בסיום פגישת עבודה במשרד עורכי הדין שלו, מספר ליעד שהם, אמר לו שותפו לפגישה: אתה בטח יודע שיש סופר שנקרא בשמך. כן, זה אני, השיב שהם. טוב, זה לא באמת מצחיק, השיב לו בן שיחו והמשיך ליום עבודתו. אחרי זמן קצר, כשכבר היה מחוץ למשרד, הוא התקשר לשהם ואמר לו: בדקתי, וזה באמת אתה. למה זה מפתיע אותך, שאל שהם. כי אתה עורך דין – עוד עורך דין, השיב לו האיש; והשני סופר מצליח.
כבר עשרים שנה ששהם כותב ספרי מתח רבי מכר. הוא קנה ביושר את תואר ג'ון גרישם או הרלן קובן הישראלי. בימים אלו יוצא לאור ספרו ה־12, "עד מפתח". ועדיין, רבים מתקשים להאמין שעורך הדין היבש המתמחה במשפט מנהלי ומסחרי באחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בארץ הוא הסופר שטווה עלילות רצח שמעורבים בהן אנשים משולי החברה לצד עורכי דין פליליים ובכירים במערכת המשפט.
בשנים האחרונות הוא היה מעורב גם בשלוש יצירות טלוויזיוניות – "עיר מקלט", שעובדה לפי ספרו באותו השם ועוסקת בעולמם של העובדים הזרים האפריקנים וקשריהם עם הישראלים; "בת השוטר", סדרת מתח לנוער על נערה שהייתה עדה לרצח ונשלחת במסגרת תוכנית להגנת עדים לגור בבית חרדי בבני־ברק; וסדרה לילדים ששמה "תמר הבלשית וקפטן יום שלישי", שעובדה לפי הספר "אבא בונה עוגה". "המעבר לטלוויזיה מעניין אותי", הוא אומר. "אשתי אומרת שזה סיוט לראות איתי סדרות טלוויזיה, כי היום אני צופה בהן כבעל מקצוע – אני מנתח את הסצנות, מהמר על הסופים. אני מודע יותר לתרגילים שנעשים כדי להעביר כל מיני מסרים, למשחקים תסריטאיים".
בסדרה "עיר מקלט" הוא היה מעורב אף שהציעו לו למכור את הזכויות ולהניח למעבדי הספר לעשות כטוב בעיניהם. "אמרו לי: 'תן את הספר וניפרד, היה לנו ניסיון רע עם סופרים'. אבל אני לא שחררתי", הוא מספר. "רציתי להיות חלק מזה. ובכל זאת הבנתי שזו שפה אחרת, שאני צריך ללמוד את שפת התסריטאות. גם ב'בת השוטר' הייתי מעורב מאוד, ואני שמח שגם הילדים שלי ראו אותה".
אתה שואב השראה מהרלן קובן, שגם אצלו חמישה ספרים עובדו לסדרות מתח בנטפליקס?
"קטונתי. אנחנו כותבים אחרת – אצלו הכול הרבה יותר אלים, והוא מתמקד בסיפור אישי כשאני מתמקד במשהו רחב יותר, כללי. הוא מקדש את הטוויסטים בעלילה, והסיפור שלו הוא רכבת הרים. אצלי המציאות היא המלכה. מתח נבנה מדרמה אנושית, מבניית דמויות שהקורא מתחבר אליהן ורוצה לדעת עליהן עוד. לא מאלימות ולא מדם. ספר מתח טוב הוא קודם כול רומן טוב שיש בו מתח. בטלוויזיה אוהבים סדרות מתח, ואין סיבה שלא יאהבו ספרים כאלה".
הטלוויזיה רווחית יותר מספרות? אולי זו הדרך שסופרים יכולים להתפרנס בה בכבוד?
"מבחינתי זה לא הכסף, אלא היכולת לראות משהו שכתבת קורם עור וגידים מול עיניך. זו גם שפה אחרת, תחום יצירה אחר. זה מושך ומסקרן אותי".
וזה לא שיש לו זמן לכל זה. "גיליתי שככל שאני עמוס יותר כך אני מספיק יותר", הוא מסביר איך העיסוק המקצועי הנמרץ כעורך דין לא פוגע בחיי יצירה פוריים. "אני מצליח לעשות את הדברים במקביל, ופשוט עובד קשה יותר. אני כותב בלילות. זו ממש תשוקה, משהו שאני רוצה אותו, צריך אותו, לא יכול בלעדיו".
אם הייתי מבקשת ממך לבחור מקצוע אחד בלבד, סופר או עורך דין, במה היית בוחר?
"אני חושב שלא הייתי מצליח, שני המקצועות שלי הם כמו שתי רגליים. רבים מחבריי חווים קשה את משבר גיל החמישים, מפקפקים במקצוע שבחרו או בחיי המשפחה שלהם, אבל זוגיות חדשה או עבודה חדשה לא יפתרו את הבעיה שלהם, שהיא היעדר משמעות. אחרי המשמעות צריך לרדוף. גם העבודה כעורך דין וגם העבודה כסופר נותנים לי משמעות. וכל סדרה היא התחלה חדשה, עניין חדש".
כפיים לנאשמת
"עד מפתח" נותן בין השאר הצצה לעולמם של נשים וגברים שמתברגים בחברות סייבר אחרי שירות ביחידות מודיעין, ושהם עוסק בו בכך שאנשים טובים עושים לפעמים את הדברים הרעים ביותר, בלי להיות מודעים לכך ומתוך כוונות טהורות לכאורה. בלי להסגיר פרטים מהספר, שהם מביא בשיחתנו דוגמאות לתועלת ולנזק שגורמים אנשי הטכנולוגיה בדרך אגב כשהם עובדים על דברים שליליים או חיוביים בהתאמה: "אחד הדברים שהכי פיתחו את האינטרנט והביאו את הקפיצה הטכנולוגית הגדולה ביותר היה תעשיית הפורנו, ויגיד לך את זה כל איש הייטק: ישבו אנשים טכנולוגיים, טובי המוחות, וחשבו איך להפיץ את הסרטונים הללו – לדאוג לזמינות, לזרימת מידע מהירה, לאבטחת מידע גבוהה. לימים המהלכים הללו הניעו את כל הרשת קדימה. קפיצה אחרת הייתה כשאנשים בתעשיות צבאיות חשבו איך לרגל אחרי אנשים, לאסוף אחריהם מידע, ועם הזמן הכוח הזה זלג לעולם האזרחי".
אתה משווה בספר שלך בין יוצאי יחידות טכנולוגיות יוקרתיות, מלח הארץ, לאנשי פשע.
"אני שומע כל הזמן על שימוש לרעה במידע שנאסף מהרשת. גם האנשים שקידמו את הפורנו ואת ההימורים לא חשבו על הרע שהם עושים. יחד עם זאת האנשים האלו לא יכולים להיתמם. כשהם מייחצנים את עצמם הם מדברים רק על הדברים הטובים שעשו – הם מצאו אנשים שאף אחד לא מצא, הם עזרו לתפוס מתחזים ורמאים. פעם ביקש לפגוש אותי שופט צרפתי שקרא את הספרים שלי והתארח בסמינריון בארץ. הוא אמר לי שהדברים שישראל עושה מבחינה טכנולוגית הם מדהימים. הוא היה נפעם. אבל אנחנו יודעים שנעשים שם גם דברים אחרים. לכל דבר יש טוב ורע. ובסופו של דבר, בעידן של רשתות חברתית לאנשים שמתלוננים על איסוף מידע אין על מי להלין אלא על עצמם. ככל שתפזרו יותר מידע כך יהיה קל יותר לעקוב אחריכם. אני אומר לילדים שלי: תיזהרו במה שאתם כותבים, גם בין אדם לחברו, אבל ודאי בדברים שיישארו ברשת גם בעוד עשרות שנים".
זירת ההתרחשות של "עד מפתח" (הוצאת כנרת זמורה דביר) היא בית המשפט הקהילתי, שמטרתו להוציא עברייני עברות קלות ממעגל הפשע, באמצעות נקיטת שיקום במקום ענישה. אל הרעיון של בתי משפט קהילתיים הגיע שהם כשניסה למצוא הסבר הגיוני לסצנה שפותחת את הספר: נאשם מגיע לביתו של שופט בית המשפט הקהילתי יונתן ברנע, שעושה טעות: הוא מכניס אותו לביתו. הוא יודע מראש ששום דבר טוב לא יצא מזה, אבל לא מצליח לסרב – ומכאן העניינים מסתבכים.
"אלו אנשים שהם עלובי החיים, משולי החברה הישראלית. הם רגילים לשמוע 'מדינת ישראל נגד', נגדם, כל הזמן. פתאום בבית המשפט הקהילתי 'מדינת ישראל בעד'. נאשמת שנדמה שלא היה לה סיכוי להשתקם – והנה היא יושבת, מוקפת באהבה"
"התקשיתי להסביר למה ששופט יעשה כזה דבר", אומר שהם. "בתור עורך דין אתה רואה את הריחוק בין הנאשם לשופט, כשבתווך עורכי הדין. הנאשם לא מדבר עם השופט, רק עם עורך דינו. עם הזמן נגלה לי הרעיון של בתי המשפט הקהילתיים, שלא הכרתי, ובפעם הראשונה שנכנסתי לשם הייתי בהלם. המשתתפים מחאו כפיים לנאשמת אחרי שעברה תהליך, השופט דיבר אליה באופן אישי, כל הנוכחים תומכים בצד אחד. ראיתי שהקונספט הזה חכם, ובאמת – 40 אחוזים מהנאשמים בבית המשפט הרגיל חוזרים לפשע, אז למה לא לנסות לחלץ אותם מהפשע בצורה אחרת?
"אלו אנשים שהם עלובי החיים, משולי החברה הישראלית. הם רגילים לשמוע 'מדינת ישראל נגד', נגדם, כל הזמן. פתאום בבית המשפט הקהילתי 'מדינת ישראל בעד'. פתאום מקשיבים להם, מנסים לשקם אותם, עוזרים להם להיחלץ ממצבם. שמעתי את סיפורה של נאשמת שנדמה שלא היה לה סיכוי להשתקם, והנה היא יושבת, מוקפת באהבה, וגם לה זה עדיין נראה מוזר שמוחאים לה כפיים וכולם אומרים כמה הם גאים בה. זה דבר חריג במערכת המשפט. בדרך כלל אני בוחר נושאים שאני מחפש בהם את הפגם, את מה שמקולקל. לא מצאתי את מה שמקולקל בתהליך הזה".
אולי באמת כמו שקורה בספר, היחסים בין השופט לנאשם מיטשטשים.
"הסיפור של השופט שהכניס את הנאשם לביתו וגילה חמלה הוא לא טענה נגד בתי משפט הקהילתיים. אם היה אפשר להפעיל אותם יותר זה היה מצוין. זו השקעה מטורפת באנשים. אם תעמוד בתוכנית השיקום אז גזר הדין יהיה כזה, ואם לא, אז אחר; הנאשם כל הזמן מגיע לבית המשפט, ועוזרים לו בחיים שלו ומכוונים אותו. זה קשה. הרבה אנשים לא מוכנים להליך הזה, יש אנשים שכבר היו בכלא ובשבילם זה דבר קטן לחזור".
"שני המקצועות שלי הם כמו שתי רגליים. רבים מחבריי חווים קשה את משבר גיל החמישים, אבל זוגיות חדשה או עבודה חדשה לא יפתרו את הבעיה שלהם, שהיא היעדר משמעות. אחרי המשמעות צריך לרדוף"
האקזיט אל המתח
שהם נולד לפני כמעט חמישים שנה לאם מנהלת תיכון ולאב שעבד בתעשייה הביטחונית. ילדותו עברה עליו בנדודים בין פתח־תקווה, גבעתיים ופריז, שאביו נשלח אליה בשליחות משרד הביטחון. "הנדודים האלו תרמו ליכולת היצירתית שלי", הוא משער. בתור ילד לא כתב, וגם לא חשב לכתוב. הוא חלם להיות פסיכולוג, אלא שהסביבה הורידה אותו מהרעיון. אחרי שירות ביחידת מודיעין המשיך ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית, ובמקום טיול אחרי צבא או הלימודים, בחר ללמוד תואר שני במשפטים בלונדון. "כשהייתי בצבא לא הבנתי את הפוטנציאל שבעולם ההייטק. גיל שוויד למשל, שהוא בן גילי, ראה את הדברים שאני לא ראיתי".
"אמרו לי: 'תן את הספר וניפרד, היה לנו ניסיון רע עם סופרים'. אבל אני לא שחררתי. רציתי להיות חלק מהעיבוד לטלוויזיה. ובכל זאת הבנתי שזו שפה אחרת, שאני צריך ללמוד את שפת התסריטאות"
אז אתה מצטער על האקזיט שלא עשית?
"התחום לא היה אז ממש בשיא, וקבלה ללימודי משפטים בזמנו, כשלא היו מכללות, הייתה קשה ונחשקת. ובכל זאת, אני זוכר שכשהתחלתי ללמוד בעברית והייתי במעונות, אנשים מסביבי למדו מחשבים, פיזיקה, מדעי הטבע. הרגשתי קצת חורק בזה שאני לומד משפטים. אני לא יודע אם הייתי מוכשר מספיק בתחום המחשבים, ואני שמח על לימודי המשפטים, על העיסוק בעריכת דין ועל הסטייה הבלתי מתוכננת לספרות".
אל הכתיבה הגיע כשחזר ארצה. ימי העבודה במשרד נראו לו שגרתיים, שלא לומר מדכאים, ובערב מצא את עצמו כותב על חייו בלונדון. "לא סיפרתי לאף אחד. אז וגם היום חייתי בתוך סביבה של אנשים ממקצועות חופשיים, והתביישתי בזה שיש לי בכלל מחשבות להיות סופר. פחדתי מתגובות של 'מי אתה בכלל שתכתוב'. כששלחתי את הספר שכתבתי להוצאות ספרים, קיבלתי תגובות שליליות ודחיות. בדיעבד אני יכול להבין את זה. לא מזמן הרציתי והקהל ביקש שאקרא קטע מהספר. התיאורים שלי מלונדון בתוספת הניסיון להכניס מונחים מעולם המשפט לא הצליחו יותר מדי".
בסופו של דבר הסכימו בהוצאת כנרת להוציא לאור את הספר. אחד מהמו"לים שקראו לפני כן את הספר היה סופר המתח הישראלי רם אורן בכבודו, שאומנם לא תכנן להוציא את הספר לאור, אבל הואיל ברוב טובו להרים טלפון לסופר הצעיר ולהשיא לו עצה. "יום אחד הטלפון במשרד צלצל, ועל הקו היה רם אורן. הוא אומר לי: קראתי את הספר, אין לי שום כוונה להוציא אותו, אבל אתה עורך דין – אז כתוב ספרי מתח. הוא ביקש להדריך אותי, ואני, לא ייאמן, בגיל 27, אמרתי לו לא תודה". אבל לשיחה הזאת הייתה השפעה מכרעת על המשך חייו.
לימים, כשישב אצל עורך הוצאת כנרת דב אלפון והתלונן על משבר כתיבה שחווה, נזכר שהם בשיחה עם אורן והציע לאלפון שיעבור לכתוב ספרי מתח. אלפון אהב את הרעיון ואף הצמיד לשהם מורה דרך – את סופר המתח והעורך אמנון ז'קונט. "די מהר הבנתי שספרי המתח מאפשרים לספר גם סיפור גדול יותר, וזה מה שניסיתי לעשות בספרים שלי: לראות איך מערכות גדולות משפיעות בסופו של דבר על האדם הקטן. מעולם לא הצלחתי לכתוב סיפור נקמה אישי. מעניינים אותי הכשלים החברתיים, ואיך סיפור מתח יכול לחשוף אותם. אף פעם לא כתבתי סיפור 'קטן'. הבעיות הגדולות של המציאות הישראלית הן תמיד השחקן הראשי. אולי זה נובע מהעובדה שאני עורך דין".
מה עצת הזהב שלך לכותב המתחיל בתחום?
"תחקיר, תחקיר ועוד תחקיר. אתה חייב לדעת על מה אתה כותב. אתה חייב להיות אמין".
כשכתב את "עיר מקלט", הוא מספר, צלצל למפקד המשטרה בתחנת לוינסקי בתל־אביב, וביקש ללמוד על עולמם של האפריקנים בדרום העיר. "באתי לשכונה, וראיתי אוטובוס שיורדים ממנו אנשים שעברו היום את הגבול. מפקד המשטרה הצביע עליהם ואמר לי: תראה, אם יקרה פה פשע, ואני לא אתפוס את הפושע בחמש הדקות לאחר מכן, אני מאבד את הפושע. וכך הספר נפתח, ברצח של אישה מצפון תל־אביב, ובאחד השכנים שמספר על זר שברח מהמקום".
בספר אחר, "מראית עין", צלל לפרשת רצח בהתיישבות, וגם שם יצא לתחקיר מקיף. "מה ידעתי על ההתנחלויות? כלום. הגעתי עם סיפור, ידעתי מה הולך להיות ספר המתח, אבל הבנתי שאני הולך לכתוב שטות מוחלטת אם לא אלמד לעומק את העולם שאני כותב עליו. התקשרתי לעיתונאית אמילי עמרוסי, ואמרתי לה: כשאת בתל־אביב ניפגש ותספרי לי על החיים בהתנחלות. אמילי ענתה: למה שלא תבוא אלינו, תעשה שבת. חזרתי ואמרתי לאשתי: אחת הטענות שלך היא שאני אף פעם לא מציע פעילויות, אז הנה, יש לי פעילות: בואי ניסע לטלמון. היא אמרה לי שאת הפעילות הזאת עדיף שאעשה לבד, ובאמת זה היה מצוין, זה שחרר אותי, ויכולתי להתמסר רק לתחקיר".
בספרו הקודם "הערעור האחרון", שכתב יחד עם פרופ' יובל אלבשן, הוא צלל לעולם מוכר יחסית מבחינתו – בית משפט העליון. "את המערכת הזאת אני מבין טוב".
כמעט בכל ספר שלך יש נגיעה למערכת המשפט, והיא לא בהכרח מוצגת באור חיובי. אתה עדיין זוכה לשיתוף פעולה מצד אנשיה?
"ספרות מתח בכלל לא עוסקת בסטטוס־קוו, היא עוסקת בחריג. החיים הרגילים הם לא רצח או הטחת האשמה חמורה בשופט. כשאני מגיע לתחקיר אנשים יודעים שאני הולך לכתוב על החריג ולא לשקף את המציאות, ולכן הם עוזרים לי. אנשים אוהבים לדבר על עצמם – תראי אותנו, אנחנו יושבים כאן כבר שעה ואני נהנה לדבר על עצמי. אני זוכה להרבה שיתוף פעולה. דווקא בספר הזה, אנשי חברות הייטק שעוסקים באיסוף מידע ביקשו שאשאיר את השמות שלהם בחוץ, כי זו העבודה שלהם ואני כתבתי על משהו שלהרבה אנשים בתעשייה לא נוח איתו, על הפירות של מה שהם עושים".
"פעם שיחות הצהריים במשרד עסקו בשאלה 'איזה ספר קראת לאחרונה', והיום הן עוסקות ב'איזו סדרה ראית לאחרונה'. קשה להאשים אנשים, כי הם התרגלו לרשתות החברתיות, לפוסטים קצרים, לידיעות קצרות"
ספרים ומטענים
אלו לא ימים קלים להוצאות הספרים ולחנויות הספרים: עם הספר הפך לעם הנטפליקס. ימי הקורונה, היו יכולים להיות תור זהב להוצאות הספרים ולחנויות, אך הפכו לתקופה שלא נמכרו בה ספרים ולא יצאו בה ספרים חדשים. במקום שהסגרים ימונפו לקריאה, קרה ההפך. "בחודש מרץ שעבר הוצאתי את 'הערעור האחרון', ופתאום הכתה הקורונה. אמרתי לעצמי, מעולה, כולם ישבו בבית ויקראו ספרים. אבל לאנשים לא היה פנאי לקרוא, הם ישבו דבוקים לטלוויזיה. גם החנויות נסגרו, והיכולת להגיע אל הספר נעשתה מוגבלת. התמודדתי עם הדילמה הזאת גם עכשיו. יכול להיות שמתקבלת עכשיו החלטה על סגר בחגים. אבל הפעם אולי יהיה יותר פנאי רגשי, וגם הקנייה באתרים ובמשלוחים התחזקה, ואני מקווה שהמגמה הזו תימשך".
האי ודאות בנוגע לסגר מפריעה לך?
"אני חושב שקשה להחליט. שיקולי בריאות עומדים מול המסחר והמשך החיים, וגם הפחד שאנשים יצפצפו על החוק. מקובלת עליי מדיניות של מנהיג שאומר 'אני לא בטוח שאני מקבל את ההחלטה הנכונה'. ההפך, זה מרגיע אותי ששקלו את כל השיקולים לעומת מי שאומר 'זו הדרך היחידה'. המציאות מורכבת, ובאמת לא הייתי יודע מה להחליט – סגר או לא סגר, המדיניות מול איראן, מול הפלסטינים. עד עכשיו דיברו איתנו באקסיומות – זה נכון וזה לא נכון, מי שחושב ככה צודק ומי שלא הוא אויב או טועה. במה שמקובל בעיניי יש הרבה גוני אפור.
"לא הצבעתי לבנט, אבל אני מקווה שהממשלה הזו תצליח, כי הוא ראש הממשלה שלי. רציתי גם שביבי יצליח. בממשלה הזאת יש הזדמנות נהדרת לשיתוף פעולה מקצוות שונים של הקשת הפוליטית. חבל לי שהחרדים לא בממשלה, אבל הצליחו להקים משהו שיש בו גם וגם, ואם זה יצליח זה יביא לאחדות ישראל ויתרום לעתיד החברה תרומה מכרעת".
גם בלי קשר לקורונה, התחושה היא שאנשים קוראים פחות.
"פעם שיחות הצהריים במשרד עסקו בשאלה 'איזה ספר קראת לאחרונה', והיום הן עוסקות ב'איזו סדרה ראית לאחרונה'. קשה להאשים אנשים, כי הם התרגלו לרשתות החברתיות, לפוסטים קצרים, לידיעות קצרות. זו השקעה לקרוא ספר, אבל זה גם מתגמל. לגבי ילדים שלא קוראים ספרים – התשובה שלי ברורה: אם הילדים שלכם לא קוראים, תקראו בעצמכם. כל המחקרים מראים שכשההורים קוראים גם הילדים קוראים. אם אתה לא קורא, מה לך להלין על ילדך? ואנחנו הסופרים צריכים לכתוב ספרות מעניינת, שתמשוך אנשים. כשאני מוציא ספר אני יודע שאני מתחרה על תשומת הלב עם עוד ספרים רבים, וחשוב לי לתת חוויה לקורא".
תכתבו מענין ככל שתרצו, ובינתיים חנויות הספרים מוכרות עם הספרים שלכם מוצרים שלא קשורים לספרות. בסטימצקי מציעים בשמים ושואב אבק.
"נכון. אבי שומר, מנכ"ל צומת ספרים, התראיין לאחרונה וסיפר שהמוצר הכי נמכר אצלו הוא מטען לטלפון הנייד. יש להם הוצאות קבועות של שכירות וחשמל וצוות, ואם אנשים לא קונים ספרים, הם עדיין צריכים לממן את זה איכשהו. הלוואי שזה לא היה ככה, אבל ברור לי למה זה קורה, ואם ככה אנשים יקראו את הספר, מה זה משנה?"
אם הירידה בקניית הספרים תימשך, הוצאות הספרים יהמרו רק על סופרים רבי מכר?
"הוצאות הספרים אומרות שהסופרים החזקים מאפשרים להם להוציא גם ספרי ביכורים, ובכלל להמר על סופרים צעירים ולא ידועים. ככל שאנשים קוראים פחות, הדילמה גדלה – האם לקחת הימור כלכלי על סופר חדש? ועכשיו מצטרפת דילמה נוספת – אם מחר יסגרו את החנויות, מי יפצה אותי? אם אנשים יקראו יותר ספרים, יהיה יותר אוויר להוצאות הספרים ולרשתות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
