במשך ארבעים שנה השקיף יהודה וגמן על אור־עקיבא מהצד, צופה בה הופכת ממעברה על אוהליה ופחוניה לעיר ואם בישראל. אחרי שני עשורים נוספים עבר להתגורר בה. הוא נולד וגדל בקיבוץ שדות־ים הסמוך, כשהשכנים מהמעברה עבדו שם כפועלי חוץ במפעל המרצפות, לימים "אבן קיסר". היום בבית מולו גר בנו של אחד מאותם הפועלים; מעין משל לדרך שעשתה החברה הישראלית מדור הקיבוצים והמעברות ועד הלום.
את החינוך בשדות־ים מכנה יהודה "חינוך ימי": לימודי ימאות, חתירה בסירות ושיט במפרשים. בכיתה י"א כבר מפליגים בסירות עץ לקפריסין. ככה זה כשהים הוא חצר הילדות שלך. הרבה לימודים עיוניים לא היו, גם לא שיעורי בית או בחינות. בקיבוץ המאוחד התנגדו לתעודת בגרות, הוא מסביר.
לומדים בשביל ידע, לא בשביל ציונים. אולי היה גם רצון לשמר את האנשים בקיבוץ: אם אין לך בגרות, אתה לא יכול ללכת לאוניברסיטה. אבל הוא לא בטוח. "זה היה חלק מהניסוי החברתי של הקיבוץ", מסכם יהודה. איך המדינה אישרה את זה? פשוט: "הקיבוצניקים ישבו בכל הצמתים החשובים, מה שהליכוד לא ידע לעשות".
חלק אחר ב"ניסוי החברתי של הקיבוץ" הוא כמובן בית הילדים: כעשרים ילדים בני אותו שנתון, ש"חיים יחד כמו בצוללת, במבנה אחד בשם 'כיתה כוללת'. שם הם אוכלים, לומדים, מתקלחים, ישנים". בערב מבלים שעתיים עם ההורים "וזה מספיק", קובע יהודה. "לי זה היה סיוט", אומרת אשתו חני, שמצטרפת למקלדת אבל לא לכורסה. "פחדתי מאוד. הייתי בורחת הביתה".
הסיוט שלה התחיל בינקותה. "שיא הסיפור של החינוך המשותף הוא הנשים המניקות", היא מסבירה. "התינוק עובר מבית היולדות ישר לבית התינוקות, ושם האחראית קובעת מתי אפשר לבוא להניק. היא גם קובעת מתי נכון לקרוא לרופא. קורע לב". היא עצמה חלתה כשהייתה בת שלושה חודשים, אולם האחראית לא חשבה לקרוא לרופא עד שהאמהות פתחו בהפגנה. יהודה מקשיב ומעיר: "רק תזכרו שעל כל אחד שמקטר נגד החינוך המשותף, יש לפחות אחד שנהנה מזה. תלוי באופי ובמשפחה". את ילדיהם הם כבר גידלו אחרת. שני הגדולים עוד היו בלינת ילדים, "אבל מיכל צרחה־צרחה־צרחה, אז העברנו אותה הביתה. היה גם תהליך טבעי שבו אנשים רצו את הילדים בבית".
"התינוק עובר מבית היולדות ישר לבית התינוקות, ושם האחראית קובעת מתי אפשר לבוא להניק. היא גם קובעת מתי נכון לקרוא לרופא. קורע לב", אומרת חני. היא חלתה כשהייתה בת שלושה חודשים, אולם האחראית לא חשבה לקרוא לרופא עד שהאמהות פתחו בהפגנה
פחות משבעה קילומטרים מפרידים בין ביתם הנוכחי ובין הקיבוץ שההורים של שניהם היו ממייסדיו. 13 דקות נסיעה, ואנחנו כבר על שפת הים. יהודה מצביע אל הבית שהוא גר בו בעבר עם חני. רק סוכת מציל – לו הייתה כאן – קרובה יותר לים. איך מוותרים על השכמה מול נוף כזה? "אתה לא גר עם הנוף, אתה גר עם האנשים. זה צפוף מדי לאופי שלי – פיזית ורוחנית", הוא מחייך.
כשהיו בני ארבעים הם עזבו. חני לא ידעה לבשל, יהודה חתם לראשונה על צ'ק. "דודי היה ילד פרוע עם ראש אחר, והסטיגמה נדבקת. מרגע שיצאנו – הוא התפתח בכל הכיוונים", אומרת חני. דודי הוא יהודה. האבולוציה של השם שלו מחולקת לפרקי חיים: דודי בקיבוץ, וגמן בצבא, יהודה אחרי שעזבו את הקיבוץ. "הילד גדל", מוסיפה חני בחיוך.
הילד הגדול מתרוצץ כעת בסלון הבית העירוני שלהם. רוצים אבטיח? קפה? לפחות מים? שב שנייה, אנחנו מתחננים. חני צוחקת: "הוא כמו כריש. אם הוא לא זז – הוא מת". השניים האלה אומנם מכירים מגיל אפס, אבל הקשר ביניהם התחיל רק אחרי הצבא. הם יצאו במשך שש שנים, הלוך ושוב. בלי לשמוע את הפרטים אני מאשימה אותו. חני מאשרת.
הוא בנם של אהרן וגמן מאוקראינה ושל חדוה שנולדה באלכסנדריה להורים מאודסה שגורשו מתל־אביב ב־1914, יחד עם שאר בעלי הדרכון הרוסי. סבא יהודה, אבא של חדוה, נפטר ונקבר באלכסנדריה, והמשפחה חזרה לתל־אביב. בצד הקמת קיבוץ שדות־ים התעמק אהרן וגמן בארכיאולוגיה ובהיסטוריה של קיסריה – "התל־אביב של תקופת הרומאים" – וקנה לעצמו שם עולמי בתחום. להבדיל מבנו הבכור, הוא מעולם לא נצפה מתהלך במכנסיים קצרים או שוחה בים. "אבא היה תמיד בתפקיד כלשהו, ותמיד תקוע בתוך ספר היסטוריה או ארכיאולוגיה", מספר הבן. "פרוזה כמעט לא הייתה בבית, אולי קצת אצל אמא".
בשלהי שנות החמישים חשפו חפירות ארכיאולוגיות את המגלומניה המקומית של הורדוס, וכך הפך מגרש המשחקים של ילדי שדות־ים – גדוש עצי התאנה ושאר ירוֹקת – לאתר ארכיאולוגי מרהיב. התברר כי גבעת החרציות הסמוכה, שבשלג 1950 הפכה לאתר גלישה מאולתר, מחביאה תחתיה תיאטרון מרהיב, לתפארת מדינת ישראל ושלמה ארצי. "פועלים מאור־עקיבא חפרו במשך שלוש שנים, וככל שחפרו התברר עד כמה יוספוס פלביוס דייק בתיאוריו. במקביל ניקו את חומת העיר הצלבנית. אבא שלי היה מעורב עמוק במבצע הזה. שדות קיסריה של ילדותנו היו מוצפים שברי פסלים, עמודים, כותרות שיש וסרקופגים. בכל מקום שתקעו מחרשה, חפרו יסוד לבניין או הניחו צינור – נחשפו קירות או רצפת פסיפס".
אביה של חני היה המזכיר של שדות־ים בשנת 1944, כאשר חברת הקיבוץ חנה סנש יצאה לצניחה הנועזת ביוגוסלביה. כשנודע דבר מותה הוחלט על הקמת "בית חנה סנש" בקיבוץ. לצידו הוקם מוזיאון לעתיקות קיסריה, ביוזמתו של אהרן וגמן. לחני, איך לא, קוראים על שם הצנחנית שלא שבה.
את שירותו הסדיר עשה יהודה בגדוד 82 של חטיבה 7, שהייתה חטיבת השריון הסדירה היחידה; זה היה צבא קטן שהקיבוצניקים הובילו בו בתפקידי הלחימה והפיקוד. "היום נותנים לצעירים לבחור היכן ישרתו. אז היו אומרים: רואה את המשאית? עלה עליה. ואתה נוסע לצבא בלי הורים מלווים. מעט חופשות והרבה מכתבים. מקבלים כמובן מאליו את דין המדינה".
בששת הימים הוא היה קצין צעיר, וקצין במילואים במלחמת יום כיפור. על חלקו במלחמה של 73' הוא לא מרחיב. לא צריך, יש על זה שעתיים ביוטיוב, הוא אומר. בכל זאת נציין שהוזעק משפת הים היישר לרמת הגולן, התגלגל לשמחתו לחטיבה 679 של אורי אור, ומצא את עצמו ממלא מקום מג"ד. "יצאתי בתחושה חיובית", הוא אומר על המלחמה שהחברה הישראלית מתעקשת לסמן כטראומה לאומית. "ממצב בלתי אפשרי הגענו לניצחון חד־משמעי. מי שלא מת ולא יצא נכה גופנית או נפשית – יצא מהמלחמה בהרגשה שהצליח, ואלה רוב האנשים. עמדנו במבחן ויצאנו מחוזקים. התקשורת צובעת הכול בצבעי כישלון".
במלחמת יום הכיפורים יהודה הוזעק לרמת הגולן, ומצא את עצמו ממלא מקום מג"ד. "יצאתי בתחושה חיובית. ממצב בלתי אפשרי הגענו לניצחון חד־משמעי. אני שואל: למה קוראים לעמק הבכא ככה? מה המסר? הרי ניצחנו שם! התקשורת צובעת הכול בצבעי כישלון"
בסדרה "שעת נעילה" הוא לא צפה. הספיקו לו הפרומואים. "אני שואל: למה קוראים לעמק הבכא ככה? מה המסר? הרי ניצחנו שם! ברור שגם מתו אנשים, זו מלחמה. בצדק מביאים תיכוניסטים ומור"קים ואביגדור קהלני, אז למה עמק הבכא?". "זה עמק הבכא של הסורים", מציינת חני.
הסכמי אוסלו הביאו את יהודה לחצות את הקווים הפוליטיים. "אני חושב שזו הייתה הטעות הגדולה ביותר שראש ממשלה בישראל עשה מאז ומעולם, וזה לא מוריד מהערכתי לרבין האיש". הערכתו החלה שנים רבות קודם לכן, בתצוגת אש לרמטכ"ל רבין. וגמן, מועמד להצטיינות בקורס קצינים, פיקד על טנק שפספס את המטרה שוב ושוב. רבין ניגש אל הצוות המתוסכל, ואמר ברגישות: "חבר'ה, לא נורא. אורח לרגע רואה כל פגע". חני? חני נותרה בשמאל. הוא עם המנוי שלו ל"מקור ראשון", היא ל"הארץ".
משדות הכותנה שעיבד התגלגל יהודה למערכת החינוך, כאשר קיבוץ שדות־ים הצטרף לבית הספר האזורי שהוקם ב־75'. בסלון הבית עומד שעון אורלוגין מרשים. בשנת 1970 יהודה לקח אותו בהשאלה, אם להתנסח בעדינות, מהמעבדה של בית הספר בשדות־ים. חני עזרה אז לסחוב אותו בחזרה מתיקון, מה שהפך לאבן דרך בקשר שלהם. חמישים שנה הוא מצלצל בכל חצי שעה, מלווה אותם מזוגיות מתהווה דרך הורות צעירה עד לשנות הפנסיה הפעילות בזכות עצמן. וגמן ממשיך לקרוא ולצלם תמונות מרהיבות, ואלה מעטרות את קירות הבית. פעם בשבוע הוא עוזר־גננת בגן "שמש" בזיכרון־יעקב. כן, עוזר־גננת. הוא גם מרצה במכינת תבור מיום הקמתה – "הגאווה הכי גדולה שלי ב־11 שנה האחרונות". יותר מגאווה גדולה, זו אהבה גדולה. 11 שנים עברו מאז שחניכו בפו"ם, עמיחי שיקלי, קרא לו לדגל, ולא נראה שמשהו יגרום לו להפסיק. איך אומרת חני? כמו כריש: לא יזוז – לא יחיה.
