"הכל לא חשוב, חשובה ההגשמה של הציונות"

קשה היה לטעות ביהדותו של ברוך שליכטר – לימים הרב שליכטר־ישר, רבה של עכו – גם כששירת כחייל בצבא פרנץ יוזף במלחמת העולם הראשונה. חזותו הצליחה להכעיס במיוחד את אחד הרב"טים במחנה, צעיר ששמו אדולף היטלר. בכל פעם שנתקלו זה בזה, היה היטלר מאדים וצווח בזעם: "חזיר יהודי", "כלב יהודי". לרוב היה גם רוקע ברגליו ומוסיף: "צריך לחסל אתכם בכל אירופה". לימים, כשאותו היטלר עלה לשלטון בגרמניה, פנה שליכטר ליהודי העיירה קומרנו – אז עוד בשטח פולין – וקרא להם לעשות מעשה. "קומו ונעלה עכשיו לארץ ישראל. אם גרמניה הנאורה יכולה לבחור בנבל הזה, אסור לאף יהודי להישאר באירופה", קבע מי שהיה ממקימי הפועל המזרחי. חודש אחרי כן, במרץ 1933, הוא ומשפחתו כבר היו מדרי ירושלים.

בתו של ברוך שליכטר, מתיה שלהב, עוד זוכרת את העולים שבאו ארצה בעקבותיהם טיפין־טיפין והשתכנו בביתם, מצטופפים יחד בשני חדרים צרים. היא הייתה בת ארבע כשמשפחתה הגיעה בספינה לחופי הארץ. בניגוד למפרץ חיפה, המים הרדודים בנמל יפו דרשו תיווך של סירות כדי להתקרב ליבשה, וכך ראתה מתיה את אמה נזרקת בבהילות לסירה, שם תפסו בה עובדי נמל בדווים. הילדה החלה לצרוח, ושום ניסיון הרגעה או איום מצד הסובבים לא הועיל. היא נאחזה ברגלי אביה בצווחות ולא הרפתה עד שאחיה הגדול הצביע על הבדווים, והסביר שהגזרה הרחבה של המכנסיים שלגופם נועדה לכלוא בהם ילדים צרחנים. "רק זה השתיק אותי. זה הפחיד יותר מהזריקה לסירה", אומרת מתיה.

שני אחים אגודאים של אביה נותרו בגולה ונספו עם ילדיהם, וכך גם אחותו הגדולה חיהל'ה. "הדודה שלי עסקה כל ימיה בסיוע לנצרכים ובמתן בסתר. היא התחתנה עם הרבי מסטרופקופ שבהונגריה, שהיה אלמן ובניו כבר יצאו את הבית. לשניים נולד בן משותף, ולאחר שחיהל'ה נתאלמנה מבעלה הרב, המשיכו חבריו הרבנים לעקוב אחרי התפתחות הבן ולשאול לשלומה".

באחד מביקורי הרבנים מבעלז ומסאטמר, כשהרדיפות והגזרות הקשות על היהודים כבר בעיצומן, סיפרה חיהל'ה לשניים כי קיבלה מברוך אחיה סרטיפיקט לארץ ישראל. "זו ההזדמנות האחרונה שלי להציל את בני ואותי", אמרה. אולם השניים קבעו כי אין לעלות ארצה. זו רק סערה החולפת מעל ראשינו, טענו, היא תעבור בעזרת השם.

את הילד לקחו ממנה הגרמנים בכניסה לאושוויץ, אותה שלחו לתאי הגזים. שני יהודים שעבדו במשרפות תיעדו את דבריהם של הנרצחים, והטמינו את הדפים בכד חלב שנמצא אחרי המלחמה. המילים האחרונות שביקשה הדודה הצדקנית לומר היו: "אני מתפללת אליך ריבונו של עולם בשעתי האחרונה, הם הרבנים את נפשם הצילו. אנא מחל להם".

אחיותיו האחרות של ברוך שליכטר היו חברות בתנועת בח"ד (ברית חלוצים דתיים). הן הספיקו להשתתף במחנות הכשרה לקראת עלייה, ונרשמו כבנות זוג פיקטיביות של חברי הכשרה אחרים, כדי לנצל כל סרטיפיקט לשני נוסעים. דוד נוסף של מתיה הגיע לארץ כספורטאי במכבייה הראשונה. לשאלתנו אם אכן היה ספורטאי, עונה מתיה בת ה־93: "בטח, כמוני עכשיו".

"קציני הלגיון באו עם תמונות, וכל אחד מהם מתפאר 'את אלה אני הרגתי', ומסמן לנו תנועת מליקת תרנגולות". כשמצאה לחרדתה ארבע תמונות של אחיה, אמר לה הקצין שמולה: "את זה אני הרגתי". "הבחורים אמרו לי לא לשבת שבעה; הלגיונרים רמאים גדולים, וכל זה יכול להתברר כשקר"

 

מתיה לא זוכרת הרבה מהשנה הראשונה שלהם בירושלים, אבל היא בהחלט לא שוכחת את הגננת שהודיעה לה ש"מתיה" זה לא שם עברי, ומעתה תיקרא מתילדה. האב שמע וזעם: הוא נתן לבתו שם עברי עוד בגולה, אז שבארץ ישראל ישנו לשם גרמני? הרי היא מתת אל! הגננת התעקשה והמשיכה לקרוא לילדה מתילדה, אבל מתיה התעקשה יותר ופשוט לא הגיבה לקריאות.

פערי המנטליות והשפה יצרו לעיתים אי הבנות. אם המשפחה נחרדה מהערביות שצעקו ברחוב "כָּעֶכּ עם באד" (כעכים עם ביצה), ותהתה למה הפרימיטיבים בארץ מעודדים עשיית צרכים במיטה. מתיה מצידה התפעלה מאוד מתפוחי העץ המרשימים שגדלים כאן, כשפגשה לראשונה עגבניות. והיה גם ניסיון לנהל מסעדה כשרה בחדרה לטובת חלוצי כפר־הרא"ה שלחמו בקדחת וברעב, אלא שהצעירים נטולי ההכנסות אכלו בהקפה, עד שהמסעדה הפכה נטולת הכנסות בזכות עצמה. העסק נסגר והמשפחה שבה ירושלימה.

רגע לפני שתתחיל לימודי הוראה, נודע למתיה כי גרעין של בני עקיבא מקים קיבוץ חדש ליד כפר־עציון. היא הייתה בת 16 בלבד, נטולת כל ידע בחקלאות. מה עושים? פונים לבית הספר החקלאי מקווה ישראל, רק כדי לגלות ששעריו נעולים בפניה ובפני חברותיה. "באותה שנה היה מחזור של עולים חדשים בלבד – ניצולי שואה מרומניה ומהונגריה, וילדי טהרן שהגיעו ארצה זמן קצר קודם לכן. לא ויתרנו. הגענו עד למניה שוחט, והיא הודיעה: להם אין הורים ואין בית, הם קודמים לכן". אבל הבנות התעקשו עד שלשוחט, ממנהיגי "השומר" בארץ, נמאס לשמוע. היא הבהירה לנערות שאם יגיעו למקווה ישראל, הן ייאלצו לגור שם באוהלים בגשם ובחמסין.

הצעירות הנחושות היו מוכנות לכול. אחרי התמחות בת שנתיים בטיפול בגינת ירק, הבינו שיש בעיה: גוש עציון בהר, ובמקווה ישראל הכול מישור. הלימודים, איך לומר, לא הולכים להועיל בשטח. כך הגיעו מתיה ואחת מחברותיה להכשרה של כמה ימים בקריית־ענבים ההררית. כשבתעודת הזהות המנדטורית שלה, בקטגוריה "משלח יד" (כן, היה סעיף כזה) נכתב "חקלאית", לא הייתה גאה ממנה.

לעין־צורים היא הגיעה זמן קצר אחרי עלייתו לקרקע. גוש עציון כלל ארבעה קיבוצים: כפר־עציון, משואות־יצחק, ועין־צורים – שלושתם של הקיבוץ הדתי; ורבדים מבית היוצר של השומר הצעיר. "לא היה אף יישוב יהודי במרחק ראייה. נסעתי לשם בתחבורה ערבית, נערה רזה ונמוכה עם מזוודה קטנה", מספרת מתיה על המפגש הראשוני שלה עם המקום. מה חשבו ההורים? "זה דור אחר", היא מסבירה לנו. "היינו עצמאיות, אף אחד לא ליווה אותנו. ההגשמה התאימה לערכי המשפחה".

לא פשוט לצאת כל יום בשש בבוקר עם טורייה כבדה על הכתף, וללכת בצעדים גבוהים של חייל רוסי בתוך עננים שעוד מונחים על ההר, היא מתארת. לא פשוט לשמור בלילות, שבאזור הזה הם קרים גם בקיץ. לא פשוט, אבל ממשיכים.

בכ"ט בנובמבר 1947 היא כבר ישבה בקיבוץ הצעיר עין־צורים בגוש עציון. שעה שמקלט הרדיו דיווח על השמחה והריקודים ברחבי היישוב העברי נוכח החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ, מתיה חשה רגשות מעורבים. מצד אחד, קום תקום מדינה. מצד שני, תוכנית החלוקה הציבה את גוש עציון מחוץ לגבולותיה. "התחולל אצלי מאבק פנימי. מכריזים שהיהודים יכולים להקים מדינה, ואת בוכה על המקום הקטן הזה? פרופורציות! אבל מה יהיה עלינו? נחיה תחת שלטון ערבי? בשביל זה עם ישראל לוחם להקים מדינה? ואז צחקתי על עצמי: את חושבת שישאירו פה פינה יהודית אצל הערבים? אז גם זה יורד מהפרק. ואני מבינה שהמקום הזה לא יהיה יותר".

אלא שאז הגיעו לוחמים לעין־צורים, המומים מהאדישות המקומית. "בכפר־עציון רוקדים על השולחנות ושותים יין, ואצלכם כלום?" גערו בהם. "איך אתם נשארים אדישים כשעומדת לקום מדינה יהודית?". "זה מעניין", מהרהרת מתיה ממרחק הזמן, "בכפר־עציון היו כל המשכילים, תוצרת חוץ. הם היו בעלי ערכים עמוקים, לא חשבו על עצמם. ואני הוספתי להתווכח עם עצמי. שמחתי על תקוות העצמאות, וצר היה לי על הגבולות הצרים; על המלחמה שתבוא עלינו, ועל סימן השאלה הגדול המסתמן על גורל הגוש, ביתנו. שמחה לא הצלחתי לייצר".

היא גרה עם שלוש בנות נוספות בחדר שבפינתו עמד כד גדול, מחביא בתוכו חומרי נפץ ורימונים. למתיה היה רובה איטלקי תחת המיטה, מוכן לשליפה, ועל מסמר בקיר נתלו חגורת נשק ואשפת רימונים. לאחר כ"ט בנובמבר, מהר מאוד המתיישבים בהר נדרשו לאלה. רפאל היימן, נהג משאית המים, היה החלל הראשון של עין־צורים. ההתקפות הערביות גברו, והגוש נכנס למצור. "ואז הודיעו ששולחים אלינו מירושלים כארבעים בחורים", מתארת מתיה. "שמחנו שסוף־סוף מגיעה עזרה. בשבת שמענו שהם לא באים. 35 לוחמים נתפסו ונרצחו באופן נורא כל כך. אובדן של מיטב הבחורים". ארבעה חודשים אחרי נפילתה של שיירת הל"ה בדרך לגוש, החלה המתקפה הגדולה.

 

ב"בית צעירות מזרחי" בתל־אביב חיכו להן בגדים נקיים ומקלחת חמה ראשונה אחרי חודשיים. ודווקא שם, מתיה לא הצליחה לישון בשקט. "הייתה אזעקה, ואני מושיטה יד לרובה – ואין. פחד כזה אני לא זוכרת שהיה לי קודם. עד שהבנתי שאני בתל־אביב ושיש לנו צבא"

 

אנחנו יושבים בדירה הנעימה של מתיה ב"פרוטיאה בהר" במושב שורש. מהחלון נשקפים הרי יהודה בירוק עמוק. שקט שלו עוטף את המקום. אנחנו לוקחים נשימה עמוקה ועוד שלוק מים כשמתיה מתחילה לתאר את הקרבות שהתרחשו לא רחוק מכאן, בקו אווירי. היא זוכרת הכול, צעד־צעד. את הכנופיות שהתקרבו עוד ועוד, את חברי הגוש שנאלצו להפסיק את הכשרת הקרקע ולהתמקד בהגנה; את ההוראה לישון בבגדים, ואז בנעליים פתוחות, ואז בנעליים שרוכות. גם את אפיזודת ה"שוורץ־לאוזה", מכונת הירייה, היא מתארת לפרטים. מתיה נקראה לוועדת הביטחון של הקיבוץ, שם התבשרה שיש שוורץ־לאוזה גרמנית שעוברת בין הקיבוצים, ועכשיו תור עין־צורים. איך מפעילים אותה? מי שיביא, יסביר. לפעמים היא עובדת ולפעמים לא, וגם לא ממש ברור אם יש תחמושת. שיהיה בהצלחה.

ביום שהמכונה אמורה הייתה להגיע החלה המתקפה. "אני רצה לשער לחכות שיביאו את השוורץ־לאוזה, ויורים עליי ומפגיזים אותי מכל סוגי הנשק – סטנד ופגזים ותותחים. איש לא עובר לידי, כולם בעמדות. ואני חושבת לעצמי, מישהו יבוא ממשואות־יצחק במצב הזה? ואם המכונה פועלת, הרי גם הם זקוקים לה! אבל קיבלתי הוראה, ואני עומדת כמו אידיוט, ויודעת שאיש לא יביא את המכונה. לא זזתי עד שקיבלתי הוראה מפורשת ללכת ל'מערה'".

הדרך למערה הייתה רצופה מטר ארטילרי, ומתיה זחלה בתעלות נשענת על יד אחת כשהיד האחרת משמשת לבדה להגנה על ראשה. "רציתי להביא משהו מעודד ליושבי המערה אז נכנסתי למטבח, אבל לא היה שם כלום, כאילו הייתה שם פריצה", היא משחזרת. בזווית העין קלטה מחרוזת תאנים תלויה. נו, גם זה טוב. אבל איך בחורה נמוכת קומה כמוה תגיע אליהן? "מצאתי מטאטא, ובמאבק גדול חילצתי את המחרוזת". כשהגיעה למערה, אורו עיני חברותיה. זה לא היה הרבה, אבל זה היה מספיק להעלאת המורל והסוכר. אלא שאז – צהרי יום חמישי, ד' באייר תש"ח – מכשיר הקשר דיווח פעמיים ברצף: המלכה נפלה. המלכה נפלה. "כולנו ידענו מי זו המלכה. ואם כפר־עציון נופל – אין סיכוי לאף אחד אצלנו להישאר בחיים".

מי ששרדו את הקרבות של אותו יום, התאספו בערב במערה. אחד הציע לברוח בלילה לירושלים, אחר הזכיר לו את נפילת הל"ה. לא שמישהו שם שכח. היו שהציעו להניף דגל לבן אבל מתיה לא רצתה לשמוע על אפשרות כזו: "בליבי אמרתי – אני לא מרימה דגל ולא ידיים. יהיה מה שיהיה, אני לא נכנעת, ואני יודעת את המחיר האפשרי". מירושלים הודיעו באלחוט שהסוכנות סיכמה עם הצלב האדום שהגברים יילקחו לשבי והנשים ישוחררו. אז סיכמו.

הקריאות הנואשות ברשת הקשר מהיישובים האחרים, שביקשו סיוע ועצה, טלטלו את כולם. בן־גוריון ישב במטה בירושלים ושמע אותן גם הוא. לימים אמר: "אם קיימת ירושלים עברית, אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית נתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון". מתיה אומרת שאי אפשר לספר על הגוש בלי לצטט את האמירה הזו.

ביום שישי בבוקר ישבו אנשי עין־צורים לאספת חברים אחרונה. הצלב האדום אמור היה להגיע בתשע, אבל התמהמה. הבחורים כתבו מכתבים למשפחות ומסרו אותם לבחורות, ואלה שיננו כתובות מגורים. מסביב הלכו ההרים והשחירו מהמון ערבי; כנופיות־כנופיות שבאו לבזוז שלל. החברים, במעט הנשק שנותר להם, ירו במי שהתקרב לגדר.

בחצות היום הואילו אנשי הצלב האדום להגיע. מתיה מתארת הכול ברהיטות, כדרכה: איך העלו את כולם למשאיות של בהמות; איך הרכב פנה לחברון במקום לירושלים; איך המשאית של שבויי רבדים עלתה על מוקש; ואיך למדה על בשרה את הטעות של אשת לוט, כשהפנתה לשם את ראשה וצפתה במראות הקשים שירדפו אותה ימים ארוכים אחרי כן.

בחברון קידמו את פניהם המונים שצעקו "דיר יאסין" וסימנו תנועת שחיטה על צוואר, לצלילי תזמורת שניגנה ברקע. השומרים הערבים שעמדו בקצה המשאית חטפו במקומם את כל הביצים והעגבניות שנזרקו עליהם. אחרי לילה ללא שמיכות וללא שינה, הוצאו הבנות לחצר וזכו לשמוע את נאום ראש עיריית חברון. "הוא הסביר כמה הם הומניטריים בזה שהם לא הורגים אותנו, ועוד נותנים לנו באדיבותם בשר וסיגריות שנשארו ממלחמת העולם השנייה". בבשר הטרף הן לא נגעו, למרות שהבחורים – שהופרדו מהן – מסרו שמי שלא מתאפקת יכולה לאכול. והסיגריות? "חבל להתחיל להתמכר", הבהירה מתיה לחברות. על המדינה שקמה הן לא שמעו כלל. השובים התפארו בניצחונות מדומיינים, וביקשו לייצר תמונת תבוסה טוטאלית של היישוב היהודי.

מחברון נלקחו השבויות והפצועים לבית־לחם ללא הסברים. "איך שהגענו לבניין המשטרה שם – אזעקה. המון התחיל לזרום לתחנה, לקחת נשק. אותנו העלו קומה, והזהירו שלא נתקרב לחלונות". מתיה דווקא נצמדה לחלון וצפתה בבעתה בקרבות רמת־רחל, בידיעה ששם נמצא אחיה הבכור, יהודה. "זה היה ממש כאילו מונח על כף היד שלנו, ראינו הכול", היא נזכרת באנחה עמוקה, "והפעם הערבים ניצחו". כעבור שבועיים החזירו אותן לחברון. "קציני הלגיון באו אלינו עם ערמה של תמונות שמצאו ברמת־רחל, כשכל אחד מהם מתפאר 'את אלה אני הרגתי', ומסמן לנו תנועת מליקת תרנגולות". כשמצאה לחרדתה ארבע תמונות של אחיה, אמר לה הקצין שמולה: "את רואה את זה? אני הרגתי". היא הצליחה להגניב את התמונות לכיס בלב כבד. "הבחורים אמרו לי לא לשבת שבעה; הלגיונרים רמאים גדולים, וכל זה יכול בהחלט להתברר כשקר". רק בתום ימי השבי גילתה שאחיה בחיים, וכי לחם בחזית אחרת באותה העת.

בוקר אחד העלו את שבויי גוש עציון על אוטובוסים, ובשעת לילה הגיעו מתיה וחבריה למחנה שבויים ירדני. "פתאום שמעתי לחישות בעברית: 'מי אתם?'. עניתי: מעין־צורים, ואתם? – 'מהעיר העתיקה, היא נכבשה'. הם נפלו בשבי אחרינו, אבל הגיעו למחנה הזה לפנינו. מהלחישות גיליתי שקמה מדינת ישראל. כל השערים פתוחים, העולים באים, אנשים שסבלו בשואה מגיעים ועוזרים במלחמה. לא יכולתי להוציא מילה. ההתרגשות הייתה כה גדולה עד שלא הצלחתי להעביר את הלחישות הלאה".

בבוקר גילו שהם באמצע המדבר. רק חול ואוהלים, שמיכות ומזון דל ומבחיל. מדי יום בשעה ארבע מתקרבת אליהם סופת חול, מכסה אותם ועוברת הלאה – "ואז האוויר נעשה צלול מאוד, ורואים מקסם שווא: אגם מים כחולים ודקלים. והמראה כל כך אמיתי, עד שנדמה לי שאני שומעת את רחש המים. אחד החברים אפילו ניסה לברוח לשם, אבל נורה ונהרג". היא הבטיחה לעצמה לחקור את תופעת הפאטה־מורגנה כשתחזור הביתה, אבל עוד לא יצא לה.

חמישה שבועות ישבו הנשים בשבי; הבחורים תשעה חודשים. ביום שחרורן נשא מפקד המחנה נאום: "אין לכן לאן לחזור. ירושלים כולה בידינו, תל־אביב חצי חרושה, נתניה כמעט מחוקה ופתח־תקווה איננה. חלאס, אפילו לא תדעו איפה הייתה העיר". המפקד הוסיף שהוא יודע שבכל מקום שיש יהודים – צומח עץ ועומד בית וקם בית חרושת. תישארו בירדן, הציע לבנות הצעירות, ואני אציג בפניכן שורה של טובי הבחורים המקומיים לבחירתכן. הבחורות צחקו ועלו לאוטובוסים הביתה.

מתיה וחברותיה חצו את הגבול באזור כפר־יונה, נרגשות לגלות חיילים יהודים מסתובבים בגלוי. ב"בית צעירות מזרחי" בתל־אביב חיכו להן בגדים נקיים ומקלחת חמה ראשונה אחרי חודשיים. ודווקא שם, על סדינים מרשרשים מעמילן, מתיה לא הצליחה לישון בשקט. "הייתה אזעקה, ואני מושיטה יד מתחת למיטה – ואין רובה. בקיר אין מסמר אפילו, בטח שלא תחמושת. פחד כזה אני לא זוכרת שהיה לי קודם. עד שהבנתי שאני בתל־אביב ושיש לנו צבא".

חודשים של דאגה לבתו הספיקו לרב שליכטר־ישר כדי להלבין לחלוטין. ברגע הראשון של פגישתם המחודשת, מתיה לא זיהתה אותו. ב־1949 הוקם קיבוץ עין־צורים מחדש, הפעם באזור שפיר, ושם הגשימה מתיה סוף־סוף את חלום גן הירק. אבל כשהתברר שהקיבוץ לא מאשר לה לצאת ללימודים, עזבה לטובת קריירה חינוכית.

כשהייתה בת 25 פגשה את יעקב שלהב, ירושלמי דור שביעי, וכעבור שנה בנו השניים את ביתם בעיר. בגיל ארבעים חזרה מתיה לאוניברסיטה, ובאותה שנה גם מונתה למפקחת על גני הילדים בחינוך הממלכתי־דתי. יעקב היה המפקח הארצי על מכללות ההוראה; האיש שהכניס את האקדמיזציה כחובה למורים ולגננות.

לפני תשע שנים הגיעו יחד לשורש, לדיור מוגן ב"פרוטיאה בהר". שלושה ימים לפני פסח תש"פ הלך יעקב לעולמו. "הוא נפטר בן 93 חסר חודשיים. היה איש נהדר וחכם, איש תרבות משכיל ורחב אופקים". נאנחת מתיה. "הוא כל כך חסר לי", היא אומרת. מחמת סכנת ההידבקות בקורונה, את מעט ימי השבעה עד לכניסת החג נאלצה לשבת לבדה, רק היא והעובדת הזרה של יעקב שנשארה איתה.

אפילו פה בדיור המוגן היית בין הראשונים, אנחנו אומרים לה לפני פרדה. מתיה מחייכת. "החינוך הציוני בבית ובבני עקיבא דחף להגשמה", היא מסבירה. "גם כשכולם מסביב עושים כסף – הכול לא חשוב, חשובה ההגשמה של הציונות".