טלפון קטן וישן, ובעיקר כשר, מנוהלת העיר בני־ברק. אל המכשיר הזה מקבל ראש העירייה מדי כמה דקות שיחת עדכון ממוקדים שונים בעיר, שמדווחים לו על התפשטות התחלואה בקורונה או על מפגעים שדורשים טיפול. הוא מדפדף ברשימת אנשי הקשר בעזרת לחצנים פיזיים, מתקשר ונותן הוראות לביצוע. השיחות קצרות; כל אחת נמשכת לא יותר מכמה שניות.
בשביל כל שאר העדכונים, חדשות הפוליטיקה הארצית או דיווח בהול על רב שנפטר ויש להגיע להלווייתו – בעבור אלה מחזיק ראש העירייה טלפון אחר, חכם אבל "מוגן", שמאפשר גישה לאפליקציות מסוימות בלבד, והגלישה באינטרנט באמצעותו מסוננת היטב. בין שני הטלפונים האלה, הישן והמתקדם, בין התקשורת הפנימית הסגורה ובין העין הפקוחה החוצה, אברהם רובינשטיין נע ללא הפסקה.
אחרי החגים יסגור רובינשטיין שלוש שנים בתפקיד ראש העיר בני־ברק. את הקדנציה הוא התחיל בהתמודדות עם סערות מוניציפליות, כאשר סיעות הפלג הירושלמי והליכוד התגלו כאופוזיציה לוחמת, אבל שנה וחצי לתוך התפקיד כבר העפילה העיר לכותרות הארציות מסיבות אחרות לגמרי. נתוני ההדבקה במגפת הקורונה, שרק החלה אז להכות בישראל, הגיעו בבני־ברק לממדים מבהילים. בעקבות זאת החליטה הממשלה, בצעד שנחשב אז לחריג ותקדימי, להטיל סגר על העיר. בניצוחו של הפרויקטור המיוחד שמונה למאבק בקורונה בעיר, אלוף במיל' רוני נומה, שוטחה העקומה ושיעור המאומתים בבני־ברק אף נעשה נמוך מזה שבשאר הארץ.
אל הגל הרביעי של הקורונה הצטרפה בני־ברק הרבה אחרי שכנותיה בגוש דן. במשך חודשים היא הצליחה לשמור על מעמדה כעיר ירוקה, אך גם אליה הגיע לבסוף זן הדלתא של הנגיף, ובעת כתיבת שורות אלה היא כבר מוגדרת אדומה. מתחילת המגפה ועד לראשית השבוע הזה, יותר מ־50 אלף תושבים בעיר אובחנו כחולי קורונה. 236 מהם נפטרו, ו־2,500 מוגדרים חולים פעילים. רובינשטיין, בלשכתו בקומה השנייה שבבניין העירייה, צריך לגייס את כל הניסיון שצבר כדי להוריד את המספרים ולנסות להסיר שוב מתושבי בני־ברק את סטיגמת מפיצי המחלות.
איך זה קרה הפעם, אני שואל אותו. כיצד המגזר החרדי שוב זינק לצמרת של מדד מקדם ההדבקה? "הדברים פשוטים", אומר רובינשטיין. "ברגע שבמדינת ישראל קורה משהו, יש לו השפעה במעגלים החיצוניים גם על הציבור החרדי. הרי מה היה בגל הראשון? הכול התחיל בספינת טיולים שעגנה ליד חופי יפן. לנו אין שום קשר לזה; אני לא מכיר יהודי מבני־ברק שנוסע לטייל ביפן. אולי בודדים מגיעים לשם לצורך מסחר, אבל זהו. אחר כך היה הסיפור של אוטובוס הצליינים מדרום־קוריאה שכמה מנוסעיו נדבקו, ואנחנו המשכנו לחשוב: זה כל כך רחוק מאיתנו, מה הקשר של המקרים האלה ליהדות החרדית? זה לא יגיע אלינו. אבל ברגע שנכנס לבני־ברק אפילו אדם אחד שנדבק, נגמר הסיפור. אצלנו ההדבקה מהירה במיוחד.
"מה גורם לכך? קודם כול, הצפיפות. בני־ברק היא העיר הכי צפופה בישראל, 215 אלף תושבים על 7,000 דונם בלבד. בערים אחרת גרות חמש נפשות בדירה של 150 מטרים רבועים; כאן מתגוררות 12 נפשות ויותר ב־70 מטרים רבועים. מלבד זאת, גם סגנון החיים שלנו משפיע. אנחנו נפגשים שלוש פעמים ביום בבתי הכנסת, ורבים מהתושבים הולכים לכוללים, שם יושבים לעיתים 400 איש בבית מדרש אחד. יש בעיר גם כאלף כיתות לימוד שאינן תקניות. כל המכלול הזה הוא מקדם הדבקה מטורף".
אותה דינמיקה, הוא מסביר, חזרה על עצמה בגל הרביעי. "בני־ברק הייתה נקייה לגמרי במשך ארבעה חודשים, בלי חולה אחד. היא לא הייתה במעגל הראשון של ההדבקה, כי אצלנו פחות נוסעים לחו"ל. אבל ברגע שהתושבים פוגשים אנשים מחוץ לעיר שכן נסעו, ואנחנו נכנסים למעגל השני או השלישי של ההדבקה – הקורונה מתפרצת כאן ברמות הכי גבוהות, מהסיבות שהזכרתי. לכן ההתמודדות שלנו היא הקשה ביותר בארץ, ולכן החמ"ל שלנו הוא הכי טוב, והוא תמיד עם יד על הדופק".
במה זה בא לידי ביטוי?
"אנחנו מוכנים לנסות כל מיזם כדי שהחיים ימשיכו כתיקונם. למשל, לפני שלושה שבועות פנה אליי פרופ' יצחק קרייס, מנהל המרכז הרפואי שיבא, והציע לעשות אצלנו ניסוי למתווה הסרולוגי המושלם. התוכנית שלו הייתה לערוך בדיקות סרולוגיות בכמה בתי ספר, שיקיפו 3,000 תלמידים – כ־10 אחוזים מכלל תלמידי העיר עד גיל 12. לפי התוצאות נדע לכמה תלמידים כבר יש נוגדנים לקורונה. ביום הראשון של הלימודים עושים בדיקת קורונה לכל התלמידים בבתי הספר האלה; מי שיוצא חיובי הולך הביתה, ושאר התלמידים בכיתה שלו יעשו במשך שבוע בדיקה יומית שנותנת תוצאות מהירות בתוך כרבע שעה, וכך יוכלו להגיע ללימודים כרגיל. בסוף, המדינה עצמה החליטה על מתווה כזה לכלל התלמידים.
"אני לא מטיל סגרים, אבל כמובן גם לא אתמרד נגדם. אני אזרח שומר חוק, ואפעל ככל יכולתי שהתושבים ישמרו על החוק. עם זאת יהיה לי קשה לפנות אליהם אחרי שההחלטות שהתקבלו בזמן אמת היו מוטעות. הדבר הזה פשוט לא מריח טוב"
"הבעיה הייתה שכל שר הציע מתווה אחר, ושום דבר לא הוחלט עד הרגע האחרון. אבל אנחנו עשינו את שלנו. ביקשנו שהבדיקות ייערכו בשעות הלימודים בבתי הספר, אבל משרד החינוך התנגד נמרצות, ובלית ברירה עשינו את הבדיקות האלה עם פיקוד העורף אחרי שעות הלימודים, בליווי ההורים. והנה, תראה בתמונות איזה עומס נגרם, זה נראה נורא. כעת מדברים על חיסונים מגיל תשע, וגם לגביהם לא ברור אם יינתנו בבתי הספר. אנחנו בבני־ברק מסכימים לעשות הכול, אני מוכן לקחת על עצמי להפעיל פיילוט לשאר הארץ, הכול כדי להחזיק את הלימודים ומערכת החינוך".
שנה אחרי הסגר של תשרי תשפ"א, החגים שוב בפתח, ושוב עולה האפשרות של סגר. מה לא עשינו נכון כמדינה?
"אני לא מתעסק במדיניות הארצית, יש לי אחריות על בני־ברק, אבל כולם יודעים שהמדינה הייתה נקייה מקורונה עד שייבאנו לכאן את החולי הזה. פתאום שמענו על המון אנשים שנוסעים לטורקיה לעיד אל־פיטר, ועל המונים שיוצאים לחופשת קיץ ביוון, באיטליה ובארה"ב, מדינות שיש בהן תחלואה גבוהה – וזה לא מזיז לאף אחד. נתב"ג היה פתוח במשך חודשים ארוכים לכל הווריאנטים והמחלות. במקום לטפל בזה מיד, לבודד את האנשים שמגיעים, לעקוב אם הם שומרים על הוראות הבידוד ולערוך להם בדיקות – הזניחו את זה. עכשיו אולי עבודת המערכת השתפרה קצת, אבל כאשר הנגיף התחיל להיכנס לכאן שוב, לא נעשה כלום. כבר אז כל העיתונות החרדית זעקה בכותרות אדומות – 'עוד תראו שבחגים יסגרו אותנו'. הבנו שזה יתנקם בנו: נותנים לכולם להשתולל, לא רוצים לעצור אנשים מלבלות – כי זה לא תקשורתי ולא נראה טוב – ואחר כך בחגים, כשאנחנו נרצה לנסוע כל אחד לאדמו"ר שלו, לא יתנו לנו. והנה, כעת קורה מה שקורה".
יש כבר קולות במגזר החרדי שאומרים: נפר את הסגר, כי הממשלה מתזמנת אותו בכוונה לחגים.
"במגזר החרדי? אני דווקא ראיתי בסקר שרק 30 אחוז מהאוכלוסייה הכללית במדינת ישראל מצהירה שתכבד את הסגר".
ואתה, כראש העיר, איך תתייחס לסגר? תקרא לתושבים לציית?
"אני לא מטיל סגרים, אבל כמובן גם לא אתמרד נגדם. אני אזרח שומר חוק, אפעל ככל יכולתי שהתושבים ישמרו על החוק. אבל יהיה לי קשה לפנות אליהם אחרי שההחלטות שהתקבלו בזמן אמת היו מוטעות. הכי קל לסגור אנשים בבתים בחגים. הדבר הזה פשוט לא מריח טוב".
איומי סרק
רובינשטיין (63) נשוי ליהודית ואב ל־14 ילדים, הבכורה בת 39 והקטנה בת 15. בכניסה ללשכה מוצבת תמונת בנו רפאל ז"ל, שנפטר בגיל 16 מסרטן. האב עצמו מתמודד בימים אלה עם סרטן: במשך כמה חודשים ניסה להסתיר זאת מהסובבים אותו ומעובדי העירייה כדי לא להציב במרכז את הסיפור האישי שלו, אבל כששיער זקנו החל לנשור בגלל הטיפולים הכימותרפיים, לא נותרה לו ברירה. "בהתחלה יכולתי עוד לשמור על כך בסוד, אז שמרתי", הוא מספר לנו. "בהמשך כבר לא היה ניתן. כינסתי את הסגנים שלי, אמרתי להם שאני עובר טיפולים, ובעזרת השם נעבור אותם".
זו הפעם הראשונה שרובינשטיין מתייחס למחלתו בריאיון לתקשורת, אבל תושבי עירו למדו עליה מהודעה רשמית שהוציא כבר לפני כחודש וחצי. "שותפיי לעשייה, עובדי העירייה היקרים", כתב רובינשטיין. "בשנה האחרונה התמודדנו עם אתגרים ומשברים בריאותיים מורכבים, ויחד אתכם ועם צוות עובדים ומנהלים נפלא זכינו בעזרת השם להתגבר ולעמוד ולצאת מחוזקים. אני מבקש לשתף אתכם באופן אישי, שלצד ההתמודדות עם מגפת הקורונה נאלצתי להתמודד בחודשים אלו עם אתגר רפואי של טיפול אונקולוגי הנמשך גם בימים אלו".
כיום כל מכר שמגיע ללשכה, מסיים את המפגש בברכת "הרבה בריאות". "לא רציתי שיהיו התלחשויות", מסביר לנו רובינשטיין את החלטתו לספר בפומבי על מצבו הרפואי. "לא ראיתי אחרים שנהגו כמוני במקרים דומים, אבל אני חושב שטוב שנהגתי כך. כולם בעיר יודעים מה אני עובר, ומעבר לכך אני לא צריך לפרט מה בדיוק יש לי".
לדבריו, הוא לא נותן למחלה להפריע לסדר יומו; הוא ממשיך להגיע בכל יום למשרד, וגם יוצא לשטח כשצריך. רק השבוע הניח אבן פינה לבריכה אולימפית ראשונה שנבנית בעיר – והשחייה בה כמובן תהיה נפרדת. "ברוך השם, בכל התקופה הזאת לא החסרתי אף יום וגם לא שעות עבודה, ואני משתדל לעמוד בכל המטלות. זאת תקופה שצריך לעבור. אני בתוך זה כבר למעלה מ־11 חודשים. לפי דעת הרופאים ובסייעתא דשמיא, וגם בזכות תפילות הציבור, נעבור את זה בשלום".
אשתך לא אומרת: "אברהם, קח את הזמן הזה לעצמך"?
"לא, הכול בסדר. אשתי בעצמה פעילה חברתית ואשת חסד. מאז פטירת בננו היא מקדישה את עצמה להתנדבות, והיא אישה חשובה ומוערכת. בהתייעצויות שלי עם הרבנים ועם הרופאים, כולם אמרו לי שאמשיך הלאה לעבוד".
ובכל זאת, לא חשבת שאולי בתקופה המשוגעת הזאת, שדורשת מראש העירייה 150 אחוז תפוקה, עדיף לפרוש לכמה חודשים ולהתמקד בטיפולים?
"אני נותן יותר מ־150 אחוז, והמחלה לא מפריעה לתפקוד היומיומי. הנה, אני פה".
לפה, ללשכה הזו, הוא הגיע לפי הסכם שמחלק את כס ראשות העיר בני־ברק בין פלגי יהדות התורה: קדנציה אחת ל"דגל התורה" הליטאית, שאליה משתייך רובינשטיין, וקדנציה אחת ל"אגודת ישראל" החסידית. עדות המזרח אינן נכללות בסבב, והתפקיד הבכיר ביותר שנציג ש"ס יכול לשאוף אליו הוא סגן ראש העיר. יש להודות שכוחה הפוליטי של ש"ס בעיר קטן בהרבה מכוחן המשותף של המפלגות האשכנזיות: בבחירות המקומיות ב־2018 קיבלה "הרשימה התורתית המרכזית" 16 מתוך 27 מושבים במועצת העיר לעומת 6 בלבד לש"ס. רובינשטיין זכה ביותר משמונים אחוז מהקולות במרוץ לראשות העיר.
רובינשטיין הוא ציפור משונה בין ראשי הערים החרדיות, בין השאר כי הוא לא רק עסקן אלא דמות תורנית מובהקת: בעבר הקים רשת כוללים ועמד בראשה, וכנגזרת מכך הוא לובש עד היום חליפה רבנית ארוכה ("פראק"). מלבד תפקידו בשלטון המקומי הוא משמש מזכיר מועצת גדולי התורה של מפלגתו, דגל התורה. הוא גם אחד המקורבים ביותר לגדול הדור של הציבור הליטאי, הרב חיים קנייבסקי. "המלך הגיע", כך אומר הרב בחיוך כשרובינשטיין נכנס לביתו. בין השניים יש גם קשרי משפחה, מאז נישואיה של בתו של רובינשטיין לנכדו של הרב קנייבסקי.
כמתבקש מתפקידו במגזר, הוא רגיש מאוד למשחקי כבוד. כשעוזרו מודיע לו שאדם מסוים אמור להיכנס ללשכה אחרי תום הריאיון, רובינשטיין שואל במבוכה: "רגע, נאמתי באירוע גדול שהוא נכח בו, ושכחתי להזכיר את שמו. זה בסדר? הוא לא יכעס?". העוזר ממהר להרגיע: "כשנאמת הוא עוד לא הגיע, אל תדאג".
הבית שלך נחשב לחרדי ותורני מאוד. איך קיבלה המשפחה את העבודה שאתה, ראש הכולל, הופך לראש עיר?
"הם קיבלו את זה בסדר גמור, כי זה לא הגיע מחלל ריק. נהירים לי מסדרונות העירייה כבר 22 שנה. נכנסתי למועצת העיר מיד לאחר שכיהנה כאן הוועדה הקרואה (שניהלה את העיר בין 1995 ל־1998 – ח"ב), וכעבור שש שנים קודמתי לתפקיד סגן ראש העיר. בעבר גם כיהנתי בראשות העיר במשך קרוב לשנה. הרבה שנים הייתי פעיל בעסקנות ציבורית ובמפעלי חסד ורווחה, כך שהמינוי שלי לראש העיר לא היה כניסה לשטח בלתי מוכר עבורי. זה שטח שאני חי ונושם, ויש לי צוות נפלא. נכון שהייתי שותף להקמת רשת כוללים של כ־1,500 אברכים, אבל גם שם עסקתי בעיקר בניהול, לא אמרתי שיעורי תורה. כמובן, במשך השנים למדתי בעצמי. אחת ההנאות הגדולות שלי היא לשבת וללמוד תורה".
מישהו מילדיך ממשיך את דרכך בעשייה הציבורית?
"על הבן שלי ישראל, שגר באופקים, אולי אפשר לומר שהוא קצת בעסקנות. הוא מנהל את המחלקה החרדית ב'יוניק' של נסים דואק, אחד ממשרדי יחסי הציבור הגדולים בארץ".
לאן אתה מכוון את הילדים שלך – לעולם התורה או לעסקנות בצורכי ציבור?
"הם שותפים מלאים לעשייה שלי וגם ללימוד, וחווים בית שמורכב גם מתורה וגם מעסקנות. אני לומד בחברותא בכל יום עם ילדיי. הם כולם תלמידי חכמים גדולים, וכל אחד בוחר לו את דרכו".
רובינשטיין מקפיד לא להתראיין בכובעו כמזכיר מועצת גדולי התורה הליטאית. אחרי כינוסים של המועצה הוא מוציא לתקשורת את סיכום ההחלטות, אך נמנע מלהרחיב מעבר לכך. כשאני מנסה לשמוע ממנו אם על הפרק עומדת חבירה של המפלגות החרדיות לממשלה כדי למנוע הטלת "גזרות", הוא אומר: "אני לא מתייחס לפוליטיקה הארצית. הח"כים החרדים מדברים על כך בכל מקום, אתה יכול לשאול אותם".
לדברים האלה יש השלכה ישירה על תושבי העיר שלך. למשל, החלטת ליברמן לבטל את ההנחה למשפחות האברכים במעונות יום.
"בנושא הזה פניתי לרואה חשבון ידוע, שהכין לי דף עמדה ובו פירוט הנזק הישיר לתושבי בני־ברק ולעירייה. התוכנית הייתה לשלוח את הדף הזה לממשלה, אלא שההחלטה התעכבה וכבר היה נדמה שנדחתה. בינתיים הגיע לביקור בבני־ברק הנשיא יצחק הרצוג, וכשהוא שאל אותי מה המצוקות בעיר, אמרתי לו 'הגזרה הזאת' ושלפתי לו מהמגירה את הנייר שהכנו. ייאמר לזכותו שהוא טיפל בזה מיד. הוא התקשר לשרת הכלכלה אורנה ברביבאי, וקבענו פגישה ל־19 בספטמבר בנושא הזה. כעת אני שומע שההחלטה כבר נחתמה ונקבעה, ואני מקווה שזה דבר הפיך, ושבפגישה עם השרה נצליח לשכנע אותה שזה גורם נזק. הם כביכול רוצים להיטיב עם הציבור, להוציא אותו לעולם העבודה, אבל הם משיגים את ההפך".
ואם לא תצליחו לשכנע אותה, מה יהיה הצעד הבא?
"בעירייה נשתתף בכל מאבק בהחלטה הזאת, שמשמעותה נזק כלכלי גדול לתושבי בני־ברק. אני לא חושב שמגיעה להם המכה הזאת".
מה תעשו אם הממשלה תחליט לשלול תקציבים ממוסדות חרדיים שלא יכניסו לימודי ליבה?
"הם יודעים שזה לא מאיים עלינו. כל הנושא הכלכלי הוא איום סרק, אני לא רואה מוסד חרדי אחד שבגלל החלטת הממשלה ישנה את תוכנית הלימודים שלו. גם כשלפיד היה שר האוצר ניסו ללחוץ על מוסדות חרדיים שיהפכו לממלכתי־חרדי עם לימודי ליבה מלאים, ולא יצא להם מזה כמעט כלום. הציבור לא נבהל, הלימודים של הנוער החרדי הרבה יותר אינטליגנטיים משל כל נוער אחר".
לא עזרה הקולינריה
בחודשיה הראשונים של מגפת הקורונה נפגש רובינשטיין מדי יום עם רבים מהתושבים, ובכל זאת הוא עצמו לא נדבק במחלה; אשתו יהודית היא שאובחנה כנושאת הנגיף בימי הגל הראשון, וראש העיר נאלץ להיכנס לבידוד ולנהל את בני־ברק בשעותיה הקשות דרך הזום. "זה היה מאתגר, אבל לא יוצא דופן במיוחד", הוא אומר. "בעירייה אני מאותגר בכל יום מחדש, אתה רואה בעצמך, בכל רגע נכנס לכאן מישהו עם שרפה שאני צריך לכבות. אז זה היה עוד אתגר. אבל הרגשתי על בשרי את מה שאחרים חוו, את הסגר בבית".
"אתה לא יכול לסגור את בני־ברק לבדה, אין חיה כזאת. רחוב הרא"ה, למשל, הוא בצידו האחד בני־ברק ובצידו האחר רמת־גן. העיר הזאת היא לא אי מבודד. כשאתה סוגר קבוצה שנמצאת בתוך הצנטרום של מדינת ישראל, ההשפעה תהיה דלה מאוד"
מה התקופה ההיא עשתה לתדמית של בני־ברק?
"עד הקורונה אנשים הכירו את התוכן העשיר שיש לעיר להציע. רבים מאוד הגיעו לפקוד את בתיהם של גדולי התורה שגרים פה, או את קבריהם של גדולי הדורות. הרבה אנשים שלא משתייכים ליהדות החרדית באים לבני־ברק בימים רביעי וחמישי לסיורים קולינריים, לראות את ההווי, והעיר מצידה מלבינה שיניים לאורחיה.
"בתקופה הזאת של הקורונה, נדמה שאין אדם בעולם שלא יודע מהי בני־ברק על כל הניואנסים הכי קטנים שלה. פתאום כולם מכירים את ההנהגה הפוליטית והארגונית של הציבור החרדי", הוא אומר בציניות. "היו גם גילויי אמפתיה כלפינו, אבל רבים אחרים שמו אותנו על הגריל כל הזמן: מוסדות פתוחים או לא, הרב קנייבסקי הורה כך או אחרת, מה האדמו"ר ההוא אמר. פתאום אנחנו כל הזמן במרכז, כל הזמן בכותרות. היום אין אזרח שלא מכיר אותי, בכל מקום שאני הולך אליו".
איך הגבת כשהוחלט שהעיר שלך תיכנס לסגר, עוד לפני שצעדים דומים ננקטו בשאר הערים?
"התקוממתי. אני וכמה ראשי רשויות חרדיות שלחנו מכתב לראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, ומחינו על הסגר ועל הסטיגמה שהוא יוצר לציבור החרדי. היו לנו לפני כן שיחות זום עם ראש הממשלה ועם השרים שטיפלו בנושא, כמו שר הביטחון בני גנץ, וכשראינו שהם מוכווני מטרה ליישובים החרדיים, כתבנו את המכתב החריף".
אובייקטיבית, בערים החרדיות קצב ההדבקה אז היה הגבוה ביותר.
"אבל אתה לא יכול לסגור את בני־ברק לבדה, אין חיה כזאת. רחוב הרא"ה, למשל, הוא בצידו האחד בני־ברק ובצידו האחר רמת־גן, וכך גם לא מעט רחובות אחרים. העיר הזאת היא לא אי מבודד, ואתה לא יכול ליצור סגירה הרמטית ולהיות בטוח שאין יוצא ואין בא. אנשים יוצאים החוצה, לקניות, ונכנסים. זאת המציאות. אם מטילים סגר על כל המדינה, וכך כולם נשארים בבתים, והחנויות פתוחות רק בשעות מסוימות – זה אולי יכול להוריד את מקדם ההדבקה. אבל כשאתה סוגר קבוצה שנמצאת בתוך הצנטרום של מדינת ישראל, ההשפעה תהיה דלה מאוד. עוד מעט יתחילו שוב לדבר על סגר בבני־ברק, הסר דאגה מליבך".
"חלק מהעיתונאים היו אמפתיים כלפינו, הבינו את המצוקה ואת מה שאנחנו חווים. אבל היו גם צלמים שהגיעו כל יום כדי לחפש את אותם חמישה או עשרה אחוזים שלא מקיימים את ההנחיות, לצלם אותם, ולטנף את העיר מעל כל במה. זו דרכם של כתבים: אדם נשך כלב זו כותרת"
כשמספרי המתים בעיר גדלו במהירות, ואתה עצמך היית צריך לנחם משפחות שסמכו עליך כראש העיר, מה הרגשת?
"תחושה נוראית, אבל אנחנו יודעים, כלפי שמיים וכלפי כל אדם, שעשינו מעל ומעבר. פעלו פה ארגוני המתנדבים שיש בעיר, וגם החיילים של פיקוד העורף, ולפניהם יחידות אחרות. כולם עבדו יחד, כתף אל כתף. תושבי בני־ברק לא מכירים כל כך חיילים, וגם רוב החיילים לא מכירים את תושבי בני־ברק, והחיכוך ביניהם עשה רק טוב לעם ישראל. כולם ראו את שיתוף הפעולה הזה כאהבת אחים, אהבת ישראל. גם דברים טובים יצאו מהקורונה, וחבל שזה קורה רק בעיתות כאלה".
לא כולם שמעו לך ולהוראות משרד הבריאות. היו קהילות שבחרו להפר הנחיות.
"ציבור התושבים כאן, רובו ככולו, התנהג למופת – אבל בכל ציבור יש מיעוט. תמיד יהיה סקטור שחושב שהוא לא צריך להישמע להוראות".
ומה קרה כשניסית לפעול מול אותן קהילות? האם זה הוביל למשברים?
"כל מה שעשיתי היה בהתאם להשפעה של גדולי ישראל, ותחת הנהגתם והכוונתם. היו בתי דין שישבו על המדוכה בעיר איך לפעול בכל נושא, והכול היה על פי דעת תורה".
וכשדעת תורה והוראות המדינה התנגשו?
"זה לא קרה אף פעם".
מה זאת אומרת? הרב קנייבסקי הורה לפתוח את תלמודי התורה והישיבות כשמדינת ישראל אסרה להפעיל מוסדות חינוך.
"ובסוף התברר שדעת תורה צדקה בכך. בנושא של סגירת מוסדות החינוך או אי סגירתם, בסוף כולם יישרו קו איתנו. כל מי שדיבר נגדנו הודה למפרע שההחלטות אצלנו באותו זמן היו צודקות".
מה חשבת על הסיקור שקיבלה בני־ברק בתקשורת החילונית בתקופה ההיא?
"חלק מהעיתונאים היו אמפתיים, והבינו את המצוקה, את הצפיפות ואת מה שאנחנו חווים. אבל היו גם אחרים, צלמים שהגיעו בכל יום כדי לחפש את אותם 5 או 10 אחוזים שלא מקיימים את ההנחיות, לצלם אותם, ולטנף על העיר מעל כל במה. הם היו יכולים לצלם את שמירת הכללים, כפי שנעשה ברוב העיר, אבל זו דרכם של כתבים: אדם נשך כלב זו כותרת. אז הם באו, צילמו ונתנו צבע לא מוצלח לעיר. אבל אנחנו עיר חזקה, גם כלכלית, ולא לוקחים ללב".
בני־ברק חזקה כלכלית?
"במדד החברתי־כלכלי אנחנו ברמה נמוכה, רמה 2, אבל לפי הלמ"ס אנחנו במקום גבוה מאוד בפרמטרים של שמחת החיים, תוחלת החיים והבריאות. הרמה החברתית־כלכלית של התושבים לא משליכה על דברים אחרים, כי הם חיים במצב כזה מבחירה, ולא בגלל אילוצים. בחלק גדול מהמשפחות האישה רוצה שבעלה ילמד תורה ולא יביא טרף לביתו".
כשהבאת לכאן את רוני נומה ונתת לו סמכויות מלאות לטיפול בתחלואה בעיר, היריבים שלך כינו אותו "ראש העיר בפועל". זה פגע בך? אולי, במחשבה לאחור, יכולת לעשות בעצמך את מה שהוא עשה?
"להביא אותו לכאן היה כבוד גדול בשבילי. ראש עיר הוא לא מורה או מנהל בית ספר, ולא מהנדס בניין – ולכן הוא לא מנהל אגף החינוך או אגף ההנדסה. הוא גם אינו יועץ משפטי, גזבר או רואה חשבון. תפקידו של ראש עיר הוא אחר: לתכלל הכול. נכון, יש ראשי ערים שחושבים שהם גם יועמ"שים וגם רואי חשבון ועוד תארים, אבל ראש עיר טוב הוא לאו דווקא זה שיודע לתת עצות, אלא זה שלוקח יועצים, אנשי מקצוע, ומאציל סמכויות. לכן כשראש עיר פוגש תופעה כמו הקורונה, שלא הייתה כדוגמתה זה עשרות ואולי מאות שנים, הוא צריך לקחת מישהו שיעמוד לצידו ויתווה לו את הדרך.
"כשחיפשתי אדם מתאים לתפקיד הציעו לי כמה שמות, ובחרתי ברוני נומה. הוא היה אז בעמק בית־שאן, עסק בקטיף פלפלים בהתנדבות. צלצלתי אליו שיגיע אלינו, וכבר למחרת בשמונה בבוקר הוא נחת אצלי ונכנס לעניינים. בתוך תקופה קצרה התברר לכל מדינת ישראל, וגם לכל הציניקנים שכתבו עקיצות כאלה ואחרות כלפיי, שמה שאני עשיתי – גם ראש הממשלה נתניהו עושה. הוא לקח את רוני גמזו כפרויקטור, ואחריו את נחמן אש. נומה אומנם היה עוד קודם לכן קצין ומצביא מוערך, אבל היום כל מדינת ישראל מכירה אותו בזכות הפעילות שלו בקורונה, שהחלה אצלנו. כבר תקופה ארוכה הוא אחראי על הדסק החרדי ב'מגן ישראל', וגם נתנו לו את האחריות על נתב"ג. בכל ישיבה חשובה בנושא הקורונה משתפים אותו ושואלים בעצותיו".
האלוף במיל', מספר רובינשטיין, התגלה כנכס יקר ערך עבור בני־ברק, מכיוון שלא הגיע לבד: "הוא הביא לכאן ציבור מתנדבים שעבדו איתו בצבא, פקודים שלו ומעריצים שלו. הגיעו גם אזרחים מיו"ש שהיו איתו בקשר, וכל אלה הקימו חמ"ל. הייתה עבודה משותפת של עובדי העירייה המופלאים עם צוות המתנדבים בראשות נומה. כמה מהאנשים הגיעו לליל הסדר בבתיהם ברגע האחרון ממש, אחרי העבודה הרבה. חלקם היו פה בעירייה יממות שלמות, אכלו פה וישנו פה, הפקירו כל מה שיש להם כדי לעזור לעיר להתרפא. כשהתחלואה ירדה מאוד, גזבר העירייה אריק אדלר והצוות העירוני נכנסו לנעליו של נומה, והמשיכו לעבוד על בסיס העבודה שלו".
אנחנו לא ננוח בקבר
במקביל לקרב שהוא מנהל נגד הקורונה, קרב למען החיים, בחודשים האחרונים מצא עצמו רובינשטיין גם במערכה למען המתים. כבר לפני כמה שנים חדלה העיר בני־ברק לקבור את נפטריה בבית העלמין ברחוב החזון איש, מפאת חוסר מקום. מצוקת קבורה היא בעיה שערים רבות בארץ סובלות ממנה, אך בדרך כלל יש גם פתרון – קבורה רוויה, כלומר בקומות. אך השיטה הזו שנויה במחלוקת הלכתית, ורוב רבני בני־ברק מתנגדים לה. התושבים רוצים לפיכך לקבור את מתיהם ב"קבורת שדה", כלומר בקרקע עצמה, וכך המחסור בקברים נעשה חריף במיוחד.
לאחרונה נדמה שנמצא פתרון: רובינשטיין הגיע להסכם עם עיריית אלעד שלפיו נפטרי בני־ברק ייטמנו בבית העלמין החדש בעיר, בקבורת שדה. אבל אז נכנסה לסיפור גחש"א תל־אביב ("גמילות חסד של אמת", החברה קדישא המקומית), והגישה לבית המשפט המחוזי בתל־אביב בקשה לצו ביניים נגד ההסכם, שלטענתה נעשה שלא כדין וללא מכרז.
"יש ערים שיש בהן קבורת שדה, וכל אדם שרוצה יכול להיקבר בדרך זו ללא תשלום", מסביר רובינשטיין. "בבתי העלמין בגוש דן בנו מגדלים, וכשתושבי בני־ברק אומרים שהם לא רוצים קבורה בקומות, נוצר מצב מביש של הלנת המת. אנשים מכאן שרוצים לקבור את מתיהם בבתי עלמין בערים אחרות נדרשים לשלם בין 40 אלף ל־120 אלף שקל, ולרובם אין סכום כזה. מתם מונח לפניהם, ובהלוויות אוספים כסף בשביל הקבורה. אי אפשר לעבור לסדר היום על המחזה הזה.
"כל אדם שנפטר במקום אחר – ביטוח לאומי משלם בשבילו על הקבורה. בבני־ברק אין בית עלמין ציבורי אלא רק בית עלמין פרטי, ועלות הקבורה בו היא יותר מ־100 אלף שקלים. תושב העיר יכול לקבל אומנם מהביטוח הלאומי מימון לקבורה במקום אחר, אבל בקבורה בקומות, ורוב התושבים לא רוצים זאת. הלכה עיריית בני־ברק, פנתה לגחש"א תל־אביב ולשאר החברות קדישא, וכולן השיבו בשלילה: לא יכולים לתת מענה לבני־ברק. רק גחש"א פתח־תקווה אפשרה לנו קבורת שדה בבית העלמין החדש באלעד (שהיא בנתה, ח"ב). כשההסכם מולם התחיל לקרום עור וגידים, פתאום באו אליי גחש"א תל־אביב ואמרו: יש לנו מענה בשבילכם. עיכבתי את ההסכם עם פתח־תקווה במשך שלושה חודשים, וכשלא קיבלתי שום הצעה מתל־אביב, אישרנו בישיבת המועצה תשלום של 12.5 מיליוני שקלים לגחש"א פתח־תקווה.
"כעת הלכה גחש"א תל־אביב והגישה עתירה נגד ההסכם, ואני לא מבין למה. מה זה נוגע לכם? אם אתם רוצים לתת לנו פתרונות מעשיים – בבקשה, אין בעיה. אבל הרי אין לכם. אין כמעט תושב בני־ברק שילך להיקבר בכוכים האלה, בקבורה בקומות. זאת המציאות. אז למה מפריעים לנו לעשות הסכם אחר? תושבי בני־ברק יהיו בני ערובה של מישהו? מי שמע דבר כזה? זו גישה של 'גם לי גם לך לא יהיה'".
מהביטוח הלאומי נמסר בתגובה: "מימון הוצאות הקבורה כולל את הובלת הנפטר לבית העלמין הקרוב וקבורתו לפי דתו, ומה שנכון לכל הערים בארץ נכון גם לבני־ברק. אם קיים מקרה ספציפי כזה או אחר, נבחן את הדברים".
מגחש"א תל־אביב נמסר: "חברה קדישא תל־אביב אינה מעכבת או מפריעה לקבורת נפטרי בני־ברק בשום צורה שהיא. הקבורה הרוויה הינה מדיניות של ממשלת ישראל בעשרים השנים האחרונות, ואנו פועלים מול מקבלי ההחלטות כדי למצוא פתרון של קבורת שדה לכל מי שחפץ בכך. לצערנו, עיריית בני־ברק חתמה 'פייק הסכם' שכביכול יאפשר קבורת שדה לתושבי העיר, כאשר בפועל עיריית פתח־תקווה אינה מאפשרת קבורת נפטרים מבני־ברק בשטחה, ורשויות התכנון אינן מאפשרות קבורת תושבי בני־ברק בבית העלמין שמיועד לתושבי אלעד. לפיכך אין כל בשורה בהסכם, ומדובר באחיזת עיניים. אנו נמשיך לעשות כל מאמץ על מנת לאפשר קבורה מכובדת לנפטרי ישראל, ובכללם לנפטרי בני־ברק".
שנתיים ומשהו נותרו בקדנציה של רובינשטיין, ואין לו שום מחשבות על התפקיד הבא. "אני אמשיך לפי מה שיגידו לי גדולי ישראל", הוא אומר. "אין לי שום שאיפות עתידיות, שום דבר. זה נשמע מוזר ולא אמיתי, אבל זו האמת. גם למועצת העיר בני־ברק הגעתי לפי רצונם של גדולי ישראל, וכך גם לראשות העיר. אם יגידו לי 'שמע, עשית טוב אבל זהו, סיימת את תפקידך', יש לי לאן לחזור – לכולל. גם ח"כ משה גפני בא מהכולל, וייתכן שגם הוא יחזור לשם אחרי הכנסת. אני מרגיש טעם טוב בלימוד התורה, זה לא אילוץ אלא לכתחילה".
אין לך רצון לעלות ליגה ולכהן בכנסת?
"ניהול עיר מאתגרת כמו בני־ברק הוא בעיניי תפקיד הרבה יותר חשוב מחברות בכנסת. זה תפקיד שיש בו יכולת לתת מענה למאות אלפי תושבים בכל המישורים – מוסדות תורה, תברואה, חינוך, רווחה וכן הלאה. אבל יש הסכם לגבי התפקיד הזה, והסכמים צריך לכבד".
האם החלוקה המוסכמת הזאת של קדנציה־קדנציה טובה לתושבי העיר? אם יש ראש עיר מוצלח, מדוע שלא יישאר לחמש שנים נוספות, או לפחות ינסה להתמודד על קולות התושבים?
"אלו המורכבויות של הציבור החרדי, וצריך לתת להן מענה. במשך השנים היו כל מיני חיכוכים בנושא הזה, ומבנה החלוקה שגדולי ישראל החליטו עליו נותן שקט. יש לשקט הזה חשיבות גדולה, גם אם יש לו מחירים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
