"אולי הם נשמות יהודיות שהתגלגלו בגופים של אפריקנים"

הייתה זו שעת לילה מאוחרת, והגנרל גי מישל כבר התכונן לעלות על משכבו בביתו בקוט דיוואר, הלא היא חוף השנהב, אך לפתע הטלפון שלו צלצל.

הגנרל גבה הקומה האזין לדובר, פניו הרצינו ואז אמר: "אני כבר מטפל בזה". מעטים האנשים שהיו מעיזים לצלצל באמצע הלילה אל הגנרל, שהיה עד לא מכבר רמטכ"ל הצבא במדינה האפריקנית, אבל במקרה הזה המתקשר ידע שאין לו סיבה לחשוש. היה זה אריאל פלמון – מורה, מחנך, איש עסקים ובעל חווה שזכה לכינוי "רבי אריאל" או "חזן אריאל", בהיותו הרועה הרוחני, האדמו"ר או הבאבא של קהילת "קול יהודה" בעיר אביג'אן, בירת חוף השנהב. גי מישל נמנה עם חבריה הנאמנים של הקהילה, וכשהאדמו"ר במצוקה, גם גנרלים מתייצבים.

לא, אל תתרגשו: הרמטכ"ל לשעבר של צבא חוף השנהב איננו יהודי. למעשה, רוב חברי "קול יהודה" אינם יהודים, ובכל זאת רבים מהם שומרי מצוות וכשרות, מאמינים באלוהי ישראל ומתעניינים בתורת הקבלה. למעשה, חוכמת הנסתר היהודית היא זו שיצרה את הקהילה: ראשיתה ב"מרכז קבלה" חי ותוסס שפועל באביג'אן, וחברים בו כמה מעשירי חוף השנהב, בכירי ממשל וידוענים. מייסד המרכז הוא פרופ' פֶירמֶין אוואָה, מרצה לבלשנות באוניברסיטת אביג'אן, המכונה "יהודה".

"כשלמדתי באוניברסיטת ברקלי פגשתי פרופסור יהודי ששמו לארי היימן, והוא גירה את סקרנותי באשר ללימודי הקבלה", מספר לי יהודה בשיחת טלפון. בעקבות ההיכרות הזאת הוא נסע לישראל, ופגש כאן את פרופ' משה אידל מהאוניברסיטה העברית, מחשובי חוקרי מחשבת ישראל; לאחר מכן התחבר בארה"ב לרב שרגא ברג, ראש המרכז לחקר הקבלה, ומי שהעניק לאוואה את שמו העברי. "עד אז לא למדתי קבלה, אלא התעמקתי יותר בתורה ובהלכה. עברתי לגרמניה, למדתי בבית ספר יהודי והפכתי למומחה לעברית תנ"כית. כשחזרתי לחוף השנהב, הקמתי פה סניף של המרכז לקבלה".

פרופ' יהודה יודע קצת עברית מודרנית, אך רוב שיחתנו מתנהלת באנגלית. הוא אפריקני רק מצד אמו; אביו הוא ווייטנאמי שהגיע לחוף השנהב כדי ללמד באוניברסיטת אביג'אן. כשאני שואל את יהודה מה משך אותו ליהדות, הוא עונה: "החוכמה שבתורה הקסימה אותי. הלימוד מרגש אותי – העומק, הבהירות שזו תורת אמת. לזה נמשכתי". אני מעיר שאולי בגלגול קודם הוא היה יהודי, והוא בתגובה מספר לי על חלום שחלם בגיל 22, בהיותו בגרמניה. "חלמתי שאני יהודי בעל זקן גדול, ואני עומד בישיבה בפולין עטוף בטלית, מתפלל וצועק. בחלום הייתי נשוי ליהודייה, וידעתי שהיא סבלה מדיכאון ובסופו של דבר התאבדה כי זנחתי אותה וביליתי את זמני בבית הכנסת בלימוד תורה. התעוררתי נסער, וחשתי רגש מוזר של אשמה. בהמשך חיי אכן פגשתי אישה יהודייה ממוצא גרמני־פולני ונישאתי לה. כיום יש לי בת שחיה בגרמניה ומתפרנסת מייצור כינורות".

אריאל פלמון (למעלה): "בעשרת ימי תשובה נסענו כל הקהילה, כמאתיים איש ואישה, לטקס כפרות באחת החוות. האירוע ארך שש או שבע שעות, כי הקפדתי לסובב את התרנגול או התרנגולת מעל לראש של כל אחד מהחברים בקהילה ולברך אותם בברכה אישית"

"במערב אפריקה יש אהדה גדולה מאוד למדינת ישראל, ליהדות ולכל מה שקשור לתנ"ך. זה מורגש בקרב הנוצרים, שרובם אוונגליסטים, וגם בקרב המוסלמים המתעניינים בנעשה בארץ ישראל", מספר פלמון, שנמצא כעת בישראל בחופשה. בקהילת קול יהודה האהדה הזאת מרחיקה לכת: אחד החברים, שיצא לארה"ב ללימודי פוסט־דוקטורט, עבר גיור אורתודוקסי בתהליך שנמשך ארבע שנים; כמה אחרים, ובהם יהודה, פנו לגיור קונסרבטיבי באמצעות "כולנו", ארגון ניו־יורקי העוסק בגילוי קהילות יהודיות נידחות ברחבי העולם ו"השבתן" לחיק היהדות. לפי "כולנו" יש בחוף השנהב קהילות הטוענות לקשר עם עשרת השבטים האבודים, "אבל אין להן מנהיג רוחני יהודי", מדגיש פלמון.

הקהילה שהתגבשה סביב יהודה מונה היום כמאתיים חברים. "בחגים מגיעים כ־250 איש. השנה נצטרך לארגן את תפילות ראש השנה באולם גדול", הוא אומר. גם תפילות שבת נערכות דרך קבע. "חלק מהחברים נקראים אצלנו 'שומרי שבת'", אומר פלמון. "הם באים ביום שישי לסעודת שבת ונשארים לישון במקום. האחרים באים בבוקר לתפילה ולסעודה".

ניסי האדמו"ר

כשפלמון נמצא באביג'אן הוא מנהל את התפילות כסדרן. "שישה מבני הקהילה התגיירו, ואם מגיעים עוד שלושה ישראלים – יחד איתי יש לנו מניין כשר למהדרין", הוא מסביר. "שליח חב"ד בעיר – חשוב לומר שיש בינינו יחסים טובים – לא כל כך מרוצה מהנוכחות של הגויים בתפילה, אבל אם לא הייתי שם – הם לא היו עולים לתורה? לא אני לימדתי אותם לעלות, אם כי אני זה שקורא בתורה, ועושה להם 'מי שבירך'. אני גם מנסה להראות להם את האור שביהדות. כתוב בישעיהו, 'והיה ביום ההוא, שורש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרושו והייתה מנוחתו כבוד'".

במשך הזמן, הוא מספר, כל אנשי הקהילה קיבלו שמות עבריים, והם נושאים אותם בגאון: "בעל התוקע בראש השנה, פרדריק, נקרא שמעון. מנהל הבנק נקרא שלמה, ושמו הקודם של עקיבא היה ברתולומי".

ילדיהם של החברים מקבלים חינוך יהודי, מספר יהודה. "הם לומדים תורה, והשבוע דיברנו איתם על הקשר בין פרשת רְאֵה לחודש אלול". לדבריו, רוב בני הקהילה חשים שהם שייכים לעם היהודי – "אולי הם נשמות יהודיות שהתגלגלו בגופים של אפריקנים".

פלמון: "בעשרת ימי תשובה אנחנו נוסעים עם כל הקהילה, כמאתיים איש ואישה, לטקס כפרות בחווה מקומית. האירוע נמשך שש או שבע שעות, כי אני מקפיד לסובב את התרנגול או התרנגולת מעל לראש של כל אחד מהחברים בקהילה ולברך אותם בברכה אישית. את הטקס הזה אני עושה איתם כבר שבע שנים. הפכתי בשבילם למעין 'באבא'. הם באים אליי בשאלות בכל תחומי החיים, משתפים אותי בדברים אישיים ומקבלים ייעוץ, מבקשים שאתפלל למענם. איך נאמר? 'אל תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך'.

"אתן לך דוגמה. יש לי קשר קבוע עם כולל אברכים בבני־ברק, שאני נוהג לתרום לו. ראיתי שלעיתים תרומה כזו יכולה לחולל סוג של נס – כלומר, דברים שנראו כאבודים, הסתדרו פתאום. הצעתי לכמה אנשים בקהילה להצטרף אליי בתרומות קבועות, והם נענו ברצון. את אחד התורמים, חבר קהילה שעבר גיור קונסרבטיבי, שלחתי לחב"ד כדי שיתעמק יותר ביהדות, ואולי שם יעזרו לו בגיור אורתודוקסי. באחד הימים הוא סיפר לי שהבן שנולד לו אובחן כסובל מתסמונת דאון. זה היה הלם גדול.

"כתבתי לו מילות נחמה, אך בני משפחתה של אשתו האשימו את ההתקרבות של בני הזוג ליהדות, וכעסו עליהם. הוא ביקש ממני להתקשר לראש הכולל בבני־ברק. אמרתי לו שאתקשר, אבל שאלתי: מה אתה חושב שהרב יוכל לעשות? הוא התעקש. דיברתי עם ראש הכולל והוא אמר לי: הם יראו ניסים. העברתי את המסר.

"אחרי כמה ימים הילד אושפז בבית חולים בשל בעיות לב, ולהפתעתם הגדולה של ההורים, פרופסור אורח מצרפת הרים את בנם ושאל: 'מי אמר שיש לו תסמונת דאון? הוא ילד בריא לחלוטין'. הם כמובן ראו בכך נס גדול". כשנולד לבני הזוג בן נוסף, הם החליטו לערוך לו ברית מילה. "רופא עשה את הברית, ואני בירכתי בלי שם ומלכות. מאז כבר עשינו שלוש בריתות בקהילה באותה דרך".

יהודה מספר על חברים נוספים בקהילה שראו ניסים מרגע שהתקרבו ליהדות – "למשל, חולה איידס שנרפא משוכנע שזה קרה לו כי התחיל ללמוד תורה. אנחנו נוהגים לנסוע מדי שנה למרוקו להתפלל על קברי צדיקים ומקובלים – הרב חיים פינטו, עמרם בן דיוואן. הרב אריאל נוסע איתנו, כמובן. מדי שנתיים אנחנו מארגנים נסיעה לישראל, לקבר רבי שמעון בר יוחאי או לקבר רבי מאיר בעל הנס".

פרופ' אוואה (יהודה): "חלק מחברי הקהילה באים כי אירעו להם ניסים מרגע שהתקרבו ליהדות. אנחנו נוהגים לנסוע מדי שנה למרוקו, להתפלל על קברי צדיקים ומקובלים – הרב חיים פינטו, עמרם בן דיוואן. מדי שנתיים אנחנו מארגנים נסיעה לישראל, לקבר רבי שמעון בר יוחאי או לקבר רבי מאיר בעל הנס"

מילוי מצברים

פלמון, מספר יהודה, אינו רק מדריך רוחני, אלא "אדם אציל בעל לב רחב" שעוזר גם בתחומים גשמיים יותר. "לאחרונה הוא יצר קשר עם ארגון מנתחי לב, וכמה מהם הגיעו והצילו את חייהם של חמישה מהילדים של חברי הקהילה". פלמון גם גייס איש עסקים ישראלי־קנדי שישלח אספקת תרופות לטיפול באיידס, אך התרומה נתקלה בחסמים בירוקרטיים.

גלגולים רבים עברו על פלמון לפני שהיה למנהיג קהילה בחוף השנהב. באפריקה הוא נמצא שבע שנים בערך, אחרי שסיים קריירה ארוכה בבנק המזרחי. "חבר שהיה לקוח שלי בבנק, סיפר לי שאפשר לעשות עסקים פורחים ממצברי רכב משומשים, שמחירם בגאנה נמוך במיוחד. הוא הציע לי להקים עמו שותפות, לנסוע לשם, לאסוף מצברים, ולייבא אותם ארצה למפעל באשדוד שמפיק מהם עופרת. בישראל אי אפשר לקנות מצבר משומש, כי הוא נחשב מסוכן, אבל באפריקה, המסודרת פחות, אין מניעה לכך".

בפברואר 2014 עלה פלמון על המטוס שהביא אותו לגאנה, בלי שיהיו בידיו כתובות או שמות של אנשי קשר רלוונטיים. "אמרו לי שעסקאות כאלה אפשריות, אבל כשהגעתי לשם התברר שאלה היו הבטחות סרק: מצברים אולי יש, אבל צריך לממן מראש את האיסוף שלהם, ואיש לא מבטיח שהכסף לא ייעלם". הוא נאלץ לסגת ולחזור ארצה, אבל החיידק האפריקני כבר נדבק בו.

במטוס בדרך לאיסטנבול התיישב לידו אדם לבוש חליפה מהודרת, איש עסקים מחוף השנהב. שיחה נקשרה ביניהם, ושכנו לספסל הבטיח לו: "מה שלא הצלחת לעשות בגאנה תוכל לעשות בחוף השנהב, ולא רק עם מצברים משומשים". גם הנתיב הזה לא התגבש לכדי עסקה מוחשית, אבל במהלך ניסיונות התיאום רכש פלמון כרטיס טיסה לחוף השנהב, והחליט שאם כבר יש לו כרטיס, הוא ינסה ויראה.

לפני הנסיעה חיפש פלמון באינטרנט מישהו שישמש מתורגמן ועוזר. "היום אני מבין צרפתית, אבל אז לא ידעתי מילה. מצאתי סטודנט, ז'אן אקיסי שמו, והוא חיכה לי בנמל התעופה. יחד נסענו לחפש מצברים. כולם רצו כסף כדי לאסוף, אבל פחדתי לתת להם. לז'אן היה רעיון: אנחנו ניסע לכפר שלו במחוז זנזאן, ושם נתחיל לאסוף את המצברים. כך הגעתי לבונדוקו, בירת זנזאן, ונשארתי שם שנה".

בונדוקו נמצאת במזרח חוף השנהב, בלב הג'ונגל של יערות גינאה המזרחיים, במרחק 520 ק"מ – או שמונה שעות נסיעה – מהבירה אביג'אן השוכנת על חוף הים. לפלמון התברר שז'אן הוא הרפתקן כלבבו, אדם המחפש אפיקי השקעה ללא לאות. בין השאר ניסו לסחור באגוזי קשיו, למשל. החברה שהקימו יחד – "אפאג'אטו", על שם ההר הגבוה בגאנה – לא הצליחה להמריא במיוחד, ובינתיים התאהב פלמון ב"עיר בת אלף המסגדים", כפי שקרויה בונדוקו. הוא קנה שם שתי חלקות אדמה של 1.2 דונם במחיר של כ־5,000 שקלים, והיום הוא בעל חווה. "אני מספק פרנסה לכמה עובדים, והם שמחים מאוד על כך ורוחשים לי כבוד רב. יש לי עופות, עיזים, כבשים, והיו לי 25 פרות. הרועה נהג לצאת איתן בבוקר ולחזור בערב, עד שערב אחד הוא לא חזר, ולא החזיר את הפרות. אני מקווה שעוד יתפסו אותו".

את הקשר עם קהילת קול יהודה יצר פלמון ימים אחדים לפני פסח תשע"ה. הוא נסע אז לאביג'אן וחיפש במרכול גדול מצרכים לחג – את המצות והיין כבר העביר לו חבר שהגיע מישראל. במרכול הוא פגש במקרה איש עסקים ישראלי שחי בחוף השנהב ומתפרנס משיווק אפרוחים. "תוך כדי שיחה שאלתי אותו על אוכל כשר, והוא אמר לי: 'יש כאן אדם אחד, משה יתיב, אגרונום בחברת 'דקל אויל', ששוחט עופות. הוא יכול לספק לך עופות לחג'. התקשרתי ליתיב, והוא אמר לי שכן, ביום חמישי הוא ישחט עופות בשביל יהודה, ואני יכול להצטרף. מי זה יהודה, שאלתי, ואחרי שעה הייתי אצל יהודה בבית".

הביקור הזה התחיל מסקרנות – "מה שיש לו בבית לא היה מבייש שום מרכז קהילתי יהודי בעולם; חמישה ספרי תורה, ושניים מהם כשרים למהדרין" – אבל מיד נוצר קשר מעמיק יותר. כשיהודה ראה את פלמון, בעל החזות החרדית, הוא קיווה שהיהודי שלפניו יסייע לו בארגון הקהילה ובקידום רמתה הרוחנית. "עד שבאתי הם נהגו לערוך קידוש בשבת עם מאכלים לא כשרים, ואפילו חזיר. כעת הקהילה מתנהלת על טהרת הכשרות", מספר פלמון. "הם החליפו את כל הכלים ויש להם מערכת כלים כשרה לפסח".

בעקבות הפגישה הראשונית הוא הוזמן למסיבת ל"ג בעומר של הקהילה. "אכלתי שם דג צלוי בנייר כסף, וכולם רקדו ושרו לכבוד רבי שמעון בר יוחאי. אחרי המסיבה יהודה הציע לי להישאר. סיכמנו שאחזור מבונדוקו בעוד כמה שבועות ונדבר".

הפרדה נמשכה יותר מכמה שבועות, כי נכדו של פלמון, עמית יצחק בן השבע, נפטר ממחלת הלוקמיה. פלמון חזר ארצה ללוויה, ואז נשאר כאן כמה חודשים. את הזמן הזה הוא ניצל ללמוד שחיטת עופות ולקבל הסמכה. רק לקראת ראש השנה חזר לחוף השנהב. "יהודה התקשר להזמין אותי לבוא אליהם לחגים. הגעתי לאביג'אן, והם ששו ושמחו כי היה מי שישחט להם עופות לחג". פלמון גם היה החזן בכל תפילות ראש השנה, "אבל פרדריק, לשעבר אלוף אפריקה בג'ודו, תקע בשופר. את זה אני לא יודע לעשות".

הפושעים ניסו לחטוף אורח מישראל ששהה בחווה, כי חשבו שהוא בנו של פלמון. "הם היו במדים והציגו עצמם כ'ז'נדרמרי', משטרה, אך פניהם היו רעולות. הבחור הצליח להימלט לכיוון הבית בעוד החוטפים יורים לעברו. אחד החוטפים נכנס לחצר. הנפתי מולו מטאטא, והוא החל לירות לי לעבר הרגליים"

הצלצול הגואל

"קהילת קול יהודה מעניינת מאוד", אומר אלי בן־טורה, שגריר ישראל לשעבר בחוף השנהב. "מול מגמת האסלאמיזציה הגוברת במדינה, הם אוהבי ישראל גדולים במיוחד".

בעבר, הוא אומר, ידעו יחסי ישראל וחוף השנהב – מהמדינות החזקות ביותר במערב אפריקה – ירח דבש ממושך. המבוגרים שבנו זוכרים את "יומני החדשות" מאולמות הקולנוע של שנות השישים, שהציגו את ביקורה המפורסם של שרת החוץ גולדה מאיר בחוף השנהב, ואת המקומיים שקיבלו אותה בהתלהבות. בין המדינות נחתמו עשרות הסכמי סחר ושיתוף פעולה, וזכורה לטוב גם החלטתו של הנשיא המיתולוגי פליקס הופואה בואני להשאיר את שגרירות המדינה בירושלים. השגריר הישראלי הראשון שנשלח לחוף השנהב היה משה הלל, שנפטר לא מכבר.

"עד 1973 הייתה חוף השנהב בחוד החנית של יחסי החוץ של ישראל באפריקה, ויותר מ־3,000 מומחים באו אליה מהמדינה הקטנה שלנו", מספר בן־טורה. אחרי מלחמת יום הכיפורים נותקו היחסים. הם חודשו בשנות השמונים, אבל לא חזרו לימי הזוהר. בתחילת שנות האלפיים, כשבחוף השנהב השתוללה מלחמת אזרחים קשה, הואשמו כמה ישראלים באספקת נשק לכוחות הממשלה, בניגוד לעיצומים הבינלאומיים שהוטלו על המדינה. "אין שם קהילה ישראלית מסודרת היום", אומר בן־טורה. "יש כ־200 אנשי עסקים ישראלים שפועלים בתחומי הבנייה, תשתיות המים והחקלאות. חלקם לא מתגוררים בחוף השנהב, אבל ישראלים לא מעטים באים מדי פעם לבית חב"ד".

גילוי נאות: את אריאל פלמון אני מכיר מאז שלמד שני מחזורים מתחתיי בישיבת בני עקיבא נתיב מאיר בירושלים, וידידותנו העמיקה כשהייתי סגן מנהל בית ספר במושב דובב בצפון, והוא הגיע לשרת שם כמורה־חייל. כל הצוות הורכב באותם ימים ממורים צעירים וחסרי ניסיון, בחבל ארץ מרוחק שהתקשה למשוך אליו כוחות הוראה חזקים. האזור ניסה עדיין להתאושש מהפיגוע האיום שאירע במאי 1970 באוטובוס ילדי אביבים; 12 מנוסעי האוטובוס נרצחו, שמונה מהם ילדים. אחרי אביבים בא הפיגוע בבית הספר במעלות הסמוכה, ותקריות גבול היו דבר יום ביומו. כולנו היינו מורים לא רגילים, גרנו במושב יחד עם תלמידינו, ופלמון הגדיל לעשות: בתוך זמן קצר למד לדבר מרוקאית בניב השלוחי על בוריה, ורכש את לבבם של תלמידיו. אחרי כמה חודשים קנה שלושה עגלים בקיבוץ ברעם הסמוך, הביא אותם למושב במיני־סובארו הקטנה שלו, ובהמשך צירף אליהם כמה עיזים. במהלך שהותו שם הוא הפך לחלק מהמרקם האנושי של המושב, שרוב תושביו היו עולים מכורדיסטאן ומהרי האטלס במרוקו.

ראינו את אהבתו לחיי הכפר, ולא אחת הבטיח לנו שיבוא יום ותהיה לו חווה גדולה עם אלפי ראשי בקר וצאן. את שעות הפנאי והלילות היה מבלה בלולים עם העופות, מסייע לחבריו מהמושב בגידולם ובשיווקם. "אלה היו שנים יפות, תמימות", אומר לי פלמון כשהוא טועם מן האננס שעל השולחן, ואז מעיר: "חמצמץ קצת. אצלנו באפריקה הוא מתוק מדבש".

הוא נולד בתל־אביב ב־1954 והתגורר עם הוריו, אחיו ואחותו ב"המשך שינקין" – שכונה מפד"לניקית שורשית וטיפוסית בעיר העברית. אביו היה בכיר במחלקת המניות של בנק המזרחי, ובהשפעתו עבר פלמון מההוראה אל הבנקאות. הוא הספיק להתחתן, להביא לעולם בת אחת, להתגרש וגם לכתוב 400 ערכים בוויקיפדיה. בשנה שעברה קיבלתי ממנו דרישת שלום בלתי צפויה בהודעת וואטסאפ שנשלחה מחוף השנהב, בעקבות פוסט שפרסמתי בפייסבוק. בתחילה התקשיתי לזהות אותו, כי מהתמונה ניבט אליי אדם חרדי.

"עוד בימיי בנתיב מאיר נמשכתי ל'בית התלמוד' בשכונת בית וגן ולתנועת 'בני תורה'", הוא מסביר. "אפילו הלכתי לקייטנת הקיץ שלהם, ואני זוכר את הרב מרדכי אזרחי ואת הרב יצחק פרץ – לימים שר הפנים מטעם ש"ס – קופצים ראש לבריכה. גם הר"מים שלנו בנתיב מאיר, שרובם היו חרדים, עודדו אותנו להשתלב במסגרת הזו. אחרי שנותיי בדובב התחלתי להשתתף באופן קבוע בשיעור בבני־ברק".

במשך שנים רבות דוכאו נפשו הסוערת ויצר ההרפתקנות שלו, עד שקצה נפשו בחיים "המסודרים", והוא התגלגל לאפריקה. אפריקה מצידה התגלגלה איכשהו אליו. חזותו, הוא מעיד, משכה אליו את האייבוריאנים, תושבי חוף השנהב. "מראה של גוון עור בהיר, מלוא הפנים זקן לבן ועיניים כחולות, מעיף את האייבוריאנים על כנפי דמיונם אל ארץ התנ"ך", הוא כתב בפייסבוק. "אם הדמות הניצבת לפניהם חבושה בכיפה ועטויה בציצית, אז אין להם ספק כי המחזה שהם חוזים בו הוא מחזה אלוקים חיים. לא פלא שבעוברי ברחוב אני זוכה למבטים מצועפים שמעורבות בהם אהבה, הערצה ויראה. כשלעצמי, אני משתף פעולה ומהנהן לקהל בחיוך רחב.

"בתוך דקות ספורות, הראשון, שמוודא קודם שאכן אני יהודי מישראל, אוזר אומץ ומבקש את ברכתי. מכיוון שאיני רוצה לאכזב את המעריץ ולגלות לו שאני חסר כוחות על, אני מניח את שתי ידיי על ראשו וממלמל בעל פה את ברכת כוהנים. עכשיו אני שם לב שכמה מועמדים נוספים לברכה כבר התייצבו, והתור הולך ומתארך עד שמהכיוון שלי אין לראות את סופו".

פלמון: "יש לי עופות, עיזים וכבשים. היו לי 25 פרות – הרועה נהג לצאת בבוקר ולחזור בערב, עד שערב אחד לא חזר, ולא החזיר את הפרות. חיי המושב בדובב נטמעו בי היטב. אני זוכר איך רבני המושב היו שוחטים בהמות, ואני הייתי מביט בהם בעיון כדי ללמוד את המקצוע"

היחס הזה הוליך אותו כאמור למעמד המנהיג הרוחני של הקהילה המיוחדת "קול יהודה", וכעת נוכל גם לספר מדוע התקשר אל הגנרל גי מישל בשעת לילה מאוחרת. זמן קצר קודם לכן, כשהיה שקוע בקריאה בביתו, שמע פלמון לפתע רעמי נפץ שנדמו לו כזיקוקי דינור. בעודו תוהה לפשר החגיגה בסתם יום של חול, הלכו קולות הנפץ והתקרבו. "חשבתי שאלה טרוריסטים מבורקינה־פאסו, אבל התברר שהם פושעים שחוטפים למטרות כופר", הוא מספר. "זה משהו שקורה מדי פעם באזורנו".

התוקפים ניסו לחטוף אורח מישראל ששהה בחווה, כי חשבו שהוא בנו של פלמון. "הם היו במדים והציגו עצמם כ'ז'נדרמרי', משטרה, אך פניהם היו רעולות. הבחור כבר נאזק, אבל הוא הצליח להימלט לכיוון הבית, בעוד החוטפים יורים לעברו. אחד מהם נכנס לחצר. הנפתי מולו מטאטא, והוא החל לירות לי לכיוון הרגליים.

"אני בטוח שלא רצה להרוג אותי, אחרת לא הייתי יושב פה היום. הרגליים שלי מלאות בפצעי הנתזים. מיהרנו לסגור את הדלת, אבל הפושע המשיך לירות ושבר את המנעול. הכלב שלי ניסה לתקוף אותו, אבל נפגע מכדור ומת. מכיוון שהחלה מהומה, החוטפים נמלטו". פלמון התקשר לקומיסר המשטרה, אך איש לא הגיע. רק אחרי שצלצל לגנרל החלה המשטרה לגלות סימני מרץ, ובכל זאת הפושעים לא נתפסו.

ממש בזמן הריאיון, בצירוף מקרים, מקבל פלמון הודעה מהקומיסר: חוליית הפושעים נתפסה במהלך ניסיון שוד בשוק. להודעה צורפה תמונתם, ופלמון מזהה את מי שירה לעברו. "סוף גנב לתלייה", הוא כותב לקומיסר, 5,000 ק"מ מישראל.

כיום הוא נוהג להגיע אל הקהילה באביג'אן פעם בחודש למשך שבוע, ובשאר הזמן הוא מפתח את חוותו בבונדוקו הרחוקה. "חיי המושב בדובב נטמעו בי היטב. אני זוכר את רבי יצחק ורבי אהרן, רבני המושב, שוחטים בהמות – הייתי מביט בהם בעיון כדי ללמוד את המקצוע. משהו מזה נשאר בי".

ומה הלאה?
"אני רוצה לעזור לקהילה כמה שיותר בעניין הגיור. הם לא רוצים להגיע לישראל כי לא חסר להם שם מאומה, אבל הם מאמינים בלב תמים. אצל חלק ניכר מהם האמונה היא מעורבת – למשל, הם לא מוכנים לשמוע מילה רעה אחת על הנצרות או על ישו. הוא היה יהודי, הם אומרים לי".

ומבחינתך זהו, אתה נשאר שם לתמיד?
"אני ישראלי ואשאר ישראלי. שמע סיפור. ברחוב בבונדוקו ניגש אליי אדם ואמר לי שלום בעברית. חייכתי, עניתי שלום, ושאלתי אם הוא מדבר אנגלית. קצת־קצת, הוא ענה, כצפוי. 'בעברית אתה בוודאי מכיר רק מילה אחת – שלום', אני אומר לו, והוא עונה: אני מכיר עוד מילה אחת – התקווה. ואז הוא מפעיל את הטלפון שלו ומשמיע לי את המנון המדינה שלי. זה הרנין את הלב, אבל אז שאלתי את עצמי בתוגה אם גם בישראל כל הלבבות מתרוננים לשמע ההמנון".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il