ענבים". במסיבה אחרת, הוא מספר, הקפידו על כשרות הגבינות הקשות, וגם על כשרות הנקניקים שהוגשו לצידן. סוגיית הכשרות נכנסה גם לתוך הכיתה: בשיעוריו חגגו לא פעם ימי הולדת לסטודנט זה או אחר, וכל הנוכחים התכבדו בעוגות מאפה בית – אך המרצה סירב לטעום פרוסה. "אמרתי להם שאני לא אוכל עוגה, אלא אם היא קנויה וסגורה עם הכשר. גם כשחבר'ה דתיים הביאו עוגות ביתיות לא אכלתי, כדי לא להפלות".

התעוררו ויכוחים בכיתה בסוגיות בוערות ביחסי דתיים־חילונים?

"כשהיו בארץ כל מיני בעיות של חילול שבת, או עניינים של דת ומדינה, הייתי מסביר להם את נקודת המבט הדתית. הם לא חזרו בתשובה, אבל זה גרם להם להבין את הצד השני. במיוחד היו הרבה ויכוחים בנושא גוש אמונים, והסברתי להם את ההיגיון של הדבר הזה".

זה לא סוד שבצלאל נחשב לשמאלני. בימי "שומר החומות" מרצים שלחו לסטודנטים ערבים מכתב הזדהות "עם מאבקכן.ם על הבית ועל החופש לנוכח האלימות המשטרתית ואלימות המתנחלים".

"על העצומה הזאת – שפורסמה אחרי שפרשתי – חתמו 5 אחוזים מחברי הסגל. מנגד הוצגה עצומה עם השקפה ימנית. בכלל, הדעה הקדומה על בצלאל היא משהו שלא ייאמן. הכול פנטזיות, יוצאת דעתי מזה. לא ראיתי את כל הדברים שמספרים עליהם. מי שייכנס לשם יראה שזה לא ככה".

כשסטודנטית ערבייה מציגה תמונה של בנימין נתניהו כשלצידו חבל תלייה, זה לא אמור להפריע לך?

"אני מכבד את החופש האקדמי גם כשאני לא מסכים עם התוכן, ואפילו מתנגד לו. אני מתערב רק כשיש חצייה של קו אדום, מעשה שלא יכולים להיות לגביו חילוקי דעות ואי אפשר להצדיק אותו מוסרית. רק פעם אחת התערבתי בתערוכה בבצלאל: כשסטודנטים קנו מאנג'ל כיכרות לחם, שפכו עליהם חומר מסוים, ועשו מהלחם מיצג. אמרתי – איך יכול להיות דבר כזה? אנשים בשואה מתו מרעב, וכאן מקלקלים לחם?"

"על עצומת ההזדהות עם הפלסטינים בימי 'שומר החומות' חתמו 5 אחוזים מחברי הסגל. מנגד הוצגה עצומה עם השקפה ימנית. בכלל, הדעה הקדומה על בצלאל היא משהו שלא ייאמן. הכול פנטזיות, יוצאת דעתי מזה. מי שייכנס לשם יראה שזה לא ככה"

ארון מתים בוועדת הקבלה

במשך שנים רבות ישב קורצוויל גם בוועדות הקבלה של מחלקות הלימודים. כשאני מעירה שבצלאל ידוע כמוסד שקשה מאוד להתקבל אליו, ואולי יש מקום להרחבת השורות כדי לאפשר לצעירים נוספים להתפתח אמנותית, הוא מסביר: "הביקוש ללימודים בבצלאל גבוה, ומספר המקומות מוגבל מטעמים אובייקטיביים. המועצה להשכלה גבוהה שולטת במספר התלמידים, בין השאר באמצעות תקציבים".

מה צריך כדי להצליח להתקבל?

"בריאיון הקבלה שואפים לאתר מועמדים בעלי כישרון יצירתי, יכולת ביצוע ועוד כישורים הנדרשים להצלחה במחלקות הייעודיות. יש בוועדה מגוון אנשים בתחומים הרלוונטיים".

יש ריאיון שזכור לך במיוחד?

"בשנת 1977 נפטר צ'ארלי צ'פלין, וכעבור חודשיים נגנבה גופתו מהקבר. הנהלת בצלאל הודיעה אז לכל המועמדים שיש להביא לריאיון הקבלה עבודה שקשורה בצ'פלין. אחת המועמדות נכנסה לחדר בידיים ריקות, וביקשה מאיתנו, חברי הוועדה, לצאת לרחוב ולעמוד על המדרכה.

"זה היה חסר תקדים, אבל הלכנו אחריה. כשהגענו לרחוב ראינו את חברי הוועדה השנייה – כל מועמד צריך לעבור שתי ועדות – ממתינים על המדרכה ממול. עודנו עומדים הגיעו שמונה בחורים לבושים פראקים וכובעי צילינדר, נושאים ארון מתים. הם צעדו בכביש עד שעמדו בין שתי הוועדות. המועמדת הורתה להם להניח את הארון, ואז פנתה אלינו: 'היות שביקשתם עבודה שקשורה לצ'ארלי צ'פלין, נסעתי לשווייץ והבאתי את הגופה שלו לריאיון'. היא התקבלה".

ברשימת הבוגרים הארוכה שלו אפשר למצוא בין השאר את המעצבים רון ארד, ספי חפץ וחתן פרס ישראל דוד טרטקובר, את המאייר יזהר כהן ואת עידו ברונו, מנכ"ל מוזיאון ישראל עד לא מכבר. לקורצוויל יש פינה חמה בלב לכל אחד מהסטודנטים שישבו מולו, אבל התרגשות מיוחדת מסב לו פרופ' עדי שטרן. "ב־57 שנותיי בבצלאל היו שבעה או שמונה מנהלים, וזו הפעם הראשונה שיש בתפקיד הזה בוגר בצלאל. מבחינתי זו סגירת מעגל וסיפוק גדול".

"בהתחלה לא הבנתי מה לי ולקורס שלו, שרטוט. הייתי בכלל קריקטוריסט מינימליסטי, עם שאיפה להומור קצת יותר טוב", נזכר איש הפרסום גדעון עמיחי. "כשערכתי קניות לקראת הלימודים, אפילו לא העליתי בדעתי לקנות מחוגה או סרגל T. זה היה כתוב ברשימה, אבל רשימות תמיד היו אובר־רייטד בעיניי. ואז התחיל השיעור. לכיתה נכנס קורצוויל, וברגע הראשון נראה שהתבלבל בכניסה והגיע לבצלאל בטעות. זקן ארוך־ארוך, סבוך־סבוך, כיפה סרוגה בגודל של שעון קיר. הסתכלנו בפליאה: הוא לא היה דומה למורה אייזנשטיין ובטח לא למרצה מִלכה. בעצם, הוא לא היה דומה לכלום. קורצוויל מצידו לא התרגש. הוא כבר ראה אלף כמונו, אלפים כמונו. עם עיניים נוצצות וסיפורים על גברת זליבנסקי, הוא הצליח להדביק את כולנו באהבתו ותשוקתו העילאיות לזוויות, לפרספקטיבה, להקצרה ולחיתוכים. בתוך זמן קצר הבנו שכדי לעצב טוב יותר, או לצייר טוב יותר, גם קריקטורות, חייבים להבין שרטוט. כל זה קרה בנובמבר 1986, לפני 35 שנים. כשאומרים 'מורה לחיים', מתכוונים אליו. גם היום, אם יגידו לי מקום ושעה, אני מתייצב מיד לשיעור של קורצוויל, והפעם עם מחוגה ונבחרת סרגלים".

אחד הסטודנטים לארכיטקטורה פנה אליו פעם וסיפר שלא הצליח לגייס את הסכום הדרוש כדי להצטרף לנסיעה השנתית של המחלקה לאתונה. "הוא אמר לי: 'חשבתי לעשות טי־שירט עם איור וכיתוב של קורצי, למכור אותה ולהרוויח כסף'. אמרתי לו, בבקשה. ובאמת הוא מכר חולצה כזו, וסיפרו לי שהסטודנטים לבשו אותה בחו"ל"

בוגר אחר, שגם היה בהמשך לפרופסור בעצמו ולעמית, הוא הקומיקסאי מישל קישקה. "אריה קורצוויל ואני זה 47 שנות ידידות", הוא מספר לנו. "נפגשנו לראשונה בקיץ 1974, כשגמגמתי לו תשובות בבחינות הכניסה לבצלאל. בסתיו כבר ישבתי בשיעור הנדסה תיאורית. קורצוויל נתן לי פטור מהקורס, על בסיס השרטוטים שעשיתי בלימודי ארכיטקטורה בבלגיה, אבל הציע שאעזור בכיתה למי שזקוק לתמיכה. במקום זה השתוללתי והצחקתי את כולם. הוא הבין שיש לי עודף אנרגיה והומור, ונתן לי בטובו יד חופשית.

"בסתיו 1983 התבקשתי להעביר קורס איור ראשון. קורצוויל ואני הפכנו לעמיתים, והשאר כאמור היסטוריה ארוכת שנים של ידידות אמת עד עצם היום הזה. היינו נפגשים בחדר המורים, ויושבים ביחד בוועדות מחלקתיות ואקדמיות. אני קשוב לניסיונו הרב ולדעתו המלומדת בכל תחום ההוראה והחינוך, לומד ממנו ומפרגן לו. קורצוויל מצידו עוקב בשקט אחרי הקריירה שלי כמאייר, ומפרגן בחזרה.

"עם השנים הבנתי שהוא מהדור של הוריי, צעיר מאבי בחמש שנים בסך הכול. בדיעבד גם הבנתי שהוא חובש הכיפה הראשון שהכרתי אחרי עלייתי ארצה. הוא דוגל ב'איש באמונתו יחיה', וככל שחלפו השנים התברר לי עד כמה הוא זן נדיר. הבנתי גם שלא חשוב מה אדם חובש על ראשו, אלא מה יש לו בלב. ובלב של קורצוויל יש מקום לכל אחד ולכולם. אני קורא לו קורצי – גם כי הוא קורץ מחומר מיוחד, וגם כי זה שם חיבה, ולי יש חיבה אינסופית אליו. במרוצת השנים אני רואה עד כמה הסטודנטים והבוגרים מעריכים ומעריצים אותו. איש חינוך, מרצה בחסד עליון, אדם רגיש עם לב חם, מורה אהוב. אני מאמין שבוריס שץ, מייסד בצלאל, היה חותם על ההגדרה האומרת שקורצוויל הוא מעמודי התווך של המקום".

סגירת מעגל בפסטיבל הג'אז

אריה קורצוויל נשוי לשרה ("כל מה שעשיתי, וכל הקריירה ארוכת השנים שלי באקדמיה, התאפשרה הודות לה"), אב לארבעה וסב לנכדים ונינים רבים. הוא נולד ב־1931 בקופנהגן, בירת דנמרק. מוצא הוריו היה מהמבורג ומפרנקפורט שבגרמניה, ומשפחותיהם נמנו עם "עדת ישורון" – קהילה שחינכו בה לפי משנתו של הרב שמשון רפאל הירש, "תורה עם דרך ארץ". השיטה הזאת, שמעודדת רכישת השכלה כללית לצד לימוד תורני מעמיק, ליוותה את קורצוויל לכל אורך חייו. "אני מאוד אוהב את הדרך של הפועל המזרחי", הוא אומר. "בעיניי, יוסף בורג הוא מהמנהיגים המוצלחים שהיו לנו – אדם שהוא תלמיד חכם, דואג ליהדות הדתית אבל גם לכלל ישראל. כבר מזמן אין אנשים כמוהו. אגב, הבן שלו אברום למד אצלי".

שלוות ילדותו נקטעה ב־1940, כשהגרמנים כבשו את דנמרק. בתחילה הם אפשרו ליהודים להמשיך בחייהם כרגיל, למעט הגבלות מסוימות כדוגמת איסור לייבא צורכי דת. קורצוויל זוכר כיצד אביו בירר מהו השם הבוטני של כל אחד מארבעת המינים, והוא עצמו נשלח אל הגן הבוטני בקופנהגן כדי ללקט שם את הצמחים המתאימים. על הסט שאסף בירכו כל יהודי הקהילה.

שלוש שנים לאחר תחילת הכיבוש נודע ליהודי דנמרק שהנאצים מתעתדים לשלוח אותם למחנות ריכוז. התוכנית הייתה שב־1 באוקטובר 1943, ראש השנה תש"ב, יפשטו חיילי הגסטפו על בתי 7,000 היהודים, יעלו את חלקם על אוטובוסים, והאחרים יובלו לשתי ספינות נוסעים גדולות שייקחו אותם למחנה הריכוז טרזיינשטט. מי ששיבש את התוכנית היה נספח הספנות הגרמני גאורג פרדיננד דוקוויץ. הוא הדליף את המידע להנס הדטופט, יושב ראש המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הדנית, וזה דיווח למחתרת הדנית ולבכירי הקהילה היהודית. ראש הקהילה סירב להאמין לדברים, ומי שנטל את היוזמה היה הרב מרכוס מלכיאור, רבה של הקהילה. רשת הטלפון הייתה נתונה להאזנה של הנאצים, ולכן הרב העביר את המידע בבית הכנסת. היהודים ירדו למחתרת והתחבאו אצל ידידים דנים – בבתים, בחצרות, בבתי ספר. בעזרת המשטרה הדנית, המלך כריסטיאן העשירי והכמורה, הוברחו יהודי דנמרק כעבור ימים אחדים אל החוף המזרחי של המדינה, ומשם הועברו בסירות דיג לשטח שוודיה.

גם אריה קורצוויל בן ה־12 היה בין הנמלטים מדנמרק. בני המשפחה התפצלו – שני הבנים יצאו בנתיב בריחה אחד עם האב, ושתי הבנות עם האם. "אפילו לא ידענו לאן הן בורחות, כדי שאם ניתפס לא נוכל לספק את המידע הזה", מספר קורצוויל. הוא, אביו ואחיו התקדמו אל העיירה הומבלק. "זה למעשה היה נתיב הבריחה הכי קצר דרך הים. יש שם מצר, ובאמצע שלו אי קטן שכבר שייך לשוודיה. ההפלגה לשם אורכת חצי שעה, אבל מי שהבריח אותנו רצה שהגרמנים יחשבו שהוא עסוק בדיג, ולכן זה נמשך שעות, עם עצירות. הסתתרנו מתחת לרשת דייגים, ואחי רפאל, שהיה אז בן שלוש, קיבל זריקת הרגעה כדי שישמור על שקט".

אמו ואחיותיו הצליחו להגיע אל העיירה הדנית גיללאי, במשאית שהובילה פחם. מהעיירה הזו, ששוכנת כ־60 ק"מ צפונית לקופנהגן, יצאו סירות דייגים רבות שהבריחו יהודים לשוודיה. בגיללאי עומדת עד היום הכנסייה ששימשה כנקודת המתנה: בין התקרה לגג הרעפים הוסתרו בכל פעם 80 יהודים, וחיכו להגעת הסירות.  בסך הכול עברו שם בימים ההם 1,300 יהודים. היום תלויה בכנסייה תעודה מיוחדת מיד ושם, וב־2018, במלאת 75 שנים לבריחת יהודי דנמרק, נערך בגיללאי טקס חגיגי בהשתתפות הנשיא ראובן ריבלין. גם קורצוויל נכח בטקס, והתרגש במיוחד כשנכנס לעליית הגג והביט ממנה אל הים דרך הצוהר היחיד. "בסופו של דבר אמא והבנות הגיעו לשוודיה בליל כל נדרי", הוא מספר. "השוודים שקיבלו אותן הכינו להן אוכל ושתייה, כי הבינו שהן מגיעות מדרך ארוכה. האחיות שלי אכלו, אבל אמא סירבה לאכול, כי הקפידה על הצום. השוודים חשבו שהאישה הזו השתגעה לגמרי".

המשפחה התאחדה, ובמשך שנה וחצי התגוררה במחנה שהוקם ביערות צפון שוודיה עבור הפליטים היהודים. בתום המלחמה הם חזרו לדנמרק עם שאר בני הקהילה. לאורך כל הזמן הזה שמרו הדנים על דירתם, כמו על דירותיהם של יהודים אחרים, לבל ייפגעו.

סיפור ההצלה הדרמטי של יהדות דנמרק שב ופגש את קורצוויל במקום הכי פחות צפוי: פסטיבל הג'אז באילת. כחובב ג'אז מושבע הוא נסע לפני למעלה מעשרים שנה עם בנו ונכדו לפסטיבל, ונכח בהופעה של נגן הג'אז האגדי נילס הנינג אורסטד פדרסן, יליד דנמרק. "ניגשתי אליו מאחורי הקלעים ואמרתי לו שאני מייצג את 'הקהל הדני של אילת'. פדרסן הזמין אותי להצטרף אליו למונית למלון, ובדרך הוא אמר לי, כשדמעות בעיניו, שהוא מצטער מאוד על שאביו לא זכה לראות אותו מנגן באילת. האב, הוא סיפר, היה בשנות הארבעים מנהל בית ספר, והקצה חלק מהמבנה כדי להסתיר יהודים שנמלטו מבתיהם. לבן שלו הוא הסביר כעבור שנים מדוע סיכן את עצמו: 'עשיתי זאת כחובה אנושית בסיסית'. פדרסן סיפר לי שהוא הגיע לישראל כדי לסגור מעגל ולנגן לעם שאביו הציל. במשך כל ההופעה הוא דמיין שאבא שלו נמצא בקהל. סיפרתי לו שהוא ניגן לניצול ממש מדנמרק 43', ושנינו בכינו".

"אחרי השבעה על טל הגעתי שוב לשנקר, ונפגשתי עם המנהל. הוא אמר לי: 'שמע, לא יכול להיות שביום חמישי לפני הצהריים אתה בא ומבקש בית כנסת, ובאותו יום הנכד שלך נרצח והבקשה שלך לא תתקבל'. ובאמת הם הקצו לזה אולם, הכניסו ספרייה, והמקום נקרא על שם טל"

תוכניות לגלגול הבא

לאחר מלחמת העולם השנייה נסע קורצוויל לארצות הברית ללימודי קולג' בישיבת טלז בקליבלנד שבאוהיו. ב־1950 התחיל ללמוד בבית הספר הטכני הגבוה בז'נבה, שם קיבל תואר שני בהוראת טכנולוגיה ומדעים, והתמחה בעיצוב ריהוט וגרפיקה של המרחב. הלימודים מומנו ממלגה כנגד התחייבות ללמד שנתיים במדינות מתפתחות; בהתאם לכך יצא קורצוויל לשנה אחת בבית ספר של אליאנס בתוניס, ואז עלה לארץ ולימד שנה בבית הספר אורט באשקלון, מוסד שהוא היה מיוזמי הקמתו. לפני שהתחיל ללמד בבצלאל הוא הספיק גם לעבוד ככתב מטעם עיתון דני, וסיקר בין השאר את משפט אייכמן. "הזעזוע היה חזק מאוד", הוא מספר. "כניצול שואה, קשה היה לשבת שם ולשמוע את הזוועות".

בסלון ביתו משקיפה אלינו תמונת נער צעיר; זהו נכדו טל קורצוויל, שנרצח ב־2002 בפיגוע במכינה הקדם־צבאית בעצמונה. "אחרי שטל נהרג אמרתי שסבא וסבתא שלי מצד אבא נרצחו בידי הנאצים באושוויץ כי הם היו יהודים, והנכד שלי נרצח פה בארץ ישראל כי הוא יהודי. זה הגורל היהודי, אנחנו מסובבים בשונאים, דורות לאחור ודורות קדימה".

הוא זוכר היטב את היום שבו שכל נכד. בבוקר עוד העביר שיעורים בבית הספר שנקר, ואחר כך נפגש עם נשיא שנקר דאז, פרופ' אמוץ וינברג. "אמרתי לו: 'לא ייתכן שבמוסד גדול כמו שלך אין בית כנסת שהסטודנטים יכולים להתפלל בו'. הוא קרא למנכ"ל, שהבטיח לבדוק אם יש כיתה פנויה לצורך הנושא. ב־11 בלילה קיבלנו את הטלפון הנורא: טל נהרג. אחרי השבעה, כשחזרתי לשנקר, הודיעו לי שהמנהל מבקש להיפגש איתי. הוא אמר לי: 'שמע, לא יכול להיות שביום חמישי לפני הצהריים אתה בא ומבקש בית כנסת ובאותו יום הנכד שלך נרצח, והבקשה שלך לא תתקבל'. הוא אמר שהנהלת שנקר החליטה שיהיה שם בית כנסת אמיתי, ובאמת הם הקצו לזה אולם, הכניסו ספרייה, והמקום נקרא על שם טל".

בכותל המזרח של הבית תלוי ציור מרגש ויוצא דופן, פרי עפרונו של הצייר יוסי שטרן. שטרן, עמיתו של קורצוויל, שירת כמעין צייר צבאי ונקרא להנציח אירועים חשובים. "הוא הצטרף ללוחמים במלחמת ששת הימים, ויצר רישומים מהשעות הראשונות בירושלים. חלק מהרישומים ניתנו לצה"ל, ואחרים נשארו ברשותו. אחד מהם הוא בחר להעניק לי", אומר קורצוויל ומראה לי את היצירה – חיילים מתפללים ליד הכותל. גם הקדשה מיוחדת נוספה לציור: "מיום שחרור הכותל, בתקוות שלום, בידידות, יוסי שטרן".

 

בעשור האחרון שלו בבצלאל היה קורצוויל שותף להקמת השלוחה החרדית "אמן". לצד הקריאה לציבור הדתי ללמוד במוסדות רגילים, הוא גאה מאוד במיזם הזה. "לומדים שם ברמה של בצלאל, והשעתיים הראשונות ביום מוקדשות ללימודי קודש. יש שם אמניות שהגיעו להישגים יפים מאוד וגם זכו בפרסים. המצב האידיאלי הוא שלא יהיו מוסדות מגזריים וכל אחד ילך למקום הטוב ביותר מבחינה מקצועית, אבל אני מבין את הקושי של הציבור החרדי".

מן הסתם לא פשוט להחזיק כיתה של סטודנטים. מה הניע אותך להמשיך וללמד עד שנתך ה־90, הרבה מעבר לגיל הפרישה?

"אמרתי לילדים שלי פעמים רבות: 'אני לא אגיד את זה להנהלה, אבל הייתי מוכן ללמד חינם'. זה תענוג וסיפוק בלתי רגיל. החופש בשבילי היה עונש, כי נהניתי מכל רגע של התמודדות עם צעירים סקרנים, מוכשרים, יצירתיים ובעלי חוש הומור. אחרי שיעור הייתי אומר למזכירות 'חבל שזה נגמר'".

הפרסומאי גדעון עמיחי: "ברגע הראשון נראה שהוא הגיע לבצלאל בטעות. זקן ארוך־ארוך, סבוך־סבוך, כיפה בגודל של שעון קיר. הסתכלנו בפליאה: הוא לא היה דומה לכלום. קורצוויל הצליח להדביק את כולנו באהבתו ותשוקתו לזוויות, לפרספקטיבה, להקצרה ולחיתוכים"

את הזמן שהתפנה הוא ממלא בשיעורי תורה וגמרא, אבל ממשיך להתגעגע: "כשקיבלתי את אות יקיר בצלאל, לא נתנו לי הזדמנות לשאת דברים. אילו הייתי צריך לדבר הייתי אומר שאני לא יודע איך מופעלת לשכת העבודה בשמיים, אבל דבר אחד בטוח: אם אחרי 120 יקראו לי לשיחה וישאלו אותי 'אריה, מה אתה מעוניין לעשות בגלגול הבא?', אני אענה – להיות מרצה בבצלאל".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il