הלילה כבר לא אירדם. שבע שנות אימון התנקזו ליום אחד – ליום הזה, שסוף־סוף הסתיים. היום הכי חשוב בחיים שלי. היום שזכיתי בו בשתי מדליות. היום שמחלק את החיים שלי ללפני ואחרי. למען האמת, וסליחה על הקלישאה הצבאית, החיים שלי מתחלקים לשלושה פרקים: עד הפציעה, מהפציעה ועד למדליות, ועכשיו מתחיל הפרק השלישי.
כבר דיברתי עם אמא. אמא גאה זה כיף. חבל שאבא כבר לא איתנו. הוא זה שנתן לי את הדחיפה הראשונה. במשך יותר משעה הטלפון לא הפסיק לצלצל. עוד ועוד ברכות. עוד ועוד איחולים. השיחה האחרונה הייתה מאחד שהציג את עצמו כיאיר, תחקירן בתכנית הבוקר של אליאב ונופר. הוא שאל אם יש לי מצלמת תמסורת והכין אותי נפשית לכך שיתקשרו אליי בשבע, והריאיון יתחיל כעשר דקות לאחר מכן. אתה תהיה האייטם הראשון שלנו, הוא אמר, וביקש לשאול כמה שאלות כלליות כהכנה לריאיון: "אני מבין שזכית היום בשתי מדליות. סליחה שאני לא כל כך בעניינים. על איזה מדליות מדובר?"
"מדליות כסף בסל־מט וברולבו. המדליה הראשונה היא לא רק שלי", ביקשתי לשים את הדברים בפרופורציה, "היא שייכת במידה שווה לכל חברי הנבחרת".
"אני מודה," אמר יאיר מתוכנית הבוקר, "שאני לא כל כך בענייני סל־מט ורולבו. אני יותר בן־אדם של טניס ושחייה. בוא תעשה לי רגע סדר בראש. איך בדיוק הדברים האלה עובדים?"
הייתי קצת מופתע שהפילו עליי תחקירן נטול מושג ירוק. גייסתי בנשימה עמוקה את הסבלנות הדרושה והסברתי: "נבחרת סל־מט מורכבת משישה שחקנים. במחצית הראשונה מתקיימים שלושה משחקי שחמט נגד שלושה שחקנים מהקבוצה היריבה. בד בבד, בסמוך לשחקני השחמט, מתקיים משחק כדורסל בסגנון סטריט־בּוֹל – שלושה מול שלושה משחקים על סל אחד".
"ושחקן השחמט יכול להחליט מהו המסע הבא כל עוד שחקן מהקבוצה היריבה לא קלע סל, נכון?", ניסיון הפגנת הידע שלו היה מעט נלעג. הוא ציטט מילה במילה מתוך הערך בפּיקוֹפֵּדיה.
"זה נכון," אישרתי, "ולאחר המחצית השלשות מתחלפות. אלו ששיחקו שחמט ישחקו בכדורסל ולהפך".
"וכל ניצחון בשחמט מוסיף לקבוצה עשר נקודות? אני מדייק?"
"בהחלט".
"והרולבו?"
"הרולבו," הסברתי, "זה שילוב של החלקה על רולרבליידס עם קליעה בחץ וקשת. כלומר, ככה זה באולימפיאדה הרגילה. בגרסה הפאראלימפית, את הרולרס מחליפים כיסאות גלגלים. בניגוד לספורט האולימפי שבו צריך לעבור מרחק של 600 מטרים, עם כיסאות הגלגלים אנו עוברים מרחק של 220 מטרים בלבד".
"והגבלת הזמן זהה?"
"זהה. צריך לגמוא את המרחק בפחות מדקה. במהלך המעבר מקו הזינוק לנקודת הסיום יש לקלוע חמישה חיצים לחמש מטרות".
המשכתי והסברתי את שיטת הניקוד: הסכום המצטבר בקליעות, חלקי הזמן. אבל התרשמתי שרמת הקשב שלו פחתה. "אוקיי", הוא אמר כמי שדעתו כבר נתונה למשהו אחר. "אז תודה ונדבר מחר".
אפשרויות במציאות
ועכשיו שקט. שטף הטלפונים והברכות דעך. עוד לא עניתי לאף מסרון. פחות מדקה לאחר הזכייה קיבלתי את המסרון הראשון מאוריאל מינקוב, מנכ"ל בנק ארזים: "אתה ההשקעה הכי טובה שעשינו", ועוד עשרה סימני קריאה.
אני משקיף מחלון חדרי שבקומה השישית. שותפי לחדר היה הדר דָּסָבָּה מנבחרת הסיף. הוא עזב לפני שעות אחדות לחגוג עם בני משפחתו את הטָרָמָגֶּה. מאז מבצע ירבעם להעלאת יהודי גמביה הוכפל מספר המדליות האולימפיות שישראל זוכה בהן.
אני אוהב את הנוף הזה. בעיקר בלילה. אני אוהב להתבונן בארובות המוארות, בקצף המתנפץ על החוף ובים השחור והאפל שמשתרע מאחור.
זה התחיל קצת לפני הבר־מצווה. בדיוק מחצית מהגיל שלי היום. חיליק טס עם ההורים שלו לחו"ל והמורה להתעמלות ביקש ממני שאמלא את מקומו בנבחרת הרולרס של בית הספר. לאחר שראה שאני מחליק במיומנות הוא אמר להוריי שאולי יום אחד יצא ממני קשת רולבו, והמליץ לשלוח אותי גם לאימוני קשתות. כשהגעתי לגיל 15 אבא קנה לי קשת מקצועית של וירקוס, ורשם אותי לחוג רולבו. מהשיעור הראשון זה היה סיפור אהבה. מצאתי את ענף הספורט שהתאים לי ככפפה. בתוך פחות משנה כבר התחלתי להשתתף באליפויות. התוצאה הכי טובה שהצלחתי להגיע אליה לפני הגיוס הייתה 4.23. סכום הנקודות שצברתי בקליעה היה 230, וסיימתי את המסלול ב־54 שניות. העיסוק בספורט היה מהנה ומספק, אבל לרגע לא חשבתי להוציא אישור ספורטאי מצטיין ולצמצם את השירות הצבאי. אבא שלי וגם סבא שלי ואפילו סבא רבא שלי שירתו בגולני, והיה לי ברור שאני ממשיך את המסורת. האם החלטתי נכון? זו אולי השאלה ההיפותטית הכי מסובכת ששאלתי את עצמי. ללא הפציעה לא היו מדליות, בזה אני בטוח, אבל האם המדליות שוות ארבעה ניתוחים, חודשיים וחצי של אשפוז וכיסא גלגלים?
משכתי בכתפיי. אין לי מה להתייגע. אלוהים או הגורל או מי שתרצו החליט בשבילי ואני צריך ללמוד לחיות עם המציאות.
זו לא הייתה פציעה מהסוג ההירואי. ראש הממשלה לא הגיע, מלווה בפמליה של צלמים, ללחוץ את ידי. בעל הדרגה הגבוהה ביותר שבא לבקר אותי היה המח"ט. ניסיתי לקרוא בפניו מה מדאיג אותו יותר: מצב עמוד השדרה שלי או החבטה שהקידום שלו עלול לספוג. יומיים לאחר מכן ניגש אליי הרופא שניתח אותי. "אנחנו צריכים לשוחח", הוא אמר.
מכיוון ששכבתי במיטה ולא היה לי שום דבר טוב יותר לעשות אמרתי שאני פנוי. הוא התיישב לידי. האמפתיה ששידר והעובדה שניסה לברור היטב את המילים הלחיצו אותי. הוא החל בדבריו, נצמד לז'רגון הרפואי. הוא הסביר את מבנה עמוד השדרה והקפיד לציין כמה מזל היה לי שאף אחת מחוליות הצוואר לא ניזוקה. הוא הסביר מהו הסימון המקובל לכל אחת מהחוליות, ובפרט ציין שאלמלא נפגעה חוליית המותן 3L ייתכן שכבר הייתי משוחרר לביתי.
ביקשתי שיואיל לקפוץ לשורה התחתונה ויאמר לי כמה זמן הוא מעריך שיעבור עד שאוכל לשוב להלך. הוא השפיל לרגע את מבטו ואמר שלדעתו זה לא הולך לקרות. על פי בחינה של כל הסריקות, הצילומים והבדיקות נראה שמעתה ואילך אשאר מרותק לכיסא גלגלים.
דמעות עלו בעיניי. החיים שלי, כמו שהכרתי אותם עד עתה, הסתיימו.
קטועי הגפיים, כך נוכחתי, מבינים מיד את מהות הגזירה שהטיל עליהם הגורל. אך לי, כמו לכל מי שסבלו בעיקר פגיעה עצבית, היה קשה שבעתיים לקבל את הדין. מבחוץ הכול נראה בדיוק אותו דבר, אז כיצד ייתכן שזה פשוט לא עובד?
השבועות עברו עליי בצער ובמרירות. ככל שקראתי ולמדתי את ההשלכות של מצבי החדש, נעשה המורל שלי שפוף יותר ויותר. לא היה לי מקור לאופטימיות. יבשו מעיינות הנחמה. לא אכחיש שנדרשתי לשאלה אם אלה חיים שראוי לחיותם. קורי דכדוך הידקו בי את אחיזתם. הייתי כחרק הנלכד בקונוס ארינמל ומחליק בעל כורחו מטה.
עידוד משמעותי ראשון קיבלתי כעבור חודשיים מיום הפציעה. לבית החולים הגיע אלדד אופנהיימר, קפטן הנבחרת הפאראלימפית בסל־מט. הלובי בכניסה למחלקה ב' הפך לחדר הרצאות מאולתר ואלדד סיפר את סיפורו לשלושים המאושפזים שהתקבצו במבואה. הוא תיאר את קורותיו ומוצאותיו מיום שעלה על מוקש בגבול סיני ועד שהוביל את הנבחרת לזכייה במדליית הזהב בפיונגיאנג.
הרצאתו היתה מרתקת ומעוררת השראה. קטעי הווידאו שהציג בפנינו הוכיחו שחברי הנבחרת הם ספורטאים מהשורה הראשונה. "היה לנו לא מעט מזל", חתם אלדד את הרצאתו, "שכל ששת שחקני הנבחרת הם גם שחמטאים מצוינים וגם כדורסלנים טובים. נראה מה יהיה בעוד ארבע שנים, בחדרה 48', כשאנחנו נארח את המשחקים האולימפיים. אין ספק שהפרישה של סיבוני וטייטלבוים תשפיע מאוד, ואני מקווה שנצליח למלא את השורות בשחקנים לא פחות טובים".
ניגשתי אליו בתום ההרצאה. אמרתי שזו הפעם הראשונה שאני חש קצת פחות נכה. "זו זכות גדולה", הוא אמר, והזמין אותי לצפות באימון שיתקיים בבית הלוחם בשבוע הבא.
באותו רגע ניצת בי החלום. רציתי להיות שחקן נבחרת. רציתי לייצר סיפור חיים שיעניק תקווה לעצמי ולכולם. היתה לי תחושה שמדובר בחלום בר השגה. אבא, זכרו לברכה, לימד אותי שחמט כשהייתי בן חמש והייתי רשום במשך שנתיים לחוג במתנ"ס. גם כשחקן כדורסל הייתי לא רע בכלל. ועתה, כשאני נתון בכיסא גלגלים, העובדה שאני נוסק לגובה מטר ושבעים בלבד כבר אינה חיסרון כה משמעותי. נפעמתי. בתוך רגע הפסקתי לחשוב על העבר והצלחתי לראות את האפשרויות הטמונות במצב החדש.
"כשהגעתי לגיל 15 אבא רשם אותי לחוג רולבו. מהשיעור הראשון זה היה סיפור אהבה. מצאתי את ענף הספורט שהתאים לי ככפפה. בתוך פחות משנה התחלתי להשתתף באליפויות, אבל לרגע לא חשבתי להוציא אישור ספורטאי מצטיין. אבא שלי וגם סבא שלי שירתו בגולני, והיה לי ברור שאני ממשיך את המסורת".
ארזים וברווזים
על הפרק השלישי בחיים שלי אני מפנטז כבר מזמן. זה משהו שאני סגור עליו מאז שהתחלתי ללמוד לבגרות. אני רוצה ללמוד היסטוריה. אני חולה היסטוריה. אתם לא מבינים כמה. יודעים אילו ספרים לקחתי איתי לאולימפיאדה? את שני הכרכים של "הרפובליקה הסינית – תמורות ומגמות". אני לקראת סיום. את הספרים הללו קיבלתי בהשאלה משרון פיינבוים. גם היא כמוני ספורטאית עם פֵטיש היסטוריה. כן, אני הולך לפרוש. בשיא. לא אהיה כאותם ספורטאים מזדקנים הנאחזים בקריירה המדשדשת שלהם בכמיהה לעוד בדל תהילה. גם לא יהיו קאמבקים. הפרק הזה תם ונשלם – מנוי וגמור! תחושת המיצוי מלאה. המדליות היו הדבר הנכון לעת הזאת, ועכשיו הגיע הזמן להפנות את חרטום ספינת חיי לנתיבים חדשים. אני רוצה להיות פרופסור טיילור הישראלי – ערוץ משלי עם מאות הרצאות בהיסטוריה.
התקשרתי לאוריאל מינקוב, מנכ"ל בנק ארזים. "תשמע", הוא אמר, "אם מישהו היה אומר לפני שלושים שנה שאולימפיאדה תתקיים בישראל, ושישראל תסיים עם עשר מדליות, היו מסתכלים עליו כמו שמסתכלים על משוגע. והנה אתם, נבחרת הסל־מט… איזו חבורה של אריות! איזה ביצוע! ומה שאתה עשית שם ברולבו – רובין הוד לא היה עושה את זה טוב יותר".
אמרתי לו שהפתעתי את עצמי ושהיה לי הרבה מזל כי לא הייתה בכלל רוח.
"תפסיק להצטנע!" הוא ציווה עליי, "תקשיב לי טוב אדוני המדליסט מר זאב בנימיני, מי שמפגיז בגמר תוצאה כמו שלך ומביא לישראל מדליית כסף, והרבה־הרבה נחת, פטור מגינוני צניעות".
שתקתי במבוכה והוא המשיך: "אני רוצה שניפגש בשבוע הבא. יש שני דברים שאנחנו צריכים לדבר עליהם: קודם כול אני רוצה שנתאם הרמת כוסית עם חברי הדירקטוריון, וחוץ מזה, פרויקט בעל חשיבות עליונה – אני רוצה שתככב בסרט תדמית שאנחנו מכינים לקראת קמפיין המשקיעים שלנו. כמו שבוודאי שמעת, האולמפיאדה הבאה תהיה בארגנטינה. נטיס אותך לשם בתחילת נובמבר לשבועיים של צילומים. הקופירייטר הכין לנו תסריט מנצח עם סיסמא שהמשקיעים יעופו עליה: אם יש לך כסף בוא לעשות מזה זהב!"
"שבועיים בתחילת נובמבר…" אמרתי בהיסוס, "אני מתחיל ללמוד. תשמע רגע", אזרתי אומץ, "אני חושש לאכזב אותך… אבל התקשרתי כדי להגיד לך באופן אישי. לא רציתי שתשמע את זה בתקשורת. החלטתי לפרוש. השנה האקדמית מתחילה בעוד חודשיים. בנובמבר אהיה ממש באמצע הסמסטר".
רגע ארוך של שתיקה השתרר.
"אתה שם?" שאלתי.
"כן", משהו השתנה בקולו. "אני פה".
שוב שתיקה ארוכה.
"אתה יודע שזו הפרת חוזה?" ספק שאל ספק האשים.
"החוזה היה עד לאולימפיאדה".
"אבל היו גם הבנות. אם תכננת לפרוש למה אתה מספר לי על זה רק עכשיו?"
"אני מקווה שאתה לא כועס עליי. תראה, אני כבר לא תינוק. אני רוצה להתפתח בכיוון האקדמי וזו החלטה שאי אפשר לדחות. אולימפיאדה זה לא משהו של מהיום למחר. אם אני רוצה להתחרות בבואנוס־איירס ב־52' זה אומר להמשיך את אותו משטר אימונים ואותה דיאטה לעוד ארבע שנים. ואז מה? להתחיל ללמוד כשאני מבוגר בעשור מכל שאר הסטודנטים?"
"תשמע!" הוא אמר, וניכר שהוא מנסה למשול ברוחו. "אתה עושה טעות חמורה מאוד. עכשיו אתה רוצה לפרוש? כשסוף־סוף אתה על הסוס? כשסוף־סוף המניות שלך מתחילות לנסוק? אנחנו תמכנו בך בכל השנים האלה! זוכר? הפכנו אותך מברווזון מכוער לברבור. ואתה יודע מה אתה עושה? אתה לוקח את הברבור הזה ושולח אותו לשחיטה!"
הטון הבוטה והדימוי המשפיל גרמו לי לגמגם.
"אני… אני חושב שאתה מגזים… אני לא כל כך מבין…"
"מה יש לא להבין? אנחנו בנק – לא עמותה פילנתרופית. השקענו בך, ועכשיו, כשההשקעה מתחילה להניב, אתה מפנה לנו עורף".
"חס וחלילה, לא הפניתי…"
מהעבר השני דממה. הוא ניתק.
המבט שלי נדד, המום ובלתי ממוקד, מהחדר אל הנוף הנשקף בעד החלון. השיחה הותירה אותי מבולבל. האם באמת חטאתי להם באופן שהצדיק השתלחות שכזו? חשתי כיצד האופוריה שאפפה אותי הולכת ומתפוגגת.
שעה חלפה כשאת ראשי ממלא בליל אמורפי של מחשבות.
נקישות נשמעו על דלתי. שליח עמד בפתח עם זר פרחים. פתחתי את כרטיס הברכה המצורף: את הפרחים שלחה שרון פיינבוים. פגשתי אותה לראשונה בראשית אפריל בכינוס מקדים שערך הוועד האולימפי בכפר המכבייה. שרון היא הודפת כדור ברזל. שלשום היא הגיעה למקום הרביעי, עשרה סנטימטרים בלבד ממדליה.
בפגישת ההיכרות בכפר המכבייה הכינו למעננו "תוכנית אמנותית": נערך חידון טריוויה אולימפי נושא פרסים. מי היה הראשון שזכה במדליית זהב במסגרת המשחקים האולימפיים? מי היה המדליסט המבוגר ביותר בתולדות המשחקים, ומדוע ירה באיילים? מיהו אצן המרתון שרץ יחף וכמעט נדרס בידי אופנוע?
שרון השיבה על יותר שאלות מכל שאר המשתתפים גם יחד. החמאתי לה על הידע המפואר שלה. היא השיבה, כמעט בהתנצלות, שהיא מאוד אוהבת לקרוא ושהיא לומדת היסטוריה באוניברסיטה הפתוחה. לדבריה, סיימה לא מזמן עבודה סמינריונית הקשורה למשחקים האולימפיים. סיפרתי לה שגם לי יש משאלת לב – ללמוד היסטוריה באוניברסיטה. היא עודדה אותי להגשים אותה בהקדם ושאלה אם קראתי את הספר על סין של מרטין בֶּסֶל. השבתי בשלילה והיא השאילה לי את שני הכרכים. הספרים מעניינים אבל יש לי מוטיבציה נוספת לסיים את הקריאה בהקדם: אני רוצה שתהייה לי עילה לגשת אליה ולשוחח איתה. ככל שהדבר נוגע לבחורות, ובפרט לבחורות חינניות שאני משתוקק לבלות במחיצתן, אני חסר ביטחון לחלוטין. בניגוד למשחקי שחמט, בזירה הזו אף פעם לא ברור לי מה צריך להיות המהלך הבא. כיצד אדע אם נתנה לי את הספרים מפני שמצאתי חן בעיניה או שסתם רצתה לשתף ידיד בעל תחום דעת משותף? אני חושש לקלקל ידידות בעלת פוטנציאל להרחבה בפנייה שתתפרש כהצעת עגבים. עדיין לא החלטתי האם וכיצד אבקש ממנה את מספר הטלפון. נראה לי שהזמן המתאים ביותר יהיה לאחר שאשיב את הספרים, אך מהו האופן המדויק שבו אעשה זאת? גלגלתי בראשי כמה תחבולות אך פחדתי שתשובה בלתי צפוייה מצדה תחבל במהלך העניינים וההזדמנות תאבד.
שוב נשמעו נקישות על הדלת. שיערתי שמדובר בעוד זר או בשוקולד. גרפתי חיש מהשידה כמה מטבעות וניגשתי אל הדלת. הפעם לא היה צורך בתשר. בפתח עמד שליח ובידו מכתב רשום. הוא ביקש שאאשר בחתימת ידי שהמכתב הגיע לתעודתו והסתלק.
המנכ"ל גס הרוח של בנק ארזים לא איבד שנייה. המכתב נוסח באגרסיביות יתרה על ידי עורך דינו של אוריאל מינקוב. פרישה, כך נכתב, תתפרש כהפרת חוזה ומרשו שומר לעצמו את הזכות לפיצוי בגובה 150 אלף שקלים כמתחייב בחוזה. כמו כן אידרש להשיב את מלוא התמיכה שזכיתי לה בשלוש השנים האחרונות. יהיה עליי, כך נכתב, לשפות ולפצות את הבנק בגין עלויות נלוות וזאת עוד לפני שהזכרנו תוספת ריבית והצמדה. אלמלא הייתי כבר נתון בכיסא, אין ספק שהייתי חש צורך מיידי לשבת.
עולמי חשך עליי. מה קצר היה הרגע הקסום בפסגה, ובאיזו אכזריות הוא נגדע. לפני רגע חשתי כמי שהעולם שלו, ועתה לא נותר לי דבר זולת טעם מר בפי. ליונה ניתן יום להתענג על הקיקיון וממני נגזלה חדוות הזכייה בתוך שעתיים בלבד.
ותודה להלסינקי
החלטתי לצאת ולצנן את רוחי במעט אוויר צח. במעלית פגשתי את מטיל הכידון הבולגרי ואת בן ארצו שהעפיל לתחרות הגמר בהיאבקות. הם בירכו אותי לשלום אך כנראה חשו שמשהו אינו כשורה ועל כן נמנעו מלפתוח בשיחה.
הנעתי את הגלגלים קדימה לאורך השדרה המרכזית שחצתה את המדשאה המטופחת. מחלונות רבים עדיין בקע אור, וקולות הספורטאים באווירת ההתעלות של סיום האולימפיאדה נמהלו בצרצור חרקים.
החיים, אמרתי בלבי, הם רכבת הרים של עליות ומורדות.
"גם לך קשה להירדם?", שאלתי. היא משכה בכתפיה. "האמת שלא ניסיתי".רציתי לשאול אותה אם היא מעוניינת להישאר בקשר אך חששתי שהיא תהדוף אותי כשם שהיא הודפת כדורי ברזל".
הסלולרי צלצל והצג הכריז: "אמא". היססתי. ידעתי שהיא תשמע מילה אחת מפי ומיד תדע שמצב רוחי בכי רע. האם לספר לה שהספונסרים שלי מאסו בי והחליטו לרושש אותי? בכל זאת עניתי. בניגוד למנהגה היא ניגשה ישר לעניין. "לפני דקה התקשר אליי פרופ' אליהו ניסן, ראש המחלקה הנוירוכירורגית בשערי צדק. הוא ביקש את מספר הטלפון שלך ונתתי לו. הוא אמר שהוא הולך להתקשר אליך בהקדם. אני מקווה…"
לא שמעתי את המשך דבריה כי הייתה הפרעה של שיחה ממתינה.
"זה בטח הוא", אמרה אמי וניתקה.
עברתי לממתינה והרופא הבכיר הציג את עצמו. "אז ככה", הוא אמר, "קודם כול ברכותיי על הזכייה. בלי ספק הישג מפואר. אבל לא בגלל זה אני מתקשר. אני מתקשר חרף השעה המאוחרת כיוון שמדובר בחדשות טובות, וחדשות טובות אני אוהב לבשר בלא דיחוי. מי שטיפלו בך לאחר הפציעה היו ד"ר חיימוב וד"ר אבו־זיידה. שניהם באו להתייעץ איתי לעתים תכופות כך שאני בקי בפרטי הפציעה שלך. הנכות שלך, כפי שאתה בוודאי יודע, היא תולדה של פגיעה בחוליות הלומבריות".
ניסיתי לנחש למה הוא חותר.
"שלוש שנים אחרי ההלסינקי, קיבלנו סוף־סוף השבוע אישור מה־FDA לניתוח הלחמה עצבית. אנחנו מאחים קצוות של נוירונים באמצאות השתלת תאי גזע…"
הוא קלט שאין לי מושג על מה הוא מדבר והוריד משלב: "ניסוי שפותח אצלנו בבית החולים אושר לביצוע בבני אדם. מדובר בפרוצדורה חדשנית לגמרי עם סיכויי הצלחה גבוהים מאוד. פירוש הדבר, בעברית פשוטה, שאם אתה אומר 'כן' לניתוח, אתה נפרד מכיסא הגלגלים וחוזר ללכת. אני רוצה לבקש ממך להיות המטופל הראשון שלנו. אני אנתח אותך באופן אישי, ואם תרשה לי לחרוג ממנהגי ולשתף את המטופל בתחזית הרפואית האופטימית שלי, אני סבור ששבועיים לאחר הניתוח כבר תוכל לקום ולהלך בסיוע קביים".
"זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי".
"עוד לא שמעת את החלק הטוב באמת!" הוא הדגיש, "קיבלתי אישור ממנהל בית החולים להציע לך להיות הפרזנטור שלנו. אם נצליח להשיב למדליסט אולימפי את היכולת ללכת, יהיו לכך השלכות מרחיקות לכת על המוניטין של המחלקה, ועל הביקוש שיהיה לטכנולוגיה שפיתחנו. אז לא רק שהניתוח והאשפוז יהיו ללא תשלום, אלא שישולם לך, כפרזנטור, סכום נכבד למדי. אני לא יכול לנקוב בסכום מדויק אבל מדובר במאות אלפי שקלים. אם תחליט שאתה מעוניין נקבע פגישה משולשת, אתה אני ומנהל בית החולים. אז מה אתה אומר?"
קבענו לשני הבא.
עוד לא הספקתי לעכל את הבשורה ובקצה השביל זיהיתי את שרון מתקדמת לעברי על כיסא הגלגלים שלה.
"גם לך קשה להירדם?", שאלתי.
היא משכה בכתפיה. "האמת שלא ניסיתי".
רציתי לשאול אותה אם היא מעוניינת להישאר בקשר אך חששתי שהיא תהדוף אותי כשם שהיא הודפת כדורי ברזל. "אז לאן את מתגלגלת בשעות כאלה?" נפלטה לי שאלה בניסוח שספק אם הייתי בוחר בו לו ניתנו לי כמה שניות נוספות להתארגן לקראת המפגש הבלתי צפוי.
"האמת שהייתי בדרך אלייך! תגיד, רציתי לשאול אותך. סיימת במקרה את הספרים?"
"כמעט, כלומר אני ממש לקראת סיום… נשארו לי רק עוד שני פרקים… את צריכה אותם?"
"לא, זה בסדר", היא השיבה וחייכה לנוכח המבוכה שהפגנתי. היא הגישה לי רצועת בריסטול צבעונית. "פשוט הספרים הללו מאוד ארוכים, אז כדי להקל עליך הכנתי לך סימנייה".
על הסימנייה היא ציירה פרחים ורשמה לאורכה את מספר הטלפון שלה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
