האי הקטן של קובה יושב במיקום אסטרטגי מול ארצות הברית: הוא משקיף לשפך נהר המיסיסיפי במפרץ מקסיקו, ויכול לשמש בסיס להקרנת כוח על החוף המזרחי של צפון אמריקה, וגם על תעלת פנמה. לאורך ההיסטוריה ארה״ב שאפה למזער את האיום מקובה, אך לא תמיד הצליחה. בסוף המאה ה־19 ארה״ב כבשה את האי מידי האימפריה הספרדית, וכללה אותו תחת השפעתה ואיתו את הים הקריבי כולו. אולם ב־1959 השתלטו על האי כוחות קומוניסטיים והוציאו אותו מתחום ההשפעה האמריקני. פידל קסטרו, מהפכן צעיר בן 33, הפך למנהיג קובה ופנה לברית המועצות שתתמוך באי מול ארה״ב.
הצורך בתמיכה חיצונית הוא מאפיין מרכזי של קובה עד ימינו. הדבר נובע בחלקו מהמצב הפוליטי שלה: היא נתונה תחת עיצומי סחר כבדים מצד הכלכלה הגדולה ביותר באמריקה, ארה״ב, שהיא גם שכנתה הגיאוגרפית. הוא גם נובע מהמציאות הגיאוגרפית שלה: האי קטן יחסית – קטן מחצי האי של פלורידה – ואינו יכול לייצר די מזון או לספק את הדלק הנחוץ כדי להשאיר את האורות דולקים. במהלך המלחמה הקרה בריה״מ העבירה לאי משלוחי חיטה ונפט, וכן ציוד צבאי שירתיע פלישה אמריקנית. לאחר התפרקות בריה״מ מצאה קובה ידידה חדשה: ונצואלה, שסיפקה לה את הנפט הדרוש לה. כיום היא מקבלת נפט גם מאיראן.
בתמורה לתמיכה במשאבים, קובה הפכה את עצמה למעין ״חיל חלוץ״ של המחנה הקומוניסטי בעולם. מעט אחרי המהפכה ב־1959, כוחות קובניים ניסו לכבוש את פנמה. הם נכשלו, אך זה לא עצר אותם מלנסות לפלוש גם לרפובליקה הדומיניקנית. גם שם הם נכשלו. הם הצליחו יותר באפריקה: שם הם השתתפו בשלוש מלחמות – מלחמת החול של 1963־1964 בין אלג׳יריה למרוקו, משבר קונגו בין 1960 ל־1965, ומלחמת האזרחים באנגולה בין 1975 ל־1991. היא אף שלחה כוחות לעזרת הסורים במלחמת יום הכיפורים ב־1973. בכל המקרים האלה, המניע העיקרי של קובה היה אידיאולוגי: הרצון להיאבק באימפריאליזם המערבי.
עם נפילת הגוש הסובייטי וסיום המלחמה הקרה קובה המשיכה לתמוך בכוחות אנטי־אמריקניים, במיוחד באמריקה הלטינית. לקובה מנגנון ביטחון פנים רחב, והיא יעצה להוגו צ׳אבז כיצד לשמר את שלטונו אחרי ניסיון ההפיכה נגדו ב־2002. ביחד שתי המדינות ניסו להקים גוש ״בוליברי״ – קבוצת מדינות סוציאליסטיות אנטי־אמריקניות שישחררו את אמריקה הלטינית מהשפעתה של ארה”ב. הגוש הסתמך על הכוח הכלכלי של ונצואלה, והמשבר הכלכלי שלה פגע ביכולתו של הגוש לאתגר את הכוח האמריקני.
היום נתונה קובה בצרה. ידידתה ונצואלה התרסקה ואינה יכולה לתמוך בה עוד. רוסיה וסין, שתי יריבותיה של ארה”ב, רחוקות מכדי להציע סיוע כלכלי וצבאי שאינו סמלי. כלכלת האי נפגעה קשות בעקבות משבר הקורונה: ענף התיירות קרס, וזהו מקור מטבע החוץ העיקרי של האי; ובמקביל זינק מחירם של מוצרי מזון רבים, וקובה גילתה שהיא מתקשה לשלם תמורתם. בחודשים האחרונים קובה חווה מחסור במזון, בדלק ובתרופות, ועשרות אלפי אזרחים יצאו לאחרונה לרחובות הוואנה הבירה ודרשו מהנשיא להתפטר.
סביר שהמפלגה הקומוניסטית של קובה מבינה שהכלכלה המתוכננת מלמעלה אינה פועלת ואינה מסוגלת לפעול. היא גם מבינה שההתנגדות לארה״ב לא משרתת אותה. אולם היא אינה מוכנה לוותר על כוחה הפוליטי, כל עוד היא שולטת באי, העיצומים האמריקניים לא יוסרו. היא זקוקה לשגשוג גלוי לעין כדי לשמור על שלטונה, אך השמירה על שלטונה מונעת את השגשוג. איך היא תפתור את הבעיה?
