"לא היה שם דבר מלבד מבנה טרומי עם שני חדרי ניתוח. טילים ופגזים עפו מעל ראשינו… כשעבר טנק הוא הרעיד את הכול, והיו אוהלים שצנחו. היינו בהלם. הביאו אלינו פצועים עוד לפני שהספקנו להתארגן. התחלנו לטפל בפצועים ולהשכיבם בשוחות… אני זוכרת שהשכבתי פצוע קטוע שתי רגליים על שולחן הניתוחים ופתאום היד שלו נפלה עליי. עצרנו את הדימום והוא נותר בחיים. המראות היו קשים, ועבדנו על אדמת לס שהייתה מלאה בדם שלא נספג"
(מתוך עדותה של אתי בן־יעקב ז"ל)
אתי בן־יעקב הייתה האחות הראשית בבית החולים ברפידים שבסיני, בעיצומם של קרבות מלחמת יום הכיפורים. עדותה היא אחת מעשרות המופיעות בספר "מדים כפולים" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון), שסוקר את תולדות הסיעוד בצה"ל. המחבר, ד"ר רונן שגב, אומר שרבים הופתעו כשסיפר שהוא חוקר את תולדות הסיעוד הצבאי; הם כלל לא ידעו שהיה תחום כזה בצבא ההגנה לישראל. בין השאר בגלל הפליאה הזו, לדבריו, החליט להקדיש לנושא את הדוקטורט שלו, שראה לאחרונה אור בצורת הספר "מדים כפולים", המציג לראשונה את קורותיהן של האחיות בצה"ל, ממלחמת העצמאות ועד לאחר מלחמת שלום הגליל.
האחיות ששגב מספר עליהן שירתו הן בשגרה והן בימי קרב. במלחמת יום הכיפורים היו אחיות שחצו את תעלת סואץ; במלחמת לבנון הראשונה היו שנשלחו לשטח לבנון. אח אחד, יצחק דל, נהרג בחזית הסורית במלחמת יום הכיפורים בעת מילוי תפקידו. הוא היה איש הסיעוד היחיד שזכה בעיטור צה"לי.
"יצאתי למחקר מתוך רצון להאיר תחום שלא קיבל את אלומת הזרקור שמגיעה לו", אומר שגב, אח מוסמך בעצמו. "רציתי להוסיף נדבך למורשת וליוקרה המקצועית שחסרות לנו בסיעוד. עם זאת, השתדלתי להניח על השולחן גם שאלות נוקבות: לא רק מדוע לא שמענו על האחיות בצה"ל, אלא גם מה הן עשו מצידן כל השנים, והאם היו להן שאיפות לכבוש יעדים מקצועיים".
הצבא הוא ארגון גברי – אולי לא מפתיע שתחום הסיעוד, שרובו נשים, אינו זוכה לתשומת לב.
"זו אינה הסיבה היחידה לכך שהנושא לא זכה להכרה מספקת. סיבה בולטת יותר היא שזירת הפעילות של האחיות בצה"ל נקבעה היסטורית במרחב בתי החולים הצבאיים, שהוקמו בראשית ימי המדינה ובמהרה נסגרו או הועברו לאחריות המדינה, ובמעבר הזה נחרץ במידה רבה גורלו של שירות האחיות הצבאיות. עם זאת, הפונקציה שלהן לא נעלמה. לצה"ל תמיד היה תפקיד של תרומה לחברה הישראלית – בחינוך, בקליטת עלייה ובתחומים נוספים – וכאן לאחיות הייתה חשיבות רבה. הן נשלחו לעבוד בבתי החולים האזרחיים, בעיקר בפריפריה, וסייעו להחזקתם ולפיתוחם. במשך הרבה שנים הן היו צינור החמצן למקומות האלה, בהיותן כוח עבודה מוסמך, רפואי וסיעודי".
האחיות עצמן הביעו תסכול מחוסר ההכרה בתרומתן?
"בוודאי. לא הנחתי את זה מראש בראיונות, אבל האחיות ששוחחתי איתן סיפרו שהיו כמה אותות הוקרה שנשלחו בדואר, ואף פעם לא התכנסו להוקרה מאורגנת. צריך לומר שגם לא הייתה יוזמה מצד האחיות לתעד את העשייה שלהן ולקיים כנסים בנושא. בכלל, סיעוד הוא מקצוע מעשי; אנחנו כל הזמן ממוקדים בעשייה, ופחות עוסקים ברישום ובתיעוד. בבריטניה ובארה"ב התיעוד ההיסטורי של הסיעוד דווקא היה נפוץ. כבר לפני מלחמת העולם הראשונה האחיות שם כתבו יומנים ותיארו את העשייה".
אם נחזור לחזית המלחמתית, מה ייחד את התרומה של האחיות שם, בהשוואה לרופאים והחובשים הקרביים?
"אחד הנושאים החוזרים בעדויות שאספתי הוא היכולת של האחיות להעניק מענה מאולתר אבל טוב ומצוין לצורך שהתעורר באותו רגע. הן ידעו לתכלל ולראות מלמעלה את הצרכים באופן שאחרים לא ראו. הן גם היו מסוגלות לזהות מצוקות שאיש לא הבחין בהן בלחימה".
למשל, הוא מספר, האחות אתי בן־יעקב סיפרה לו שברפידים פנו אליה חיילים מהרבנות הצבאית, שטיפלו בפינוי הגופות ובזיהוי החללים, והתלוננו שהם מתקשים לאכול. "הקושי לא נבע מדלקת גרון. בשנים ההן אבחון תסמיני פוסט־טראומה לא היה מפותח, ולא הייתה מודעות לתופעות האלה. אתי זיהתה מיד את המצוקה הנפשית, לקחה את החיילים האלה תחת חסותה ודאגה שיאכלו ויישנו.
"עדות אחרת שמעתי מהעיתונאית סטלה קורין־ליבר, שלימים החליפה את בן־יעקב בתפקיד האחות הצבאית הראשית. היא סיפרה שאפסנאים ופקידים לקחו מזרנים ומעילים שהגיעו לחזית סיני. כשסטלה גילתה את זה, היא נאבקה כדי שהציוד יועבר ללוחמים. היכולת הזאת לדאוג לצדק בחלוקת המשאבים, לאו דווקא הרפואיים, גם היא דוגמה טובה לתרומה של האחיות בחזית. הייתה להן יכולת לשמור על צביון אנושי ולתת פן מעט רך לסיטואציה האכזרית שנקראת מלחמה. זה בא לידי ביטוי גם כשפרסו מפה על שולחן מאולתר, ושמו עליו צנצנת עם פרחים כדי לקבל שבת או חג. מטופלים ופצועים סיפרו שכאשר הם שמעו קול נשי, או שיד נשית טיפלה בהם, זה עמעם את הקשיחות שמקושרת למתאר המלחמתי".
בתי החולים נגד צה"ל
"חשתי גאווה על שהגעתי למקום שלא היו בו כמעט אחיות מוסמכות. היה אז מחסור אדיר באחיות בבאר־שבע. אף אחד לא רצה לגור שם. לא הייתה אוניברסיטה שתמשוך נשים לאזור. היה הרבה חול, מרבדי חול שנכנסו לדירה מבעד לחריצי הדלת, ונדבקו לבגדים ולכל דבר… המשכורת הצבאית הייתה יותר דמי כיס. אי אפשר לקרוא לזה משכורת. בית החולים חסך כסף על היותי סגנית"
(מתוך עדותה של עפרה אדמוני, חיילת שנשלחה בתחילת שנות השישים לבית החולים החדש בנגב, ומונתה לסגנית האחות האחראית במחלקת ילדים ובמחלקה הפנימית)
על כריכת ספרו של שגב נראים חייל וחיילת בבית חולים שדה, לבושים מדי צה"ל שמעליהם חלוקי טיפול רפואיים. אלא שבניגוד למה שאפשר להבין מהתמונה ומהכותר "מדים כפולים", האחיות בצה"ל לבשו ברוב השירות מדים לבנים, אזרחיים. "'הסכמי שילוב' חייבו את חיל הרפואה להקצות לבתי החולים בפריפריה מכסה קבועה של חיילות בכל מחזור גיוס", מסביר שגב. "הן עבדו בבתי חולים אזרחיים, ולבשו מדי צבא רק ביציאה הביתה או כשהשתתפו בימי עיון צבאיים. הנגיעה הצבאית בשירות שלהן בבתי החולים הייתה די מינורית".
בנובמבר 1948 ערך הצבא מִפקד אחיות ב־17 בתי חולים ברחבי הארץ, איתר 112 אחיות מיועדות לגיוס, והעביר אותן לבתי החולים הצבאיים. רק בתום מלחמת העצמאות שוחררו הנשואות שבהן, והמחסור הצה"לי באחיות החריף שוב
במשך כל השנים עסקו האחיות במשימות חברתיות־אזרחיות מגוונות, שאופיין השתנה בהתאם לצרכים הלאומיים: בראשית ימי המדינה הן הגישו טיפול רפואי לילדי העולים במעברות, בעשור השני הן מילאו תפקידים בכירים בבתי חולים שהוקמו בפריפריה, בשנות השמונים הן שירתו ביישובי ספר על קו הגבול בצפון, ובהמשך צורפו למשלחות סיוע הומניטרי בחו"ל.
עם הקמתה, סבלה מדינת ישראל ממחסור באחיות בצבא ובמערכות האזרחיות. שורות האחיות בצה"ל התמלאו באמצעות שלושה מסלולים עיקריים: גיוס אחיות שהחלו את דרכן בפלמ"ח, הבאת מתנדבות מחו"ל, והפניית חיילות בשירות חובה לתפקיד מטפלת או חובשת המסייעת לאחיות. בנובמבר 1948 ערך הצבא "מפקד אחיות" ב־17 בתי חולים ברחבי הארץ, וכך איתר 112 אחיות מיועדות לגיוס, חלקן נשואות: הן הוצאו מבתי החולים האזרחיים והועברו לבתי החולים הצבאיים. בתום מלחמת העצמאות שוחררו מהשירות החיילות הנשואות, והמחסור הצה"לי באחיות שוב החריף. בתי החולים וקופות החולים נאבקו נגד גיוס הצעירות שסיימו לימודי אחיות, כי גם הם שיוועו לכוח אדם. התוצאה הייתה שבסוף העשור הראשון למדינה, מתוך 150־200 אחיות שהשלימו את לימודיהן בכל שנה גויסו רק 15 עד 30 אחיות. רוב בתי החולים הצבאיים, וגם בית הספר הצבאי לאחיות, אוזרחו כבר באמצע העשור.
"סגירת בתי החולים הצבאיים השפיעה על יכולת ההתפתחות המקצועית של האחיות בצה"ל ועל אופי השירות שלהן, אבל צריך להודות שהיו נימוקים טובים למהלך הזה", מסביר שגב. "במדינה קטנה כל כך, שנקלעה למשימות לאומיות דחופות כמו קליטת עלייה, לא הייתה הצדקה לכפילות במערכת בתי החולים – צבאית ואזרחית. זה היה צעד הכרחי, ואפשר להבין את קובעי המדיניות".
גם בעשור השני נמשכה המחלוקת בין המוסדות האזרחיים למשרד הביטחון בעניין גיוס האחיות לצה"ל. בשנת 1964 נקבע שכל צעירה שמיועדת לשירות צבאי ומבקשת ללמוד בבית ספר לאחיות תדחה את גיוסה; בתום הלימודים, 60 מהבוגרות יגויסו לצה"ל לתקופה של שנה אחת. במהלך העשור הזה, השירות הצבאי של האחיות התנקז יותר לזירה האזרחית. התפתחות נוספת הגיעה בעקבות ההחלטה לא לשבץ אחיות בבתי חולים שדה, שמא ייפלו בשבי האויב. בשיתוף עם משרד הבריאות, החל חיל הרפואה להכשיר נערים לתפקיד טכנאי חדר ניתוח, כדי שבשעת חירום יתפקדו בחזית כאחים. שגב כותב בספרו שההשקעה לא הצדיקה את עצמה: הטכנאים ששוחררו מצה"ל נטשו את התחום ופנו לעיסוקים אחרים.
בשנת 1976 החליט קצין הרפואה הראשי להחזיר את האחיות לחזית, ואישר גיוס של נשים לחדרי ניתוח בדרג שדה. "היתרון של האחיות היה שהן שירתו בחדר הניתוח גם בשגרה", מסביר שגב. "הן גם הוכיחו את עצמן במלחמת יום כיפור, כשנשלחו לבתי החולים הצבאיים שהוקמו בבסיס רפידים ובשדה התעופה המצרי פאיד. נוצרה הבנה שאי אפשר לא להסתמך על אחיות, ושהן חלק בלתי נפרד מהמבנה של בית חולים שדה. בהמשך זה בא לידי ביטוי גם במלחמת לבנון הראשונה, כשאחיות נשלחו אל מעבר לגבול ועשו את תפקידן על אדמת לבנון. מראיונות עם האחיות ששירתו בחזית למדתי שרבות מהן סוחבות איתן עד היום את המראות, הריחות והקשיים מזירת המלחמה האכזרית".
במקביל המשיכו החיילות־האחיות לתרום בתחום החברתי. אחת הדוגמאות המאוחרות לכך היא פרויקט יח"ס – "יחידת חיילות סייעות" שגויסו מהשכבות החלשות ושימשו כוח עזר בבתי החולים. "מערך הסיעוד שלקח אותן תחת חסותו שילם מחיר תדמיתי, כי חלק מהמטופלים זיהו את חיילות היח"ס כאחיות לכל דבר. גם הפרויקט הזה, כמו כלל העשייה החברתית של האחיות הצבאיות, לא זכה לתיעוד ולהוקרה".
ייתכן שהאחיות היו יכולות להפוך לגורם דומיננטי יותר בחיל הרפואה, אך לפי שגב האמביציה שלהן לא הייתה גבוהה. "בניגוד לרופאים צבאיים, הן לא ראו בשירותן צוהר והזדמנות לקריירה צבאית – וזאת אף שהאחיות המוסמכות קיבלו דרגות קצונה מיד בתחילת שירותן". בשלב מסוים נפתחו בצה"ל תפקידים שהיו יכולים להתאים מאוד לאחיות, כמו תיאום אשפוז במדור ר"ם 2, שחיילים שלא כשירים רפואית להמשך השירות מסופחים אליו, או קצינות נפגעים. "בכל זאת, מעט מאוד אחיות אמרו 'אני יכולה, אני מסוגלת ואני רוצה לעשות את התפקיד הזה'", אומר שגב. "רק מעטות ראו בכך ייעוד, והן מילאו תפקידים בצורה נהדרת. למשל ד"ר סימה רייכר, שהייתה אחות ראשית בצה"ל והגיעה לדרגת סגן־אלוף. כשהיא שירתה בבה"ד 10, בסיס ההדרכה של חיל הרפואה, היא אמרה למפקד הבסיס: אני רוצה להיות ראש ענף חובשים. עד אז התפקיד הזה היה שמור ל'קצין ארגון רפואה', חובש בהכשרתו. הפנייה של רייכר גרמה למפקד הבה"ד לחשוב ולומר – בעצם, למה לא. היא קיבלה את התפקיד, ומילאה אותו באופן המקצועי ביותר".
אין לשגב נתונים מדויקים על מספר האחיות המשרתות כיום בצה"ל: "הן לא רבות, אני חושב שכמאה. בשנים האחרונות משלבים בצבא אחים ואחיות במסגרת העתודה, ורובם בעלי תואר ראשון לפחות. הם משרתים בתפקידים קרביים בגדודים, ולאחרונה גם בתפקידים בעלי סמכות רחבה יותר בטיפול בחיילים, בעיקר ביחידות הפריפריה".
הגברים מגלים את המקצוע
שגב, 44, נמשך לתחום הרפואי משחר נעוריו. "בתור ילד הייתי עושה לבובות סתימות בשיניים", הוא מספר. "סבתא שלי הייתה מביאה לי ציוד רפואי ישן, והייתי מסדר אותו לפי סדר הפעולות של טיפול. להנאתי קראתי אנציקלופדיה רפואית שהייתה לנו בבית".
שגב גדל במעלות עד גיל 11, ואז עברה משפחתו לחיפה. בכיתה ו' השתתף בקורס מד"א, וכעבור ארבע שנים החל להתנדב במד"א בחיפה. בהמשך השתתף בקורסים שהתקיימו בשיתוף חיל הרפואה, וכשהתגייס לצה"ל קיווה להמשיך בחיל אבל נשלח דווקא לשריון. רק אחרי בקשות ותחינות זכה לקבל את מבוקשו, ויצא לקורס חובשים קרביים. לאחר שהוסמך הציבו אותו בבסיס גדנ"ע בג'וערה, אך שגב ביקש לשרת ביחידה קדמית יותר, והועבר לתפקיד חובש גדודי בחברון. שם גמלה בו ההחלטה ללמוד סיעוד, מקצועם של האחים והאחיות. "אני זוכר שישבתי במרפאה הצמודה למערת המכפלה, וחשבתי מה אני רוצה ללמוד. ידעתי שזה יהיה משהו בתחום הרפואה. אחרי מחשבה נוספת התחדד אצלי הרצון להיות לצד המטופלים והמשפחות, והבנתי שהמקצוע שיתאים לי הוא סיעוד. זה אומנם לא היה פופולרי כל כך אצל גברים, אבל החלטתי ללכת על זה".
שגב שירת עוד שנה אחת בקבע כתברואן בבסיס של חיל האוויר, ולאחר מכן החל ללמוד סיעוד באוניברסיטת תל־אביב, בשילוב הכשרה מקצועית בבית הספר "דינה" הצמוד לבית החולים בילינסון. בכיתה הוא פגש את רבקה, אז עתודאית שעמדה לשרת בצה"ל כאחות. השניים סיימו את לימודיהם בשנת 2005, רבקה גויסה לשירות פעיל, ושנה לאחר מכן הם נישאו וקבעו את ביתם בפתח־תקווה. שגב החל לעבוד במחלקה כירורגית אונקולוגית בשיבא, ואחר כך עבר למחלקת נפרולוגיה בבית חולים השרון. במקביל לעבודתו כאח הוא המשיך בלימודיו האקדמיים, ולאחר סיום התואר השני חיפש עבודה שתאפשר לו להשקיע זמן בכתיבת דוקטורט. באותו זמן נפתחה מחלקה ללימודי סיעוד במרכז האקדמי רופין, ושגב, אחרי שבע שנות עבודה בבתי החולים, החליט לפשוט מעליו את מדי האח ולהתחיל קריירה של מרצה.
"בניגוד לרופאים צבאיים, האחיות לא ראו בשירות שלהן צוהר והזדמנות לקריירה צבאית. בשלב מסוים נפתחו בצה"ל תפקידים שיכלו להתאים להן מאוד, ובכל זאת רק מעטות אמרו 'אני יכולה, אני מסוגלת ואני רוצה לעשות את התפקיד הזה'
לא חסר לך המפגש עם המטופלים, שבגללו בחרת במקצוע הזה?
"יש געגוע למטופלים ולחברים במחלקה, והאהבה לטיפול עדיין בוערת בי, אבל היום אני משתדל להעביר אותה גם לסטודנטים שלי. אני מלמד תקשורת בינאישית, סיעוד נפרולוגי, אתיקה ומחקר".
בשנים האחרונות עורך משרד הבריאות חשיבה מחודשת על תחום הסיעוד ועל חלוקת העבודה בין רופאים לאחיות במערך הרפואה הקהילתי. רפואת הקהילה בישראל סובלת מעומס ומשחיקה גבוהה של אנשי המקצוע, ובראשם הרופאים. במקביל עולה רמתן המקצועית של האחיות, ורבות מהן מועסקות בתפקידים שאינם הולמים את הכשרתן. צלע נוספת במשוואה היא המחסור באחיות; מספרן אינו מצליח להדביק את הביקוש הגובר בשל התארכות תוחלת החיים. התהליכים הללו הובילו את משרד הבריאות ומנהל הסיעוד לחשוב על אופקי התפתחות לעוסקים בסיעוד, כדי לחזק את האטרקטיביות של התחום. אחת המסקנות היא שיש לאמץ בישראל את מקצוע האחות המומחית, וכך להקל מעט מהנטל שעל כתפי הרופאים. המהלך, שנמצא בתחילת דרכו, מעורר מחלוקת במערכת הבריאות, במיוחד בין הרופאים לאחיות.
שגב אינו חושב שהדבר יפגע ברופאים: "חשיבה מחדש על סמכויות הסיעוד היא הכרחית, בגלל המשאבים המוגבלים והרצון לשפר את הזמינות והנגישות למטופלים. שני הצדדים יצאו נשכרים. בעיניים זרות ולא מקצועיות זה יכול להיראות כאילו יש נגיסה בסמכויות הרופא, אבל הסמכויות מוגדרות היטב. העבודה של האחיות נעשית כתף אל כתף עם הרופאים, יש התייעצות ועבודה משותפת, והכול כדי להיטיב את הטיפול.
"אחים ואחיות פוגשים הרבה מקרים קליניים שכיחים, והידע האקדמי שלהם והניסיון העשיר מאפשרים להרחיב את סמכויות הטיפול שבידיהם. המקצוע של אחות מומחית בקהילה עשוי לאפשר לרופא לפנות זמן כדי להתמקד במקרים מורכבים יותר. צריכים גם לזכור שלא כל אחות שמסיימת בית ספר לסיעוד יכולה להיות אחות מומחית בקהילה; יש צורך בניסיון קליני עשיר ובתואר שני לפחות. הקהילה הרפואית הולכת ומשתכנעת בנכונות השינוי הזה".
משבר הקורונה הבליט את פועלם של צוותי הרפואה, ובהם האחיות. בבית משפחת שגב העומס הורגש היטב: רבקה היא המפקחת האפידמיולוגית בלשכת הבריאות של נפת פתח־תקווה, ובשנה וחצי האחרונות היא עבדה גם בחגים, בשבתות ובשעות לא שגרתיות. ככל שהתחלואה התרחבה, כך שתי הבנות ראו את האם פחות ופחות. "התקופה הזו הדגישה – וגם זה עדיין לא במידה מספקת – את תפקידם של האחים והאחיות כמי שנמצאים בחזית המאבק במגפה", אומר ד"ר שגב. "זה לא מפליא שאנחנו רואים בזמן האחרון עלייה בביקוש למקצוע; לקורונה הייתה תרומה ניכרת לכך".
הסיעוד נחשב עדיין למקצוע נשי, אך פונים אליו היום יותר גברים מבעבר. מה הסיבה לכך?
"יש שמייחסים את זה להתפתחות הטכנולוגית בעולם הסיעוד והרפואה. היום כבר פחות מסמנים מקצועות באופן מגדרי: יש פתיחות שמחלחלת, מקצועות שנחשבו 'גבריים' זוכים לדריסת רגל נשית, ולהפך. בכל מקרה, סיעוד הוא תחום שיש בו מוביליות חברתית, זה מקצוע בינלאומי שמאפשר לך לעבוד בכל העולם. הוא מקיף מגוון תחומים שאפשר לעבור ביניהם, ויש לך יכולת ללמוד, להתפתח ולהשתכר בכבוד. כל היתרונות הללו תורמים להסתכלות החברתית על הענף".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
