ג'ונתן אל־חורי, בן 25, הוא הלבנוני הכי ציוני שתכירו אי־פעם. אבל שום דבר בעשייתו הרבה למען מדינת ישראל ונגד שונאיה בעולם לא יכול להעיד על החוויה הקשה שעבר בשנת 2000, יחד עם אלפים בדרום לבנון שנאלצו לברוח לישראל עם הנסיגה החפוזה של צה"ל, ללא הכנה והתראה מוקדמת. מאות המשפחות שנעקרו ממולדתן בפתאומיות ותחת איום בגזר דין מוות מצד חיזבאללה, חוו רגעי משבר ותחושת בגידה מצד ישראל, שלמענה ויחד עם חייליה שירתו במשך כעשרים שנות קיומה של רצועת הביטחון.
הוא נולד בעיירה הלבנונית מרג'־עיון, הצופה למושבה מטולה, ולמד בבית ספר אמריקני פרטי. אמו עבדה כאחות בבית החולים המקומי, ואביו, מכרם, היה קצין בצבא דרום לבנון (צד"ל) ושימש מפקד פלוגת תותחנים. את דרגות הקצונה קיבל האב בבה"ד 1.
זיכרונות ילדותו של ג'ונתן שזורים בברית עם ישראל: "כשהייתי ילד, לפני שצה"ל עזב את לבנון, נכנסנו פעמיים לישראל עם אבא שלי. פעם אחת נסענו למופע קרקס בקריית־שמונה, ויום אחד הוא לקח אותי לכינרת יחד עם אחי. זה היה סודי והיה אסור שידעו שהוא לקח אותנו לישראל. הגבול היה פתוח ללבנונים שביקשו לעבוד בישראל, ואלפים נכנסו לעבוד כאן לפני הנסיגה. הבית שלנו היה כמה מטרים מהבסיס הצבאי של צה"ל במרג'־עיון, ותנועת החיילים עם המדים הירוקים הייתה קבועה וטבעית לי".
את הנסיגה החפוזה של צה"ל מאדמת לבנון, ב־25 במאי 2000, הוא זוכר כאילו קרתה אתמול ומתאר אותה בפרוטרוט ובדרמטיות: "זה היה שלושה ימים לפני יום הולדת שמונה שלי. התעוררתי בבוקר, ופתאום אני קולט המולה גדולה בחוץ. אנשים הגיעו כדי להתייעץ עם אבא שלי האם לעזוב, היה כאוס מוחלט. אימא שלי הכינה לו מזוודה ולחצה עליו לעבור את הגבול ולברוח לישראל. היא אמרה לו שהיא רוצה להישאר עם משפחתה המורחבת, ושהיא מניחה שבעוד זמן קצר הוא יחזור ללבנון. כולם חשבו שזה זמני ושנחזור".
"מה שגרם להמולה הגדולה היה איום של חסן נסראללה, שאמר שלצד"לניקים יש שלוש אופציות: לברוח לגלוּת עם האויבים – כלומר למדינת ישראל, להסגיר את עצמם לרשויות ולעמוד לדין על שיתוף הפעולה עם ישראל, או שפשוט ירצחו אותם מול אמותיהם ונשותיהם. זה גרם לבהלה גדולה מאוד. לוחמי צד"ל רצו אל 'הגדר הטובה' במטולה, אבל צה"ל סגר בפניהם את השערים ולא נתן להם להיכנס. כמה שעות אחר כך, כשאבא שלי שמע שישראל פתחה את השערים, הוא הבין שיש לו חלון זמן קצר לפני שחיזבאללה יגיעו ויתפסו אותו. הוא יצא בריצה וצעק לנו שהוא אוהב אותנו. כמה דקות אחר כך הגיע דוד שלי שרצה להיפרד ממנו, אבל כבר היה מאוחר. אבא שלי היה מהאחרונים שהצליח לצאת מהגדר. בינתיים עשינו מדורה ענקית ושרפנו את כל המסמכים והמדים של אבא. כל דבר שהיה קשור לישראל ולזיכרונות שלנו ממנו עלה באש".
"אני זוכר את הפיצוצים האדירים של התחמושת שצה"ל ניסה להשמיד בבונקרים לפני שהוא יצא. כל הבית שלנו רעד. במשך תשע שעות התחבאנו בשירותים של הבית מרוב פחד. הכול היה בהפתעה גמורה, בלי שהכינו אותנו ליציאה של הצבא מלבנון. למחרת בבוקר קמנו, ואין אבא בבית. הסתכלתי מהחלון וראיתי תהלוכת ענק של חיזבאללה ובראשה חסן נסראללה, מנהיג הארגון. הם ביקשו להראות מי הריבון החדש ולמי אנחנו כפופים, ובזזו לנו את הבתים. החבר'ה של חיזבאללה נכנסו אלינו הביתה ולקחו מול העיניים שלנו מה שבא להם. היו לי מלא דובונים והם לקחו, ולא יכולתי לומר שום דבר. במשך שבועות הם אספו אין־ספור כלי נשק וציוד צבאי שצה"ל הותיר מאחור".
במשך שנה וחצי נותרו בני המשפחה בביתם ללא האב. אל־חורי מספר כי אימו החזיקה טלפון סלולרי מיושן והחביאה אותו מתחת לאדמה בגינת הבית, ואחת לכמה ימים הייתה מוציאה אותו מהמחבוא, מדברת עם אביו ומסליקה אותו שוב. בפרק הזמן הזה חיזבאללה החל לעבור בכפרים ולתפוס מי שנחשדו בשיתוף פעולה עם צה"ל, במטרה לכלוא או להרוג אותם. "ישראל בנתה אצלנו תשתיות מטורפות של חשמל, מים וחיים פורחים. חיזבאללה באו והרסו הכול", מספר אל־חורי.
כשבני המשפחה הבינו שאביהם לא יוכל עוד לחזור ללבנון, החליטה האם לקחת את ילדיה, לעזוב את הוריה ומשפחתה ולברוח לישראל. היא לא שיתפה את קרובי משפחתה בתוכניותיה, ולילדיה סיפרה שהם יוצאים לטיול בחו"ל. הם המריאו לקפריסין, ומשם עלו על מטוס לישראל. רק כשהמריאו מקפריסין שמעו ממנה שהם עוברים לישראל, לגור עם אבא. "אימא לא נשמה עד שהיינו באוויר ויצאנו מקפריסין. היה מאוד מוזר לנחות בישראל. כשהגענו לשדה התעופה בן־גוריון לא זיהיתי את אבא שלי, שבינתיים הוריד את השפם וגם עלה במשקל. אימא שלי צעקה 'הנה אבא', אבל לא זיהיתי אותו. כולנו התרגשנו מאוד".
בתחילה הצטרפו לאביהם במגורים הזמניים בכפר הנופש באכזיב, ולאחר כחצי שנה עברו לגור בחיפה, שבה הם מתגוררים עד היום. "נחתנו בישראל יום לפני פתיחת שנת הלימודים. נשלחתי לבית ספר מיוחד של הצד"לניקים בנהריה, והייתה לי תחושה זרה מאוד. אמנם היו שם כמה חבר'ה מהכפר שלי בלבנון, אבל היה לי מוזר שכולם מדברים בשפה שאני לא מכיר. לקח לי שלושה חודשים ללמוד עברית. כשעברנו לחיפה שום בית ספר ערבי לא היה מוכן לקבל אותנו, כי בעיניהם היינו בוגדים כי שיתפנו פעולה עם ישראל. הם טענו שאנחנו הילדים צריכים לשלם את המחיר על מה שההורים שלנו עשו בלבנון. למדתי בבית ספר יסודי בחיפה, והייתי דובר הערבית היחיד. בתיכון כבר למדתי בבית ספר שהיו בו כמה עשרות תלמידים יוצאי צד"ל".
"מאוד קל להיכנס למקום של 'אכלו לי שתו לי', ולשבת כל היום ולהתמסכן על הטלטלה הנפשית שעברתי במדינה זרה. אבל המסר שמלווה אותי בחיים זה שצריך לזכור את ההיסטוריה, לא לחיות אותה. ישראל היא מדינה דמוקרטית שמגינה עליי כאזרח, לא משנה מה הדת שלי".
מחפשים שידוך בחו"ל
כשאני מדבר עם אל־חורי על החלטתו של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, לבצע את הנסיגה החד־צדדית, פניו הנעימות מתמלאות בזעם שבקושי רב הוא מצליח לכבוש. בעיניו, ברק ועמיתיו בצמרת הישראלית הפנו עורף לחבריהם לנשק בשעתם הקשה ביותר: "העוול הגדול שהם עשו לנו מתחיל עם זה שצד"ל בכלל לא עודכן על העזיבה. ברק מכר לחיזבאללה את החיים שלנו, העתיד שלנו והביטחון שלנו בשביל טובת הנאה פוליטית. בגלל הסקרים הוא זרק אותנו לעזאזל ועזב את לבנון בלי בני הברית שהיו לצדו במשך 18 שנה. לצד"ל היו 1,500 נופלים שנהרגו למען הגנת הגבול עם ישראל. בעיניי ובעיני רבים זה אחד הכישלונות הכי גדולים שלו, מלבד צאלים והחייל מדחת יוסף שננטש בקבר יוסף".
ההחלטה על הנסיגה התקבלה בממשלה והיו שותפים לה פוליטיקאים ואנשי צבא נוספים מלבד ברק.
"ברק היה הפנים של זה, והוא התגאה כל הזמן במהלך של הנסיגה. אני לא מתכחש לזה שצה"ל היה צריך לצאת מלבנון ואני מסכים שזה התבקש, אבל הדרך שבה הוא יצא והזריקה שלנו לכלבים, כשהוא עוד כל־כך גאה בזה, זה מקור הכעס שלנו. במצב הפוליטי שהיה אז בלבנון היה ברור מה יהיה העתיד שלנו עם חיזבאללה. לקח למדינה קרוב ל־24 שעות עד שהחליטו לפתוח לנו את הגדרות ולתת ללוחמים לברוח לישראל. איפה המחויבות שלך כלפי בני הברית שלך, בזמן שנסראללה מכריז בפומבי שאנחנו בני מוות?"
"הזעם העצום שחשנו הוא על הנטישה המהירה. בלי החיפזון הזה אולי היה אפשר להגיע להסכם שסוריה תצא מלבנון וחיזבאללה לא יהיה שם. רבים טענו שההחלטה לצאת מלבנון לא הייתה צבאית או מדינית אלא פוליטית נטו, בגלל ארגון 'ארבע אמהות'. אף אחד בממשלה לא ניסה לחשוב מה יהיה איתנו ועם הגזר דין מוות שירחף מעלינו. אני מבין את הצד הישראלי שחווה אבדות לא קלות, אבל גם למען אלה שאיבדו את חייהם, תעשה את הנסיגה בצורה חכמה ומחושבת. למה הם נהרגו במשך 18 שנות מלחמה, אם זה הסתיים בצורה כזו?"
לדברי אל־חורי, הליך הקליטה בישראל היה חסר סדר וארגון: "ברק לא נפגש עם אנשי צד"ל כדי לבדוק מה הצרכים שלהם. בסופו של דבר אני מאוד גאה בהיקלטות פה של אנשי צד"ל, אבל זה בעיקר בזכות הציבור הישראלי שעזר לנו. אחד הדברים שאנשי צד"ל הכי כועסים עליהם זו ההחלטה להפריד בין משרד הביטחון למשרד הקליטה. בתחילה כל יוצאי צד"ל היו אמורים להיות מטופלים על ידי משרד הביטחון, אבל הייתה החלטת ממשלה שהפרידה אותנו בין משרד הביטחון למשרד הקליטה. במערכת הביטחון טענו שצריך לתת טיפול אחר לאנשים בכירים וללוחמים רגילים, אבל בפועל זה לא היה ככה. אבא שלי קוטלג תחת משרד הקליטה, למרות שהיה קצין במשך 18 שנה. אנחנו כולה 650 משפחות, ואני לא מבין למה הפרידו בינינו. הלוחמים הרגישו מופלים ביניהם, ורבים נפלו 'בין הכיסאות'. התנהל אז מאבק גדול שכולם רוצים להיות תחת טיפול אחיד ושלא יהיו מעמדות".
650 משפחות של יוצאי צד"ל מתגוררות כיום בישראל. רבות אחרות עזבו במהלך השנים למדינות אירופה ואמריקה. היו גם כאלה ששבו ללבנון, בעיקר מהדרגים הזוטרים יותר, לאחר סיכומים כאלה ואחרים עם חיזבאללה. אל־חורי מעריך כי "הרוב המוחלט של אנשי צד"ל הנמצאים בישראל שיקמו את חייהם, אך הוא מצביע על מצוקה מסוג חדש: "אין לנו עם מי להתחתן. בעיני הציבור הערבי אנחנו נתפסים כבוגדים והם לא רצו כל קשר איתנו. במשך שנים בעטו בנו וירקו עלינו, ולא נתנו לנו להגיע איתם לבתי הספר ולכנסיות". לדבריו, הצעירים מנסים להכיר בנות לבנוניות החיות בחו"ל.
ביקור מולדת
נוכח המסלול האישי המורכב היה אפשר לצפות שאל־חורי יפתח תחושות של מרירות וניכור כלפי מדינת ישראל והחיים בכלל, אך הוא בחר בגישה שונה לחלוטין: "מאוד קל להיכנס למקום של 'אכלו לי שתו לי', ולשבת כל היום ולהתמסכן על החיים הנוראיים שעברתי ועל הטלטלה הנפשית של להיקרע מהמשפחה ולבוא למדינה זרה בלי להכיר אף אחד. אבל המסר שמלווה אותי בחיים זה שצריך לזכור את ההיסטוריה, לא לחיות אותה. כך אבי חינך אותי. אנחנו לא מבליגים והמאבק שלנו לזכויות נמשך עד היום, אבל אנחנו לא חיים את זה בתור השיא של החיים. אנחנו מסתכלים על ההווה ועל העתיד".
ואת לבנון של ילדותך שכחת?
"אני חלק ממדינת ישראל ומרגיש ישראלי לכל דבר ועניין. כן, היא נטשה אותנו בשלב מסוים, אבל בסוף הגנה עלינו ואפשרה לנו לקבל מקלט. עם כל העוולות, זה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. יש הבדל עצום בין הביקורת הלגיטימית שיש לי כלפי הממשלה שביצעה את הנסיגה או הממשלה הנוכחית, ובין הרגשות שלי כלפי המדינה. ישראל היא אמנם מדינה יהודית אבל היא מדינה דמוקרטית ומגינה עליי כאזרח, לא משנה מה הדת שלי. יש לי כאן חופש דת וחופש פוליטי. לבנון הייתה אמורה להיות מדינת הנוצרים, ותראה את מצבם היום. היינו הרוב, ובגלל שהגשנו את הלחי השנייה אין לנו לחי בכלל".
בשנים האחרונות הוביל אל־חורי, נוצרי המשתייך לכנסייה האורתודוקסית־יוונית, מאמצים לעידוד הגיוס לצה"ל ולשירות הלאומי בקרב האוכלוסייה הערבית־נוצרית בישראל. כיום הוא עובד בארגון 'מילואימניקים בחזית' ומנהל את פרויקט המיעוטים בארגון, המקיים פעילויות הסברה למען ישראל בקמפוסים בעולם יחד עם יוצאי צבא ופעילים נוצרים, מוסלמים ובדואים תומכי ישראל: "בעקבות 'האביב הערבי' ורדיפת הנוצרים בעולם המוסלמי, הנוצרים פה הבינו שהם לא יכולים לקחת את ישראל כמובנת מאליה. זה הבית שלהם והם צריכים להגן עליו, והם התחילו להתגייס הרבה יותר ולתרום לחברה שהם חיים בה", מסביר אל־חורי. "אני אומר את זה על כל במה: אנחנו צריכים להושיט יד אחד לשני, והאינטגרציה נעשית בכור ההיתוך של השירות הלאומי והצבא, שבו כולם שווים וממנו יוצאים החוצה לאזרחות. זה המקום שבו אפשר פעם ראשונה לפגוש אחד את השני ושערבים יכולים לצאת מהכפרים, לראות באמת מה זה יהודים ישראלים ולהיות חלק. אנחנו לא יכולים לשבת רגל על רגל ורק לקדם את טובתנו האישית, ולבוא בדרישות כל הזמן כשאנחנו לא חלק".
כיצד מקבלים אתכם בקמפוסים בחו"ל כשאתם מגיעים לדבר למען ישראל?
"להרבה אנשים קשה מאוד לקבל אותנו, ושואלים אותנו על העוולות שישראל עושה לנו. הם לא מבינים איך אנחנו כערבים מציגים מציאות אחרת ממה שהם מכירים. הם קובעים שישראל מדינה דמוקרטית רק לישראלים ולא לערבים, ולא מאמינים לנו. חברי הכנסת הערבים הולכים ברחבי העולם ואומרים שהם פלסטינים ועובדים למען הפלסטינים, ושהם חיים תחת אפרטהייד. המטרה שלנו היא לחשוף את השקרים האלה. אנחנו לא פלסטינים, אנחנו ערבים ישראלים. בקמפוס בקליפורניה מישהי האשימה אותי שגנבתי לה את הערביוּת, כי היא לא האמינה שאני לבנוני ונוצרי. הפעילים נגד ישראל משקרים בכוונה על מה שקורה פה, כי הם רוצים לייצר מצג נוראי שישראל היא השטן. כשאתה מגיע ואומר שהכול שקר ומראה להם את החיים שלך, הסטודנטים שם מקבלים כאפה לפנים והמציאות שלהם מתערערת".
"אנחנו לא פלסטינים, אנחנו ערבים ישראלים. בקמפוס בקליפורניה מישהי האשימה אותי שגנבתי לה את הערביוּת, כי היא לא האמינה שאני לבנוני ונוצרי. נוצרה מפלצת בקמפוסים, אבל כשאתה מגיע ומראה להם את החיים שלך באמת, הסטודנטים שם מקבלים כאפה לפנים והמציאות שלהם מתערערת".
יש אומרים שזה מאבק אבוד כי הוא נובע מאנטישמיות ולא מטיעונים רציונליים.
"אני לא חושב שזה מאבק אבוד. ברור לי שהמניע הוא אנטישמי, ואנחנו מוכיחים להם למה הם אנטישמים. אני לא בא עם מסרים מהבית, אלא מוכיח שמה שהם אומרים זה שטויות. מבחינתם כל מדינת ישראל היא התיישבות לא חוקית, ואין לעם היהודי זכות למדינה משלו. אנחנו מגיעים ומשתפים עם חוויות שלנו מהצבא ומישראל ומפריכים את כל הטענות ההזויות שלהם. הם לא רגילים לתגובות מפעילים שמגיעים עם דגלי ישראל. זה משהו שהתחיל רק בשנים האחרונות, להגיב כמו שצריך. נוצרה מפלצת בקמפוסים, וישראל חשבה שזה יעבור. חייבים להעלות הילוך ולהתקדם בכל הכוח ולא לוותר על אף זירה. אנחנו הולכים לקמפוסים הכי קשים ומורכבים. בלוס־אנג'לס, בסן־פרנציסקו, בניו־יורק ועוד. עשינו בשנה האחרונה שלוש סבבים בארה"ב ושני סבבים באירופה, ואני הייתי בכולם".
מה גרם לך להקדיש את חייך למדינת ישראל?
"יש משהו בחוויה שעברתי בחיים שלי, ממדינה שהייתה אמורה להיות הבית שלי ולא הגנה עליי, ולא אפשרה לי את הזכויות הבסיסיות שצריכות להיות לכל אדם, למדינה שמוצגת כל הזמן כשטן הכי גדול ביקום ומדינת אפרטהייד וזה שקר גמור".
מה זה יום הזיכרון בשבילך?
"זה יום שבו אנחנו זוכרים את אלו שהגנו עלינו, ואני מוסיף גם את חיילי צד"ל שעזרו להגן על גבולה הצפוני של ישראל, כמו שחיילי צה"ל נפלו כשהגנו עליי. אני לא עומד בצפירה רק לחללי צה"ל אלא גם לחללי צד"ל, שאנחנו חייבים להם חוב גדול על ההקרבה שהם עשו. זו המדינה שלי היום, והחיילים מגנים עליי בכל הגבולות".
אם היום יכריזו בלבנון על חנינה לאנשי צד"ל, אתה חוזר?
"כל עוד זה יהיה באמצעות חנינה לא אסכים לחזור, כי לא פשענו. לבנון צריכה לבקש מאיתנו סליחה על כך שעזבה אותנו בשנות השמונים ולא הגנה עלינו, והשאירו את כל הדרום בידי אש"ף. הם פשוט ויתרו עלינו. אבל השאלה הזו היפותטית כי זה לא יקרה לעולם. רוב החיים שלי הם בישראל, והעתיד שלי פה. אמנם גם הזהות הלבנונית קיימת בי ואני מתגאה בה בכל מקום, ובכך שאבא שלי היה בצד"ל ובחר להגן על ישראל שהיו לנו בני ברית ועזרו לנו רבות. הוא הגן על ישראל עם נשק, והיום אני מגן עליה עם מיקרופון. אני מניח שאחזור ללבנון רק כשיהיה שלום, ולביקור משפחתי וחופשה במערת הנטיפים המדהימה בעיר צור, לא יותר".
