שעת בין ערביים. עוד מבט אחד על הנוף שנמתח מהרי גוש עציון ועד לים, השמש נערכת להיעלם בקו האופק, ואני עוברת דרך שער הכניסה הצהוב ומתקדמת לעבר שכונת קרוואנים. הם עטופים צמחייה, חלקם פולשים לתוך היער, ואולי הוא זה שפולש לתוכם. שלומית כהן מחכה לי בחוץ, מצעידה אותי על דק העץ אל הכניסה לבית המשפחה – וכשאני אומרת "בית" אני מתכוונת בית במהות, פחות כהגדרה מילונית. "כשהגענו לבת־עין הייתי משוכנעת שזו תהיה הרפתקה של שנה גג, אז אמרנו שנקים אוהל. בסוף נשארנו 13 שנה, והאוהל השתדרג ונוספו לו תימוכים וחדרים ועוד כמה ילדים", היא צוחקת.
מכל הדברים שיכלו להפתיע אותי באוהל החמים והמסוגנן של משפחת כהן נתקעתי על המטבח. הוא חדש וכפרי וירקרק ומעוטר פסים, כמו אלה שראיתי אצל כל חבריי הבורגנים, עם ארונות כפריים ועציצים – ומדיח! מי ציפה לפגוש מדיח במרכזו של אוהל? ומה חשב לעצמו מתקין המטבח כשהגיע לכאן? ואיך מחברים בכלל צנרת לאוהל?
"תשמעי, זה מאוד נוח", אומרת שלומית. "הוא בסך הכול פותח חור באוהל ומחבר את הצנרת. גם אנחנו, כשרצינו חלון, פשוט חתכנו חלון".
והשלג והקור בהרי גוש עציון לא מאתגרים?
"יש ניילון מעל התקרה. עד כה שרדנו את מזג האוויר, לא היו פדיחות רציניות. לפני שנתיים עשינו פה איזו עבודה בבית וזה השפיע על התוואי, אז עבר לנו פה נחל באמצע הסלון. יש לנו פה מחצלות על האדמה, אז פשוט הרמנו אותן, חפרנו תעלה ונתנו למים לעבור", היא מסבירה בנון־שלנט. למי מאיתנו הרי לא עבר נחל בסלון.
אם יש משהו שלמדתי מהביקור הארוך ופוקח העיניים ומרחיב הנחיריים אצל שלומית הוא שקִדמה וטבע לא סותרים זה את זה
אנחנו יוצאות לקטוף ענבים טריים מהגפן שמשתרגת על גג מרפסת העץ. למטה נשקפת בריכת עמודים וגינת צמחי מרפא, והזולה של הבן הגדול – או ה"מחנה" (במלעיל) של הבן הקטן. הבת הגדולה, היא מספרת, בדיוק באה הביתה: היא רועת צאן בחווה, ושבה הביתה לנוח במזגן. כן, גם מזגנים יש פה.
אם יש משהו שלמדתי מהביקור הארוך ופוקח העיניים ומרחיב הנחיריים אצל שלומית הוא שקִדמה וטבע לא סותרים זה את זה. "יש פה מזגנים ויש תמי 4 ויש מדיח. כששומעים שאני גרה באוהל ביער מדמיינים אוהל איגלו, ושואלים אם אני עושה כביסה במעיין. לא, אני עושה כביסה במכונת כביסה.
אפשר לחיות גם בסטייל וגם בחיבור לאדמה. אפשר לחיות חיים שמחוברים לעולם הטבע עם הטכנולוגיה, והרבה יותר אקולוגי להדיח במדיח מלשטוף כלים. אני יכולה ליהנות מפייסבוק ומאינסטגרם, כשהכול במידה. אני אומנם יודעת להכין לעצמי את הלחם שלי ואני אוכלת בריא, אבל יש לי למשל שני ילדים שלא בקטע, ויש לנו טבעונית ויש לנו חצי טבעונית, ואני הייתי צמחונית הרבה שנים ועכשיו הפסקתי. הכול מהכול.
"אני רוקחת טבעית, ובאמבטיה שלי באמת הסבונים הם מעשה ידיי, אבל אם לבן שלי מתחשק דאודורנט ספריי כמו שכל החברים שלו קונים, אני לא אכנס איתו למאבק בעניין. בכלל, אני משתדלת לא להחליט החלטות גדולות שאחר כך צריך לשרת. לא להיצמד לכל מיני אידיאלים.
"כשתומר ואני התחלנו את החיים המשותפים שלנו גרנו בחבורה של אנשים טובים שהקפידו על עקרון הרצף באדיקות: רק מנשאים ורק הנקה ולא שמים ילד בעגלה. יום אחד הבנתי שטבעי זה בדיוק ההפך מלהיצמד לעקרון. הטבע הרי משתנה כל הזמן – יש רוח, יש גשם ויש שמש, טבעי זה להיות קשוב לטבע ולהשתנות איתו. אני שומרת לעצמי את הזכות להשתנות כל הזמן".
הנה למשל שינוי טרי. הסטודיו שהיא רוקחת בו את החומרים שלה ועורכת בו סדנאות שכן עד לא מזמן באוהל המשפחתי: "בכל ארון שפתחת היו צנצנות וצמחים ולא היה מקום לבגדים לילדים". לאחרונה הוא נבנה מחדש מחוץ לבית, בעשר אצבעותיו של תומר בעלה, האחראי גם לתחזוקת האוהל וענפיו ומרפסת העץ והגלריות שנוספו ועמודי התמך שהעמידו בשלג דאשתקד.
אחרי צעידה של כמה דקות מקדמת אותנו דלת תכולה ועדכנית שמובילה לסטודיו מעוצב ויפה מלא בצמחים וצנצנות. בעיבורו שוכן עוד חדר עמוס מדפים ומגירות, ושם בשורות סדורות עומדים שמנים אתריים ותמציות צמחים שליקטה בעצמה או אספה מההר הגבוה בסיני או הזמינה מסין, ורכיבי טבע לבשמים, ומקלעת שיצרה כי היא גם בעניין של מלאכות קדומות, ושתי כורסאות וינטג' אופנתיות ("יש לי חברות סטייליסטיות ואני לא מהססת להשתמש בכישורים שלהן"), ושולחן עץ שעדיין נחים עליו שיירי צמחי מרפא מסדנת הכנת הבשמים של אתמול. מעל הכול שלומית מציינת את גולת הכותרת של הסטודיו: "כאן אפשר סוף־סוף לעשות ספונג'ה. הילדים מאוד מתרגשים מזה".
בואי נתחיל לרקוח משהו, היא מציעה, ואז מביאה קלנדולה וטיון דביק ולָבֶנְדֶּר (אזוביון) שליקטה בעצמה – "כי אין תחליף לצמח שקטפת ושרד חום וקור ורוח באדמה" – והיפריקום שהשרתה בבקבוק עם שמן זית והפך לדמוי מיץ פטל, ודונג דבורים מהמכוורת המשפחתית וחמאת שיאה וחמאת קקאו למיצוק, ושמן שקדים. היא מתחילה להרתיח מים על כירה חשמלית.
על המשחות שכבר מוצגות בארון המרקחות מופיעה מדבקה עם המותג "מתנת האדמה". "כך בדיוק אני מרגישה", היא אומרת. "אני רק הצינור. זו לא אני שלומית, יש פה מתנה שניתנה לנו מהטבע וכל מה שאני עושה הוא להנגיש אותה לאנשים. זו השליחות שלי – לחבר אנשים למתנה הזאת. אני רק פוקחת להם את העיניים לראות שיש מתנה".
מתי הבינה שזה מה שהיא רוצה לעשות כשתהיה בת 36? כנראה שמילדות. "אבא שלי אוהב טבע. גדלתי במעלה־אדומים, והוא היה מוציא אותנו לטיולים ויושב איתנו עם מגדירי ציפורים ועכבישים. כבר בגיל שמונה הייתי בסיור ליקוט משפחתי ומאוד התלהבתי. התחתנתי בגיל צעיר, 17 ושמונה חודשים, וגם תומר מגיע מעולם של הישרדות בטבע. הוא חיבר אותי לעניין הצמחים, והם נכנסו אלינו הביתה בכל המישורים. כשגרנו בתקוע היה לנו עדר של עיזים וכבשים, והייתי טווה את הצמר ואורגת כיפות ומכינה פיתות בעצמי. חיינו בפשטות ובחיבור, והרוקחות הטבעית הייתה חלק מצורת החיים.
"לא היה לנו אז אינטרנט וטלפון חכם. הייתי יוצאת עם הכבשים, מלקטת צמחים ואחר כך קוראת עליהם ומכינה חליטות. לאט־לאט צברתי ניסיון. אחר כך התחלתי ללמוד רפואה משלימה, ארומותרפיה, רפלקסולוגיה, פרחי באך, דולות. למדתי אצל מינה פארן" – ה"אמא" של צמחי המרפא – "ותוך כדי זה ילדתי וגידלתי את ששת ילדיי. גם אז תמיד ניצלתי את השעתיים שהם ישנו לסדנאות של מלאכות יד מכל סוג".
יום אחד תומר חטף וירוס אקראי כש־180 תלמידים כבר היו בדרך אליו, קבוצה אחרי קבוצה. "תומר שכב במיטה ואמר לי אז שיש לי שתי אפשרויות: או שאצלצל לכל ההורים, מה שלא בטוח שיסתדר, או שאצא להדריך במקומו. אמרתי לו: איך אני אחליף אותך? אתה האינדיאני עם החץ והקשת שאוסף אבני צור ומדליק בהם אש, אני לא. והוא אמר: אל תהיי אני. תעשי את מה שאת אוהבת, יש לך מספיק מה לתת. אז לקחתי את המדריך המרופט משימוש של ניסים קריספיל, הצטיידתי בסל ואמרתי להם שאנחנו הולכים להכין משחה לעור, בדיוק כמו זאת שהכנו פה עכשיו. ליקטנו את הצמחים המרגיעים, כתשנו בעלי ובמכתש, חיממנו על המדורה וכל ילד קיבל הביתה משחה בתוך ספלול של אלון תבור. אמרתי להם שזו משחת הקסמים והיא תרגיע את העור. נגמר היום, וראיתי שהגיע מבול של טלפונים. חשבתי שאולי עשיתי משהו לא בסדר. חזרתי בחשש לאמא הראשונה שהתקשרה, והיא אמרה לי, תשמעי, המשחה הזאת מדהימה, הגיע האח החייל עם שפשפות, מרח את המשחה וזה עבר. ככה, כל מיני טלפונים כאלה. אחד לאטופיק דרמטיטיס ואחד לתפרחת חיתולים. ואז הבנתי שיש כאן משהו".
משחת הפלא וצרור צמחים ורקיחות שירתו את בני משפחת כהן גם בארבעת החודשים שהעבירו בהודו רגע לפני הסגרים וגם ב"בית היהודי" שהקימו בפרו. את הסיפורים הצבעוניים שלה אני גומעת כשאדי לבנדר וקלנדולה מתקתקים נישאים באוויר וחוברים למשחה אחת שאקח איתי. "הצמחים והריחות שהם מפיקים משפיעים גם על הנפש", היא אומרת. "מיד כשאני פותחת בקבוקון של לבנדר אני מתחילה להרגיש איך אני אחרת".
כשהשמש מאדימה אנחנו יוצאות עם סל ללקט קצת גפנים ותאנים וצמחים ששורדים את הקיץ, ופוגשות את המרגיע הלאומי בכבודו ובעצמו – "לבנדר עוזר להכול, מכאבי ראש ועד חרדה". אז לקחתי קצת כדי שיהיה לפני הדדליין הקרוב, מה אכפת לי. "הנה הבוצין", היא אומרת ורצה ללקט, והסל מתמלא בחסת המצפן, ובמרווה ובלשון הפר וברוזמרין, והשמש נעלמת והשמיים נצבעים והלב נפתח.
למרגיע הלאומי, הלבנדר, נהוג לייחס ברפואה המסורתית שלל סגולות רפואיות ובהן הפחתת לחץ וחרדה ועידוד שינה. מחקר יפני שהתפרסם בשנת 2018 בכתב העת המדעי Frontiers in Behavioral Neuroscience סיפק חיזוק מעניין לטענה. המחקר בחן את השפעת ריחו של הלינלול, רכיב שקיים בתמציות מצמח הלבנדר.
לצורך המחקר הוכנסו עכברים לתא מיוחד שבו מכשיר אידוי הפיץ את הלינלול. הניסוי נעשה בתנאי תא חשוך ותא מואר, והעכברים נחשפו לחומר למשך שלושים דקות ואז עברו מבחן חרדה. החוקרים שמו לב שהחשיפה ללינלול גרמה לעכברים לחקור יותר את סביבתם: הם הפגינו פחות חרדה מעכברים שלא נחשפו לחומר.
כאשר החוקרים חסמו את יכולתם של העכברים להריח את החומר – השפעתו פגה. החוקרים מקווים שהתובנות החדשות יובילו לפיתוח טיפולים על בסיס ריח הלבנדר ללחץ וחרדה בבני אדם.
