כמו רבים אחרים העולם, גם אני חשבתי שהידיעה שפורסמה ב־1 באפריל 2004 היא מתיחה בלבד. שירות דואר אלקטרוני שמעניק נפח אחסון של לא פחות מג'יגה־בייט שלם, חינם אין כסף? זה נשמע כמו בדיחה, ולא רק בשל התאריך שבו נפוצה השמועה. עד אז שירותי דוא"ל סיפקו תיבות חינמיות של מגה־בייטים ספורים. המספר אלף מגה נשמע כמו פנטזיה.
אבל אז התברר שזה נכון, ואני התחלתי במרוץ להשגת תיבת ג'ימייל משלי. זה לא היה קל: חברת גוגל חילקה את התיבות במשורה, והנוהל היה שעובדי גוגל מקבלים אחת לכמה שבועות אפשרות לשלוח שלוש "הזמנות" לחברים. עד מהרה התפתח שוק שחור של תיבות, במחיר ממוצע של 150 דולר להזמנה. בדרך־לא־דרך יצרתי קשר עם עובד במטה גוגל בקליפורניה, וקיבלתי ממנו את הקישור הנכסף. ואז הגיע הזמן לבחור שם משתמש. ariel כבר היה תפוס. גם ariel1 ו־ariel2. אבל ariel3 היה פנוי, וככה הפכתי לאחד מהאנשים הראשונים בעולם שנושאים את השם – הבינלאומי! – "אריאל" על תיבת ג'ימייל. עד היום, מדי כמה חודשים אני מקבל פנייה מאריאל כלשהו או כלשהי בעולם, שמבקשים שאמכור להם את כתובת הדוא"ל שלי. ההצעה הגבוהה ביותר עד כה עמדה על 500 דולר. התשובה שלי תמיד שלילית, כמובן. אין לי שום כוונה להפוך פתאום ל־ariel63850754.
לכל אחד ואחת מאיתנו ישנה חוויית אינטרנט שהולכת איתו. זה יכול להיות אירוע משעשע, מפחיד, משנה חיים או סתם אנקדוטה שאפשר לספר לנכדים. כי הרשת היום היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, ואי אפשר לדמיין אותנו בלעדיה. אבל איפה הכול התחיל? לשאלה הזו יש כמה וכמה תשובות, כי רשת האינטרנט נבנתה נדבך על גבי נדבך במשך עשרות שנים, ובתחילתה הייתה זו רשת סגורה שנועדה לשימושם של גופים אקדמיים וביטחוניים בלבד.
על דבר אחד מסכימים כולם: הולדתו של ה־WWW או ה־World Wide Web, המארג הכלל־עולמי, מסמלת את הרגע שבו האינטרנט הפך למה שהוא היום, כלומר נגיש לכולם וציבורי לגמרי. והרגע הזה התרחש לפני שלושים שנה בדיוק, באוגוסט 1991. זה קרה במרכז האירופי לחקר הגרעין בסרן שליד ז'נבה. העבודה על הפרויקט החלה ב־1990, ובסוף אותה שנה כבר שימשה המערכת את המרכז לצרכים פנימיים. במהלך 1991 הוצע לפתוח את ה־WWW לציבור הרחב, אך האחראי על המעבדה בסרן החליט שלא לאמץ את הרעיון. רק אחרי לחצים שהגיעו מקבוצת דיון וירטואלית, נפתח השער.
ב־6 באוגוסט 1991 חובר שירות ה־WWW הפנימי של סרן לכלל רשת האינטרנט. האתר הראשון היה info.cern.ch – והוא קיים עד היום בתצורתו המקורית.
לרגל ציון 30 שנה לאינטרנט הציבורי־מסחרי שאנו מכירים, שוחחנו עם כמה מהמומחים לרשת ומראשוני משתמשיה בישראל. כל אחד מהם מציג זווית מבט שונה מעט על אחת התשתיות הבסיסיות והחיוניות ביותר לחיים במאה ה־21.
הגזלן שמתעלק, גרסת הסייבר
עידן אמין
אמן, מעצב ובעל סטודיו להפקות דיגיטל
"בתחילת שנות התשעים חבר לקח אותי לביקור באיזו אוניברסיטה בשווייץ, ומישהו הראה לנו ממשק גרפי לרשת – זה היה הדמו של ה־WWW. לא הבנתי את גודל השעה. אחרי עוד כמה שנים הקמתי אתר בשם 'דפי רשת' שהיה אינדקס של אתרים, ושוב לא הבנתי את גודל השעה. אחרי עוד כמה שנים כתבתי על ICQ, וזיהיתי שרשת חברתית מתפתחת באופן אקספוננציאלי. גם פה לא זיהיתי את גודל השעה. אחר כך היה לי רעיון לקחת מסרונים ולבנות מסביב לזה רשת – מה שקרוי היום טוויטר – וגם כאן לא זיהיתי את גודל השעה. אז אני לא ממש טוב בזיהוי הדבר הבא באינטרנט, אבל בסוף אני יושב לי באולפן פרטי שלא חלמתי שיהיה לי בחיים, מוקף צעצועים דיגיטליים ויוצר פודקאסטים, מיקסים, מצגות וסרטונים בזכות הרשת הזו, אז אני לא מתלונן".
עידו אמין (65) הוא מחלוצי האינטרנט בישראל, הבלוגר הראשון בארץ ועוד כמה תארים שמחברים בין המילים "ראשון" ו"אינטרנט". באופן לא מפתיע, הוא היה באינטרנט עוד לפני הולדת ה־WWW. "זה קרה בפרהיסטוריה", מספר אמין. "היו אותיות ירוקות על מסך, וזהו. לא תמונות, לא עכבר, לא כפתורים ולא סרטונים. מיד קלטתי שהדבר המשונה שאני רואה לפניי, יהיה מרכיב חשוב בחיי. התעניינתי באינטרנט פחות כצרכן, ויותר באפשרויות היצירתיות שהוא יכול להציע לי כאמן".
הדרך שעברה רשת האינטרנט מהקמתה ועד היום, תואמת את החזון של חלוציה?
"ממש לא. ההבדל הזועק לשמיים הוא הרמה הנמוכה של האינטראקטיביות ברשת הקיימת, לעומת החזון. זו נשמעת אמירה משונה, כי הגלישה היום היא כל כך אקטיבית – אנחנו לוחצים, נוגעים, יש זום, רוקדים מול המסכים בפורטנייט – אבל לא הפכנו ליצרנים, אלא למשתמשים. מרכיב היצירה עדיין קיים באינטרנט, אבל בגטאות מוסדרים ולא כמודל בסיסי שמובנה בדפדפן. למה אתה יכול לקרוא בדפדפן, אבל לא לכתוב? פעם חשבתי שהאינטרנט ייראה יותר כמו ויקיפדיה, פחות כמו אתרי חדשות".
האם יש בכלל מקום לדבר על "האינטרנט" במונחים של טוב או רע, אתיקה ומוסר, כשיש כל כך הרבה אנשים שמפעילים ומתפעלים את הפלטפורמה הזו?
"האינטרנט הוא השתקפות שלנו, על הטוב והרע שבנו, על האתיקה והמוסר שלנו. זה טוב? לא, זה אוי ואבוי, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. השיח ברשת רדוד ומניפולטיבי. היא גן עדן של הטעיה, עקיצות ופייק ניוז, מעודדת בערות, קוצר רוח והעתקה, סובלנית כלפי התשוקות החייתיות ומעודדת זלזול בערכים בסיסיים. אבל, אלו הם בערך פני התקופה שלנו גם מחוץ לאינטרנט. אנחנו מוכיחים שוב ושוב את חוסר יכולתנו לפעול באחריות, לשמר ולבנות ידע. זה לא אומר שאין טוב ברשת – ואני לא בהכרח מתכוון לברז שקניתי במחיר מציאה בעלי־אקספרס. ויקיפדיה, למשל, היא שריד של אותו חזון חנוני ומצוין על ידע וכשרון. אלא מה? כ־1,000 אנשים אחראים לחלק אדיר מערכי הוויקיפדיה. החלק החיובי של הרשת הוא קטנטן ושורד אך בקושי".
כיצד לדעתך ייראה האינטרנט בעוד שלושים שנה?
"ראשית, אני חושב שמגמת ההטפשה תימשך. תוכנות ייעשו פשוטות יותר, ודברים יהפכו שטאנציים יותר. אני גם חושב שהמגמה של הפיכת המסחר העולמי לדיגיטלי בלבד תנחל הצלחה, וזה יכול להביא לתוצאות קיצוניות בכמה כיוונים, חיוביים ושליליים".
יש מאפיינים מיוחדים לאינטרנט הישראלי, או שמדובר בכלי גלובלי שמשכפל את עצמו גם כאן, רק בשפה העברית?
"יש מתח בולט בין המגמות המקומיות והבינלאומיות באינטרנט. אני מדבר על מתח רוחני־תרבותי־אידיאולוגי שאינו רק נושא פילוסופי, אלא יש לו השפעה חומרית חזקה וברורה. קח למשל את יוטיוב – פלטפורמה נהדרת שמאפשרת לכל נער ונערה להעלות סרטים שיצרו בטלפון שלהם ולהנגיש אותם לעולם. ליוטיוב יש מערכת תגמול שמשלמת ליוצרים תמורת החשיפה, וכך נוצר תמריץ אדיר להפיק סרטים באנגלית – לא בעברית ולא בצרפתית – ולעסוק בנושאים המעניינים את הקהל הגלובלי, ובמיוחד את זה האמריקני. לכן ביוטיוב יש הטיה אדירה לכיוון התרבות האמריקנית. אז עכשיו בכל העולם אפשר לייצר נעליים, אבל כולן ייראו כמו נייקי".
האם ממשלות צריכות להטיל מגבלות על הרשתות החברתיות, שכיום הן הכוח המוביל באינטרנט, או שכדאי להניח להן באופן חופשי?
"אם זה היה שוק הוגן, מילא. הבעיה היא שהמידע הרב שהרשתות אוספות עלינו, יוצר באינטרנט תמחור דינמי. מוצר כמו מסכת N95 יכול להימכר במחיר שונה בהתאם ליום, לשעה ולמיקום הסניף של הרשת: זה פשוט סייבר־גזלן שמתעלק על הצורך שלך במסכה, ומחליט שהיא תתייקר בעת התפרצות או בעיר אדומה. המערכת גם יכולה לזהות אותך אישית, לדעת שמערכת החיסון שלך פגועה, ובהתאם לכך להעלות את המחיר שנדרש ממך, ולא משנה לאן תלך. זה לא שוק, אלא צמצום השוק עד לחיסול התחרות. בשוק חופשי לא ייתכן ששני לקוחות יידרשו לשלם מחירים שונים תמורת אותו מוצר באותו רגע. אבל מרגע שאפפה אותך בועת הזיהוי – חוויית השוק נגמרה עבורך.
"זה נכון גם בתחום הפוליטי. תיבת התהודה של הרשתות החברתיות דומה לעיתונות צהובה מתוחכמת שיוצרה בגיהנום ויצאה משליטה. בתוך עשור או שניים הן הגיעו לרמת מניפולטיביות בלתי סבירה, שפוערת סדקים בעצם המכניזם הדמוקרטי וגם הלא־דמוקרטי. היא פשוט סודקת הכול. לכן אני בעד להטיל עליהן את כללי כלכלת השוק: לאסור על קיום מוצרים שפועלים במחירי היצף או מחולקים חינם, לאסור על פילוח מניפולטיבי ועל יצירת תיבות תהודה, לאסור על פרופיילינג. אמרו לנו שהרשתות ממלאות תפקיד חיוני ולכן אסור חלילה לגעת בהן, אבל עובדה היא שבשנים האחרונות אנשים עוזבים את פייסבוק ועוברים לסיגנל או לטלגרם. עוד לא נולדה הרשת שאי אפשר בלעדיה".
עידו אמין: "הגלישה היום היא לכאורה אקטיבית, אנחנו לוחצים, נוגעים, רוקדים מול המסכים בפורטנייט – אבל לא הפכנו ליצרנים אלא למשתמשים. למה אתה יכול לקרוא בדפדפן, אבל לא לכתוב? פעם חשבתי שהאינטרנט ייראה יותר כמו ויקיפדיה, פחות כמו אתרי חדשות"
אחרי שקלול היתרונות והחסרונות, האנושות יוצאת נשכרת מקיומו של האינטרנט או שהיה עדיף בלעדיו?
"האינטרנט ודאי תרם לפיתוח הסקרנות שלי כאמן, לגילוי אינספור הצבעים שיש בעולם, אבל במחיר כבד. הייתי רוצה לראות אינטרנט מוגבל יותר, פחות מעודד חברותיות מזויפת, פחות מנדנד".
אם היו מגבילים אותך לשלושה אתרים בלבד שבהם תוכל לגלוש כל חייך, במה היית בוחר?
"על ויקיפדיה אסור לוותר – היא תופעה ייחודית, למרבה הצער. אתר אחר שלא הייתי מוותר עליו הוא אודיוגלקסי. האתר הזה, שכבר לא קיים, שימש לשיתוף קובצי מוזיקה, וכנראה לא היה חוקי מספיק כדי לשרוד. באמצעותו יכולת לגלוש בתיקיות המוזיקה של אנשים זרים אך מגניבים שהגעת אליהם בעקבות אהבתם לקטע ספציפי, ולראות מה עוד יש באוסף שלהם. אלה היו שעות קסומות של הרחבת אופקים, חוויה שספוטיפיי לא יחליף לעולם. האתר השלישי שארצה להשאיר יהיה אחד מאתרי המחקרים המדעיים".
כשעסקת המאה מתפוגגת
ד"ר כרמל וייסמן
חוקרת תרבות דיגיטלית
"השנה הייתה 1994. ערכתי את עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, 'פי האתון'. מישהו הציע לי כתבה ממעבדות המחשבים שבמרתפי האוניברסיטה. הוא טען שיש איזו רשת מידע עולמית חדשה שמחברת בין אוניברסיטאות, ויש כבר כל מיני חנונים שמכורים לזה ומתכתבים בזמן אמת עם אנשים בכל העולם. אני זוכרת את הביקור הראשון במעבדה: המסכים היו בשחור־לבן, וממש לא הבנתי מה גורם לאנשים להיתקע שם שעות. ביקשתי עזרה מהמתרגל התורן, והוא חיבר אותי ל'סנונית'. בלי רקע בפקודות יוניקס אי אפשר היה לזוז לבד, ובינינו זה היה מאגר מידע די משעמם, עד שנפלתי על לוח מודעות בפורמט פרימיטיבי שבו סטודנטים כתבו בעילום שם, והתפתחו שם שיחות משעשעות בכינויים בדויים. פה כבר התעוררתי. הצטרפתי לדיון תחת שם בדוי, כמו כולם. יצאה מזה בסופו של דבר כתבת שער, שבה עשיתי מאמצים לא קטנים להבהיר את הייחוד של הדבר הזה ולהסביר איך מתחברים. לפני שנתיים, אחד הסטודנטים שלי הצליח לשלוף מהארכיון את העותק היחיד שנותר מהגיליון ההוא".
את ד"ר כרמל וייסמן מאוניברסיטת תל־אביב אני שואל אם אופי האנושות השתנה מאז הופעת האינטרנט המסחרי, ואם כן – מאילו בחינות. "קשה לעשות הכללות", היא עונה, "אבל אפשר לומר שיש כל הזמן יותר מודעות ורגישות לדברים שבעבר 'הוחלקו'. יש היום יותר פוליטיקלי־קורקט ופוליטיקת זהויות, והאינטרנט בהחלט שיחק פה תפקיד של עזרה לזהויות להפוך לקהילות ולפעול יחד באופן מאורגן. עם זאת אני חושבת שההסתכלות על האינטרנט היום היא פחות אוטופית ואופטימית לעומת מה שהיה בעבר. ציפו מהאינטרנט לגדולות ונצורות, וכשגם הוא הפך לסביבה תאגידית של מעקב, זה גרם לרבים להתפכח ולהבין שאין לאן לברוח מיחסי הכוח הללו. יש עדיין מי שמנסים לבנות את העולם החדש והמופלא הבא – הבלוקצ'יין למשל".
האם אפשר להציב דרישות אתיות ומוסריות מול הרשת?
"יש ויכוח תיאורטי ישן בשאלה מי משפיע על מי: האם לטכנולוגיה עצמה יש מאפיינים מהותיים 'טובים' ו'רעים', או שהיא נייטרלית ובני אדם יוצקים אליה את הערכים הרצויים להם. כמו בכל דיון פילוסופי, יש דוגמאות היסטוריות לכאן ולכאן. מכיוון שרשת האינטרנט מבוזרת ונעדרת שליטה מרכזית, בנינו בשנות התשעים ציפייה מטורפת שהמבנה הזה בהכרח יביא לחברה דמוקרטית, שוויונית וחופשית יותר. אבל את הארכיטקטורה של הרשת ניתן בהחלט לנצל גם לתעמולה ולדיקטטורה, כפי שראינו וכפי שהחוקר הבלרוסי יבגני מורוזוב חזה כבר בראשית שנות האלפיים. אלגוריתמים, ביזור והיעדר מרכז מאפשרים דווקא לאסוף המון דאטה ולצבור כוח, כי הכול פתוח לכולם, ומי שיש לו משאבים – כורה את מה שהוא רוצה".
אילו ניתנה לך אפשרות לחולל שינוי באופן השימוש או הצריכה של האינטרנט, מה היית משנה?
"במודל הכלכלי הנוכחי, שמבוסס על מעקב ואיסוף מידע, קשה מאוד לעשות שינוי. אין סיכוי שמסה קריטית של אנשים יצאו באופן מתואם לשביתה דיגיטלית. כשכעסנו על פייסבוק כולם איימו לעבור לסיגנל, אבל בפועל הכול נשאר בוואטסאפ. המיינסטרים לא זז בקלות, והשאר לא באמת זזים כי כל מי שהם מכירים נשאר בוואטסאפ. אבל אם אנחנו יודעים לייבש שירות כשיש שירותים טובים יותר, או בגלל ציוץ אחד מאילון מאסק, אפשר גם למצוא דרך לפתות אפילו את סבתא לעבור לחלופה. חייבים להיות יותר מוצרים ציבוריים מעולים, יותר תחרות. אני חושבת שזה היה משנה את האינטרנט".
אילו יכולת לחזור אחורה בזמן ולתת כמה עצות להוגי האינטרנט המסחרי, מה היית אומרת להם?
"טים ברנרס־לי נתן לעולם במתנה רשת ציבורית שיתופית, וכדי שהיא תישאר כזו, אסור היה לסמוך רק על הארכיטקטורה הלא־מבוזרת שתשמור עלינו משליטה. הייתי מציעה להם מראש לדאוג לפרוטוקולים שיבטיחו ציבוריות, אולי בכיוון של הבלוקצ'יין. בנוסף הייתי מציעה שייצרו ממשקים גרפיים נגישים יותר. בניינטיז הייתי צריכה ללמוד פקודות יוניקס וקצת HTML רק כדי לגלוש. היו אלו תאגידים מסחריים שיצרו את הדפדפנים והממשקים שמאפשרים לציבור רחב יותר ליצור תכנים על גבי הרשת. אם היינו דואגים מההתחלה לממשקים כאלה, אולי הווב 2.0 היה פורץ הרבה לפני שהתאגידים היו נזכרים להיכנס, וכל המצב שלנו היה שונה. תאר לך שהיה פייסבוק של תנועת הקוד הפתוח, כמו שוויקיפדיה קיימת, עוד הרבה לפני שצוקרברג סיים תיכון".
האינטרנט הוא שעבוד, או דווקא שחרור של האנושות לחופשי?
"זהו שעבוד במסווה של שחרור, ולכן מסוכן יותר משעבוד ברור. המשתמש המצוי והלא מודע, מקבל מנקודת מבטו תשתיות וכלים חינם לגמרי, וכל מה שנדרש ממנו זה להסכים שהפעולות שלו יתועדו – לרוב פעולות שאין להן שום משמעות מבחינתו. דיל המאה. לפחות זה מה שחשב רוב הציבור עד פרשת 'קיימברידג' אנליטיקה', שבה הבנו שהנתונים חסרי הערך הללו הופכים לבעלי ערך עצום ומיתרגמים למידע על הפסיכולוגיה ועל החולשות והנטיות שלנו, מידע שניתן לנצל כדי לתמרן אותנו".
יכול להיות שעדיף לנו בכלל לחיות בלי אינטרנט?
"זה כמו לשאול אם עדיף לחיות בלי חשמל. הרכבת הזו יצאה מזמן מהתחנה, והאינטרנט הוא כבר תשתית חיונית ברקע של שירותים רבים מדי. אין שום סיבה לגלגל אותנו חזרה לימי הביניים, אבל כן הגיע הזמן שנתעורר מההיקסמות שלנו מטכנולוגיות חדשות, ונהיה ביקורתיים ביישום שלהן: שהרגולטורים ידביקו את הקצב של הפיתוח הטכנולוגי או יאטו אותו בכוח, ושהמשתמשים יפתחו מודעות ואוריינות גבוהות יותר".
להלאים את פייסבוק
פרופ' ניקולס ג'ון
חוקר אינטרנט ומדיה
"יותר מדי גופים צוברים עלינו כמויות מידע, ואנחנו אפילו לא יודעים מה הם יודעים, ומה הם יכולים להסיק. ומה שהם מסיקים אלה מודלים הסתברותיים שיכולים לגרום לסוגים חדשים של אפליה. בשנות השישים הייתה בארה"ב תופעה: כדי למנוע משחורים לקבל משכנתא, הבנקים הכריזו שבשכונות מסוימות הם לא נותנים שירות משכנתאות. באותו אופן אתה יכול למצוא את עצמך מופלה באינטרנט, בלי שתדע למה ואיך. יכול להיות למשל שכאשר אתה נרשם לאוניברסיטה, יש אלגוריתם שבודק את החשבונות שלך במדיה החברתית, וכך מגלים שגדלת בשכונה שהיא לא משהו. הם יודעים שסטודנטים שגדלו בשכונה הזאת לא הצליחו כל כך, ולכן יחליטו לא לקבל אותך, כי מבחינתם ההסתברות שתצליח בלימודים אינה גבוהה. זה כמובן לא הוגן".
פרופ' ניקולס ג'ון, ראש מגמת אינטרנט ומדיה חדשים במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית, סבור שהתפקיד שממלאת הרשת כיום שונה מאוד מחזונם של חלוציה. "הם חשבו שאפשר יהיה דרך הרשת לבקר במוזיאונים בכל העולם, לקרוא חדשות מכל העולם ולקנות בחנויות בכל העולם. כלומר, הרעיון של האינטרנט כמחבר בין אנשים, היה די ברור להם. האם הם יכלו לדמיין שזה יגיע למיליארדי אנשים, ושהרשת תהיה זמינה לכל אחד מאיתנו בכיס ואפילו בשעון? אני מתאר לעצמי שלא".
אי אפשר היה לדמיין את המהירות שבה זה קרה, או את עצם ההתפתחות הזו?
"את שתיהן, אבל בעיקר את הפיכת האינטרנט למקום או טכנולוגיה שמקיפה אותנו. מי שהשתמש באינטרנט לפני עשרים שנה ויותר, זוכר שהיינו צריכים לקנות 'חבילת גלישה' של כמה שעות בחודש, לחייג לאינטרנט דרך הטלפון הביתי, זמן השהייה היה נמדד, וכל עוד אתה באינטרנט – אף אחד לא יכול להתקשר אליך הביתה. כלומר, התחברות לאינטרנט הייתה פעולה מאוד מכוונת ומודעת, עם התחלה ברורה וסוף ברור. וכמובן, הכול נעשה מהמחשב הנייח, בבית. היום האינטרנט נמצא מסביבנו בכל רגע. אנחנו לא 'נכנסים לאינטרנט', אנחנו כל הזמן בו. שומעים דרכו רדיו, צופים באמצעותו בטלוויזיה ועוד ועוד. אם אתה עונד שעון חכם, הגוף שלך עצמו מחובר לאינטרנט; כל פעימת לב שלך עולה לשרת של 'אפל' ונשמרת".
האינטרנט הוא דיסטופיה או אוטופיה?
"הוא בטח לא אוטופיה. אין ספק שהוא מאפשר דברים מדהימים – אנחנו רואים זאת בימי הקורונה, כשילדים יכולים ללמוד מהבית – אבל צריך לשים את האינטרנט גם בהקשר הפוליטי־כלכלי. הרשת צמחה וגדלה בתוך כלכלות קפיטליסטיות, והרבה מאוד מהשירותים הדומיננטיים שבה משרתים את בעלי המניות יותר מאשר את המשתמשים. למשל, איסוף המידע המאוד־מאוד עמוק. חברות הטכנולוגיה רוצות לדעת מי אנחנו, מה אנחנו, איפה אנחנו קונים, עם מי אנחנו נמצאים – גם ברשת וגם במרחבים פיזיים – כי הן מאמינות שככל שיכירו אותנו טוב יותר, כך יוכלו לטרגט אותנו ולמקד בנו פרסומות בצורה יעילה יותר. זה מעצב הרבה מאוד מהחוויות שלנו בגלישה, למשל תחושת הרדיפה כשהפרסומות עוקבות אחרינו מאתר לאתר רק כי חיפשנו בגוגל חופשה או נעליים. אבל זה מעבר לכך: המיון האלגוריתמי ברשתות חברתיות לא מראה לנו את כל הדברים שעשו כל החברים שלנו בסדר כרונולוגי, אלא את מה שהוא חושב שעשוי לעניין אותנו ברגע זה, כדי שנישאר באתר כמה שיותר זמן".
יהיו מי שיגידו: אוקיי, עוקבים אחרי הרגלי הגלישה והצרכנות שלי, אז מה? כל עוד אין לי סוד אפל להסתיר, אני מקבל תכנים נהדרים שעוזרים לי לשמור על קשר עם חברים בכל העולם, והכול חינם.
"פרטיות אינה מיועדת רק למי שעשה משהו לא בסדר. יש המון דוגמאות של דברים לא סימפטיים שקרו לאנשים כי גילו עליהם משהו. לכל אדם יש זכות שתחומי העניין שלו לא יהיו חשופים – לא כלפי העולם, ואולי גם לא לפייסבוק. הרבה מהסטודנטים שלי אומרים גם הם: אם אני ממילא רואה פרסומות, עדיף לי שיהיו רלוונטיות, ולא סתם מודעות שלא קשורות אליי. אז קודם כול, למה אנחנו חייבים לראות פרסומות? למה שאני לא אשלם שני דולרים לחודש, ולא יהיו לי פרסומות? איך קיבלנו את הצפייה בפרסומות כמודל היחידי לשימוש באינטרנט?"
ברגע ששוחררה מפלצת "האינטרנט המסחרי" ב־1991, הייתה בכלל דרך אחרת?
"אציע לך דרך. היא תישמע מגוחכת, אבל זו דרך אחרת. אפשר היה להלאים את פייסבוק. להתייחס אליה כמו למים ולחשמל, תשתית הכרחית שצריכה להיות נגישה לכולם. אי אפשר לעשות רגולציה קפדנית יותר? בוודאי שכן. ענקיות הטכנולוגיה משקיעות המון כסף בלוביסטים בוושינגטון, שעובדים קשה כדי לצמצם את הרגולציה על החברות הללו בארה"ב, ואנחנו רואים את זה גם בישראל".
האופי המבוזר והבינלאומי של המדיום הזה בכלל מאפשר איזושהי הגבלה אפקטיבית?
"כן. לא קשה לדמיין אינטרנט אחר. זו דוגמה קיצונית, אבל בסין אין ויקיפדיה או פייסבוק. קיימת שם חלופה ממשלתית, ויצ'אט, ויש דברים שאסור לכתוב בה, כי מהר מאוד ידפוק לך בדלת נציג מטעם המדינה".
יש דרך ביניים – פחות פרוצה ממה שאנחנו מכירים בעולם המערבי, ויותר חופשית מהאינטרנט הסיני?
"המצב הוא שענקיות הטכנולוגיה לא מצליחות למגר בעצמן תופעות של דיסאינפורמציה, גזענות ועוד, כי הן גדלו וגדלו, וכוח האדם הדרוש לסינון תוכן הוא עצום. אבל מה היה קורה אילו אמרנו לפייסבוק ולכל השאר – 'כל מה שעולה אצלכן, חייב לעבור סינון מקדמי'? מבחינה טכנולוגית זה אפשרי. האם יש לכל אחד זכות מולדת לומר כל דבר על גבי פלטפורמה מסחרית בבעלות פרטית?
"כמובן, סינון כזה הוא גם מסוכן. אני לא בטוח שאני רוצה שפייסבוק יחליטו מה ראוי ולא ראוי להיאמר בזירה הציבורית. זו דילמה שאין לה פתרון, ובינתיים הדברים ממשיכים להתנהל כפי שענקיות הטכנולוגיה רוצות – כלומר על פי אלגוריתמים שמזהים תוכן פופולרי. הרבה פעמים תוכן פופולרי הוא זה שמעורר רגשות חזקים יותר, ולכן בל נופתע שהשיח נעשה קיצוני. כאשר חברות מסחריות מחויבות לבעלי המניות, ולא למשתמשים, זה לא הולך לכיוון טוב".
בהתחשב בפסימיות שלך, אילו יכולת לפני שלושים שנה לדבר עם חלוצי האינטרנט המסחרי, מה היית אומר להם?
"פני האינטרנט יכלו להשתנות אילו היה איסור להחזיק מידע על בני אדם למשך יותר משנה. הייתי מציע לחפש שיטה כלשהי שתצמצם באופן דרסטי את כמויות המידע שאפשר להחזיק עלינו. בנוסף, יש גופים שאסור לתת להם להיות כל כך גדולים. פייסבוק למשל – יש לה פשוט יותר מדי כוח".
איך לדעתך ייראה האינטרנט בעוד שלושים שנה?
"קשה לנבא מה יהיה אפילו בעוד שלוש שנים. מצב האינטרנט בעוד שלושים שנה תלוי קודם כול במצב האנושות בעוד שלושים שנה. הצורה של האינטרנט היא פונקציה של החברה ושל הכלכלה שבה הוא פועל. אפשר לראות את זה בזעיר אנפין גם היום – האינטרנט באירופה נראה אחרת מאשר באמריקה, כי באירופה יש יותר רגולציה, במיוחד בתחום של הפרטיות. ההבדלים לא גדולים מאוד, אבל קיימים".
דילמת העדשה
עידו קינן
מומחה לתרבות רשת
"יש לי הפרעת קשב וריכוז, והאינטרנט נתפר למידותיי. כשהגעתי אליו, הרגשתי שהגעתי הביתה. פתאום אני נמצא במקום שבו דרך החיים שלי, הדרך שבה המוח שלי עובד, היא הדרך המקובלת. באינטרנט אני לא החריג – אני המיינסטרים במובן הזה".
עידו קינן הוא בלוגר ועיתונאי שכותב זה שנים רבות על תרבות רשת, ומשמש כמנהל התוכן של "פודקאסטיקו". אני מציג גם בפניו את התרחיש הדמיוני: לו הייתה לך אפשרות להיכנס בזמן אמת לחדר שבו הומצא
ה־WWW, היית אומר לאנשים שם – "עצרו, אל תעשו את זה, אתם הולכים ליצור פה מפלצת"? או שדווקא להפך – "איזה כיף, אני עד לדבר הכי גדול שקרה אי פעם"?
"אני לא חושב שמישהו ידע מה יצא מהדבר הזה, ולכן גם אני לא הייתי מתרשם במיוחד", אומר קינן. "בתחילת הדרך היו מעט אנשים ומעט אתרים, ובעיניי הדבר המעניין באמת באינטרנט זו היכולת לפגוש הרבה אנשים מהרבה מקומות, תרבויות ועולמות, שהיו מתקשים להיפגש בצורה כזו אינטנסיבית ופתוחה לולא נוצרה הרשת".
מה השתנה לאורך השנים – האופי של הרשת, או הטכנולוגיה שמקיימת אותה?
"הטכנולוגיה הנוכחית היא בעצם הרחבה של דברים שהיו קיימים קודם. האופי של האינטרנט התעצב על ידי המשתמשים, כמו שהוא מתעצב על ידי הגופים הטכניים והמסחריים שפעילים בו. מבחינת רוב המשתמשים, האינטרנט היום הוא תשתית מובנת מאליה, מצב נפשי שאולי הופך אותך לאדם אחר, אדם שיש לו תחושת בעלות וחופש. זה ההבדל בין 'המהגרים הדיגיטליים' – אנשים שהכירו גם עולם נטול אינטרנט, ובין ה'ילידים הדיגיטליים', אלה שנולדו לעולם שבו אינטרנט הוא מובן מאליו.
"לדור שלי היה ברור למשל שבאינטרנט יש לך כינוי, nickname, ואתה לא מעלה תמונה של עצמך. ברשתות החברתיות המוקדמות יצרת לעצמך זהות ששייכת לאתר הזה בלבד, מעין זהות בדויה. באינטרנט של היום – וכמובן הכוונה לא רק ל'ווב' אלא גם לרשתות החברתיות והאפליקציות השונות – קשה מאוד למצוא אנשים שעדיין שומרים על זהותם האמיתית בסוד, לא מעלים תמונות שלהם ואין להם מערכות יחסים מקוונות. פעם האינטרנט היה מקום שאפשר לברוח אליו מהחיים, היום הוא החיים עצמם".
ב־15 השנים הראשונות, כשהיית אומר "אינטרנט" היית מתכוון למנועי חיפוש. היום האינטרנט הוא קודם כול רשתות חברתיות. מה גרם לשינוי הזה, ומה יהיה הדבר הבא שיזוהה עם האינטרנט?
"בעוד שבמנועי החיפוש המטרה היא 'תיכנס, תמצא את מה שאתה מחפש, וצא כמה שיותר מהר', ברשתות החברתיות זה בדיוק הפוך. הן לוקחות הכול פנימה, שואפות להשתלט על תשומת הלב שלנו – גם כדי למכור לנו פרסומות, וגם כדי ללמוד עלינו ולעשות שימוש במידע. לכן הן כל הזמן דוחפות לך את התוכן. רוצה לראות סרטון? אין בעיה, אנחנו נראה לך את הסרטון פה, אתה לא צריך לצאת ליוטיוב. רוצה לדון בכתבה? תביא אותה ונעשה את הדיון כאן, במקום בטוקבקים. אני לא זוכר מתי לאחרונה נכנסתי לעמוד בית של אתר חדשות, מכיוון שהחדשות נדחפות אליי ברשתות החברתיות. אבל כך הרשת שהייתה גן פתוח, הפכה להיות כמה גנים סגורים. הם לא באמת סגורים טכנית, כי אתה יכול לצאת מהם, אבל הם בנויים בצורה שמחייבת אותך מנטלית להיות בתוך רשת מסוימת כדי לשמור על קשר עם האנשים שחשובים לך ולדעת מה קורה.
"מה יהיה בעתיד? אני מניח שיהיו הרבה יותר מכשירים אלקטרוניים שמחוברים לגוף או נמצאים עליו באופן מתמיד – ממשקפיים ועד קוצב לב. בהמשך לכך, האינטראקציות שלנו עם בני אדם יהיו שונות. לא נצטרך לקרוא מה אתה כותב כדי לדעת מה שלומך ואיך אתה מרגיש; החיים שלך והמדדים שלך ישודרו כל הזמן, וזה ייראה טבעי לחלוטין. אנחנו נדע שאריאל עכשיו במצב רוח ממש סבבה אבל עייף מאוד, או שלפני שעה קרה לו משהו מעניין, כי הדופק עלה ורמת הזיעה התגברה. בואו, תיכנסו ותדפדפו אחורה, תראו מה קרה לו.
"זה אולי נראה פולשני, ולמה שמישהו יוותר על הפרטיות שלו, אבל אני מזכיר שוב שבימים המוקדמים של האינטרנט, האינטראקציה החברתית הייתה בשמות בדויים ובלי תמונות. היום אנשים מצלמים את עצמם ומתעדים את עצמם, דבר שפעם הם לא היו חושבים לעשות. לכן השלב הבא הוא תיעוד מתמיד של החיים של כולנו".
יהיה אפשר להתחמק מזה, לא להיות חלק מהעדר?
"גם היום יש כאלה שלא נכנסים לרשתות החברתיות בכוונה תחילה, וצריך לזכור גם שלא כל העולם מחובר לאינטרנט. אבל יותר ויותר אנשים מתחברים, ואם היום החיבור המקסימלי הוא שעון חכם שאפשר להוריד מהיד, בעתיד נדבר למשל על עדשה שישתילו לך בעין ובעזרתה תוכל לראות יותר צבעים, טווחים שרק חיות יכולות לראות. יהיה גם שירות שמנתח את מה שאתה רואה ונותן לך מידע עליו. שאלה טובה היא מה יעשו למשל אנשים דתיים, כי אנחנו נפתח תלות כל כך גדולה בעדשה הזו, עד שלא נוכל לכבות אותה יום בשבוע. אולי אנשים ישכנעו את עצמם: זה פיקוח נפש, כי אם אני לא אראה למרחוק, אני עלול להידרס בכביש.
"בכלל, האינטרנט מפרק היררכיות ישנות, ולכן קהילות חרדיות מפחדות ממנו ונלחמות בו. זה משהו שקשה מאוד לחזור ממנו אחורה לציות וללכידות חברתית. ולא מדובר רק בדתיים, גם לחילונים אמורים להיות קווים אדומים של מוסר ומצפון והתנהלות חברתית, וכנראה אני מוותר עליהם כאשר אני כותב ברשתות החברתיות דברים אישיים על עצמי, שלא באמת התכוונתי לחשוף".
כמי שמתעסק עם האינטרנט כבר הרבה שנים, קורה שאתה אומר – הלוואי שיכולתי לחיות בתקופה תמימה יותר, שקטה ופחות מלחיצה?
"אני חושב שהחיים של כולנו היו הרבה־הרבה יותר משעממים והרבה פחות מגוונים בלעדיו. היכולת לדבר עם אנשים, לקרוא חדשות ובלוגים מכל מקום בעולם שיש בו חיבור לרשת, לראות מאכלים שלא הכרתי וללמוד על מקצועות שלא חשבתי שקיימים – בעיניי יש בזה ברכה גדולה שמאפילה על החסרונות, למרות שיש הרבה סכנות".
הדברים האלה שאתה כביכול מגלה, הם במידה רבה מהונדסים, מכוונים ומנוטרים היטב.
"אז ראשית, זה תמיד היה מהונדס. פעם זה היה מהונדס על ידי אנשים אחרים, אפילו קבוצה קטנה יותר: אם צרכת את המידע שלך על העולם מתוך ספרים, היית תלוי בסופרים ובהוצאות לאור. אם צרכת מידע מהתקשורת, היית תלוי בעורכים ובכתבים. אז עכשיו יש לך שומרי סף חדשים, אבל עובדתית, אתה נחשף להרבה יותר מידע והוא הרבה יותר מגוון.
"שנית, אני באופן אישי משתדל כל הזמן לבלבל את האלגוריתם בכוונה. לפעמים אלחץ על משהו שעקרונית לא מעניין אותי, וכך האלגוריתם הזה יקבל סיגנל – 'שמע, הוא מתעניין גם בספורט'. אבל יכול גם להיות שאגיע לאתר שכותב על ספורט בצורה שתעניין אותי, כי זה לא קשור למשחק, אלא לבני אדם. אני משתדל גם לעקוב אחרי הרבה מאוד אנשים וגופים וכלי תקשורת, וכל הזמן מעדכן את הרשימה, כל הזמן משנה אותה. להיות ברשת חברתית שמשאירה אותך בתוכה, כמו פייסבוק, זה בעיניי בזבוז של האפשרויות המדהימות שהאינטרנט נותן".
איך היית רוצה לראות את הרשת בעוד עשרים שנה, ביום ההולדת החמישים שלה?
"שתהיה בנויה על קהילות, רשתות חברתיות – תקרא לזה איך שאתה רוצה – אבל שהשליטה בהן ובאלגוריתמים שלהן תהיה מבוזרת. שלא יהיה גורם אחד, חברה אחת, שמחליט מה אראה ומה לא. פחות צנזורה, יותר בחירה אישית. אם אני לא רוצה לראות מה טראמפ כותב, אני אחסום אותו – ולא שמישהו יחליט בשבילי לחסום אותו, כפי שקרה בפועל.
"הייתי רוצה להחזיר את הכוח של האוצרוּת – עריכת הפיד – לידי החברים שלי ברשת החברתית. אם אני עוקב אחריך, אני כנראה מתעניין בדעה שלך, בתפיסת העולם שלך ובעולם הפנימי שלך, ואני רוצה לראות יותר דברים שאתה רואה. הייתי רוצה לראות את האינטרנט מהעיניים שלך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
