"אני יודע שלא אחזור להיות אלעד שהייתי"

בתום פגישתנו האחרונה, רגע לפני שאצא מבית החולים השיקומי לוינשטיין ברעננה, אלעד ברזילי מראה לי מזכרת מעולם אחר. זהו סרטון וידאו שמצולם בו אלעד עצמו, משוחח עם בנו הקטן כשהם יושבים במכונית. כמה דקות של שלווה מבורכת בדרך אל הגן או ממנו, שגרה שמוכרת לכל אחד מאיתנו. אבל עבור אלעד, הקטע הקצרצר הזה מסכם מציאות שהייתה וכבר לא תשוב. דיבור שוטף, חיוך קליל, נהיגה – בשבילו כל אלה הם נחלת העבר.

לפני שלושה חודשים וחצי הותקף אלעד בידי מפגינים ערבים בעיר עכו, ואלה ביצעו בו לינץ' אכזרי. המורה המוערך, שהגיע למקום כדי לדאוג לשלומם של תלמידיו, הובהל לבית החולים כשהוא פצוע אנושות. במשך שבועיים היה מורדם ומונשם, כשסביבו הרופאים נאבקים על חייו. לאחר ששב להכרתו החל בתהליך שיקום איטי וסיזיפי, נאבק על כל צעד קטנטן בדרכו חזרה לחיים. הפגיעה המרכזית שעמה הוא מתמודד היא אפאזיה (שתקת) – היעדר יכולת דיבור כתוצאה מהנזק המוחי שספג. בסופי שבוע הוא מגיע הביתה לעכו, טועם קצת מחייו הקודמים, אך עדיין אין צפי לשחרורו מבית החולים השיקומי.

אלעד: "ככל שהצעדה התקדמה, ראיתי שאני נשאר לבד. המשכתי הלאה כדי לחפש את התלמידים. לשוטרים שראיתי בדרך אמרתי: 'חבר'ה, זה לא הולך לכיוון טוב. איפה אתם? איפה עוד שוטרים?'". הוא עוד זוכר את קולות הנפץ של רימוני ההלם שזרקו השוטרים, וזהו. רגעי הפיגוע עצמם נמחקו מזיכרונו

חשוב לאלעד לא להצטייר בכתבה הזאת כגיבור או כמי שצלח את כל הקשיים. "אל תשימו כותרת של ניצחון", הוא אומר בריאיון ראשון מאז פציעתו. "בהתחלה עשיתי כל מה שצריך בשיקום, וקיוויתי שיום אחד הכול יחזור להיות כרגיל. לפני כחודש נפל לי פתאום האסימון. גיליתי מה זה אומר שיש לי אפאזיה, והתחלתי לקרוא על זה. אנשים חושבים שקרה לי נס, שניצלתי – וזה נכון, אבל לא אחזור להיות אלעד שהייתי. כל יום הוא מאבק כדי להצליח לדבר. בהתחלה לא יכולתי להגיד אפילו את השם שלי".

הימים שלו עמוסים בטיפולים ובביקורים, אבל בלילה באות המחשבות על ההווה והעתיד. "יש דברים שכבר לא אוכל לעשות. אני מגיע הביתה לשבתות, ולא מצליח לומר קידוש. אני לא יכול לדבר עם הילדים על פרשת השבוע. אז זה לא סיפור גבורה עם סוף טוב, לפחות בינתיים".

למה אתה מתגעגע במיוחד?

"לדברים הפשוטים. לעשות כיף ביחד, לצאת לטיול בשקט, והכי מתגעגע – לדבר בשטף עם הילדים שלי. עכשיו פתאום כולם יודעים מי אני. אני לא אוהב את זה, וגם לא את עומס המבקרים. אני שמח שהמשפחה והחברים באים, אבל לפעמים אני פשוט צריך את השקט שלי".

"כמה צחקנו עליך בגלל זה כשהיית מורדם", אומרת אשתו, יעל. "היינו אומרים: וואי, מה היה קורה אם הוא היה יודע מה הולך סביבו, ושהוא נמצא בכותרות של כל הערוצים. גם אני מתגעגעת לחיים פשוטים, תמימים. איך אומר השיר – 'ככה אני מבקש, תשמור עלינו פשוטים. בית וסיר על האש, חיבוק שלך, צחוק של ילדים'. זה מה שאנחנו צריכים, ואני בטוחה שנגיע לזה. כרגע זה נראה רחוק, אבל אנחנו בדרך".

חתונה כתומה

אותות הפציעה הקשה זועקים מגופו של אלעד (38). גולגולתו שבורה, עינו השמאלית פגועה, צלקת מעטרת את ראשו, והוא זקוק לצווארון רפואי מיוחד בגלל שבר בעמוד השדרה. השבוע הוא היה אמור לעבור ניתוח שיתקן את הפגיעה בגולגולת. דיבורו איטי, ולעיתים קרובות הוא מחסיר מילה שרצה להגיד. את הריאיון אנחנו מחלקים בין שתי פגישות, כי קשה לו לנהל שיחה ארוכה.

יעל נמצאת לצידו, משלימה מיד כל משפט שנקטע. היא בת 36, מטופחת מאוד, מאופרת. המטפחת קשורה לראשה בדייקנות. "אני אומנם לא הולכת לעבודה מאז הפציעה של אלעד, אבל חשוב לי לשמור על שגרה חיצונית, גם אם זה רק כדי לבוא לכאן", היא אומרת בחיוך.

הם הורים לארבעה בנים – לביא (13), בארי (11), מעיין (9) ועמית (כמעט 3). שניהם גדלו בקריית־מוצקין, רחוב החשמונאים 29, דלת מול דלת. "מבניין של שבע קומות יצאו שלושה זוגות", צוחק אלעד. כילדים הם לא גילו עניין מיוחד זה בזו; בשל פער הגילים ומסגרות החינוך הנפרדות היו ביניהם יחסי שכנים בלבד. רק כשיעל שירתה כמדריכת טיולים במדרשת הדרום והתגוררה בגוש קטיף, ואלעד שירת שם כחייל בגבעתי, החלו ניצני האהבה ללבלב. הם יצאו במשך כמה חודשים, נפרדו ושוב חזרו ושוב נפרדו. אלעד, שהיה אז במסגרת מסלול ההסדר בישיבת מעלות, הרגיש שהוא צעיר מכדי להתחייב לחתונה. "רציתי להתרכז בלימוד תורה", הוא מסביר, ויעל אומרת בחיוך: "אני לא ויתרתי".

בסופו של דבר גם אלעד הבין שהקשר הזה מוביל לחופה. הם חלמו להקים את ביתם בגוש קטיף, אלא שאז הגיעה עקירת היישובים וטרפה את תוכניותיהם. החתונה התקיימה בכ"ד באב לפני 16 שנה, ממש בשלבי הפינוי האחרונים. "הייתה לנו חתונה כתומה", מספרת יעל. "אלעד ענד את הצמיד הכתום, הזר שלי היה כתום, רקדנו עם דגלים כתומים ובברכון היו תמונות מגוש קטיף. הדודים שלי מהגוש וחברים הגיעו ישר מתוך הארגזים והבלגן".

כשחיפשו היכן להשתקע, חבריו של אלעד המליצו לו על הקהילה המתהווה בעכו. "הגרעין היה אז בחיתוליו, אולי עשר משפחות", הוא מספר. "אמרנו – רגע, יכול להיות שיש כאן משהו חשוב, בואו נראה".

יעל: "בהתחלה לא ממש חשבנו על העיר הזו בתור מקום מגורים, אבל ראינו שזה מקום טוב, הקהילה טובה, יש משפחות צעירות דתיות".

אלעד: "היום אנחנו קהילה לכל דבר, ולכל אחד יש בה מקום משלו".

הוא למד בכולל של הגרעין, ובהמשך השלים תואר ראשון ושני בחינוך. עד לפיגוע לימד בבית הספר "אמי"ת קנדי" בעכו, הגיש תלמידים לבחינות הבגרות במחשבת ישראל, בתושב"ע, בהיסטוריה ובתנ"ך, וגם הדריך מורים. אחת משיחותינו מתקיימת ביום שתלמידיו מקבלים את ציוני הבגרות שלהם. "בלעדיך, הרב, לא הייתי מצליח בחיים", משמיע לי אלעד הודעה ששלח לו אחד התלמידים.

למה דווקא הוראה?

"לקדם תלמידים זה סיפוק גדול, ואני חושב שאני טוב בזה. אם הייתי חושב שאני לא טוב, הייתי עושה דברים אחרים".

יעל החלה ללמוד סיעוד באוניברסיטת חיפה. הבחירה במקצוע הזה הייתה מובנת מאליה בשבילה: גם אמה ואחותה עובדות כאחיות. היא למדה גם לתואר שני, עברה קורס טיפול נמרץ בילדים, והחלה לעבוד כאחות במחלקת טיפול נמרץ ילדים בבית החולים רמב"ם. "זו עבודה נוחה, אבל יש לה מחיר – משמרות, היעדרות מהבית ביום שישי ובמוצאי שבת, וגם קושי נפשי. אני מלווה הורים בשעתם הקשה, כשהם רואים את הילד שלהם סובל, ולפעמים כשהם נפרדים ממנו. זה אתגר וגם זכות. אם כבר אני עוזבת את הילדים שלנו ומשאירה אותם אצל מטפלת או בגנים, חשוב שלעבודה שלי תהיה משמעות, והיא אכן כזאת".

יעל מבחינה במבט של אלעד ומבינה שהוא מבקש ממנה לספר על אירוע מסוים, שנגע לליבה במיוחד. "ליוויתי מורֶה של הבנים שלנו, כשבתו הייתה מאושפזת במחלקה במשך כמה חודשים. עברתי איתם את כל הדרך, והייתי איתם גם ביום שהילדה נפטרה. זה הדבר הכי קשה, אין לי מילים לתאר את זה.

"בטקס סיום כיתה ו' שהתקיים לאחרונה פגשתי את אשתו של המורה, אמה של הילדה שנפטרה. התחבקנו בחיבוק חזק של שותפות. אני לא משווה בינינו חלילה, אבל היא יודעת מה אני עוברת, ואני יודעת מה היא עוברת. להבדיל, גם פה פגשתי מטופלת שלי, ויש בי סיפוק כשאני רואה אותה משתקמת".

אלעד, קשה להיות נשוי לאחות?

"זה לא פשוט. קורה שהילדים מעירים אותך בלילה שלוש פעמים, ואחרי זה אתה גם צריך לקום בבוקר ולארגן אותם לבד, ובצהריים לפעמים היא ישנה אחרי משמרת לילה, אז אתה אחראי גם על ארוחת הצהריים".

יעל: "אבל תגיד שאת הארוחה אני בישלתי".

אלעד: "בכל מקרה עכשיו הם כבר גדולים, וזה נעשה קל יותר".

כשאי אפשר להעביר פצוע

ביום רביעי, 12 במאי, השתנו חייהם מן הקצה אל הקצה. ערב קודם לכן, כשברקע מבצע "שומר החומות", הועלו באש בתי עסק בעכו, ובהם גם מלון אפנדי. אבי הר־אבן, חתן פרס ביטחון ישראל, נפצע אנושות בשרפה במלון ומת בהמשך מפצעיו. תושבי העיר היהודים מצידם החליטו להראות נוכחות, לצאת לרחובות ולהניף את דגלי ישראל. לקראת ההפגנה, מנכ"ל העירייה ומנהלת בית הספר אמי"ת קנדי נפגשו בזום עם המורים, וביקשו מהם לצאת להשגיח על התלמידים שישתתפו באירוע ולשמור שהאווירה לא תתלהט.

היה פחד באוויר?

אלעד: "לא, גם לא חשבתי שהולך לקרות משהו דרמטי".

יעל: "מוזר להגיד את זה עכשיו, אבל באמת לא חששנו משום דבר. אלעד עוד הספיק לערוך קניות לקראת השבת וחג השבועות, ואז יצא להפגנה. זה בכלל לא היה עניין".

אלעד זוכר היטב את השתלשלות האירועים, כמעט עד לרגעי הלינץ'. "בהתחלה היו איתי מורים נוספים, אבל ככל שהצעדה התקדמה ראיתי שאני נשאר לבד. צלצלתי לאחת המורות וביקשתי ממנה לבוא, כי הרגשתי שהאווירה נעשית לא טובה. המשכתי הלאה כדי לחפש את התלמידים. לשוטרים שראיתי בדרך אמרתי: 'חבר'ה, זה לא הולך לכיוון טוב מה שקורה פה. איפה אתם? איפה עוד שוטרים?'"

יעל: "אחת האחיות הובילה אותי דרך מסדרון לבן. אמרתי לה: תחזיקי אותי, אני לא מצליחה ללכת". היא הספיקה לראות את אלעד רגע לפני שנכנס לחדר הניתוח. "זיהיתי אותו לפי כפות הרגליים. כשהסתכלתי על הפנים שלו, המראה היה מזעזע. הכול נפוח ומלא דם"

יעל מספרת שבשלב כלשהו התקשרה לאלעד, לשמוע מה שלומו. "הוא אמר לי שההפגנה מתקדמת והוא לא רואה עוד מורים. אמרתי לו, 'בטח תמצא אותם בהמשך'. לא התרגשתי מזה".

אלעד עוד זוכר קולות נפץ של רימוני הלם שזרקו השוטרים, וזהו. רגעי הפיגוע עצמם נמחקו מזיכרונו. בדקות האבודות הללו התאספו סביבו הפורעים, הכו אותו באכזריות, והמשיכו במעשיהם גם לאחר שאיבד את הכרתו. הוא שרד רק הודות לפרמדיק שהיה במקום, ולצוות אמבולנס שהתעקש לפלס את דרכו בתוך ההמון המשתולל.

כשאחד מאתרי החדשות דיווח על פצוע אנוש בפרעות בעכו, ניסתה יעל להתקשר לאלעד, אך לא הייתה תשובה. גם על ההודעה ששלחה הוא לא ענה. הפחד החל לכרסם בה. "זה ממש לא אופייני לאלעד, לא לחזור אליי. התחלתי לבכות. שני הבנים הגדולים היו ערים, וכל אחד מאיתנו ניסה להשיג בטלפון אנשים שאולי היו בהפגנה, לשאול אם מישהו ראה את אלעד, לבקש שיחפשו אותו. התקשרתי גם אל חברה שידעתי שהיא יוצאת לצעידה שם באזור. בדיעבד היא סיפרה לי שחשבה: 'מה פתאום יעל שולחת אותי לשיא הפרעות?'. לא הבנתי ולא שיערתי בנפשי שזו פשוט זירת מלחמה".

הבן הבכור, לביא, המשיך בינתיים לחייג גם לטלפון של אביו, עד שבסופו של דבר ענתה לו אחות בחדר המיון של בית החולים בנהריה. היא שוחחה עם יעל וביקשה ממנה להגיע במהירות. "אמרתי לה שאני אחות בטיפול נמרץ ברמב"ם, ואני רוצה שיעבירו אותו לשם. כשהיא ענתה לי 'אי אפשר, בואי לפה מהר', הבנתי מה זה אומר על רמת הפציעה".

חברה שהייתה בקו הטלפון השני הגיעה בריצה כדי ללוות את יעל. "לביא חיבק אותי ואמר 'אל תדאגי, הכול יהיה בסדר'. בארי יצא החוצה לרחוב והתחיל לבכות. הוא ממש רץ החוצה, והחברה שבאה תפסה אותו".

בעודה מתארגנת לנסיעה לבית החולים, הבינה פתאום יעל שהיציאה החוצה עצמה תהיה מסוכנת. "הכול בוער, ויש אזורים ערביים בדרך, ומחסומים של המשטרה. זה היה פחד מוות". בעלה של החברה, שמחזיק ברשותו נשק, הצטרף גם הוא לנסיעה. מהדרך התקשרה יעל לאמה וביקשה ממנה לבוא ולשהות עם הילדים. "גם היא פחדה מאוד, אבל היה לה ברור שהיא מגיעה. אני בינתיים בכיתי את נשמתי לאורך כל הדרך".

היא הגיעה לחדר המיון של המרכז הרפואי לגליל, הזדהתה, ושומר הוביל אותה בין החולים והפצועים במחלקה. "היה ברור לי שאלעד לא שם, אבל באתי אחריו, כי מה אני יודעת? אנחנו הולכים ולא מוצאים אותו, וזה עוד יותר מלחיץ. פתאום מגיעה אחת האחיות ואומרת לי: 'את אשתו אל אלעד ברזילי? בואי אחריי'. ואני כבר רואה מולי את הנורא מכול. בדיעבד הבנתי שלקחו אותי לכיוון חדר הניתוח, אבל כשראיתי שהיא מובילה אותי דרך מסדרון לבן שאף אחד לא הולך בו, הרגשתי שהרגליים שלי לא נושאות אותי. אמרתי לה: תחזיקי אותי, אני לא מצליחה ללכת".

היא הספיקה לראות את אלעד רגע לפני שנכנס לחדר הניתוח. "זיהיתי אותו לפי כפות הרגליים. זה היה הדבר הראשון שראיתי. כשהסתכלתי על הפנים שלו, המראה היה מזעזע. הכול נפוח ומלא דם". יעל, אחות שכבר פגשה הרבה מראות קשים בחייה, לא יכלה לשאת זאת והתעלפה.

עוד בטרם התאוששה לגמרי מעלפונה ניגש אליה סגן מנהל בית החולים ד"ר צביקה שלג, וביקש ממנה לגייס את כל כוחותיה כדי לעדכן את הבנים בנעשה. "הוא אמר לי 'יש לך ארבעה ילדים בבית שמחכים לטלפון ממך, והם לא יודעים מה קורה. את חייבת להתקשר אליהם ולהרגיע אותם, ואת עושה את השיחה הזאת עכשיו!'. התיישבתי במיטה, התקשרתי ללביא ואמרתי לו: 'תקרא לבארי, אני רוצה לדבר עם שניכם'. אני לא יודעת מאיפה מצאתי את הכוח, כי הייתי שבר כלי, אבל אמרתי להם בקול בוטח: 'אבא בניתוח, מורדם. הוא לא מרגיש כלום, הוא לא סובל, ומטפלים בו'. היה חשוב להרגיע אותם".

תוך שהיא משחזרת את היום הנורא בחייה, חשוב לה להודות לכל האנשים שעטפו את אלעד בשעות שאחרי פציעתו – הפרמדיק ואנשי האמבולנס שפינו אותו מהזירה תחת מטר אבנים, וצוות בית החולים בנהריה שטיפל בו במהירות וכך הציל את חייו. "אח שליווה אותו הביא לי את טבעת הנישואין מידו", מוסיפה יעל. "היא הייתה על האצבע שלי עד שאלעד השתחרר".

מה אמרו לך הרופאים על מצבו באותו לילה?

"אני יודעת איך הדברים האלה עובדים, וניסיתי להוציא מידע מכל רופא או אח שנכנס. בסופו של דבר מי שנתן לי תמונה מלאה היה המנתח, הנוירוכירורג ד"ר סמואל טוביאס. הוא יצא אלינו בערך בשעה ארבע ואמר שאלעד ספג פציעה קשה מאוד בצד שמאל של המוח, עם שבר דחוס. מכיוון שהמוח נעשה בצקתי ונפוח, היו צריכים להוציא חלק מהגולגולת כדי לתת לו מקום להתרחב. כבר אז אמרו לנו שתהיה פגיעה בדיבור ובהבנה".

אלעד: "לפני כחודש נפל לי פתאום האסימון. יש דברים שכבר לא אוכל לעשות. אני מגיע הביתה לשבתות, ולא מצליח לומר קידוש. אני לא יכול לדבר עם הילדים על פרשת השבוע. אז זה לא סיפור גבורה עם סוף טוב, לפחות בינתיים"

להבין לעומק את כל המונחים הרפואיים – זה יתרון או חיסרון במצב כזה?

"אני חושבת שזה יתרון. זה נותן לי כוח. הידע מרגיע, כי אתה מבין לקראת מה אתה הולך".

מי יעשה הבדלה

אל בית החולים החלו להגיע בני משפחה וחברים מכל רחבי הארץ. הם ישבו במסדרון, מתפללים, בוכים, מחזקים זה את זה. "לאורך כל התקופה מחבקים אותנו החברים, המשפחות, הקהילה בעכו", אומרת יעל. "אנשים מכל קצות הארץ שלחו מתנות וברכות ואוכל וממתקים. הבית שלנו נהיה הבית של עמי ותמי. זאת הזדמנות לומר תודה לכל מי שעטף אותנו".

במשך שבועיים שכב אלעד בבית החולים כשהוא מורדם ומונשם. את התקופה הזו, שבמהלכה עבר גם שני ניתוחים מורכבים, הוא אינו זוכר כלל. "בלילה לפני שהתעוררתי כבר הרגשתי רצון לקום. היה בתוכי מאבק – מאבק לנשום, מאבק אם להתעורר. אני לא יודע אם חלמתי או שזה באמת קרה. ואז התעוררתי, ראיתי את יעל והרגשתי: אני חי. פתאום ראיתי עוד בני משפחה וחברים. חשתי רעב וצמא, ולא הבנתי מה קורה לי ומה אני עושה פה".

יעל: "עמית בכה השבוע כשאלעד לא עשה את ההבדלה. הוא התעקש שאבא יעשה אותה, ולא לביא. בסוף הם הבדילו יחד"

רק כעבור שבוע סיפרה לו יעל מדוע הגיע לבית החולים. "הבנתי שקיבלתי מכה במוח. שרצו להרוג אותי", ממשיך אלעד. "עדיין לא ידעתי למה עשו לי דבר נורא כזה. בהתחלה גם חשבתי – אוקיי, זה יעבור, אני אהיה בסדר. לקח לי זמן להבין שכבר לא אעבוד כמורה, ושתמיד אחווה קושי בדיבור".

בתחילת הדרך הוא לא הצליח אפילו להגות את שמו. כיום, אחרי עבודה מאומצת עם קלינאית תקשורת, מצבו טוב בהרבה. "אלעד הגיע אלינו לאחר שסיים את הטיפול הראשוני בבית החולים בנהריה", מספרת ד"ר קרן כיסמריו־פוטש, סגנית מנהל המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין ורופאה בכירה במחלקה לשיקום חבלות מוח. "הוא סבל מפגיעות מוטוריות וקוגניטיביות ומבעיה שפתית קשה, שבגללה לא יכול היה להעביר מסר ולתקשר עם סביבתו באופן ברור. לאורך האשפוז אלעד מקבל טיפול של צוותים מכלל הסקטורים, ביניהם פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, תקשורת ופסיכולוגיה. לצד אלה הוא מלווה ומטופל בידי צוות רפואי, סיעודי וסוציאלי.

"היום הוא כבר מתהלך בכוחות עצמו, מצליח להעביר מסר תקשורתי, וקיים שיפור ניכר בתפקוד הקוגניטיבי. בזכות עבודה קשה והתמדה שלו, עם תמיכה מדהימה מבני משפחתו, הוא מצליח להשתקם באופן משביע רצון ולהשיג בכל שבוע את המטרות המוצבות בפניו".

במשך החודשים האלה יעל נעה על קו עכו־רעננה, מלהטטת בין ליווי תהליכי השיקום, עיסוק בבירוקרטיה וטיפול בארבעת הבנים – במשימה האחרונה הזאת מסייעת לה מטפלת שנמצאת בבית. כשאני שואלת איך מגיבים הילדים למצב החדש, יעל משיבה: "גם להם לאט־לאט נופל האסימון והם מעכלים שהחיים השתנו. אנחנו מדברים על המשמעות של השינוי – במקום אבא דומיננטי שנמצא כל השבוע בבית, יש להם אבא שבא רק לחמישי עד שבת. הבן הגדול שלנו, שמתחיל השנה ללמוד בישיבה עם פנימייה, בא אליי אחרי הפציעה ואמר: 'אמא, אם אתם רוצים – אני אוותר על הפנימייה ואשאר בבית לעזור'. אמרנו לו שהוא לא צריך לחשוב עלינו. חשוב לנו שימשיך במסלול שתכנן".

אלעד: "מעבר לשיקום הפיזי, הבנתי שאני צריך גם טיפול פסיכולוגי. בדרך כלל קשה לי לדבר עם מישהו שאני לא מכיר, אז בוודאי שקשה לדבר על הדברים האלה, אבל בסוף זה עוזר. בטיפול הפסיכולוגי אני שואל גם את השאלות שקשורות לילדים. בהתחלה דיברנו לכולם באותה הדרך ובאותה שפה, אבל עם הזמן הבנו שלכל אחד צריך להסביר ברמה שלו. הם גם מגיבים כל אחד בצורה שונה. יש כאלו שלוקחים את זה יותר בסדר, ויש שהם מופנמים יותר וצריך לדבר איתם. אנחנו יחד איתם בזה".

יעל: "איך עמית בכה השבוע כשאלעד לא עשה את ההבדלה. הוא התעקש שאבא יעשה את זה, ולא לביא. בסוף הם הבדילו יחד".

לא מפחדים, לא שוכחים

לאורך שנותיהם בעכו, מספרים בני הזוג ברזילי, הם חיו במציאות של דו־קיום עם האוכלוסייה הערבית. "לפעמים קנינו מהם דברים", נזכר אלעד. "היום אני כבר יודע שהם לא אוהבים אותי, ואני לא אוהב אותם. אני מבין שהדו־קיום הוא שקר".

יעל פוגשת בעבודתה את הציבור הערבי, כעמיתים וכמטופלים. "אנחנו לא אנשים שיגידו 'כל הערבים הם…', כי זה מורכב יותר", היא אומרת. "כשאלעד היה מאושפז בנהריה, אח ערבי שעובד איתי ביקש לעזור לנו. הוא הגיע לבית החולים בשבת, סעד אותו, קילח אותו, חבש לו את הפצעים. יחד עם זאת, מה שקרה העיר אותנו ונתן לנו חתיכת כאפה. צריך לשנות גישה".

עד כה עצרה המשטרה כעשרים בני אדם בחשד למעורבות במהומות בעכו, אך תוקפיו של אלעד טרם נתפסו. "אמרו לנו שעובדים על זה", אומרת יעל. "הלוואי שימצאו אותם, כי הצדק צריך להיעשות".

אלעד: "בלילה לפני שהתעוררתי כבר הרגשתי רצון לקום. היה בתוכי מאבק – מאבק לנשום, מאבק אם להתעורר. אני לא יודע אם חלמתי או שזה באמת קרה. ואז התעוררתי, ראיתי את יעל והרגשתי: אני חי. פתאום ראיתי עוד בני משפחה וחברים. חשתי רעב וצמא, ולא הבנתי מה קורה לי ומה אני עושה פה"

אלעד: "זה לא משנה. אין לי אמונה במערכת המשפט, ממש לא. אני באמת אוהב את המדינה, אבל לצערי אנחנו רואים אוזלת יד נוראה. במקרה אחר של אלימות בעכו נעצרו אנשים ושוחררו. אין צדק".

איך התחושה להמשיך להתגורר בעכו, לא רחוק מהאנשים שהציתו את המהומות והשתתפו בהן? היום יש פחד?

יעל: "בהתחלה הסתכלתי יותר סביבי, היה פחד ברחובות. והוא עדיין שם. אני לא רוצה להגיד 'אנחנו לא מפחדים ובואו נשכח מזה'. כאילו אם אנחנו לא מפחדים, הכול בסדר והכול ורוד ויש דו־קיום. הרבה פעמים עושים את המשוואה הזאת, אבל לא! אנחנו לא מפחדים, כי יש לנו אמונה במה שלנו. יש לנו זכות לחיות בארץ שלנו בלי לפחד. אבל זה לא אומר ששכחנו, ולא סותר את הצורך בשינוי, בהרתעה. מי שעושה מעשים כאלה, צריך להיות ברור לו שהוא יהיה מאחורי סורג ובריח. וזה לא ברור. האנשים שניסו לרצוח את בעלי מצליחים לחמוק מעונש. זה מה שהכי כואב לי, אין צדק ואין אמון".

מה עשה הסיפור הזה לאמונה שלכם?

אלעד: "בדיוק השבוע חבר לקח אותי לכותל. אני מדבר הרבה עם הקב"ה. מצד אחד הוא נתן לי מכה, ומצד שני אני מבין שהוא מנחית מכות על אנשים חזקים, כאילו אומר – 'תראו, אתם יכולים'. הקב"ה נתן לי את זה כי כנראה הוא יודע שאני יכול לעמוד בזה. אבל לפעמים אני חושב: למה, למה זה מגיע לי? אני כזה בן אדם רע? אני מאמין שבסוף־בסוף הוא רוצה שיהיה לי טוב, אבל לפעמים הקב"ה שותק ואין לנו תשובות. אני מקווה שיבוא יום ואני אבין למה הוא עשה את זה".

בעוד שנה מהיום, איפה תהיו?

יעל צוחקת: "בחופשה משפחתית בקריביים, שותים מיץ אננס. וברצינות, אנחנו לא חולמים רחוק כל כך. אנחנו עסוקים מאוד ביומיום".

אלעד: "אני לא חושב לעצמי 'איך אצליח להיות מורה בדיוק כמו שהייתי'. הלוואי, אבל כרגע אני בקושי מסוגל להגיד משהו ברצף. אז אולי לא אוכל לעמוד מול תלמידים, אבל אצליח לעזור למורים, להדריך אותם, אני לא יודע. אני מקווה שהקב"ה יהיה איתי בכל צעד בהמשך הדרך החדשה הזו".