כשזוג חתולי ביצות בני יומם נחתו בבית משפחת אלפרט בקיבוץ אפיקים, הבן הבכור ניר כבר לא היה במשק. הוא גם לא היה שם כשאביו, צלם הטבע משה אלפרט, הביא הביתה זוג זאבים, צמד חזירי בר, שני תנים ויעלת נובי צולעת. "בהתחלה אבא צילם טבע בחוץ. הוא נסע לרומניה בעקבות השקנאים ולאפריקה בעקבות הפילים. בתקופה שבה נכנסו החיות אלינו הביתה, אני הייתי בלימודים בבלגיה. את שלב ההחתמה שלהן (השלב שבו צאצא נקשר לבעל החיים הראשון שמטפל בו – י"א) שאבא עשה למען סרטי הטבע, פספסתי לגמרי. רק בחופשות מהלימודים הייתי פוגש בבעלי החיים שגרו אצלנו, וזה היה מעורר קנאה. בפעם הראשונה ראיתי את האבא שמעולם לא היה לי – הנוכח, החם, המיניק, המטפל גם בלילות. כל מה שאני לא חוויתי, כי גדלתי בקיבוץ בימי הלינה המשותפת", נזכר ד"ר ניר אלפרט, היום וטרינר במקצועו.
נראה שאהבת החיות מבית אבא חדרה גם את קירות בית הילדים. בתחילת המילניום שב ניר לישראל, הקים באפיקים מרפאה לחיות מחמד, וסוף־סוף נוצר המגע המיוחל שלו עם האחים החורגים. ניר היה זה שטיפל בהם ובצאצאיהם שגדלו לצד המשפחה. בכתוביות הסיום של סרט הטבע החדש והיפהפה שיצר אביו, שבו מככבות כמה מהחיות ההן, הוא אפילו מקבל קרדיט על פועלו זה תחת הכותרת: טיפול וטרינרי.
כדי לשמוע על מלאכת הליהוק לסרט, וגם מה זה אומר להיות וטרינר על הסט, קבענו להיפגש במקום שבו הכול התחיל. הדרך לאפיקים מסתלסלת לצד הכנרת, שמשתרעת תכולה ויפה אבל הומה אנשים ואוהלים ובקבוקי פלסטיק – רחוק מאוד מכפי שהיא מצטיירת ב"כנרת, ים של חיים". הסרט שעלה לאחרונה לאקרנים הוא פרי עבודה של עשרים שנה, מאות ימי צילום, אלפי שעות חומר גלם ואהבה גדולה של היוצר לימה המתוקה שלגדותיה נולד.
אני חולפת על פני דגניה ב', שם מתגורר ניר (51) עם אשתו שרון וחמשת ילדיו, וממשיכה הלאה בין נופי הצהוב הקיצי והכחול הימי עד לשערי קיבוץ ילדותו. שעת צהריים לוהטת, 43 מעלות בחוץ, ונילי ומשה אלפרט מחכים לי בסלון עם ניר. הוא מנצל חור זמני בין תורים – באמצע השיחה הוא עוד ייקרא לטפל בדחיפות בכלב ששתה כלור, ואנחנו נמשיך בלעדיו לדון בשיגעון הטבע של משה, ואיך זה לחיות לצד גן חיות בחצר הבית.
לפני כעשור הציג משה אלפרט לקהל הישראלי את "ארץ בראשית", סרט הטבע הישראלי הראשון באורך מלא, והראשון שהוצג בבתי הקולנוע בארץ. עד אז היה שמו של אלפרט האב מוכר ליודעי ח"ן בלבד – הן כצלם חדשות שלא מהסס להיכנס לאזורי לחימה מסוכנים, והן כצלם טבע שלא מהסס לגדל בביתו שני חזירים. במאמר מוסגר אגיד שהצמד פיגי ופומבה היו בשלב מסוים גדולים מדי לבית הקיבוצי הצנוע, ושוחררו בהצלחה בנחל מיצר שבגולן. ב"ארץ בראשית" הביא משה במשותף את סיפוריהם של חתולי ביצות בכנרת ובעמקים, יעלים במדבר יהודה וזאבים ברמת הגולן, והצליח לגעת בלב קהל רחב של צופים, גם אלה שאינם מחובבי הז'אנר. במהלך השנים יצר בחברת הפקה משל עצמו 30 סרטי טבע עטורי פרסים, ולצד זה המשיך להקדיש זמן מצלמה לגיבורי ארץ בראשית. הזאבים – ובראשם הזוג הפוטוגני אמנון ותמר, שהתגוררו אצלו בבית – כיכבו בסרט הקולנוע הבא שלו, "יללת הזאבים". את צאצאיהם המקשישים שגדלו כאן זכיתי לפגוש לפני שמונה שנים, בריאיון לרגל עליית הסרט ההוא. אפילו הזאבה תמר כיבדה אותי אז בנוכחותה, גם אם הייתה דוממת מאוד: אחרי מותה היא פוחלצה והוצבה בסטודיו.
גם הפעם תמר איתנו, מככבת על קירות הבית בתמונות ענק לצד הזאבים האחרים. באחת היא מתועדת לאחר ההמלטה השנייה שלה, באחרת היא לצד אמנון. גם התנים תני ותנה מונצחים, ושיטה זאבת המדבר בפה חשוף שיניים. די מהר אני קולטת את חלוקת התפקידים בבית: נילי מופקדת על צילום ארבעת הילדים, משה – על צילום הילדים שעל ארבע. הוא, אגב, פחות משקיע בסטילס. בעשרות השנים האחרונות הקפיד לקום לפנות בוקר, לשחות בקיבוץ אשדות־יעקב, ואז להצטייד במצלמה ולנסוע לצלם את הטבע, צלול ורענן, בשעות שהשינה יפה להן. הוא לא פסח על כלום: ציפורים, חרקים, צדפים, דגים, יונקים – בכול מכול כול. בשנות התשעים, כשרצה להתמקד בצילום הזאבים בטבע, נקט את כל האמצעים האפשריים: אפילו מרח על עצמו צואת בקר וניסה לזחול למאורת ההמלטה שלהם. הזאבים מצידם קלטו שמדיף הריח המוזר אינו פרה, והמזימה לא צלחה. אז הבין משה שאין ברירה, צריך לגדל זאבים בבית.
באביב של שנת 1996 הגיעו לביתם של האלפרטים הזאבים הראשונים. כשמשה החליט להתמקד בחתולי ביצות, הוא כבר הבין שיידרש לגדל אותם בעצמו. כך הגיעו לקיבוץ אפיקים ביום אביבי שני גורים בני שבוע, זכר ונקבה. "כמו הזאבים, גם הם הובאו אליי כמובן באישור של רשות הטבע והגנים, ומהשבי – אני אף פעם לא לוקח בעלי חיים מהבר", אומר משה. "הם נולדו בתחילת האביב בגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל־אביב, והיו עיוורים וקטנים. מבקבוק קטנטן הייתי מיניק אותם שבע־שמונה פעמים, ביום ובלילה. הם אכלו תחליף חלב של חתולים, עד שבגיל חודש וחצי הם נגמלו מחלב ועברו לאוכל מוצק. לקחתי אותם איתי לכל מקום. אז עוד סיקרתי חדשות, ואני זוכר שהאפיפיור יוחנן פאולוס השני בא לישראל, וצילמתי אותו כששני הגורים עליי במנשא של תינוקות.
משה אלפרט: "כשגורי החתולים היו בני שלושה חודשים התחלתי לנסוע איתם לכנרת. הם למדו להיכנס למים, להתקרב לדגים כדי לאכול, וגם תרגלתי איתם שחייה. כשהחתולה המליטה, הייתי ממש לידה. אלה התמונות שרציתי, ובעיניי הן הכי מרגשות בסרט. גם מערכת היחסים בין זוג החתולים, הקרבה שנוצרה ביניהם, הייתה מדהימה"
"בפתחו של הקיץ, כשהם היו בני שלושה חודשים, התחלתי לנסוע איתם לכנרת. הם למדו להיכנס למים, להתקרב לדגים כדי לאכול, וגם תרגלתי איתם שחייה. כשהחתולה המליטה, הייתי ממש לידה. אלה התמונות שרציתי, ובעיניי הן הכי מרגשות בסרט. גם מערכת היחסים בין זוג החתולים, הקרבה שנוצרה ביניהם, הייתה מדהימה. הם כל הזמן שכבו מחובקים ומכורבלים, הגורים הקטנים שיחקו עם שניהם ואת הכול הנצחתי. לא רואים דברים כאלה, זה היה על־אנושי".
הרופאים חיפשו באינטרנט
העל־אנושיות עוברת היטב אל המסך. ממש כמו ב"יללת הזאבים", גם כאן הוא חיפש לרקום דרמה קולנועית. הפעם העלילה מציגה גורת חתולי ביצות שנשארת לבדה ללא אם בסבך הקנה, ולומדת את רזי ההתמודדויות ואת סודות היופי של חיי הפרא שרוחשים לגדות הכנרת ובמעמקיה. קשה לתאר כמה חתלתולת ביצות היא דבר מתוק, לא פלא שנבחרה לכוכבת הראשית – בגילומם של כמה גורים נוספים שהתחנכו בבית אלפרט. בקטגוריית שחקני המשנה מתחרים על תשומת הלב קורמורנים ולבניות, צבי ים ונמיות, צפעים וקונכיות, דגי אמנון ושפמנונים וכנרת אחת יפה שמזינה סביבה עולם טבע פראי שלא ידעתי שקיים. העלילה נפרשת על פני ארבע עונות השנה, המצלמה עוקבת אחר היפתחות הפרחים והתגלמות הזחלים והשתנות השמיים, והסראונד הקולנועי – שכבר שכחתי מקיומו ביותר מדי זמן קורונה – מספק רחש אותנטי של זעף גלים ומשק כנפיים ויללות חתול. מאחורי הקלעים נראה שהחתולים פיתחו מניירות של ידוענים; "אבא, ספר לה על הבריחה של הזכר מהבטיחה. בואי תשמעי סיפור", ניר אומר.
ומשה מתחיל לספר: "הלכתי לצלם אותם בטבע בבקעת בטיחה, בצפון הכנרת. בדיוק הייתה אז עונת הרבייה של השפמנונים, שזה חתיכת דבר. שחררתי את החתולים והם שיחקו ורצו במים אחרי השפמנונים. שלוש שעות בילינו שם, ולאחריהן אמרתי – יאללה, הביתה. פתאום אני רואה שהזכר איננו. הוא נכנס לתוך הסבך ונעלם. קראתי לו וקראתי לו, והוא לא חזר".
איך קוראים לחתול ביצות? אני קוטעת לרגע את השטף; לזאבים, אני זוכרת, הוא היה מיילל בלילות. "כאן לא היה צורך ליילל", מסביר משה, "פשוט קראתי להם בשמם והם באו. לזכר קראנו ביצון ולנקבה באפי – אורלי בתי בחרה את השם כי שודרה אז הסדרה 'באפי ציידת הערפדים'. חזרתי הביתה עם החתולה, השארתי אותה וחזרתי לבטיחה. קראתי לביצון, הלילה ירד והוא לא הגיע. שוב עזבתי, באתי למחרת וכל היום חיפשתי, וכלום. כך היה במשך שלושה־ארבעה ימים. עקבותיו פשוט אבדו.
"כמעט חודש אחרי שביצון נעלם, מתקשר אליי מנהל כפר הנופש בקיבוץ מעגן ואומר לי שמסתובב אצלו חתול ביצות שלא בורח מאנשים ונראה קצת מוזנח", מספר משה. "טסתי לשם. החתול ראה אותי ומיד בא אליי. הוא צלע, בקושי הלך". "ומה שבאמת מדהים", מוסיף ניר, "זה שהחתול כבר היה בדרך הביתה. הוא הקיף את הכנרת ממזרח, וכך הגיע למעגן"
"אחרי כמעט חודש מתקשר אליי מנהל כפר הנופש בקיבוץ מעגן, ואומר לי שמסתובב אצלו חתול ביצות שלא בורח מאנשים ונראה קצת מוזנח. ברגע ששמעתי אותו, טסתי לשם. החתול ראה אותי ומיד בא אליי. הוא צלע, בקושי הלך. בדיוק באותו יום עמדתי לטוס לצילומים בקניה, אז העברתי אותו לבית החולים הווטרינרי באבו־כביר. כשחזרתי מאפריקה הוא כבר היה במצב הרבה יותר טוב, ושב הביתה".
"ומה שבאמת מדהים כאן", מוסיף ניר, "זה שהחתול כבר היה בדרך הביתה. הוא הקיף את הכנרת ממזרח, וכך הגיע לקיבוץ מעגן".
סוף טוב, הכול טוב.
"חכי, זה לא נגמר", מצנן משה. "אחרי חודשים שאני מצלם אותם, הכנתי פעם אחת את התפאורה והשארתי את דלת המכלאה פתוחה. פתאום אני רואה שביצון איננו, הוא יצא החוצה והלך לטייל, ואני שוב רק עם באפי. התחלתי לחפש, ומישהו מהקיבוץ סיפר לי שראה אותו הולך לכיוון מטעי האבוקדו של בית־זרע. נסעתי עם הטנדר למטעים, קראתי לו שוב ושוב והוא לא ניגש אליי. יצאתי לשתי דקות מהרכב, וכשחזרתי מצאתי את החתול שוכב על המושב האחורי. הוא הכיר את הטנדר, כי הוא היה נוסע איתי המון".
משה מתנצל שהוא צריך לעזוב לכמה דקות להתראיין ברדיו על הסרט, ואני מנצלת את הזמן עם ניר לשמוע קצת על תפקידו כמטפל הווטרינרי של הפרויקט. מה נכלל בטיפול? "חיסונים, עיקורים וסירוסים, כי גם אצל הזאבים וגם אצל החתולים שחיו טוב מדי במכלאות שלנו, היה צורך בשלב מסוים לעצור את ההתרבות. חוץ מזה יש מחלות זקנה ויש פציעות ויש הרדמות, כמו אצל כולם".
דוגמה טובה לטיפול הרפואי שהוענק לכוכבי הסרט, סיפק גור קטן וחמוד שבא לעולם בתחילתו. יום אחד מצא אותו משה בחצר במצב קשה מאוד, והביא אותו אל ניר. "הגור הזה היה מפוצץ בפרעושים שעשו בו שמות ושתו לו את כל הדם. הוא כבר היה אנמי בצורה מטורפת, ממש על סף מוות. הדבר היחידי שיכולנו לעשות הוא להביא את האמא, לקחת ממנה מנת דם ולערות לגור. זה מה שהציל אותו. אגב, כמו רבים אחרים שנולדו וגדלו אצלנו בלהקה, גם הוא שוחרר לטבע".
הצצה לטיפול אחר שלו בחתולת ביצות נמצאת ברשת, תרתי. לפני כשנתיים תועד ניר כשנקרא להציל חתולה שהסתבכה ברשת במדגה של קיבוץ גשר. הוא הגיע לשם עם אלון – בנו החמישי ודור רביעי לאוהבי חיות – ומיד הרדים את החתולה, שחרר אותה מהמיתרים ולקח אותה למרפאה. שם הוא נראה מנקה אותה מקרציות, כשבנו מצטרף ופולה אותן גם הוא. חתולת הביצות נבדקת, מקבלת עירוי, מצטלמת ברנטגן, עוברת טיפול לבצקות הקשות שנגרמו לה, ולבסוף אחרי אשפוז היא משוחררת לטבע. "שנה לאחר מכן היא המליטה שלושה גורים, פחות או יותר באותה גזרה במדגה", אומר ניר – שאגב, כל הטיפול שלו בחיות בר נעשה בהתנדבות.
חתול זו חיה חברתית?
"תראי, בסופו של דבר הוא כמו נמר. זו חיית בר סוליטרית (יחידאית, חיה בבדידות – י"א), שנאמנה יותר לטריטוריה מלאנשים. ודאי שאצל החתולים שלנו המצב היה אחר, כי מרגע שפקחו עיניים הם ראו מולם אנשים. אבל תשמעי סיפור. כשהבת שלי יערה הייתה בת ארבע, היא הגיעה פעם עם ילדי הגן לטייל ליד חתולי הביצות, ונכנסה פנימה לשחק עם הגור. היא לא שמה לב שהאם מתקרבת אליה מאחור, וקיבלה ביס רציני ברגל. זה נגמר בשבוע בבית חולים. אמרתי לרופאים שהיא ננשכה על ידי חתולת ביצות, והם לא ידעו מה לעשות. קראו לראש המחלקה ונכנסו לאינטרנט, לבדוק מה זו החיה הזאת ומה עושים. כעבור שלושה ימים, כשהרגל הייתה נפוחה ומלאה במוגלה, סייעתי להם בהחלטה איזו אנטיביוטיקה לתת, בהתאם לחיידקים שקיימים על שיניו של חתול ביצות. הוא אוכל דגים, ואלה חיידקים אחרים לגמרי. היום יערה כבר בת 22, ונשארו לה צלקות יפות".
"אתה זוכר איך היא יצאה מזה?", נילי מוסיפה. "היא כתבה ספר עם ציורים וסיפרה בו את הסיפור, זה מה שהרגיע אותה. בפרימיירה בתל־אביב שהייתה לפני כמה ימים, הרבה מאוד אנשים ניגשו אליה ושאלו אותה איך הסיפור נגמר. כולם שמעו אז על האירוע".
גם זאבי הבית, מתברר, לא טמנו שיניהם בצלחת. "אבא היה קורא לי מדי פעם לכלוב שלהם כדי שאסתכל על פרט זה או אחר, וזה היה פחד נוראי", נזכר ניר. "הוא נכנס לכלוב, הם מתחככים בו, והוא אומר לי 'כשאתה איתי הכול בסדר, אין לך מה לדאוג'. אני זוכר את עצמי יושב בסופו של דבר על הגדר למעלה, אחרי שרצתי וניסיתי לברוח מהם, כי אחד כמעט נתן לי ביס מאחור. זו חיה מסוכנת. בעונת הייחום אבא היה מגיע הביתה מדמם, בגלל המלחמות מי האלפא בלהקה. אבא היה אחד המועמדים, כן?"
משה שב אלינו, משתלב בשיחה ונזכר בשני זאבי המדבר אוג ושיטה, שלהם חלם להקדיש סרט מדברי. הם מתו עריריים, ויש לו השערה מוצקה מדוע: "הנקבה לא נתנה לזכר להזדווג איתה, משום שהיא התאהבה בי".
"היא התאהבה בתני, לא?", נילי ספק־צוחקת ספק־שואלת.
"לא, בי. מאותו רגע אני הפכתי להיות אויב רציני של אוג. כשהיה צריך אותי הוא היה בא ומתרפק, אבל פתאום היה נכנס להתקפים וקורע אותי לגזרים".
מחיר ההתערבות
אחרי כל סיפורי המור"ק של חיות הבר יהי זכרן ברוך, משה מסביר שהחלום הגדול תמיד היה להקדיש סרט לכנרת. הוא הרי נולד לפני 77 שנה בבית החולים הסקוטי שלגדותיה, הוא מתגורר כל חייו בקרבתה, והוא לא מפסיק לצלם אותה. "אומנם הסיפור שיצרתי מדבר על חתולים, אבל הכנרת היא זו שעומדת במרכזו. היא האמא הגדולה שנותנת את החיים לכל היצורים האלה שעל חופיה ומימיה. אני לא מפסיק להתרגש ממנה. אם שמת לב, הרבה מהצילום של הסרט, גם של החתולים עצמם, נעשה ממקום נמוך מאוד, מתוך המים, כדי לתת הרגשה שזה מבט של הכנרת על בעלי החיים. רציתי להאניש את הכנרת, להציג אותה כאמא מעניקה, כמו בקטע שבו היא זורקת דג לחתול הקטן".
אחד הדברים המייחדים את "כנרת, ים של חיים" הוא היעדר הדידקטיקה הבוטה שמוכרת מסרטים תיעודיים ומסדרות טבע. האג'נדה האקולוגית לא צועקת את עצמה למוות; הסיפור – שאגב, מותאם גם לילדים – יעשה את העבודה בעצמו. "חלק מהרעיון של הסרט היה להביא את ההתנהגות והאופי של הכנרת ושל החיות עצמן, כדי ליצור איזושהי הזדהות של הצופים איתן", אומר משה אלפרט. "זה מה שאמור לדעתי לשנות את היחס שלהם לסביבה".
הסרט נחתם במשפט "אם נדע לשמור על כל מארג הטבע השברירי כל כך, תעניק לנו הכנרת חיים וסיפורים לרוב". אבל הכנרת שנשקפת אלינו בימים אלה שונה מאוד ממה שרואים על המסך. היא מטונפת ומלאה בזבל.
"זה איום ונורא", נאנח משה. "יש פה משהו בסיסי בהתנהלות של האזרח הישראלי בכל מקום, ולא יעזור שיבואו מנקים ומתנדבים וינקו אחריו. בזמן שצילמתי, בעיקר בשבע השנים האחרונות – תקופה שבה התמקדתי רק בכנרת – היה קטע של חוף שניקיתי בכל פעם מהזוהמה, לפעמים במשך שעה וחצי. זה היה אחרי שעברו מנקים, אבל מתוך הסלעים פתאום מציץ בקבוק, ופה כוסות פלסטיק. הייתי ממלא כמה שקיות אשפה ולוקח לתחנת איסוף.
"לצורך סרט חדש שאני מתכנן, צילמתי מושבת קינון ליד המועצה האזורית עמק הירדן. הכנרת למטה מלאה בזבל, הגלים מביאים איתם בקבוקים, מצופים, אבובים, טינופת מפה ועד להודעה חדשה. מנקים רצו להיכנס ולאסוף את זה, ואמרתי להם: לא עכשיו, אני אגיד לכם מתי. כי כרגע העצים מלאים בקינים של ציפורים, אני מניח שבשבוע הבא כבר אפשר יהיה להיכנס".
"אני מרחף מדי פעם במצנח ממונע מעל הכנרת", מספר ניר, "ואני רואה מלמעלה איך נראים כל השוליים של האגם. זוועה. האם הסרט יגרום לכך שפחות אנשים יזרקו פלסטיק לתוך הכנרת? אני לא בטוח בכלל. לצערי, אלה שמלכלכים הם לא אלה שילכו לצפות בו".
אחרי ש"ארץ בראשית" עלה לאקרנים, היו שקבלו על ההתערבות של היוצרים בטבע, כביכול.
"כן, גם עכשיו הספיקה להיכתב ביקורת כזאת", אומר ניר. "זו שאלה אתית חשובה, והיא משקפת את האיזון בין הרצון שלנו לשמור על הטבע כמו שהוא, לבין הרצון להראות אותו כדי לעזור לו להישמר. קחי את שמורות הטבע באפריקה – מה שגרם לאנשים להפסיק לצוד את החיות, זו ההבנה שאירוח של תיירים שרוצים לראות את החיות האלה יכניס יותר כסף מאשר מכירת שנהב של פילים מתים. גם פה, המטרה שלנו היא לשמר את הטבע בארץ ישראל. אפשר להגיד 'הטבע עושה את שלו, תנו לבעל החיים למות כי זו דרך העולם', אבל הנה, הקמנו בית חולים לחיות בר. אנחנו גם משיבים בעלי חיים לטבע, ובלי ההתערבות שלנו חלק מעולם החי הארצישראלי היה נכחד. בהקשר של הסרט חשוב לומר שמעולם לא היו אצל אבא בעלי חיים שהגיעו מהטבע. כולם נולדו בשבי, וכולם קיבלו אצלו תנאים הרבה יותר טובים מכפי שהיו מקבלים בגן החיות".
ניר אלפרט: "אבא היה קורא לי מדי פעם לכלוב של הזאבים, וזה היה פחד נוראי. אני זוכר את עצמי יושב על הגדר למעלה, אחרי שאחד מהם כמעט נתן לי ביס מאחור. זו חיה מסוכנת. בעונת הייחום אבא היה מגיע הביתה מדמם, בגלל המלחמות מי האלפא בלהקה. אבא היה אחד המועמדים, כן?"משה אלפרט: "הסיפור שיצרתי מדבר על חתולים, אבל הכנרת עומדת במרכזו. הרבה מהצילום של הסרט נעשה ממקום נמוך מאוד, מתוך המים, כדי לתת הרגשה שזה מבט של הכנרת על בעלי החיים. רציתי להאניש אותה, להציג אותה כאמא מעניקה, כמו בקטע שבו היא זורקת דג לחתול הקטן"
"אני גם הוצאתי אותם לטבע בסוף, ורבים מהם השתלבו ולא הסתכלו לאחור", מוסיף משה.
ניר נפרד מאיתנו כדי לטפל בכלב ההוא, ואני נשארת עם משה ונילי לדבר עוד על הכנרת ועליהם. אחרי שנים של עבודה כמנהלת חשבונות בחברת מכוני החליבה הקיבוצית "אפימילק", יצאה נילי לפנסיה, והקורונה זימנה להם שעות שקיעה יפהפיות זוגיות מול האגם, והמון קליקים במצלמה. "זאת הייתה תקופה נהדרת, לא היו אנשים", מספר משה. "היינו לבד, והיה שקט, תענוג אמיתי. אגב, ראיתי שם משהו נפלא. עקבתי אחרי אנפה ארגמנית, וגיליתי שבגלל המפלס הגבוה של המים בשנתיים האחרונות, העוף הזה שינה את אסטרטגיית הדיג שלו. האנפה הארגמנית עומדת בדרך כלל במים במארב, וכשמתקרב דג, היא משפדת אותו במכת מקור. עכשיו היא עומדת על עץ במים שהעמיקו, יוצאת בתעופה לסרוק את המים, וכשהיא מבחינה בדג היא צוללת עליו ומשפדת אותו כמו צלצל. צילמתי את זה המון. בשבילי זאת הייתה הפתעה מוחלטת: האנפה פשוט התאימה את עצמה לתנאי הסביבה המשתנים. כמו שדרווין אמר בזמנו, הדברים חייבים לעבור התאמה".
כשהייתי כאן לרגל צאת הסרט "יללת הזאבים", שאלתי אותך אם מתוקף מקצועך אתה זאב בודד, וענית לי שמבחינת צורת ההתנהלות אתה יותר חתול ביצות.
"אז אני יכול להגיד לך שזה לא השתנה, אני עומד מאחורי הדברים. בואי אסביר לך למה. זאב הוא חיה חברתית, ולכן זאב בודד זה זאב שלא הצליח למצוא חברה, ומלחמת הקיום שלו קשה בהרבה. חתול ביצות הוא באופיו בודד, יחידאי. אני באופן העבודה שלי ישות בודדת, אבל אני לא בודד כי אני מוקף בטבע שאני כל כך אוהב, ואני פשוט מאושר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
