תמונות ההמונים הצובאים על המטוסים בנמל התעופה, בניסיון נואש לחלץ את עצמם מאפגניסטן הקורסת, חרכו את מהדורות החדשות בעולם. סרטון אחד הראה המון רץ לפני גלגליו של מטוס תובלה אמריקני ענקי; סרטון אחר הראה בני אדם נופלים מגובה מאות מטרים: לפני ההמראה הם קשרו את עצמם לגחון המטוס ולכני הנסע; סרטון שלישי, שצולם מתוך המטוס כשכבר הגיע לגובה שיוט, הראה את גפיו של גבר אפגני נחבטים שוב ושוב בדופן המטוס. הנוסע הסמוי קשר את עצמו לזיז מתחת לתא הטייס, אך ברוחות העזות, בקור הקיצוני ובהיעדר חמצן, לא היה לו סיכוי לשרוד.
אפגניסטן, מדינה של כמעט 40 מיליון איש, קרסה במהירות בלתי נתפסת. עשרים שנות עצמאות יחסית תחת הגנת הכידונים האמריקניים הסתיימו בתוך פחות משבוע. המדינה הענייה והנחשלת נפלה שוב בידי הטליבאן. מלבד הסבל הנורא הצפוי לאזרחי אפגניסטן תחת ממשל מוסלמי קנאי, הקהילה הבינלאומית חוששת שהמדינה תשוב לשמש מחנה אימונים ענק לארגוני טרור, כפי שהייתה בימי שלטון הטליבאן עד הפלישה האמריקנית.
מה כשל בכיבוש האמריקני? מדוע קרס הצבא האפגני במהירות רבה כל כך? מה צופן העתיד למדינה האומללה הזו? כדי לענות על השאלות הללו שוחחנו עם אזרחים אפגנים, חלקם גולים וחלקם שוהים עדיין במדינה. השיחות נערכו בזום, ובשל החשש לחייהם ולחיי בני משפחותיהם, דרשו המרואיינים להישאר בעילום שם. אך לפני שנשמע את דברם, כדי להבין את הרקע וההקשר צריך לפתוח בהיסטוריה של אפגניסטן.
המלחמה הלא נכונה
האפגנים היו מאז ומעולם אומה של לוחמים החיים על חרבם. בעת העתיקה הייתה ארצם חלק מכמה ממלכות הודיות מתחלפות, ומימי הביניים הם חיו תחת השפעה מוסלמית הולכת וגוברת. במאה ה־19 נאבקו הבריטים והרוסים על השליטה באזור, במה שכונה "המשחק הגדול": המעצמות נלחמו על נתחים מהאימפריה הפרסית הקורסת. הבריטים רצו שאפגניסטן תהיה אזור חיץ בין הודו (הגדולה, הכוללת את פקיסטן של ימינו) ובין הרוסים, ועיצבו אותה בגבולות לא טבעיים. בשנת 1919 קיבלה אפגניסטן המודרנית עצמאות מהבריטים. המלך האחרון, מוחמד זהיר שאה, החזיק בשלטון במשך 40 שנה עד שהודח ב־1973, בהפיכה רפובליקנית שהוביל בן דודו.
הצרה הגדולה של אפגניסטן היא פקיסטן, שכנתה ממזרח, שנוצרה מחלוקת הקולוניה ההודית לשתי מדינות בשנת 1947. רוב ההון האנושי והתרבותי שהיה במושבה הבריטית נשאר בהודו, ובפקיסטן התרכזו בעיקר הפונג'אבים – אליטה צבאית שכללה חיילים נושאי נשק ותאבי מלחמה, יחד עם שכבת פקידים נוקשים וסמכותניים. וכך, מאז היווסדה, פקיסטן התעצבה כמדינה בעלת נטייה צבאית ורודנית.
מייסד פקיסטן, מוחמד עלי ג'ינה, היה מוסלמי חילוני אך סמכותני. הוא מת ב־1948, ובשל הצורך המתמיד להשליט חוק וסדר בקרב הקבוצות האתניות השונות, בתוך כעשור הידרדרה המדינה לדיקטטורה צבאית. בשנות השבעים עלה לשלטון גנרל מוחמד זיאה אל־חאק, שהוביל הפיכה צבאית נגד ראש הממשלה זולפיקר עלי בהוטו והשליט במדינה את חוקת השריעה. כשמראיין מעיתון מערבי שאל אותו אם בפקיסטן יקטעו את ידיהם של גנבים, ענה אל־חאק ש"במדינה מוסלמית אמיתית אין גנבים". פקיסטן תחת שלטונו התבססה כדיקטטורה מוסלמית הנשלטת בידי הצבא והשירות החשאי. כחלק ממימוש השאיפות האימפריאליסטיות שלה היא החלה לשלוח זרועות לשכנתה במערב ולנסות להשיג בה שליטה.
ישעיהו רוזנמן (למטה), מומחה לתרבות האפגנית: "השחיתות שם היא חלק מהשבטיות – לא אכפת לך מהמדינה, אלא רק מהקרובים אליך. שיעור עצום מהמשרתים בצבא אפגניסטן בתקופת הכיבוש האמריקני היו חיילים על הנייר בלבד. הם קיבלו משכורת מהאמריקנים, אבל לא באו לעבוד"
החיים מלאים הזדמנויות. ההזדמנות הגדולה של אל־חאק נתגלגלה לידיו בשנת 1979, כאשר הרוסים פלשו לאפגניסטן במטרה להקים בה משטר פרו־סובייטי. בתוך אפגניסטן נוצרו כיסי התנגדות שנאבקו לסלק את הכופרים, וארה"ב ביקשה לנצל אותם לצרכיה. המאבק בסובייטים באפגניסטן הפך לבן טיפוחיו של הסנאטור צ'רלי וילסון מטקסס, בוהמיין פרוע ואנטי־קומוניסטי נלהב. בין השאר היה וילסון מעורב ב"מבצע ציקלון" – חימוש חשאי של המוג'הידין באפגניסטן בידי ה־CIA. האינטרסים של האמריקנים והפקיסטינים הצטלבו, וכך נוצרה הסערה המושלמת.
כדי לגייס לוחמים, האמריקנים הקימו מדרסות קיצוניות בסיוע סעודי, ושלחו אליהן מורים שלימדו אסלאם פוריטני ורדיקלי. המטרה המוצהרת הייתה לגדל ג'יהאדיסטים שיהיו מוכנים לחרף את נפשם ולהילחם בקומוניסטים. את תלמידי מערכת החינוך הזו חימשו האמריקנים בנשק קל, ובהמשך במקלעים כבדים ואף בטילי כתף נגד מטוסים מדגם "סטינגר". המדרסות הוקמו בצד הפקיסטני של הגבול, וזיאה אל־חאק שיתף איתן פעולה מאינטרס כפול: הוא עצמו כמוסלמי קיצוני רצה בשלטון השריעה ובסילוק הכופרים הרוסים מאדמות האסלאם, ובלי קשר – אל־חאק גם ביקש לערער את אפגניסטן כדי לשלוט בה. התוכנית הצליחה מעבר למצופה: במשך עשור דיממו הרוסים באפגניסטן עד שבשנת 1989 הסתלקו ממנה. זרם הארונות שחזרו למוסקבה הכניע גם את המעצמה שחיי אדם היו שווים בעיניה כקליפת השום.
אחרי גירוש הסובייטים החלו האפגנים והמוג'הידין להילחם אלה באלה סביב השאלה מי בראש. הקרבות הגיעו לבירה קאבול, וזו כמעט חרבה מהפצצות. הטליבאן היה גרסה מעודכנת של המוג'הידין: לוחמיו היו צעירים שגדלו במדרסות קיצוניות, קיבלו חינוך סעודי ונשלחו להשתלט על קאבול בעידוד פקיסטני. בשנת 1996 כבש הארגון את העיר, וכך נסללה הדרך לשלטון הטליבאן הראשון, שארך כארבע שנים. רק פקיסטן, סעודיה ואיחוד האמירויות הכירו בשלטון הזה.
סבלנותו של המערב פקעה בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, שעליהם היה חתום אל־קאעידה – ארגון טרור שהתאמן ופעל באפגניסטן. בגיבוי קואליציה בינלאומית־מערבית פלשו האמריקנים למדינה, ובתוך פחות מחודש הכניעו את שלטון הטליבאן. ואז, במשך עשרים שנה, הם שפכו טריליון דולרים והקיזו אלפי הרוגים במאבק אינסופי עם הארגון הסוני, עד שנסוגו בתחילת החודש הנוכחי.
לפי גנרל דיוויד פטראוס, לשעבר מפקד הכוחות האמריקניים באפגניסטן, הקרב היה אבוד מראש. לוחמי הטליבאן היו רק קצהו של השוט שהכה באמריקנים. המוח, מקורות הכוח והבסיס העורפי נמצאו בפקיסטן, מדינה גרעינית עם אוכלוסייה של 230 מיליון איש, שלא הפסיקה להזרים לוחמים, נשק וכסף למערכה. הפקיסטנים ייצאו טרור גם להודו וגם לאפגניסטן, ופיתחו רשתות רוצחים ומבריחי גבול כמו ארגון הטרור חקאני. האמריקנים לא רצו להתעסק ישירות עם פקיסטן, ובשלב מסוים הבינו שאין שום דרך לנצח במלחמה.
אחת המומחיות האמריקניות הגדולות לאפגניסטן היא קריסטין פייר, "ביטחוניסטית" ששירתה בסניף האו"ם בקאבול. פייר נחשבת טיפוס צבעוני וקשוח: היא דוברת כמה שפות אסייתיות, מרימת משקולות, אשת שמאל רדיקלי שהואשמה פעם בתקיפת סנאטור ימני בחדר כושר. במאמר שפרסמה טענה פייר שפקיסטן נמצאת תמיד על סף פשיטת רגל, וכי אם האמריקנים היו מטילים עליה סנקציות, היא הייתה נכנעת. הממשל בוושינגטון העדיף להורות על נסיגה.
איך להפסיד בטליבאניסטן
"נסה להשוות בין התפיסה הדתית של הטליבאן לזו של הימין ההינדי בהודו", אומר לי ישעיהו רוזנמן – סטודנט ללימודי הודו באוניברסיטה העברית שהתמחה גם בתרבות האפגנית, ומי שקישר אותי אל המרואיינים האפגנים בכתבה. "גם להינדים חשוב הצביון הדתי, אבל רק ברשות הרבים. הם לא מתעסקים במה שהאדם עושה או לא עושה ברשות היחיד. אצל הטליבאן זה שונה לגמרי. החובה הקדושה המוטלת עליהם היא לבלוש אחר האזרחים, לברר מי מקיים מצוות ומי עובר עבירות, ולהעניש את העבריינים. בתקופת שלטונם הקודם הם העבירו את עיר הבירה מקאבול לקנדהאר כהצהרה, כי קנדהאר היא המעוז הדתי במדינה, גם אם אין בה כמעט פעילות כלכלית או תרבותית. הם השליטו באפגניסטן גרסה פוריטנית ופנאטית של האסלאם, שאמללה מאוד את האוכלוסייה העירונית שלא הייתה רגילה לה.
"הטליבאן פרסמו אז רשימה של 16 איסורים עיקריים. בין השאר נאסר לגלח את הזקן, הגברים חויבו לעטות טורבן, והנשים – בורקה מלאה. הם אסרו על שמיעת מוזיקה ועל צפייה בטלוויזיה, וערכו טקסים של תליית קלטות וריסוק טלוויזיות. המוזיקה היחידה שהותרה לשמיעה הייתה מוזיקה ווקאלית אסלאמית והקראת קטעי קוראן. שאר השידורים ברדיו האפגני היו הטפות דתיות. ביום שהאמריקנים שחררו את קאבול, המוני אדם זרקו את הטורבנים לכביש וגילחו את הזקנים".
ג'אנג זאפאלי, מורה תושב אפגניסטן: "הם דוהרים ברחובות בטנדרים, חוגגים את ניצחונם ומסירים את דגלי אפגניסטן. בשלב הזה הם עדיין לא דורשים מכל הגברים לעטות טורבן וזקן, אבל זה רק עניין של זמן. נשים מנסות להשיג בורקה כדי לא להסתכן ביציאה לרחוב בלי כיסוי מלא"
כיצד הטליבאן אכפו את החוקים?
"באמצעות איומים והפחדה. בכל יום שישי אחרי התפילה הוצאו להורג נואפים, חוטאים או סתם אומללים שנטפלו אליהם. הטקסים האכזריים נערכו באצטדיון של קאבול מול המוני צופים. השלטונות הפעילו את 'המשמר לעידוד הזכות ומיגור החטא' – מעין משמרות צניעות שאכפו איסור על נשים לצאת מהבית ללא ליווי של גבר, גם לא לטיפול רפואי. בחלק מהמחוזות נפתחו בתי חולים נפרדים לגברים ולנשים. הפגיעה הקשה ביותר בנשים הייתה האיסור ללמוד במוסדות חינוך, כולל בבתי ספר יסודיים. בכלל, רמת האוריינות של אנשי טליבאן נמוכה מאוד, וההתנגדות להשכלה מודרנית היא עקרונית אצלם".
רוב הלאומנים האפגנים הם אנאלפאביתים ובורים, אומר רוזנמן, אבל יש להם אתוס אחד יציב: "השנאה לח'אריג'י – לזרים. הטליבאן הוא ארגון אפגני לאומי, ולכן לא תמצא זרועות שלו בשוודיה או בצרפת. המטרה שלו היא לגרש את הזרים מאפגניסטן ולהקים בה אמירות. זה ההבדל הגדול בינו ובין אל־קאעידה: הטליבאן מתעניינים בשמירה על טוהר המחנה פנימה, ואל־קאעידה חולמים על שלטון שריעה עולמי. במובן הזה הטליבאן לא היו אמורים לאיים על המערב, אבל הם עשו טעות כשנתנו לאל־קאעידה לפעול משטחם".
אוסאמה בן־לאדן, מייסד אל־קאעידה, צמח ב"חיל הזרים" של הטליבאן – כוח של לוחמים מוסלמים שהתקבצו מכל העולם כבר בימי המלחמה ברוסים. הוא היה עבריין וקנאי אסלאמי שלחם עם המוג'הידין, עסק בסחר בעבדים בסודן, שב לאפגניסטן והקים בה את ארגונו. אחרי נפילת מגדלי התאומים התפרסמו הקלטות שבהן הוא נוטל אחריות למעשה, והאמריקנים הציבו לטליבאן אולטימטום – הסגירו את הארכי־טרוריסט או שנפלוש.
"לאפגנים יש קוד שבטי שכולל מסורת של הכנסת אורחים", אומר רוזנמן. "אתה נותן מקלט לכל אורח שבא אליך ולא מסגיר אותו לאיש, בטח לא אם הוא גיבור מוסלמי כמו בן־לאדן. הטליבאן סירבו לאולטימטום, והאמריקנים מימשו את האיום וכבשו את אפגניסטן בתוך פחות מחודש. הם חשבו שהם גמרו עם בן־לאדן, ולא ידעו שהוא נמלט לפקיסטן.
"ג'ורג' בוש האמין שהאפגנים רוצים חופש, ושאם אמריקה תקים להם דמוקרטיה, הם יתלהבו וישתפו פעולה. ההישגים הגדולים של האמריקנים באפגניסטן היו בתחום הפיתוח. הם בנו סכרים, חיברו את רוב המדינה לחשמל, העלו דרמטית את שיעור האוריינות, ותוחלת החיים טיפסה בעשר שנים. בעיקר הם חיברו את המדינה לאינטרנט, הערוץ המרכזי לבניית קשר עם העולם הגדול ולפיתוח שכבה של צעירים שלא חיים בבדלנות תרבותית".
אז מה לא עבד? מדוע אפגניסטן לא הצליחה להתרומם?
"האפגנים לא הצליחו לחלץ את עצמם מתרבות של שחיתות ברמה הכי גבוהה. באפגניסטן אתה לא מקבל שום דבר בלי שוחד. השחיתות שם היא חלק מהשבטיות: לא אכפת לך מהמדינה, אלא רק מהקרובים אליך. לדוגמה, שיעור עצום מהמשרתים בצבא אפגניסטן בתקופת הכיבוש האמריקני היו חיילים על הנייר בלבד. הם קיבלו משכורת מהאמריקנים, אבל לא באו לעבוד. כשארגוני פיתוח תרמו כספים להקמת בית ספר, הכסף היה עובר אבל בית הספר לא היה מוקם. הטליבאן אומנם מטילים אימה, אבל הם מבטיחים חוק וסדר ויושר יחסי.
"הצבא האפגני גם סבל ממכת סמים. תשתית הרפואה במדינה נותרה רעועה, וה'תרופה' הנפוצה ביותר היא ההרואין. רבים מהחיילים הם מכורים, וחלק ניכר מהם אנאלפאביתים, חסרי השכלה וכישורים. החיילים היעילים היחידים היו לוחמי הקומנדו. הבעיה היא שאתה לא יכול להגן על עיר גדולה כמו הראת בעזרת כמה עשרות אנשי קומנדו. אגב, הטליבאן עצמו תלוי בסמים להישרדותו הכלכלית. קל יחסית לגדל פרג להרואין, התשואה גבוהה, ותעשיית האופיום חזקה מאי פעם".
אחרי עשרים שנות נוכחות במדינה, מה גרם לאמריקנים לוותר ולסגת?
"הם בעיקר התייאשו מחוסר התוחלת של הקרבות. אתה נלחם באויב והורג באנשיו, אבל כל הזמן צצים מחבלים נוספים. הם גם הבינו שאין הרבה סיכויים לקדם שם שינוי תרבותי. זו תרבות שחיה על חרבה מאז ומעולם, ויש בה נטיות אלימות מושרשות. המשורר האפגני הגדול רע'אני חאן, בוגר קיימברידג', כתב מסה על האפגני שלובש את הבגד הכי יפה שלו, מתיז על עצמו בושם, מושח את השיער בשמן, נוטל את חרבו ויוצא לקרב להרוג ולהיהרג. זהו אתוס הגיבור.
"גם אם נסיגה מאפגניסטן הייתה בלתי נמנעת, האמריקנים כשלו בדרך בריחתם, שמזכירה את הנסיגה מסייגון בווייטנאם ואת הבריחה של אהוד ברק מדרום לבנון. אמריקה הפקירה המוני אזרחים אפגנים שעבדו איתה. למשל מתורגמנים, שרבים מהם צפויים להירצח בידי הטליבאן. בעיה נוספת היא הנשק המתקדם שנשאר בשטח – מכלי רכב עמידים בפני מטעני צד, דרך מקלעים כבדים ועד מסוקים, מטוסים ומזל"טים. אז אומנם אין שם מטוסי אף־16 ומסוקי אפאצ'י, אבל נשאר הרבה מאוד. הטליבאן ישתמשו במה שיוכלו, ובמה שלא – הם יסחרו עם האיראנים או הפקיסטנים".
מהו היקף התמיכה של האוכלוסייה האפגנית בטליבאן?
"העירוניים כמובן מתנגדים לטליבאן, אבל רוב הכפריים הפשטונים חיים באופן דומה לזה שמכתיב הארגון המוסלמי. הם נגד האלימות, אבל לא נגד התפיסה הדתית. בני ההזארה, המיעוט השיעי הגדול, יסבלו מאוד. בשלטון הטליבאן הראשון נערך בהם טבח מפורסם, בעיר מזאר
י־שריף וסביבותיה".
יש משהו שהאמריקנים היו יכולים לעשות אחרת?
"הם השקיעו הרבה בלוחמה ובפיתוח כלכלי, אבל מעולם לא ניסו להתמודד ברצינות בזירת החינוך והשיח, ולא פעלו לקדם תפיסות דתיות הומניסטיות יותר. אני לא טוען שזה פשוט. באפגניסטן אין בכלל תרבות של שיח, ואם הואשמת בהעלבת הנביא, ההמון עלול לכלות בך את זעמו. לא פעם התפרסמו סיפורים על בני מיעוטים שנחשדו בהעלבת האסלאם, ואפילו לא הגיעו למשפט אלא עברו לינץ'. האמריקנים אומנם פתחו שם תחנת רדיו, 'וויס אוף אמריקה', אבל לא ניסו להתמודד עם שורשי התרבות. לג'ורג' בוש היה חשוב לא להעליב את האסלאם, והמדיניות הזו לא השתנתה".
מיוואנד, רופא גולה בבריטניה: "האפגנים שקשרו את עצמם למטוסים לא עשו זאת סתם. הם הבינו שלא יהיו להם חיים תחת הטליבאן. פתגם אפגני אומר: אם תציע לנו ללכת לגיהינום חופשיים, נשמח; אם תציע לנו ללכת לגן העדן בכפייה, נסרב"
מי שנשאר מאחור
ג'אנג זאפאלי, בן 34, מתגורר עם אשתו ושני ילדיו בג'לאלאבאד שבמזרח המדינה, במורד נהר קאבול. זהו מחוז הפקר שלוחמים קיצונים זורמים אליו כל העת דרך הגבול הפקיסטני. לשם המחשת האווירה, ברשת האינטרנט אפשר למצוא סרטון שמציג אישה מבוגרת מג'לאלאבאד מחזיקה בידיה נשק חם ושומרת על 40 נכדיה היתומים. זאפאלי נולד בקאבול, ובמהלך עשרים שנות הכיבוש האמריקני למד אנגלית והכיר גם ישראלים ויהודים. הוא סיים תואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטה מקומית, והיום הוא עוסק בהוראת אנגלית ובפעילות רווחה בקרב פליטים ויתומים. יומיים אחרי ניצחון הטליבאן הוא משוחח איתנו מביתו באמצעות הזום. "לצערי אני לא יכול להזדהות בשמי האמיתי", הוא מבהיר. "משמעות השם שבחרתי היא 'קורבן מלחמה' בשפת הפשטו".
מה לדעתך יקרה בתקופה הקרובה? איך ייראה שלטון הטליבאן?
"כרגע לא נראה שיש להם תוכנית מסודרת. הם דוהרים ברחובות על טנדרים של טויוטה, חוגגים את ניצחונם, מסירים את דגלי אפגניסטן ומחליפים אותם בדגלים שלהם. בשלב הזה הם עדיין לא דורשים מכל הגברים לעטות טורבן וזקן, אבל כולם מבינים שזה רק עניין של זמן. גם ללא דרישה מפורשת, גברים רבים הפסיקו להתגלח מרוב פחד, ונשים מנסות להשיג בורקה בכל דרך, כי הן לא רוצות להסתכן ביציאה לרחוב בלי כיסוי מלא. כרגע לא ברור מי מנהיג את הטליבאן, אבל הצפי הוא שהגזרות יתחדשו בתוך כמה שבועות או חודשים".
מדברים היום במערב על "טליבאן בגרסה מעודכנת". מנהיגי הארגון עצמם אמרו שפניהם לשלום, הם לא רוצים לרדוף אף אחד והם לא יכפו מצוות דתיות בכוח. אולי הטליבאן השתנה?
"הכול מן השפה ולחוץ. הם מחויבים עמוקות לחוק השריעה בגרסה המחמירה והקיצונית ביותר שלו, והם לא יוותרו על הוצאות להורג, או על הדרישות הבלתי אנושיות מנשים. יש לי ילדה בת שבע, וכשהיא שמעה שהטליבאן הגיעו, היא הגיבה: אני לא אצא מן הבית ולא אלך לבית הספר. היא מתחננת שניקח אותה לאמריקה. אשתי דתייה, היא גדלה במשפחה אדוקה מאוד, אבל גם היא פוחדת שיפילו לה את האינטרנט, שלא יתנו לה לצאת מהבית, שיעצרו אותה ברחוב".
אתה גדלת במשפחה חילונית?
"ממש לא. אני מגיע ממשפחה שמרנית וקיצונית. ההיכרות שלי עם המערב החלה דרך האינטרנט, כשלמדתי אנגלית והתחלתי לקרוא ספרי פילוסופיה.
"צריך להבין את הראש של הטליבאן", ממשיך זאפאלי לתאר את הגורל הצפוי לארצו. "בעולם שלהם אתה לא יכול לסטות מילימטר מהקוראן, אין מקום לשאלות על אמונה או לפרשנות שונה ממה שמכתיבים לך. אין מחשבה רציונלית ואין ביקורתיות. הם מטיפים לדת של 'העתק־הדבק', שבה אתה מקבל את מה שאומרים לך ומציית. אני מלמד בבית הספר תלמידים ותלמידות, והרבה אנשים דתיים מעריכים את עבודתי גם אם הם לא מקבלים את עמדותיי, אבל אני לא חושב שהמצב הנוכחי יימשך לאורך זמן. אף שהטליבאן אמרו שלא יסגרו בתי ספר, אני שומע על מורים ברחבי המדינה שכינסו את התלמידים והתלמידות שלהם ונפרדו מהם".
אתה רוצה להישאר באפגניסטן או להגר?
"אני אדם חילוני היום, ואין לי מקום פה, אבל לא כל כך פשוט להגר. מדינות לא נותנות בקלות ויזה לאזרחי אפגניסטן. יש לי משפחה במערב, אשתי כבר הגישה מסמכים משלה וגם אני הייתי רוצה להעניק עתיד טוב יותר לילדים שלי, אבל אני לא משלה את עצמי שזה יהיה פשוט".
ללכת כי כולם הולכים
מיוואנד, בן 31, הוא רופא שמאחוריו סיפור אישי מרשים. הוא גדל במחנות הפליטים ליד העיר הפשטונית פשאוור במחוז ח'ייבר, בצד הפקיסטני של הגבול. המחנות הללו, שנוצרו בעקבות הלוחמה הממושכת של המוג'הידין נגד הסובייטים, היו מקור גיוס חשוב לג'יהאדיסטים. אבל מיוואנד היה ילד מוכשר, שהצליח להציל את עצמו מגורלם של חבריו. הוא היגר למרכזים העירוניים של אפגניסטן כדי ללמוד רפואה, ולפני כמה שנים אף הגיע לבית החולים שערי צדק בירושלים וסייר במחלקה לרפואה דחופה. "הרפואה באפגניסטן היא לא מה שאתה מכיר ממדינות מערביות", הוא מספר. "בכל המדינה יש רק שני מכשירי אם־אר־איי, והליכים שנעשים בכל העולם בעזרת רובוטים ומכשור מדויק, נעשים באפגניסטן באופן ידני".
הוא עבד בצלב האדום באפגניסטן, אך נשבר לאחר שמחבלי טליבאן הניחו פצצות במרפאה שלו בפעם השנייה. כשהבין שלא יוכל לפעול באופן חופשי בארצו, נסע מיוואנד להודו ולאחר מכן היגר לבריטניה. כיום הוא חי שם בקהילה של אפגנים גולים. "רוב בני משפחתי גרים באזור שגדלתי בו", הוא מספר, "והם בהלם מוחלט. אתמול הייתה שם הפגנה ושלושה בני אדם נהרגו מירי של כוחות הטליבאן. הטליבאן אומרים שיקדמו שלום ופיוס, אבל אני מכיר אותם טוב מדי. אין להם שום הערכה לדרך שאינה הדרך שלהם.
"אני אדם דתי, אשתי באה ממשפחה דתית, אבל באפגניסטן גם הדתיים פוחדים מהטליבאן. צריך להבין שהם מאמינים בגרסה צרה וקיצונית מאוד של הדת. רובם נבערים לחלוטין ולא מסוגלים לנהל שיח".
במה זה בא לידי ביטוי?
"אספר לך סיפור. כשלמדתי בתיכון, יצאנו יום אחד להפסקה ושיחקנו כדורגל. באו אנשי הטליבאן וצעקו עלינו: 'למה אתם משחקים כדורגל? זה משחק של השטן'. כשהעזתי לשאול אותם למה כדורגל הוא משחק של השטן, הם ענו לי: 'אתה לא יודע איך הגיע המשחק הזה לעולם? אחרי קרב כרבלא הכופרים רצחו את החתן של מוחמד, עלי בן אבי טאלב, כרתו את ראשו וגלגלו אותו ביניהם בבעיטות'. כך נוצר משחק הכדורגל לדעתם.
"האנשים שקשרו את עצמם למטוסים לא עשו זאת סתם. הם הבינו שלא יהיו להם חיים תחת הטליבאן. פתגם אפגני אומר: אם תציע לנו ללכת לגיהינום חופשיים, נשמח; אם תציע לנו ללכת לגן העדן בכפייה, נסרב. מדברים על התמתנות של הארגון, אבל זה כמו שנמר יהפוך את חברבורותיו. זה לא יכול לקרות. מה שמציל אותנו כרגע הוא האינטרנט, הרשתות החברתיות הן הקשר של האפגנים לעולם. ברגע שהטליבאן יצנזרו את הרשתות, ירד המסך על המדינה האומללה הזו".
הם לא נבערים מכדי שתהיה להם היכולת הטכנית לעשות את זה?
"יש להם תמיכה טכנולוגית מלאה מפקיסטן, העורף הלוגיסטי שלהם".
אתה חושב שיש סיכוי להקים אופוזיציה לטליבאן?
"אני מפוכח ויודע שרק אנחנו יכולים לעזור לעצמנו, אבל אנחנו צריכים לעבור שינוי מנטלי עמוק כדי שזה יתאפשר. המעצמות דואגות רק לעצמן. מבחינת רוסיה וסין אנחנו קלפי משחק ותו לא".
נשיא ארה"ב ג'ו ביידן אמר שאי אפשר להילחם בשביל אומה שלא מוכנה להילחם בשביל עצמה.
"הרבה אנשים במערב חושבים שכל המוסלמים ברברים, נחותים ולא מתורבתים, ואין דרך לעזור להם. אבל דעות קדומות יש בכל מקום. גם אני, כנער פשטוני עם הבנה ממוצעת, כשצפיתי בסרטון של לוחמים עיראקים משספים גרונות של חיילים אמריקנים ומתעללים בגופותיהם – שמחתי ואמרתי לעצמי שרק הג'יהאד יועיל לבער את הרשעים הללו מן העולם. כשגדלתי ולמדתי אנגלית אצל מורה נוצרי, גיליתי שיש נוצרים שרוצים בטובתי, ויש אפילו יהודים כאלה. העולם מגוון, ובכל מקום יש טובים ורעים.
"הדעות הקדומות מתפתחות כשאנשים לא פוגשים זה את זה. אם בני המערב יפגשו את האפגנים, הם יגלו אנשים כמותם. חלק מוכשרים יותר וחלק פחות, חלק טובים יותר וחלק פחות. אפגניסטן היא מדינה מבודדת, ולרוב האפגנים אין בכלל הזדמנות לפגוש מישהו מבחוץ, זו הטרגדיה. בסוף הכול מתחיל ונגמר בחינוך, וכשאתה לא פוגש שום דבר מחוץ לבועה שלך, הסיכוי שתתפתח קטן מאוד".
יש באפגניסטן אנשים בעלי פוטנציאל הנהגה, שיכולים להוביל מהלכים לשינוי?
"לצערי כרגע לא. כדי להוביל אופוזיציה לטליבאן נדרשים מנהיגים בסדר גודל עצום, ואני לא רואה כאלה. אנשים כמוני, שרוצים לעזור לעם שלהם, לא יוכלו לחזור. יש מי שאומרים שלפחות עכשיו יהיה שלטון אחד, ומכיוון שאין כבר זרים במדינה, המלחמות ייפסקו. זה לא יקרה. די מהר תראה מלחמות פנימיות בתוך הטליבאן, ואני צופה שיקומו שם קבוצות רצחניות ורדיקליות בסגנון דאעש".
איך הם ינהלו את המדינה בלי שכבת בירוקרטיה, בלי אנשי מקצוע משכילים שנמלטים בהמוניהם מהמדינה?
"מי שישלמו את המחיר יהיו האנשים המסכנים. לצערי אני צופה אסון הומניטרי גדול בשנים הקרובות".
האם אפשר לחזור?
סולימן, בן 30, נולד למפקד בכיר בצבא האפגני הלאומי, בוגר המלחמה נגד הסובייטים. כבן האליטה גדל סולימן בשכונת יוקרה בצד הפקיסטני של הגבול, נסע ללמוד יחסים בינלאומיים באירופה, והיה אמור לשמש בהמשך כדיפלומט אפגני; כעת התוכניות השתבשו. "הצבא האפגני מורכב מלוחמים ומפקדים שמנהלים מערכה מול הטליבאן במשך עשרים שנה, והמלחמה לימדה אותם שאי אפשר למגר את האויב הזה", מסביר סולימן את התמוטטותו המהירה של הצבא שאומן בידי האמריקנים. "הטליבאן הוא אומנם ארגון גרילה, אבל יש לו מקורות הזנה וההתחדשות בלתי נגמרים.
"צריך לדבר גם על האתוס של החיילים. ברוב מדינות המערב יש צבא לאומי. כשישראלי מתגייס לצבא, הוא נלחם למען המדינה שלו. באפגניסטן רוב החיילים חיים בתודעה שבטית, והמדינה לא מעניינת אותם, הם מתגייסים רק בשביל הכסף. על זה אתה צריך להוסיף את השחיתות העצומה שפוררה את הצבא. בנים של מקורבים נרשמו כחיילים וקיבלו משכורת אף שמעולם לא לבשו מדים. החיילים הפשוטים היו מקבלים משכורות מקוצצות, באיחור של ארבעה או חמישה חודשים. בשורה התחתונה, בצבא ערכו חישוב פשוט: אם האמריקנים לא ניצחו את הטליבאן, מי אנחנו שננצח?"
סולימן, דיפלומט אפגני צעיר: "המנהיגות הזו תסגור אוניברסיטאות ותפגע בחינוך. ייתכן שלא תהיה מערכת רפואה, אלא רק ברמה הבסיסית. אנשים יצטרכו להכריע אם לעזוב את המדינה או לקבל את חוקי השריעה, ולרובם לא תהיה באמת ברירה. אבל אם יוטלו עיצומים, מי שייפגעו יהיו בני העם האפגני"
יש ממש בטענות שהטליבאן של היום הוא לא זה של שנות התשעים?
"אפגני שמכיר את החומר האנושי ויודע איך הטליבאן מפרשים את השריעה, מבין שאין שום סיכוי שזה נכון. תפיסת העולם שלהם ניגודית לחלוטין, יש רק שחור ולבן, טובים ורעים. הדיבורים היפים שלהם עכשיו נועדו כדי לקבל כסף מהמערב. לטליבאן יש בעיה מנהלית חמורה: אם הם יהרגו את כל המהנדסים, המורים והרופאים, או יסלקו את כולם, לא יישאר להם מי שיתפעל את המדינה. הלוחמים שלהם לא יודעים קרוא וכתוב, איך הם יתפעלו בנקים? לכן הם משחררים הצהרות מרגיעות, בעיקר כדי לשרוד".
מה לדעתך היה אפשר לעשות אחרת?
"צריך להתבונן בבעיה הזו בפיכחון. בממשלה הקודמת היו שרים שדגלו בערכי הטליבאן, ובכל זאת האמריקנים שיתפו איתם פעולה. בימי שלטונו של הנשיא הקודם, חאמיד כרזאי, היו ניסיונות להקים ממשלת אחדות בשותפות עם הארגון הזה, לייצב שלטון אסלאמי רך יותר, ולהשאיר את האמריקנים ככוח לשמירת השלום. זה מה שהיה צריך לעשות.
"טוענים שהאמריקנים התייאשו בגלל הגיבוי שפקיסטן נתנה לטליבאן. אבל פקיסטן עצמה במצב לא קל, ובני הברית היחידים שלה בעולם הם האמריקנים. לארה"ב היו הרבה מנופי לחץ על פקיסטן. הבעיה של האמריקנים היא הפער העצום בין הערכים שלהם לפעולות שלהם. כשהם קובעים מדיניות, הם חושבים רק על אינטרסים צרים".
מה אתה אומר על הטענה שאמריקה לא ניסתה להיאבק על הדעות והלבבות, ולאתגר את התפיסה האסלאמית הרדיקלית של הטליבאן?
"זה בלתי אפשרי, ויכול להיות אפילו מסוכן. מדינות ענק מוסלמיות לא יקבלו מהלך כזה בעין יפה. ברגע שאתה נוגע באמונה האסלאמית, אתה מקים עליך הרבה קבוצות שרק ירצו לרצוח אותך. לעולם התרבותי הזה אין באמת כלים לנהל שיחה".
האם חרם טוטלי של מדינות המערב על אפגניסטן ישפיע על הטליבאן לשנות את דרכיו?
"אני לא נאיבי. המנהיגות הזו תסגור אוניברסיטאות ותפגע בחינוך, בעיקר בחינוך הנשים. ייתכן שלא תהיה מערכת רפואה במדינה, אלא רק ברמה הבסיסית ביותר. אנשים יצטרכו להכריע אם לעזוב את אפגניסטן או לקבל על עצמם את כל חוקי השריעה, ולרובם לא תהיה באמת ברירה. אבל גם אם יוטלו עיצומים, מי שייפגעו יהיו בני העם האפגני, ואילו מנהיגי הטליבאן יקבלו תמיכה מפקיסטן ויחיו כמו מלכים. לדעתי, מוזר ככל שזה יישמע לך, הקהילה הבינלאומית צריכה להגביר את התמיכה באפגנים, ולא להניח לעם הזה להידרדר מדחי אל דחי. אסור להדיר את אפגניסטן ממשפחת העמים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
