"לפתע הבחנתי משמאלי באלונקות. המראה משך אותי כאילו אני לא יודע מה אני הולך לראות. הבחנתי בגופות מכוסות בשמיכות. השמיכה 'הקפידה' לכסות היטב את הפנים, אבל הנעליים היו גלויות, ולפעמים גם חלק מהרגליים. אפשר היה להבחין היטב בנעליים אדומות ובנעליים שחורות, בעיקר היו נעליים שחורות. הדמות שמתחת לשמיכה השתקפה רק בבליטות הפנים.
"הרגשתי שאני מרחף ממש. המראה שנגלה לעיניי ולנשמתי לא היה מציאותי. לתדהמתי, לפתע לא ראיתי את רגליי. קפאתי, נבהלתי. הרמתי את ראשי מהאלונקות שהיו לפניי, והשורה שהתגלתה לי הייתה ארוכה מכפי שתיארתי לעצמי. אחר כך ראיתי עוד שורות ובאיזשהו מקום הניחו אלונקות ונוצרה האות רי"ש. שורות ארוכות, ממש כמו בשירו של חיים גורי: 'הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה, ארוכה. פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו'".
(מתוך הספר "הלם קרב". קטעי העדויות וההרצאות מובאים בכתבה זו בקיצורים קלים)
מבצע "אבירי לב" היה המהלך הקרקעי המכריע של מלחמת יום הכיפורים, אך מחירו היה כבד ביותר. ב־15 באוקטובר 1973 החלה אוגדה 143, בפיקודו של אריאל שרון, לנוע לכיוון תעלת סואץ כדי לצלוח אותה ולהעביר את המערכה לשטח האויב המצרי. מודיעין איכותי לא היה, גם לא זמן. שיירה אדירה של כוחותינו התקדמה לכיוון הצירים "טרטור" ו"עכביש", נהנית מחסותה של החשכה, אך כעבור זמן מה זיהו חיילים משתי הארמיות המצריות את האוגדה הישראלית והחלו לירות ולהשמיד כלי אחר כלי. כוחות גדולים התכנסו לאזור מצומצם שנקרא "החצר", סמוך למוצב מצמד על גדות התעלה. המצרים כיוונו למתחם הזה את עיקר האש, ובחצר המוות נמנו עוד ועוד קורבנות.
בין היחידות שהשתתפו במבצע הייתה גם סיירת שקד. מפקדי הסיירת ביקשו מתנדבים שיפנו את ההרוגים והפצועים, ובני (שם בדוי), החייל שעדותו מצוטטת לעיל, קפץ מיד אל המשימה. אש תופת ניתכה סביבו ללא הרף, זמן איבד משמעות. "המצרים בנו את הקטל יפה־יפה", הוא משחזר. "ראיתי עוד ועוד טנקים שלנו נדלקים. ובכל זאת, המשכנו לנוע. לטנקים נכנסו אנשי חימוש ואנשי חי"ר שסופחו לצורך העבודה הזו – להוציא את הגופות, או לגרד את מה שנשאר מהן. עשינו את זה רגע אחרי שהאנשים נהרגו, והדם עוד היה חם על הרצפה. הוא לא הספיק אפילו להיקרש בשכבה העליונה, ויכולתי לראות את הבבואה שלי משתקפת בשלוליות דם".
נדמה כאילו הקרב הקשה הפעיל בראשו של בני מעין מצלמה שתתעד את הכול, ולתמיד. הזיכרון שלו חד, פרטים, קולות וריחות קמים לתחייה בן רגע. "בתוך כל המהומה לא הרגשתי פחד, הרגשתי סקרנות", הוא נזכר. "אתה שומע שריקות ונפילות, ולפי השריקה אתה כבר יודע באופן אוטומטי אם זה קרוב אליך או רחוק. קל לעשות את זה, אם יש לך מאה כאלה בדקה".
המלחמה ההיא, ובפרט הקרב הנורא ב"חצר", שינו את בני לתמיד. את מה שעבר בסיני הוא העלה על הכתב, כדי שלא יצטרך לספר הכול מחדש בכל פעם שהוא מחליף פסיכיאטר. לקובץ הדפים נתן את הכותרת "זיכרונות, מראות, תחושות – התקדשות היחיד". בשנת 2007, 34 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, שלח את הטקסט לשלמה ולדמן – חוקר פרטי במקצועו, והביוגרף הלא רשמי של סיירת שקד, שבה שירת בעצמו. "קראתי את הטקסט שוב ושוב, נדהם ממה שמונח לפניי", מספר לנו ולדמן. "תיאור אותנטי שכזה לא פגשתי מימיי. הבנתי שבני, שמתאבל על נופלים שהוא בכלל לא הכיר, מספר לי כיצד לקה בהלם קרב. זה גרם לי להיזכר באשת לוט, שהסתובבה לאחור והפכה לנציב מלח, כי היא ראתה דברים שאסור לראות. אותו דבר קרה גם פה: הוא היה אז בן 19־20, ובגיל צעיר כזה אסור לראות. אבל בני ראה, ראה יותר מדי".
סיפורו של בני אושש את חשדותיו המוקדמים של ולדמן: השיחות הרבות שניהל עם "שקדניקים" לצורך כתיבת שני ספרים העוסקים בתולדותיה של היחידה, הביאו אותו למסקנה שחלקם סובלים מהלם קרב או מפוסט־טראומה, אך אינם מודים בכך. בעקבות הטקסט שקיבל, החליט ולדמן שספרו הבא יעסוק במערכה שונה לחלוטין מאלה שאכלסו את ספריו הקודמים. בימים אלה יוצא לאור הספר "הלם קרב – מי רואה את הלוחם הזה" (הוצאת "סגול"), ובו עדויות קשות של בוגרי סיירת שקד שפותחים את הלב ומספרים בפירוט מצמרר על רגעי השפל הנפשיים שחוו לאחר שובם משדה הקרב. אנורקסיה, התמכרויות, דיכאון קשה, פחד מרעשים, גילויי אלימות כלפי בני המשפחה, הרטבה בלילות, נדודי שינה, חוסר יכולת להתמיד בעבודה – אלו רק חלק מההתמודדויות היומיומיות של הלוחמים, שרבים מהם מצוטטים בספר בשמם המלא ומצולמים בפנים גלויות. לצד התיאורים הללו שוטח הספר טענות קשות בדבר הזנחה שיטתית מצד המערכת ומכשולים בירוקרטיים שהיא מערימה, כדי שלא תצטרך להכיר במצוקתם.
השיחות עם הלוחמים חלחלו לחייו וחרגו הרבה מעבר לגביית עדות בלבד. "אני לא מטפל בהכשרתי, אבל הלוחמים העיפו עליי את כאביהם. הייתי מקבל באמצע הלילה גם הודעות נוראיות כמו: 'ולדמן, תשיג לי ציאניד בשוק השחור, שתי טבליות'. לזמן מסוים הרגשתי שהסיפור הזה גדול עליי, ואפילו חשבתי שאולי אני הלום קרב בעצמי. אבל כעבור שנה, כשהתחילה הקורונה, חזרתי בשיא הכוח וכתבתי את הספר.
"מבחינת צה"ל, אוי ואבוי אם צעירים שעומדים להתגייס יקראו את הספר הזה. אדם שנשבר כתוצאה מהשתתפות בלחימה, פוגע כביכול בתדמיתו של הצבא. זו אנטי־תזה לגבורה, ולכן המדינה ניסתה לאורך השנים להסתיר את כל העניין של הלם קרב ופוסט־טראומה. הספר הזה מנסה בעצם להשלים את הפרק החסר בהיסטוריה שלנו. המטרה שלי היא להסביר לציבור מה זה הלום קרב, ולהשפיע על היחס כלפי אנשים כאלה. המדינה נהייתה אימפריה בזכותם. הם מחזיקים את המדינה על כפיים, ובזכותם היא קיימת. הם מגש הכסף, תמיד יהיו".
שלמה ולדמן: "מביתו של נדב נוימן, אחד ממייסדי הסיירת, רואים את המסגד של הכפר קיביה. הוא תמיד חשש שהם יגיעו לסגור איתו חשבון. הוא היה יושב איתי, וכל הזמן בודק את השטח. ערני בצורה בלתי רגילה, תמיד עם אקדח בין הרגליים, מדבר על האירועים, חי את הצבא ואת מה שקרה לפני עשרות שנים"
חרכי ירי בקומה השנייה
"הגעתי שבר כלי, לא הכנסתי אוכל אל פי כל היום. אמי הייתה מתחננת: 'תאכל משהו'. שמתי מעצור לדלתות, שחלילה לא ייטרקו. כל טריקה הקפיצה אותי וגרמה לי לשכב על הרצפה. חוויתי שוב את אירועי התעלה כאילו התרחשו הרגע.
"…הייתי נשכב עם אותם בגדים כמעט חודש, ללא מקלחת. מתהלך יחף, צועק כל הזמן 'שקט'! הרטבתי. אמי המסכנה בוכה, מתייסרת וצועקת: 'מה עשו לך? שלחתי ילד בריא חזר כמו סמרטוט'. נכנסתי למצב של אנורקסיה, הגעתי ל־55 ק"ג. הייתי שלד עצמות. פחדתי להגיע לפסיכיאטר, פחדתי שתהיה עליי סטיגמה של משוגע, מטורף".
(מתוך עדותו של שמעון אמיר, לוחם בסיירת שקד שהשתתף במלחמת ההתשה)
סיירת שקד הוקמה בשנת 1955 ופעלה עד 1978. ייעודה המקורי היה להילחם בתופעת המסתננים שחדרו לישראל ממצרים ומירדן כדי לאסוף מודיעין ולבצע פיגועים. מייסד היחידה היה הקצין הבדווי המעוטר עמוס ירקוני (ובשמו המקורי – עבד אלמג'יד ח'דר אלמזאריב), ובין מפקדיה היה גם בנימין (פואד) בן־אליעזר. הסיירת, שבה שולבו גששים בדווים ודרוזים לצד בני קיבוצים, פיתחה ושכללה את תורת המרדף הרגלי. חייליה נשאו בעול אבטחת הנגב ולחמו במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים ובשורה ארוכה של מבצעים.
הלוחמים הראשונים שסיפורם מובא בספר "הלם קרב" הם מוותיקי הסיירת וגיבוריה. חלקם כבר הלכו לעולמם, כמו למשל נדב נוימן ז"ל. "הוא מהעשרה שייסדו את הסיירת", מספר ולדמן. "נדב היה עילוי מבחינה טכנית ומבחינת הבנת הקרב. תורת הביטחון השוטף של היחידה נבנתה בחלקה הגדול בזכותו". גם הדמות המיתולוגית הזו, מתברר, הייתה רדופת צללים. "מביתו של נדב בבית־נחמיה רואים את המסגד של הכפר קיביה, והוא תמיד חשש שהם יגיעו אליו לסגור איתו חשבון. הוא היה יושב איתי, וכל הזמן בודק את השטח. ערני בצורה בלתי רגילה, תמיד עם אקדח בין הרגליים, מדבר על האירועים, חי את הצבא ואת מה שקרה לפני עשרות שנים".
"נדב בעלי ישן עם נשק ליד הראש", מתארת בספר אלמנתו שמחה. "בבית היו לנו אמצעי מיגון מיוחדים, ובקומה השנייה היו חרכי ירי. הוא לא היה שם חגורת בטיחות בעת נסיעה. כשדיברנו על כך הוא היה אומר שאם קורה משהו, הוא יכול לצאת מיד. (…) מאז שאני זוכרת את נדב, הוא לא ישן בלילות. אני מדברת על חמישים שנה".
לאורך השנים לא הצליח נוימן להחזיק מעמד באף מקום עבודה, אך לא חשב לייחס זאת למה שעבר עליו כחייל וכמפקד. בשנת 2009 הוא הגיש תביעה נגד משרד הביטחון בשל פציעה ישנה ברגלו, אך התקשה להוכיח כי מקורה בפעילות מבצעית. רק בשנת 2014 דרש שיכירו בו כנפגע פוסט־טראומה. זמן קצר לאחר מכן התברר כי הוא חולה בסרטן מסוג אלים. לדיוני הוועדה הרפואית הגיע במצב גופני קשה, התקשה לשבת והחליק מהכיסא.
"המעמד היה משפיל והאווירה הייתה לא נעימה", סיפרה שמחה. "שאלו אותי למשל איך נדב ישן בלילה, ועניתי שהוא לא ישן בלילה בכלל. אז שאלו: כשהוא מתעורר – מה הוא אומר? אחרי הניתוח התקבלה תשובת הוועדה הרפואית: נדב קיבל עשרה אחוזי נכות על הלם קרב. לא כל יום בן־אדם מקבל הכרה בפוסט־טראומה לאחר שישים שנה". "נדב היה המאושר באדם", מוסיף ולדמן. "תעודת הנכה הייתה בשבילו כמו הצל"ש שלא קיבל". עבור נוימן, ההכרה הזו הגיעה ממש ברגע האחרון; זמן לא רב לאחר מכן כבר הלך לעולמו.
שנים אחדות לפני חצר המוות של מלחמת יום הכיפורים, שהייתה אחראית להלומי קרב רבים, נכון לאנשי הסיירת גיא הריגה אחר: "ציר טמפו" שנמתח לאורך כארבעים קילומטרים, במקביל לתעלת סואץ. בימי מלחמת ההתשה, הנסיעה בציר הזה הייתה בגדר סכנת חיים ברורה ומיידית. "המצרים חיכו לנו שם בקביעות במארב, הם צלפו לכיווננו, ירו ברובי צלפים, בקלאצ'ים וב־RPG. זה היה כמו ברווזים במטווח. הייתי מבקש מאלוהים שייתן לנו לסיים את הסיור בשלום", מתאר שמעון אמיר בספר.
בפרקים העוסקים במלחמת ההתשה מופיעים שני סיפורי גבורה נוספים, שניהם של לוחמים שנפטרו בשנים האחרונות – עזרא סגלי ואיברהים שיבלי. ולדמן מביא בספר גם את תעודות עיטור העוז שקיבלו שניהם. האומץ והנחישות המתוארים בהן מזדקרים כאנטי־תזה לחיים הקשים והכואבים שחוו הלוחמים לאחר שחרורם מצה"ל. גם הם חזרו מהשירות הלומי קרב, ולא קיבלו את מלוא התנאים שיכלו לשפר את איכות חייהם.
"ביום ה־6 בנובמבר 1969 הותקף סיור ממונע של צה"ל באזור הצפוני של תעלת סואץ על ידי מארב של חיילים מצרים", כך מתואר בתעודה של סגלי. "מיד כשפתח האויב באש, קפץ טוראי עזרא סגלי, שהיה מקלען בזחל"ם הראשון, תפס את מקלע המא"ג והמטיר אש על מארב האויב. (…) טור' עזרא סגלי המשיך לירות במקלע, עד שאירעה בו תקלה טכנית. באותו רגע פגע כדור בקסדתו ודם החל לזרום על פניו. הוא תפס את כלי הנשק הראשון שנמצא לידו, רובה של אחד החיילים, והחל לירות לעבר החיילים המצרים שנמצאו מאחורי הזחל"ם. אחד המצרים השליך לעברו רימון יד. הוא ניסה להדפו בעודו באוויר, אך לא הצליח בכך והרימון נפל לתוך הזחל"ם. מיד קפץ מעבר לדופן, אל מחוץ לזחל"ם, ואגב כך נשמט הרובה מידו. (…) הוא מצא לידו מספר חיילים פצועים מהזחל"ם שלו, שהמשיכו להיפצע מרסיסי רימונים שהושלכו לעברם. הוא החל לחבוש את הפצועים ואז נפגע שוב משני כדורים ברגלו. כששמע את קולות המצרים מתחזקים מעליהם, חיפש נשק ומצא תמ"ק עוזי ושתי מחסניות. הוא התרומם וירה לעבר האויב צרור ארוך, טען את המחסנית השנייה וחיכה לבואם של המצרים, עד שהגיעה התגבורת. במעשיו אלה מנע טור' עזרא סגלי מהמצרים כל אפשרות להתקרב לפצועים ששכבו ליד הזחל"ם, ובכך הציל את חייהם".
חבריו ובני משפחתו של סגלי מעידים בספר כי עזרא של לפני המלחמה לא היה עזרא שלאחריה. "לימים, כשהגיש תביעה להכרה בפוסט־טראומה, גם הוא קיבל עשרה אחוזים", מספר ולדמן. "התחילו לשחק איתו, והוא נעלב והפסיק את ההליכים. מדובר באדם שבלט בשדה המערכה והציל אנשים. תתייחסו אליו, תקשיבו לו רגע".
פעמיים חלה סגלי בסרטן, מספר ולדמן. "בפעם הראשונה הוא היה בשנות השלושים לחייו. כשהסרטן חזר אליו כעבור שלושים שנה, עזרא נפטר בתוך זמן קצר. לא התפלאתי".
בני (שם בדוי), בוגר הסיירת: "אמרתי לעצמי לא אחת – 'וואו, בשנייה התחלפתי מאדם רגוע לזועם. אני חולה נפש. אני דפוק'. עד שיום אחד בתי מצאה כתבה עם אותו הסיפור, רק על מישהו אחר. הבנתי שכל החיים שלי חייתי בשקר. מה שנראה לי נכון הוא לא נכון בעליל"
שיבלי, שלחם לצידו של סגלי בקרב ההוא, איבד בו את אחת מידיו. לאחר המלחמה הוא התמכר לאלכוהול, ובגלל השתייה סבל לימים משחמת הכבד. הרופאה שאליה הגיע התייחסה אליו כאלכוהוליסט ותו לא. "קמתי ודפקתי על השולחן ואמרתי לה, אבא שלי פצוע והלום קרב. הוא לא אלכוהוליסט מהרחוב, והוא לא אלכוהוליסט של בארים. אבא שלי הוא בעל עיטור המופת, גיבור ישראל", סיפר בנו בזעם.
כדי להראות עד כמה כושל היה טיפולה של המערכת בשיבלי, מביא ולדמן בספרו את כרוניקת המסמכים הרפואיים שהגיש הלוחם. מהטפסים עולה כי גם לאחר שהוכר כסובל מפוסט־טראומה, נשלח שיבלי לוועדה רפואית מאוחרת, שם הומרה ההכרה הזו בהגדרה פתלתלה שלא אפשרה לו לקבל את מלוא זכויותיו. כשנזקק למשל לעזרים סיעודיים שמחירם גבוה, התקשה להשיג את הסכום הדרוש לו. "הצבא מחבק את הלוחמים, אך הרשויות הנוגעות בדבר ממתינות ללוחמים לאחר השחרור עם גרזן", כותב ולדמן.
"כחוקר פרטי במקצועי, אני עוקב כבר שנים אחרי שקרנים, מתחזים בגוף ובנפש", הוא אומר לנו. "משרד הביטחון מנסה גם הוא לתפוס מתחזים, אבל את האנשים מהסיירת אני מכיר מקרוב, ראיתי כמה הם סובלים בגלל מה שעברו, הם לא מתחזים. אז למה עושים להם חיים קשים? כל אדם כזה יכול היה להיות מנהל בית ספר, איש היי־טק – ובפועל הוא כלום היום. איך זה קרה?"
ללכת לכיוון הגיהנום
ולדמן (65) מתגורר באבן־יהודה שבשרון, שם גם נולד וגדל. הוא נשוי, אב לשלושה וסב לשניים. כבנם של ניצולי שואה שעלו מרומניה, הוא מכיר את ביטוייה של הפוסט־טראומה עוד מילדותו. "הזיכרון הראשון שלי זה אבא שצועק בלילות", מספר ולדמן. "אלו היו זעקות עמוקות, מתוך הלב. צעקות כמו של חיה. גם בשירות הצבאי, כשמישהו לידי חטף כדור – הוא לא זעק ככה".
לסיירת שקד התגייס ולדמן באוגוסט 1974, זמן לא רב אחרי מלחמת יום הכיפורים. במרץ 1978 הוא השתתף כמילואימניק במבצע ליטני, שהתקיים בעקבות פיגוע אוטובוס הדמים בכביש החוף. הכוח שבמסגרתו לחם ולדמן כבש את הכפר הלבנוני מארון־א־ראס. "כל ההר בער, ואנחנו מתקדמים לעבר היעד", הוא משחזר. "אני זוכר את ההרגשה הלא נוחה שהייתה לי: אנחנו הולכים לכיוון הגיהנום".
בתום שירותו הסדיר עבד ולדמן ביחידה סמויה של המשטרה, ובראשית שנות השמונים פתח בקריירה עצמאית כחוקר פרטי. בין השאר סייע במאבק להוכחת חפותו של עמוס ברנס, שבשנת 1976 הורשע ברצח החיילת רחל הלר. כבר ב־83' שוחרר ברנס מהכלא, לאחר שהתברר כי הודאתו במעשה נגבתה באלימות ובדרכים פסולות, אך רק בשנת 2002 נערך לו משפט חוזר. הפעם החליטה הפרקליטות שלא להגיש כלל כתב אישום, מה שהוביל לזיכויו המיידי של הנאשם. שנה לאחר מכן פרסם ולדמן את הספר "עמוס ברנס – מאבקו וניצחונו של חף מפשע". "גם ברנס היה פוסט־טראומטי כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים", אומר ולדמן. "הוא נפטר בגלל הגעשים הפנימיים הנפשיים שליוו אותו כל החיים".
מלחמת יום הכיפורים, ובפרט מבצע אבירי לב, הם אלה שהובילו למקרים הרבים ביותר של פוסט־טראומה בקרב חיילי שקד. "המשותף לכולם הייתה תחושת האין־אונים (…) ללא יכולת לפעול ובניגוד לאימונים בסיירת, שלימדו חתירה למגע ולהסתערות", כותב ולדמן בספרו. "אותם לוחמים שהיו בפנים, בתוך 'החצר', במצב של חוסר אונים מול העוצמה של הפגזים והטילים מהמצרים – שם קיבלו את הלם הקרב", הוא אומר לנו.
"ארבעים וגם חמישים שנה אחרי הקרבות נאמרים הדברים בצורה גלויה, ומעידים עד כמה התעלמנו, ומבחינות רבות השארנו פצועים בשטח", קובע בספר תא"ל במיל' בצלאל טרייבר, מי שהיה ב־73' קצין המבצעים של סיירת שקד, ואחר כך סגן מפקד הסיירת. "…הפגם הגדול ביותר בהתנהלותו של הצבא באותה תקופה היה שלא הכירו בתגובת הלם קרב, והתוצאה הייתה והינה שלוחמים רבים ובני משפחותיהם נותרו בשדה הקרב לבדם".
עבור בני (67), סיומה של מלחמת יום הכיפורים היה רק יריית הפתיחה במלחמה על נפשו המרוסקת. הוא נשאר בצבא, שירת כרס"פ בפלוגה המבצעית של שקד, וכך הכיר אותו ולדמן, שהיה אז חייל בפלוגה. "הוא היה נכנס לחדר האוכל, כבר אין יריות מול המצרים, ובכל זאת הוא בוחן את השטח. ביחידה קרבית צריך להיות בערנות, אבל הערנות שלו הייתה למעלה מכך. הוא גם רצה להיות סופרמן, אמר שאפילו אם לא יאכל ולא יישן, הוא בכל זאת יצליח לתפקד. בנוסף, הוא נהג לעשות דברים נועזים מדי: לקח רימון רסס, שלף את הנצרה, הקפיץ אותו באוויר, הצמיד אותו לחזה ורק אז השליך אותו. מדוע? כי הוא כבר עבר הרבה קווים אדומים במלחמה".
בני: "כשראיתי את חיילי גיוס נובמבר 1975, הדבר הראשון שעלה לי לראש היה: כל אלה רוצים למות?! החלטתי שאני לא אהיה חבר של אף אחד מהם, וכך היה. מי שניסה, נתקל בקיר".
המראות מהמלחמה חזרו אליך גם בזמן שהיית רס"פ?
"בוודאי. כשעשיתי פעולה זו או אחרת עם החיילים שלי, לא באמת הייתי איתם. בראש שלי הייתי בקרב של יום כיפור. יכולתי גם בקלות לצאת מהכלים אם צריך להתנדב למשהו ואף אחד לא מתנדב".
גם כשעזב את הצבא, הצבא לא עזב אותו. במשך שנים הוא לא הבין את עצמו – את התפרצויות הזעם האלימות, את הקושי לישון בלילות, את הדיכאונות והבכי שאחזו בו. "לא ידעתי שיש קשר בין התופעות הללו לבין מה שעברתי במלחמה. אמרתי לעצמי לא אחת – 'וואו, בשנייה התחלפתי מאדם רגוע לזועם. אני חולה נפש. אני דפוק'. אבל בתחילת שנות האלפיים התחילו להופיע בעיתונות הרבה כתבות על הלומי קרב, ויום אחד בתי באה אל אמא שלה ואמרה: 'תראי, כתבה על אבא'. זה היה כאילו אותו סיפור, רק על מישהו אחר. נדהמתי מכך שאני סובל מדבר כזה. אמרתי לעצמי – 'כל החיים שלי חייתי בשקר. מה שנראה לי נכון, הוא לא נכון בעליל'. כל מה שרציתי זה לא כסף, אלא טיפול".
לאורך השנים הוא הולעט בתרופות פסיכיאטריות, אך השפעתן לא היטיבה עמו, ובני החליט על דעת עצמו להפסיק ליטול אותן. "נוכחתי לדעת שתרופות לוקחות ממני את כל מה שנחמד בעיניי – המילים, היכולת לקרוא. הרי קראתי ולמדתי כל הזמן על מלחמות והשפעתן על בני האדם שהשתתפו בהן. אבל התרופות מוחקות אותך, ואתה מצליח לשכוח מה אמרת לפני ארבעה משפטים.
"כשהפסקתי לקחת תרופות, עזבתי את הבית. הבנתי שאני חייב להרחיק את עצמי כדי למנוע התפרצויות. ניסיתי את כל כדורי השינה שיש בעולם, וגיליתי שאני מתמכר אליהם במהירות. אם היום אני צריך אחד – מחר אני צריך שניים. חבר שלי כבר קיבל טלפון ממישהו שסיפר לו שאני מסתובב באופן מוזר מאוד. גם היום קשה לי לישון, אבל אני כבר מקבל את הקושי הזה כמו אורח".
למה אתה לא מצליח להירדם בלילה?
"המחשבות באות ורצות, מחזירות אותך לאיזושהי נקודה אקוטית אחת מתוך מאה־ומשהו שעות שהיית שם. כשאמרתי לפסיכיאטר שהפסקתי להשתמש בתרופות, הוא שלח אותי לסדנת מיינדפולנס, ושם גיליתי איך למנוע מהמחשבות האלה להיכנס. אני עושה מדיטציה בעיניים פקוחות, ואני ערני יותר לרוח, לתנועה של העלים, לצבעים שמשתנים. אני מעסיק את עצמי במשהו כדי שלא תיכנס מחשבה על הקרב. עם הזמן זה הצליח יותר ויותר".
לאורך השנים טופל בני על ידי סוללת פסיכיאטרים, אך רק 28 שנים אחרי שובו מהמערכה בסיני הוא הוכר כהלום קרב. גם בכך לא תם מאבקו: בני משפחתו, בהיותם המעגל הקרוב של הלום הקרב, זקוקים גם הם לסיוע, אך אינם מקבלים סכום שיספיק לטיפול הולם.
למסע השיקום של בני נרתמו גם חברים מהשירות הצבאי, ובהם מאיר לוי, שהתגייס לסיירת יחד איתו. "לפני שנים אחדות התחדש הקשר בינינו, והתברר לי שבמשך כעשרים שנה בני חי מנותק מהסביבה, בקרוואן שעומד באמצע שום מקום", מתאר לוי. "בהמשך הבנתי שהמפגש איתי ועם משפחתי נותן לו תעסוקה וחשק לחיים, זה כמו יציאה מחושך לאור. כי מה יש לו שם בבית? מדבר, לבד, בלי אנשים. לאחרונה הוא עבר לגור קרוב יותר אליי, אבל עד אז הוא לא ראה חיים. הוא ראה רק מוות".
תמונות של דם
"עקבתי אחרי רעש נפילת הרסיסים בינות לענפים. שמעתי את הרסיסים חותכים בהם, פררררררר פרררררררר, כמו רעש זריקת קרש באוויר. התחלתי להתרכז במחשבות על הפגז שייפול בול לתוך העמדה שלי – ייפול עליי וירסק אותי לחתיכות. לאחר הפגזות נוספות, כשעצביי היו ממש רופפים, החלטתי שאם אחזיק מעצמי כאילו כבר נפגעתי בפגיעה ישירה ונהרגתי, אין לי יותר ממה לדאוג".
(מתוך עדותו של בני)
למרות העדויות הקשות והביקורת על רשויות המדינה, יש בספר של ולדמן גם תקווה. לוחמי שקד לדורותיהם מתגייסים כאן להעביר מסר לחיילים שחשים תעוקה נפשית: פנו ובקשו עזרה בהקדם האפשרי – הם מעודדים את הצעירים מהם – כי גם גורם הזמן משפיע על הסיכוי לחזור לחיים רגילים. בעצה אחת עם עורך הספר, הפסיכולוג עמיחי שתיל (ששירת אף הוא כקצין ביחידה), הודפסו באותיות בולטות קטעים המתארים את תסמיני הלם הקרב. זאת בתקווה שלוחמים אחרים, מכל יחידה שהיא, יזהו בטקסט את החוויה האישית שלהם, ויתייצבו גם הם באומץ מול העבר.
מלחמת יום הכיפורים הובילה למקרים רבים של פוסט־טראומה בקרב חיילי שקד. "המשותף לכולם הייתה תחושת האין־אונים, ללא יכולת לפעול ובניגוד לאימונים בסיירת, שלימדו חתירה למגע", כותב ולדמן. "הלוחמים שהיו בתוך ה'חצר', מול עוצמת הפגזים והטילים מהמצרים, קיבלו את הלם הקרב", הוא אומר
טרם פרסומו עשה הספר את דרכו לניו־יורק, אל פרופ' יובל נריה, פסיכולוג ישראלי המנהל את התוכנית למחקר ולטיפול בפוסט־טראומה במרכז הרפואי של אוניברסיטת קולומביה. נריה עצמו התגייס לצה"ל בשנת 1970, וכקצין שריון השתתף במלחמת יום הכיפורים, נפצע קשה ועוטר בעיטור העוז. לאחר שהשתקם הוא שב לשירות מילואים ופיקד על גדוד במלחמת לבנון הראשונה. אחד ממחקריו, בשיתוף פרופ' זהבה סולומון, עסק בפדויי השבי של מלחמת יום הכיפורים.
יותר ממאה בוגרי סיירת שקד לדורותיהם התכנסו לפני שבועות אחדים להרצאות זום מפי ולדמן ופרופ' נריה. "הייתי סמ"פ בגדוד 9 בחטיבה 14 על תעלת סואץ, וביום אחד, פחות מיום אחד בעצם, הגדוד שלנו ירד לגמרי מהמפה, נמחק, הושמד כמעט כולו", סיפר שם נריה. "רוב האנשים המשיכו להתגלגל לכל מיני יחידות אחרות, על טנקים וללא טנקים. זה פחות או יותר מה שקרה לי במשך 12 ימים רצופים, עד שנפצעתי בקרב בחווה הסינית".
בספרו "אש", שראה אור בשנת 1989 (בהוצאת זמורה־ביתן) תיאר נריה את מוראות הימים ההם, דרך חייל שהוא למעשה בן דמותו: "חי"ר מצרי מאתיים מטר לפניו, מזהה אותם בוודאות לפי צבע המדים, מחסל אותם. (…) הוא יורה כמשוגע, מחסל את בטן הטנק, פגז אחרי פגז, פסנתרן מטורף שדופק על כל הבאסים. (…) יודע שהוא פוחד נורא, וצריך לצאת מזה. הוא פונה בקשר למג"ד ומבקש הוראות. דקות ארוכות חולפות. אין תשובה. הוא פונה שוב, שוב ושוב. מה הם שותקים? שותקים חיים או שותקים מתים? שותקים!! (…) מה שנראה לו בהתחלה כאיפוק כזה, מול ההיסטריה של החי"ר במוצבים, מה שנראה לו כקור רוח ראוי לשבח של טנקיסטים, מתבהר פתאום בבהירות הגמורה של הרוע, כמשהו אחר לגמרי. הגדוד נגמר. אין גדוד. הגדוד הוצא להורג".
"כל מי שחוזר ממלחמה חייו משתנים", הדגיש נריה באוזניהם של אנשי סיירת שקד. "תסמונת פוסט־טראומטית זה רצף. זה לא סרטן־או־לא־סרטן. רצף של מחשבות חודרניות, מחשבות דיכאוניות, פלאשבקים וכך הלאה. המאפיין הכי חשוב של פוסט־טראומה הן המחשבות החודרניות. אלו הדברים שבאים אלינו שוב ושוב, ואין לנו שליטה עליהם. הם באים בצורה של מחשבות, זיכרונות, ריחות בשר שרוף, קולות שאני שומע, תמונות ולפעמים גם פלאשבקים. זה אומר שאדם יכול להיות בחוף הים או בחתונה, ופתאום הכול חוזר, וחוזר בגדול. חוזר ומפחיד. פוסט־טראומה זאת הפרעת זיכרון, אלו זיכרונות שנטבעים אצלנו במערכת המוחית והם מאוד זמינים. הם חוזרים שוב ושוב ושוב כמו תקליט שבור, מעוררים חרדה, מעוררים אשמה ומעוררים כאב".
כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה זיהו הבריטים את המצוקה שחשו רבים מבוגרי הקרבות. הם כינו אותה "הלם פגזים" (Shell Shock), אך לאורך שנים רבות נתפסו התחושות הללו כחולשה תבוסתנית. רק בשנת 1980 זכתה הפרעת הדחק הפוסט־טראומטית (PTSD) להיכנס ל־DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקני. על פי ההגדרה שם, ההפרעה נוצרת כאשר "אדם נחשף לאירוע מחריד שכרוך במוות ממשי, או בסכנת מוות או בפציעה חמורה, או באיום על השלמות הגופנית שלו ושל אחרים", והתוצאה היא "פחד עז, חוסר אונים או אימה". הטראומה אף נותנת את אותותיה באופן פיזי במוח: חלקים בו עוברים שינוי כדי להתאים עצמם להתמודדות עם תחושה תמידית, גם אם כוזבת, של סכנת חיים. הלם קרב הוא אחד מביטוייה של הפרעה פוסט־טראומטית. "אין הכרח שהאירוע המחולל יהיה קשה/קיצוני באמות מידה אובייקטיביות", מוסבר בספרו של ולדמן, בפרק שנכתב על ידי העורך, עמיחי שתיל. "להתפתחות ישירה או מאוחרת של PTSD מספיק שבמהלך הסיטואציה הטראומטית, הפרט חש פחד לשלמותו הגופנית וחוסר אונים, בין שהתחושה מוצדקת או ערטילאית. היינו, שאין הוא שולט במצב, אין הוא יכול לשנותו ואין הוא יכול להימלט".
כמו בעולם כולו, גם בישראל התפתח חקר התחום באיטיות רבה. מלחמת יום הכיפורים הביאה להתקדמות מסוימת, אבל "ענף בריאות הנפש" בצה"ל הוקם רק בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. "כמעט כל מה שקשור בטראומה נפשית נתקל כאן בקשיים, שלא לומר לפעמים אטימות", אמר נריה. "אני חושב שהספר שם מולנו מראה ואומר לנו: תראו מה קורה ביחידה מפוארת כמו סיירת שקד, מה קורה לאנשים שלה".
"צוואר הבקבוק", "הפאשלה המתמשכת הבלתי נסלחת שקרויה אגף השיקום" – כך כינה בהרצאתו את הגוף האחראי על הטיפול בהלומי הקרב. "לאף אחד לא הייתה יכולת בעצם לשנות את המונסטר הזה ולהפוך אותו למשהו מתפקד, הגיוני, שירותי, שמשרת את הלוחם ואת המשפחה שלו", הוסיף. "הדעה הזו, שאי אפשר לתאר נכות נפשית בצורה אובייקטיבית ומכומתת, היא לא נכונה. זה מה שכל כך עצוב: אתה רואה רופאים ופסיכיאטרים שלובשים עליהם את הלבוש של פקידים במשרד הביטחון ונותני שירותים באגף הביטחון, והם כאילו מוותרים על היכולות המקצועיות שאמורות להיות להם בתחום האבחוני".
בשיחת הזום הסביר נריה גם על טראומה הנובעת מחשיפה חוזרת ונשנית: לא מעט מאנשי שקד שסבלו מהלם קרב, שבו אל שדה המערכה גם במלחמות הבאות. חשיפה כזו, לדברי נריה, "היא הרבה יותר מסוכנת, הרבה יותר עוצמתית, הרבה יותר רעילה מאשר חשיפות יחידות".
היכן אם כן היו המפקדים של אותם לוחמים שסבלם הלך והחמיר? היכן הייתה המערכת? אחד הקצינים הוותיקים של הסיירת העיד במפגש הזום כי הוא מעולם לא תודרך לשים לב להפרעת־דחק אפשרית אצל חיילים. כיום, יש לציין, המצב שונה: מפקדים לומדים לזהות מצוקות ולטפל בהן כבר בשדה המערכה, ולקיים תחקירים שלאחר מעשה. אבל בימים ההם, חיילים בעלי פגיעה נפשית הופקרו לגורלם. "אנשים הלכו למלחמה, קיבלו טראומה, השתחררו, הלכו לעוד מלחמה, קיבלו עוד טראומה", אומר ולדמן.
במהלך עבודתו על הספר אירע המקרה הקשה של איציק סעידיאן – לוחם לשעבר בגולני ובוגר קרב שג'אעיה במבצע צוק איתן, שסבל מפוסט־טראומה ובייאושו הצית את עצמו בפתח משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון בפתח תקווה. "כל הזמן חששתי שיקרה משהו כזה", אומר ולדמן. "אני מבין מה עבר עליו, הוא הרגיש שנשאר לבד ושהמערכת מטרטרת אותו במשך שנים. ביום אחד של חולשה, הוא החליט לסיים. אחרי הסיפור הזה, אחד מלוחמי שקד פצע את עצמו, ושלח לי תמונות של הרצפה מלאה דם. הזמנתי לו משטרה הביתה".
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "אגף השיקום במשרד הביטחון פועל כדי לסייע ככל הניתן לפונים להכרה, לרבות לוחמים המתמודדים עם אירועים טראומטיים. המומחים הקובעים את חוות הדעת הרפואיות בתהליך ההכרה הם בעלי ניסיון רב, ופועלים באופן עצמאי לחלוטין. שיקולם היחיד הוא לסייע ולהכיר בכל מי שנפגע או נפצע תוך שירותו הצבאי ובעקבותיו.
"במסגרת רפורמת 'נפש אחת' שיפרנו את השירות לנכי צה"ל בכלל ופוסט־טראומטיים בפרט, והוספנו כמה כלים, ביניהם: הסרת מגבלת הזמן למתן טיפול לבני/בנות זוג והוריהם, הוספת סל טיפולים אלטרנטיביים לפצועי פוסט־טראומה, ראש ונפש, הרחבת המענה לטיפול רגשי לבני המשפחות, השקת תוכנית חונכות שבועית לילדי הנכים עד לגיל 18 ועוד. אגף השיקום רואה בבני המשפחה של נכי צה"ל שותפים מהותיים בתהליך שיקומם, ומעניק להם מגוון כלים כדי לסייע בכך".
"הפאשלה המתמשכת הבלתי נסלחת שקרויה אגף השיקום" – כינה פרופ' יובל נריה את הגוף האחראי על הטיפול בהלומי הקרב. "זה כל כך עצוב: אתה רואה רופאים ופסיכיאטרים שלובשים עליהם את הלבוש של פקידים במשרד הביטחון, וכאילו מוותרים על היכולות המקצועיות שאמורות להיות להם בתחום האבחון"
דוקטור סוס
כשהספר על ברנס ראה אור, שלח ולדמן עותק לכל אחד ממאות השופטים בבתי המשפט בארץ. את ספרו החדש הוא שלח לשרים ולחברי הכנסת, לנשיא המדינה, לשופטי בית המשפט העליון, לבכירי צה"ל, לאנשי אגף השיקום של משרד הביטחון ועוד. הוא גם הקים אתר ייעודי לספר (helemkrav.com), וזאת במטרה להשפיע על המערכות השונות הקשורות בנושא.
במסגרת מאמציו להעלאת המודעות הגיע ולדמן לכנסת, ונפגש עם ח"כ אופיר סופר (הציונות הדתית), ראש ועדת המשנה המיוחדת שהוקמה לנושא טיפול המדינה בהלומי קרב. סופר עצמו סובל מהפרעת דחק פוסט־טראומטית בעקבות הקרב בקבר יוסף במהומות מנהרת הכותל – קרב שבמהלכו חילץ פצועים מהמתחם ונפצע באורח קשה. על תפקודו באירוע הוענק לסופר צל"ש הרמטכ"ל. ולדמן העביר לו המלצות משלו כיצד ניתן לסייע להלומי הקרב, ואלו מופיעות גם במבוא לספרו. אחת מהמלצותיו היא שבכל דיון שעוסק בזכויותיהם של הנפגעים, ישב לצד השופט נציג ציבור שיהיה שותף להחלטות, בדומה לנעשה בבית הדין לעבודה. הצעה נוספת היא מתן מענק כספי ב"מסלול ירוק" ומהיר למי שמגיש תביעה ומוכיח כי השתתף בקרבות המוכרים של מערכות ישראל.
תקצר היריעה מלפרט פה את דרכי הטיפול בסובלים מפוסט־טראומה. חלקן חושפות את המטופל שוב ושוב לרגעי האימה, במטרה לשחררו מהתגובות הקשות שאלה מעוררים בגופו ובנפשו, ולגרום לו להבין כי הקרב הסתיים והוא אינו נתון עוד בסכנת חיים. "יש היום טיפולים די אפקטיביים", אמר נריה. "אומנם לא לכולם, אבל אנחנו רואים שאנחנו יכולים לנרמל או לשפר וכמעט להחזיר את המוח למצב שבו היה לפני התסמונת".
נריה גם סיפר כי השלים לאחרונה מחקר גדול על טיפול בפוסט־טראומה בעזרת סוסים. יוזמה דומה של אנשי שקד נרקמת בימים אלה באורווה של שדה־בוקר, ועמותת "שביל המחר" בשיתוף עמותת סיירת שקד מקיימות פיילוט לטיפול קבוצתי בכמה ממתגייסי מאי 73'. אין ספק שבסיירת לא חסרים אבירים עם לב.
ולדמן מספר כי במהלך הכתיבה הוא הסתייע בהיסטוריונית ד"ר בלה גוטרמן, מנהלת המכון הבינלאומי לחקר השואה ומי שהייתה המנהלת והעורכת הראשית של מחלקת ההוצאה לאור ב"יד ושם". ד"ר גוטרמן העניקה לו הכוונה ועזרה בהבנה של מושג הלם הקרב. "בתחילה קראתי לספר 'מי ראה את הלוחם הזה?'. בלה הציעה לי לכתוב 'מי רואה את הלוחם', כי המסר מתייחס גם לזמן הווה. אני בטוח שיש עוד אלפי הלומי קרב לא מוכרים, ולמענם כתבתי את הספר. חלקם מודעים למצבם, אחרים לא, וצריך לפרסם מודעות גדולות כדי שהם ידעו שיש להם לאן לפנות בכל עת. כי בכל הנוגע לפוסט־טראומה, אין תאריך תפוגה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
