קצת לפני חצות, שכונת הבוכרים. גברעם הגלילי נעצר ליד אנדרטת "יד לראשונים", עיניו עצובות. על האבן הלבנה שמנציחה את שמות מייסדי השכונה, מתנוסס גרפיטי כעור באותיות אדומות: "ציוני לא יהודי". "משגעת אותי הבורות, חמתי בוערת בי כשאני רואה את זה", אומר הגלילי ומלטף את האבן המחוללת. "העולים הראשונים שהגיעו לפה בשנת 1871 לא היו 'ציונים' כי המושג הזה עוד לא היה קיים. הם עלו לארץ בדרך־לא־דרך, על חמורים וגמלים, תוך סיכון בלתי רגיל. היה להם כסף רב, והם שילמו לשכירי חרב שישמרו עליהם. הם לא שמעו על הרצל או על הקונגרס הציוני, שעדיין לא בא לעולם. הם ידעו רק דבר אחד: 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'. הם היו מתפללים לכיוון ירושלים שלוש פעמים ביום, וכשהיו מרימים לחיים הם נהגו לומר 'בשמחוֹי ירושלים'. ככה זה עד היום. גם אבא שלי היה עושה את זה".
כיאה למדריך סיורים בירושלים, הגלילי הוא מספר סיפורים בחסד. כל בית כנסת הוא מבוא לאנקדוטה, כל מבנה ישן הוא פתח לאגדה. כבר שנים שהגלילי מוביל סיורי סליחות ומספר על מורשת יהודי בוכרה ועל המקומות הקדושים – אבל דמות המדריך, שיושבת עליו בטבעיות, מקבלת תפנית כשמגלים שגלילי הוא גם תת־אלוף בצה"ל, קצין איכות ובטיחות ראשי של הצבא כולו.
איך התחביב הלילי שלך, שכולו דיבורים וסיפורים ונשמה, מסתדר עם התפקיד המאוד־תכלסי שיש לך בימים?
"את ההדרכה לא למדתי באופן מקצועי, אני מדריך בנשמתי – ובאותה מידה אני גם איש צבא ברמ"ח איבריי ושס"ה גידיי. עוד כתלמיד כיתה ד' חלמתי להיות מפקד פלוגה בצנחנים, בסוף יצא גולני. אני אדם מאוד מעשי ותכליתי, אבל לצד זה אני גם קורא, לומד המון, ואוהב לספר על היסטוריה ומורשת קרב. אני לא עושה כל הזמן סיורים, אבל אוהב לבוא לפה עם אנשים, לספר ולהראות להם".
כמו ג'קי לוי, שהכול חושבים אותו לירושלמי אף שנולד בבת־ים, גם הגלילי הוא בכלל יליד צפון תל־אביב. "הרבה שואלים אותי למה אני מחובר לירושלים ומה יש לי משכונת הבוכרים – הרי אני תל־אביבי שגדל ליד הים. הייתי שחקן מטקות ידוע בחוף מציצים, רואים אותי אפילו בסרט של אורי זוהר לכמה שניות". הקשר הירושלמי שלו, מתברר, מתחיל שנים רבות לפני שנולד. "סבא של אמא שלי הגיע לכאן מבוכרה בשנת 1905, כדי לבחון את האפשרות להשתקע בשכונת הבוכרים. בזמן הביקור הוא חלה ומת, משאיר בבוכרה אישה בלי הכנסה קבועה, וילדים קטנים שלא יודעים איפה אבא שלהם. הם קיבלו איגרת מהקהילה שבישרה על מותו. בנו מיכאל, סבא שלי, מילא את תפקיד אבי המשפחה. כנער הוא גידל את אחיו הקטנים, פרנס את כולם, ושלושים שנה אחר כך העלה אותם לארץ בנתיב של מעפילים, דרך עיראק וסוריה. הם הגיעו לשכונת הבוכרים, הבינו שאין פה פרנסה, ואז עברו לתל־אביב. סבא שלי מכר שם ירקות ופירות, ואת אמא שלי, יפה, שלחו בגיל 11 להיות אומנת בבית של עשירים.
"כאן בארץ אמא הכירה את אבא שלי, יוסף. כמוה, גם הוא היה מפליטי קהילת משהד באיראן שברחו לבוכרה בעקבות עלילת דם. הם התחתנו וגרו בתל־אביב. לאבא הייתה מספרה ברחוב רוטשילד".
אז איך למדת להכיר טוב כל כך את עיר הקודש?
"מהשטח. מגיל שבע הייתי בא לפה המון עם אבא שלי. בשלב מאוחר יותר הייתי נוסע בעצמי לתחנה המרכזית בתל־אביב, עולה על קו 405 המיתולוגי, ומגיע לירושלים".
אגב, מאיפה הגיע השם גברעם?
"אני מבטיח לך שנולדתי עם השם הזה. ההורים שלי היו אנשים שורשיים וציונים מאוד. אבא שלי לחם בחטיבה 7 במלחמת העצמאות, והיה ממשחררי הגליל. בדיוק אז יצאה ההנחיה של בן־גוריון לחיילים לעברת את כל השמות, ואבא החליט לשנות את שם משפחתו מאגאג'אנוף להגלילי – גם כי הוא נלחם בגליל, וגם כי זכר את רבי יוסי הגלילי. גברעם, לפי מילון אבן־שושן, הוא שם עברי מחודש שפירושו 'עמי גָבַר'. בסך הכול אני חושב שהוא מתאים לי".
בכי מקצועי
מאנדרטת המייסדים אנחנו צופים על בית דוידוף – בניין מפואר ורחב־ממדים, עם פיתוחים וקרניזים. עולה מבוכרה, אדם עתיר נכסים, הקים אותו בין 1910 ל־1917. מאז הספיק המקום להפוך לבית ספר, ובהמשך למתנ"ס. "הבוכרים שהגיעו לכאן רכשו את כל השטח הזה מהשלטון העות'מאני, ועשו 'תוכנית בניין עיר' מלאה", מספר הגלילי. "הם רצו שהשכונה תיראה כמו במערב אירופה. בסמטאות הירושלמיות של הימים ההם אפילו שני חמורים לא יכלו לעבור זה לצד זה, ופה התכנון של הרחובות היה רחב ועצום. הם גם נבנו שתי וערב, בלי עיקולים. כמו באירופה".
"בני משפחה שלי שגרו פה סיפרו איך היו הולכים לבית הכנסת כשהם לבושים בג'ומה – בגד מסורתי צבעוני ומרהיב, מעליו טלית, ועל הראש כמובן כיפה בוכרית. הרחובות היו צבעוניים. לא זכיתי לראות את זה במו עיניי, ומה נותר היום מהצבעוניות הזאת? שחור. גם הבוכרים שעוד גרים פה מתלבשים כמו חרדים"
בתים ששרדו מאז מעידים על סגנון האדריכלות המקובל: ריבוע גדול של מבני מגורים, ובמרכזו חצר גדולה שבה בור מים. "עד שנות השישים גרו פה רק בוכרים. בסוף העשור הם התחילו לעבור לשכונות החדשות שנבנו – רמת־אשכול, גילה, ארמון־הנציב.
"בני משפחה שלי שגרו פה סיפרו לי איך נראה המקום הזה בשבתות ובחגים. הם היו הולכים לבית הכנסת כשהם לבושים בג'ומה – בגד מסורתי צבעוני ומרהיב, מעליו טלית, ועל הראש כמובן כיפה בוכרית. הרחובות היו צבעוניים. לא זכיתי לראות את זה במו עיניי, ומה נותר היום מהצבעוניות הזאת? שחור. גם הבוכרים שעוד גרים פה מתלבשים כמו חרדים".
שתי נערות חרדיות שעוברות ברחוב שואלות אותנו איפה הסליחות של הרב אלבז. הגלילי מנחה אותן בדיוק של סנטימטרים. "בסוף הסיור שלי אנחנו תמיד הולכים לשמוע סליחות בישיבת אור החיים של הרב ראובן אלבז", הוא מסביר לי. "כשהרב רואה אנשי צבא הוא נמס. אני שש לראותו והוא רוקד משמחה".
אנחנו ממשיכים ל"בבא תמא", בית הכנסת הראשון שנבנה בשכונה. היום פועל בו כולל אברכים. המבנה הפנימי שלו – במה גבוהה במרכז, והמתפללים יושבים בחי"ת מסביב – מדגיש את השותפות של כולם בתפילה. "כשהשכונה הייתה בשיאה, לכל בלוק פה היה בית כנסת", מספר הגלילי. "כל משפחה הקימה לעצמה אחד, שיהיה נוח. ככה לא רבים על עליות לתורה ושביעי ומפטיר".
סמוך לבית הכנסת בבא תמא שכן בית הדין. "חכמי העדה שישבו שם לא היו ממונים לפי כסף או פוליטיקות, הציבור היה דוחף אותם לתפקיד הזה. אם אדם היה מקובל על הבריות או משכין שלום, היו אומרים לו 'בוא לבית הדין'. כל הסכסוכים נפתרו פה, הן מחלוקות ממוניות והן עניינים של בעל ואשתו.
"אצל הבוכרים, האירועים הכי חשובים הם אזכרות והלוויות", הוא ממשיך ומספר על אורחותיה של העדה. "כשמישהו היה נפטר, כרוז היה עובר בשכונה ומכריז על מועד ההלוויה, שהתקיימה בדרך כלל תוך שעתיים. פה זה ירושלים, אין חוכמות, קוברים מיד. ואז היו באות המקוננות. זאת הייתה העבודה שלהן, והן עשו אותה בין שהן מכירות את הנפטר ובין שלא. התפקיד שלהן היה לגרום לקהל לבכות, וכל אחד על מה בוכה, על הנפטר הוא בוכה? לא, הוא נזכר בצרות שלו.
"את המתים היו קוברים בהתחלה בהר הזיתים, אחר כך עברו לגבעת־שאול. כל הבוכרים מכל הארץ, כולל ההורים והסבים והסבתות שלי, קבורים שם. בכסף ששילמנו יכולנו לקנות דירת שלושה חדרים".
קיפוח ממוסד
ילדותו של הגלילי, כבן למשפחה מסורתית מזרחית, עברה עליו בצל גילויי גזענות שגם תל־אביב המתקדמת לא הייתה חפה מהם. "תכתבי שאני בתור ילד בבית הספר 'דוגמא' בצפון תל־אביב חוויתי קיפוח מצד המורות", הוא מבקש. "כתלמיד לא הייתי אומנם תפארת הכיתה, אבל הייתי ספורטאי והייתי אהוד והייתי אחלה גבר, ובכל זאת הסתכלו עליי עקום. אני זוכר דברים שמורים עשו לי בבית הספר היסודי – זלזול, פשוט זלזול. למזלי, בתיכון לא היה שום דבר כזה, וכשהגעתי לצבא זה בכלל הפך ללא רלוונטי".
את שירותו הצבאי החל בגולני, ויצא לקורס מ"כים ולקורס קציני חי"ר. את מלחמת לבנון העביר כמפקד פלוגה בגדוד 51 של החטיבה, ולאחר מכן כמפקד פלס"ר 7 של חיל השריון. במהלך השירות הכיר את אפרת, קיבוצניקית שהייתה אז קצינת חינוך. השניים נישאו וכיום הם הורים לארבעה ילדים שלא מביישים את הפירמה: "הגדולה קצינה במילואים בגדוד צנחנים, השני עושה מילואים במגלן, השלישית היא קצינת ת"ש, והרביעית או־טו־טו מתגייסת".
בשנת 92' נקטעה הקריירה הקרבית של הגלילי, בגלל פציעה. "באמצע אימון, פתאום כאב לי הגב כך שלא יכולתי לזוז. היו צריכים ממש לגרור אותי. גילו אצלי פריצת דיסק, וירד לי הפרופיל". הוא נאלץ לעבור לעבודת מטה, וכך מונה לראש ענף בטיחות בזרוע היבשה ולראש מחלקת הבטיחות וביקורת האיכות.
קצת אירוני שאדם שנפצע בתאונת אימונים הופך בעקבות זאת לאחראי על הבטיחות.
"נכון, אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים. כשהייתי מ"פ, הקשר שלי נהרג מתאונת נשק שקרתה אצלי במאהל. קראו לו מוטי טייער, מתלמידי הישיבה הראשונים שהגיעו לגולני, בחור משכמו ומעלה שהקים בגיל 16 תנועת נוער. אם הוא היה היום איתנו, אין לי ספק שהוא היה מגיע רחוק מאוד. הסיפור הזה מלווה אותי כבר 37 שנים. מישהו שיחק מולו בנשק ופלט כדור. היה אחר כך תחקיר, החייל הפוגע הלך לכלא, אני חטפתי על הראש, המג"ד חטף. כל השנים הסתובבתי עם המחשבה שאפשר היה למנוע את המקרה. הרגשתי שאילו אני בתור מ"פ הייתי ער לדבר הזה, ואילו היינו מחנכים את החיילים שלנו מהיום הראשון לא לעשות שטויות עם הנשק, אולי הדברים היו נראים אחרת. בשנים ההן היו נהרגים כעשרה חיילים בשנה מתאונות נשק, ו־45 חיילים בתאונות אימונים".
יכול להיות שריבוי התאונות קשור לגיל הצעיר מאוד של החיילים?
"נכון. אין להם תחושת סכנה, והם עושים שטויות. היום בצבא חופרים לחיילים על הנושא הזה בלי סוף. האם אנחנו מצליחים לגמרי? לא. עובדה, זה ממשיך לקרות. יש חיילים שעושים פעולות עברייניות בנשק, ואנחנו מנהלים מלחמת חורמה נגד אירועים כאלה. רק לפני כמה חודשים נהרג לנו חייל, יונתן גרנות, כשחברו הטוב שיחק בנשק".
בשנת 2011, אחרי 18 שנות שירות כקצין בטיחות, פרש הגלילי מצה"ל. שמונה שנים היה על אזרחי, ולפני שנה וחצי הוחזר שוב לתחום הבטיחות, הפעם כקצין הבטיחות והאיכות הראשי של צה"ל על כל זרועותיו, "הרגולטור" העליון בכל הקשור לבטיחות. בשנה האחרונה הכניס נהלים חדשים שנועדו למנוע תאונות, וכל העת הוא מכתת רגליו בין הבסיסים, במטרה להנחיל נורמות של בקרת איכות ומערכי בטיחות בכל קורס פיקודי. "מיום הגיוס אנחנו מנסים לחנך את החייל לבטיחות ברמה הכי גבוהה שיש: איך להתנהל נכון, איך לנהל סיכונים כל הזמן. זו תורה ארוכה. נגרמות תאונות, ואנחנו מבכים את התאונות האלה, ולרגע לא נחים על זרי הדפנה. אני אף פעם לא מרוצה".
האמריקנים לא האמינו
למרות הנהלים והמאמץ החינוכי, גם בשנים האחרונות ידע צה"ל כמה וכמה תאונות קשות ואירועי בטיחות שגבו חיי חיילים הרחק משדה הקרב. כך היה למשל במקרה של החייל אביתר יוספי, שטבע למוות בניווט בנחל חילזון, ובהמשך נטען שמפקדיו פעלו לטייח את הנסיבות; פציעתו של לוחם יחידת מגלן עילי חיות, שקפץ מג'יפ בהתאם ל"מסורת היחידה"; ומותו הפתאומי של מפקד חטיבת הנח"ל אל"מ שרון אסמן במהלך אימון שגרתי. הגלילי לא נבהל כשאני מזכירה את המקרים האלו, ונכון לפרט במלוא הכנות מה אירע בהם, לפי התחקירים.
"באירוע בנחל חילזון, החיילים יצאו בליל חורף לניווט שהתחיל באזור כרמיאל. בדיעבד אנחנו יודעים שהיו כמה תקלות בהכנות לניווט ובמהלכו. בשלב מסוים החיילים הודיעו לחדר הפיקוד שהם רטובים לגמרי, יורד גשם חזק, יש בוץ והם לא מסוגלים להתקדם. הם ביקשו להפסיק את המשימה. היו שם כל מיני דברים שהיו אמורים להדליק נורות אדומות, אבל החפ"ק לא הבין את גודל האירוע, וכך קרה שחיילים נכנסו לפלג מים שזרם בעוצמה. מהתחקיר עלה שניהול המבצע הזה היה רע מאוד, וכל שרשרת הפיקוד באירוע – מפקד האוגדה, מפקד החטיבה, המג"ד, המ"פ ומפקד המחזור – כולם נענשו".
גם כשמתחקרים ומענישים, לעיתים קרובות צה"ל לוקה ב"תסמונת הש"ג" – ככל שעולים בסולם הדרגות, כך העונש חמור פחות.
"לא, ממש לא. במקרה הזה למשל מפקד הגדוד היה בפעילות מבצעית בשכם. בזמן שהוא שלח אנשים להילחם, הראש שלו היה צריך להיות גם בנחל חילזון, ולכן הוא הודח מתפקידו. תראי, יש גם מקרים שהש"ג אשם. אני יודע לנתח כל אירוע ולהגיד לך למי יש אשמה ולמי יש אחריות, ואלו שני דברים שונים. למפקד הגדוד יש אחריות, למפקד החטיבה יש אחריות, כי זה קרה בחטיבה שלו – אבל הוא לא היה שם ולא ניהל את זה.
"לגבי שרון אסמן – ברגע שקיבלתי דיווח על זה, מיד פניתי בכביש והלכתי לראות מה קרה שם. החלטנו להקים ועדת חקירה שתבדוק את ההיבטים של האירוע. מי שאחראי על זה הוא קצין הרפואה הראשי, שהסמכויות הרפואיות שלו. החקירה טרם הסתיימה, אז כרגע אני לא יודע להגיד לך מה גרם למותו של המח"ט".
כשמתרחשת תאונת נשק, איך אתם מתייחסים לחייל שסחט את ההדק ופגע בחייל אחר? מן הסתם גם הוא זקוק לטיפול.
"אני יכול לספר לך שבמקרה של יונתן גרנות, החבר שהרג אותו נעצר ועבר חקירה ארוכה מאוד במצ"ח. כשהוא שמע שיונתן גוסס, הוא התחנן שיתנו לו להיפרד ממנו. בצעד נדיר ביותר המשפחה אפשרה את זה, והביאו אותו לשם באמצע הלילה, בדלת האחורית. מצבו הנפשי קשה ביותר, ומכיוון שהוא עדיין חייל, החטיבה מלווה אותו".
גם מקרי ירי כוחותינו על כוחותינו בפעילות מבצעית גובים קורבנות. יש דרך למזער את מספרם?
"בוודאי שיש, ואנחנו מתעסקים בזה בלי סוף. במלחמת לבנון השנייה, כשהייתי ראש מחלקת הבטיחות של הצבא, כל כוח שנכנס ללחימה עבר אצלנו תדרוך. ליווינו אותם עד היציאה לקרב. ברור לנו שבלהט הקרב עלולים גם לקרות אסונות, ולכן אנחנו מלמדים גם באימונים הרגילים וגם בקבוצות הפיקוד איך למנוע את זה ולשמור על גבולות גזרה, ומהם תנאי הלחימה האופטימליים.
"לעומת מה שהיה בעבר, היום יש בצה"ל שקיפות של כדור בדולח. אין לנו יכולת להסתיר כי הכול מצולם ומתועד, וגם אין לנו סיבה. האתוס הצבאי מדבר אמת. גם אם זה קשה ומביך ולא נעים, ואנחנו הרבה פעמים יוצאים מטומטמים, אני לא חושב שצריך להסתיר שום דבר"
"אני יכול להגיד לך שבמלחמת לבנון השנייה היו לנו מעט מקרים כאלה, יחסית לעבר. 27 אירועי דו"ץ (ירי דו־צדדי – רמ"ב), גבו ארבעה חללים. לשם השוואה, במלחמת המפרץ חצי מההרוגים האמריקנים נפגעו מאש ידידותית. כשביקרתי בארה"ב הראיתי להם את הנתונים שלנו, והם לא האמינו. הם אמרו לי: Colonel, it’s too good to be true".
מבחינת ההורים השכולים, איזו בשורה קשה יותר – כשאומרים להם שבנם נהרג מאש כוחותינו, או כשהוא נפגע מאש אויב?
"אני יכול לומר לך שחיה טייער, אמא של מוטי, אומרת לי עד היום בכל אזכרה: למה הבן שלי מת מפשע בנשק ולא במלחמה? הנכדים שלה כולם לוחמים בצבא, לזה המשפחה דוחפת אותם. בעצם היא אומרת – אני מוכנה להקריב את הבן שלי על מזבח המולדת, אבל הרגו לי אותו בעבריינות מטופשת.
"היה קצין צנחנים, סרן יהונתן נתנאל, שנהרג מאש כוחותינו במבצע עופרת יצוקה, בגלל טעות של צוות טנק. הגעתי לשבעה, ישבתי עם האבא והאלמנה הצעירה, ילדה בת עשרים ומשהו. אביו של יהונתן אמר לי: 'אני רוצה לדבר עם הכוחות, אתה יכול לסדר את זה?'. חיברנו אותו למג"ד של הבן שלו, שעדיין היה בלחימה תחת אש. והאבא הזה אומר לו: 'אדוני המג"ד, תילחמו, תנצחו, עם ישראל מאחוריכם. הבן שלי נהרג בקרב, הוא לא נהרג מאש דו־צדדית. אני לא כועס עליכם, אני רק רוצה שתילחמו'. להגיד לך שלא בכיתי? בכיתי".
מה אתה מרגיש כשמודיעים לך על תאונת אימונים?
"זו שריטה בלב שלי. אני אולי נשמע פומפוזי, אבל זה באמת לא עובר לידי".
מחיר העייפות
כשאני שואלת את הגלילי אם קיימת היום שקיפות לגבי תחקירי התאונות בצה"ל, הוא משיב: "בהשוואה למה שהיה בעבר, כשאני הייתי מפקד פלוגה – היום יש שקיפות של כדור בדולח. אין לנו יכולת להסתיר כי הכול מצולם ומתועד, וגם אין לנו סיבה. האתוס הצבאי מדבר אמת. גם אם זה קשה ומביך ולא נעים, ואנחנו הרבה פעמים יוצאים מטומטמים, אני לא חושב שצריך להסתיר שום דבר. הרי גם אם לא נפרסם, והמשפחה תרצה לדעת – היא תדע".
אם צריך להצביע על כשל מרכזי שמוביל לתאונות המצערות למיניהן, מה הוא יהיה?
"הייתי שם את האצבע על הכנות לקויות. במקרים של תאונות דרכים, לרוב זו נהיגה שלא מתאימה לתנאי השטח או נהיגה חפוזה מדי. לעיתים הסיבה היא פשוט רשלנות, אבל נדיר שאנחנו פוגשים רשלנות לשמה – כלומר, אדם שידע מהן הפקודות והחליט לפעול אחרת".
אני מופתעת מכך שאתה לא מדבר על פזיזות או עייפות.
"בשנה וקצת שאני בתפקיד, לא זכור לי אירוע שקרה בגלל עייפות"."שירתי בארגון ממלכתי מסווג, עם פיקסלים על הפנים על פי פרסומים זרים. מה עשיתי שם אני לא יכול לומר, אני יכול רק להגיד שגם אותם לקחתי לסיורי סליחות"
זה אומר שהחיילים שלנו ישנים טוב בלילה?
"הם לא צריכים לישון טוב. הם צריכים להיות ערוכים למלחמה, וחזבאללה לא נותן לנו שעות שינה. לכן הוראות הבטיחות מאפשרות אימונים גם בתנאי חוסר שינה. יוני נתנאל נהרג למעשה בגלל עייפות; מפקד הטנק שירה בו לא ישן שלושה ימים, היה גמור, ואז הוא עשה טעות נוראית. קשה לי גם להיזכר באירוע שנבע מפזיזות. אני מעדיף לקרוא לזה חוסר הכנה".
מה לגבי סרטוני הטיקטוק והריקודים שחיילים מפיצים בשנים האחרונות, ולפעמים אפילו מצלמים אותם תוך כדי שמירה או בזמן פעילות? זו לא פזיזות שעלולה להוביל לתקלות?
"בעיניי זה מצחיק וחמוד, זה מראה מי העם שלנו ושאנחנו לא צמאי דם. כשחיילים בחברון מצלמים סרטון עם ילדים מקומיים, הצופה מבין שככה לא מתנהג צבא ששונא, אלא צבא שחי את השטח. החבר'ה האלה רוצים גם להתפרק לפעמים. הצבא כמובן לא אוהב את זה, והמפקדים גם מעירים להם על מעשים כאלה.
"מה שכן, דרך פייסבוק וטיקטוק אנחנו נחשפים לעבירות בטיחות חמורות. חיילים מעלים סרטונים שמראים אותם משחקים בנשק, ואנחנו מגיעים אליהם ומטפלים בזה. אני לא חושב שיש עלייה במספר המקרים האלה, רק שהיום אנחנו יותר מודעים לקיומם, כי החיילים לא מתאפקים ומראים לכולם. אם את מחפשת פזיזות, זו פזיזות".
רוח ירושלמית צוננת חותמת את שיחתנו. אני כבר עייפה, אבל הגלילי מספר שימשיך מכאן לסליחות עם הרב אלבז. בקרוב ימלאו להגלילי 60, אבל אם הפציעה לא גרמה לו לפרוש, הגיל בטח לא משפיע עליו. "אומנם יש בתפקיד שלי המון התרוצצות, אבל אני מת על זה. אז אם שואלים 'עד מתי', התשובה שלי היא – כל עוד הקדוש ברוך נותן לי כוח, אני נשאר. אני בצה"ל עד שיגידו לי ללכת".
השמועות אומרות שבשמונה השנים שלך מחוץ לצבא, היית בגוף ביטחוני אחר.
"כן, שירתי בארגון ממלכתי מסווג, עם פיקסלים על הפנים על פי פרסומים זרים. מה עשיתי שם אני לא יכול לומר, אני יכול רק להגיד שגם אותם לקחתי לסיורי סליחות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
