כבר בכניסה לשטייטעל של יענקל אתה מוצא את עצמך מחפש את טוביה. החולב, אלא מי? כמו ילדים בחנות ממתקים אנחנו מתרוצצים בין הקרונות העמוסים בכדי חלב, סמוֹבָרים, גיגיות כביסה מתכתיות, סכו"מים עתיקים ומה לא. פה עמוד הכוונה שמנציח את שמות העיירות היהודיות באירופה, ושם ספסל שידוכים צנוע לכת. הנה משאבת מים קטנה, ותראו את טחנת הרוח המתוקה שם! ויש גם שירותים (מודרניים, אבל לא רק) עם הכוונה ברורה: היינגעלך מימין והמיידלעך משמאל. במקום טוביה מקדם את פנינו גד יעקב, כשלצידו החתול הג'ינג'י המגרגר לשם פוטין. למעט הכיסאות, כל מה שאנחנו רואים פה בנה גד בעצמו. במתחם המקורה אנחנו מוקפים באינספור תמונות, ספרים, פמוטים וקערות סדר. כאן יהדות אירופה עדיין פורחת ומשגשגת, ובעיקר נוגעת ללב.
גד בוחן אותנו לרגע, מיישר את הקסקט שלראשו וניגש להפעיל את המוזיקה. ככה זה אצלו, הפרצוף של האורחים מכתיב את צלילי הרקע: כליזמרים שמלווים שירי ארץ ישראל ושירי חתונות; מוזיקה יוונית משוכנזת וחיים משה ביידיש. תודה על כל מה שנתת, גרסת ינטל.
הוא נולד בכרמל בליל כל נדרי, להורים דתיים־לאומיים מגרמניה. במסגרת אידיאולוגיית כור ההיתוך דאז, נשלח גד לחינוך כללי במעברת אחוזה, שם שמע יידיש בפעם הראשונה. "יקים הם גזענים, פולנים זה עם נחות מבחינתם", הוא מסביר בקריצה. "בבית דיברו רק גרמנית, ואם דיברו יידיש, זה היה במבטא שונה משל הפולנים".
אז איך מגיע צבר, בן של יקים, לחטט במורשת מזרח אירופה? דרך מגילת אסתר ורגל מעץ. "בילדותי קראנו לכל המבוגרים אונקל (דוד) או טנטע (דודה)", הוא מספר. "ביניהם היו אונקל תיאו גולדשמיט וטנטע זלדה. היא הייתה עגולה ונמוכה והוא רזה וגבוה, וכינינו אותם אתרוג ולולב". בבר המצווה של גד פנה אליו תיאו, ולראשונה תיאר בפניו כיצד נקטעה רגלו במלחמת העולם הראשונה. בניגוד ליוצאי גרמניה אחרים, הוא לא נשען על מקל בשביל הפוזה המכובדת; הוא באמת הזדקק לו. אחרי המלחמה ההיא גר תיאו לצד בית הכנסת המרכזי בפרנקפורט, עד שבערב פסח 1942 שלחו אותו הנאצים למחנה טרייזן. לפני שעזב את ביתו, הוא החביא ברגל העץ החלולה שלו כמה מתשמישי הקדושה ששרדו את ליל הבדולח, וכך שמר אותם במשך שלוש שנים. לאחר המלחמה, בעזרת אביו של גד, חבריו וכמה בקבוקי ויסקי, השיג תיאו סרטיפיקטים מהבריטים ועלה ארצה. משפחת יעקב שיכנה אותו בביתם עד שגד נולד. 13 שנים אחר כך שלף האונקל מגילת אסתר מרגל העץ ומסר אותה לנער בר המצווה, כשהוא מבקש ממנו לספר את הסיפור לדורות הבאים. מאז הפך גד לאספן.
את ברי טובייס הוא הכיר בקיבוץ שלוחות, בתום שירותו בנח"ל. "אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו המון מתנדבים ארצה. קלטנו כיתה שלמה מדרום־אפריקה, ואחת המתנדבות מתנדבת אצלי כבר 52 שנה", הוא מספר. אחד מבני משפחתו, כששמע על מוצאה של הכלה המיועדת, שאל: מאיזה שבט אתם? ברי ענתה: זולו. אמו של גד הגיבה במשיכת כתף: נו, גם זולו לטובה.
באחד מ"ספרי העיירות" שליקט, נחשף גד לסיפור שואב המים – הוואסער־טרעגער, אם אתם מתעקשים לסבך – של העיירה קוז'ניץ. הסיפור הזה טלטל אותו כל כך, עד שהחליט להפוך את דמות שואב המים ללוגו של המקום
הם נישאו ב־69', וגד פנה ללימודי הזרעה מלאכותית של בעלי חיים בבית־דגן. כשבידו זכיינות לטיפול בחיות בקו שמרת־פרדיס, הגיע לכפר־חסידים לבנות שם את ביתו. "היו פה שתי קבוצות של חסידים ציונים שבאו עם אדמו"רים צעירים וחדורי מוטיבציה – מיבלונה ומקוז'ניץ. ב־1928 התווספה אליהם הכשרה של הפועל המזרחי. היום כפר־חסידים זה בדיוק כמו כפר־סבא: שם לא כולם סבא, ופה לא כולם חסידים".
את ביתו בכפר בנה בכספי ירושה שקיבל: מחצית מעיזבונה של קרובה ערירית שאותה סעד בנאמנות בילדותו. החצי השני, אגב, נתרם לארגון צער בעלי חיים שטיפל בחתול שלה, ואת הבית שבו גרה הורישה המנוחה לארגון יוצאי מזרח אירופה.
בספטמבר 1973 נקרא גד למילואים, וחזר אחרי חנוכה נטול אגודל שמאלי. גם אחרי שיקום ושחזור הוא לא יכול לסגור כפתורים, וגם לא להזריע בעלי חיים. אז מה עכשיו? חקלאות. הם עזבו בית של 160 מ"ר לטובת 47 מ"ר בלבד, כשהם מנצלים את השטח של הנחלה לדיר כבשים. משבר המושבים של שנת 85' הכניס אותו לחובות, וגד נותר עם שישה ילדים, בגדי עבודה ובלי עבודה. בשלב הזה הציעו לו לרקום קשרים חקלאיים במדינות במערב אפריקה שלישראל אין יחסים דיפלומטיים איתן. מצויד בתעודת לידה מהתקופה העות'מאנית ובפספורט דיפלומטי מרוקאי, החל גד לשוטט ברחבי תבל. "היקה המרוקאי היחידי בעולם", הוא מכנה את עצמו. "מה שנתניהו עשה במזרח אפריקה, אני עשיתי במערב אפריקה לפני 28 שנה. רק שהוא נסע עם יד שרה ואני נסעתי לבד".
מאז הספיק להסתובב בעולם כולו. הוא שתל גן ירק בן 400 דונם בארמון ברבאט בירת מרוקו; בנה פרויקט ענק אצל משפחת מעמון במצרים; ניגן בללייקה עם קוזקית עצומת ממדים בקרסנוברדיסקיה, ונטע איקליפטוסים באזור מגידו לכבוד ביקור האפיפיור בשנת 2000. הוא גם עבד בפרויקט שלום חקלאי בירדן, וביקר באום אל־ג'מל – מחנה שבו הוחזקו ב־48' שבויים ישראלים מגוש עציון, מקרבות לטרון ועוד. "זה המקום הראשון שהפצצנו בששת הימים, כנקמה על שבי האסירים", הוא אומר. בביקורו קיבל לידיו תשמישי קדושה שנותרו שם מימי השבי: ספר תורה קרוע, פרשיות תפילין בלי בתים, פרוכות ומעילי ספר תורה. באוסף שלו ניתן למצוא תפילת "מי שבירך ליולדת" שכתב אחד השבויים הספרדים, לבקשת שבוי אשכנזי; המבטא השונה הביא לשינויים בנוסח הכתוב. לימים, כשגד ישב שבעה על אמו, הגיע לנחמו הרב שאר־ישוב כהן, משבויי העיר העתיקה, וזיהה בהתרגשות את הפריט.
"היו פה שתי קבוצות של חסידים ציונים שבאו עם אדמו"רים צעירים וחדורי מוטיבציה.
את ה"שטייטעל" שאנחנו מבקרים בו בנה גד ב־2001, אחרי ארבע שנים של עבודה ושנים ארוכות של איסוף פריטי יידישקייט. תחום עניין עיקרי: יהדות אירופה בין השנים 1905 ל־1935. בתוך כך ליקט במסעותיו גם "ספרי עיירות", שהוא מסמן בהם רעיונות לשחזורים בפרויקט שלו. באחד הספרים נחשף לסיפור שואב המים – הוואסער־טרעגער, אם אתם מתעקשים לסבך. מעשה שהיה כך היה: בעיירה קוז'ניץ חי לו שואב מים עיוור שעשה את עבודתו כשהוא נשען על בתו; מאז שהייתה בת ארבע נעזר בה כדי לעבור בית־בית ולחלק מים לתושבים. כמחווה לילדת החסד, חיתנו אותה בני העיירה במרכז בית הכנסת ולא בצד בית העלמין, כפי שהיה מקובל במקרים של עניי עירם. לבחורה הצעירה נולד ילד עיוור, ובפוגרום ב־1926 חוסלה המשפחה כולה. הסיפור הזה טלטל את גד כל כך, עד שהחליט להפוך את דמות שואב המים ללוגו של המקום. באחד מביקוריו הממושכים ברוסיה אף התאמץ להשיג בדרך־לא־דרך אסל ודליים מתאימים. מוטיב שואב המים מופיע במקום בצורות שונות, ובהן גם פסלון שנוצר במיוחד בשבילו.
את אחד מביקוריו של גד ברוסיה קטע מבצע חומת מגן: בנו אביהו, קצין בשייטת 13 שהועבר לגולני, נפל בקרב בשכם. "אני אב שכול ונכה צה"ל. שניים בכרטיס אחד", הוא אומר ומבליע אנחה.
כל פריט בשטייטל הוא סיפור בפני עצמו. פרשת ויגש ששרדה בשלמותה מתוך שלושה ספרי תורה פסולים שהובאו מרומניה על ידי משה מושקוביץ, "מושקו" האגדי; או ספר תורה תימני שהקומוניסטים פרמו ופיזרו בין הבתים בעיר חרבין. את הגווילים העשויים עור עבה, כמקובל בתימן, מצאה ורכשה חבורת נשים במהלך טיול באירופה. גד מקפיד לתת לאורחים שלו לקרוא מתוך הספר הזה את פרשת זכור.
החתול פוטין מטפס כעת על המחשב, דורש תשומת לב וליטוף. גד מחייך ופונה לפטיפון. בתוך שניות ספורות תעלה מתוכו הגרסה המקורית של הפיוט "לכה דודי" בקולו של דוד ורדיגר, אביו של מרדכי בן־דוד. שני הבחורים בחדר מתמוגגים ופוצחים בשירה אדירה. הבחורה מחליפה מבטים נואשים עם פוטין. השיא מגיע כשצלם המדור – ג'ינג'י בזכות עצמו – נענה לבקשת המארח ועולה על לבוש חסידי תקני. זו עם המקלדת לא מפספסת את ההזדמנות לתעד אותו רוקד בדבקות לצלילי כלי הקשה (לידיעת הקורא ברוך ג': סרטון קורע־לחיים זה יימסר בהפצה פיראטית לכל דורש).
מאז 2010 מבקרים כאן בין 12 ל־15 אלף איש מדי שנה, רובם חילונים דווקא. ההדרכות של גד מניבות לא רק סיפורים משעשעים, אלא גם חיבורים מרגשים. כשסיפר פעם על אוניית המעפילים חנה סנש, התברר ששלוש נשים זרות זו לזו שישבו בחדר הן ניצולות ברגן־בלזן שהיו על הספינה יחד בילדותן. בביקור אחר, קשיש מילדי טהרן גילה כאן קשישה שגדלה איתו בבית היתומים לפני שישים שנה. בסופו של דבר, מדובר במקום של חיבורים. שטייטעל או לא שטייטעל?
