אליס והילדים התעוררו כשהמכונית ירדה ימינה במחלף סנפיר והאיצה לעבר הים. גיא עזר להם להתאפס באור החלש שהאיר את תא הנוסעים. אליס, מוטרדת, מזגה מים רותחים לשתי כוסות קפה, כוס תה ושתי כוסות שוקו. היו להם כמה דקות של נסיעה על הגשר בין שארם לחוף הסעודי. "האורות שם, זאת העיר טיראן", משך גיא את הילדים אל החלון הימני הפתוח. אהוד התקרב והביט בעניין, אבל טל ויואב בקושי העיפו מבט. הם היו עייפים, וגם נרתעו מהאוויר שחדר בפרצים אל תוך המכונית.
הרופאים המליצו לעשות את כל הדרך על הקרקע, "בלי מטוסים ובלי רכבות קליע סגורות", כדי שהילדים יתרגלו לאוויר. זה לא היה קל. הם נסעו 15 שעות בקרון המשפחתי ברכבת המאספת של 10:35 מאנטבה לקהיר. המטבח היה מאובזר, אבל הם לא השתמשו בו. גיא ניסה להוציא פירות מהמקרר כדי לסחוט אותם למיץ, אבל לא הצליח. התפוחים נפלו מידיו, הגזרים נשמטו והתגלגלו על הרצפה. הוא פחד לאחוז בסכין.
אז בצהריים הם הזמינו מילקשייק מקרון המסעדה ועלו – לא בלי מאמץ – אל הגג, כדי לשתות. אליס חששה לילדים באקלים המשווני, הלח מדי, אבל הם דווקא נהנו מהחידוש, לפחות בתחילה. טל הגדולה החלה להסתגל: עיניה לא שבעו מצבעי הנוף האפריקני. אבל האוויר הכבד הרובץ על גופם הרדים את כולם במהירות. יואב נשבר ראשון, פרץ בבכי, ואליס הורידה אותו במהרה למיטה. בשתיים בצהריים בערך כולם כבר ירדו לישון, כל אחד לוקח קפסולה אקטיבית לפני שהוא נרדם. הם ישנו במשך רוב הנסיעה לאורך הנילוס. יואב קם לשירותים פעם אחת, ואליס עזרה לו. "הכול מלוכלך כל כך", הוא אמר לה, מתכוון למי הנהר, שהשקיעה רבת הגוונים השתקפה בהם.
כשאליס נרדמה גיא נשאר ער, מתעקש לנצח את היעפת שנוצרה בגלל הפער בין שעון החלל המכוון לפלורידה ובין השעון המזרח־אפריקני. בלוקסור הוא העיר אותה, והם העבירו את הילדים, ישנים עדיין, למכונית שחיכתה להם שם. רק אז, במכונית, הניח לעצמו להירדם לזמן מה, עד שהאורות של שארם הבזיקו באשמורות עיניו. מלונות הקזינו היו גבוהים משזכר. אליס והילדים התעוררו קצת אחר כך, כשחצו את שארם ועלו על גשר סנפיר. עוד הייתה להם דרך ארוכה: לאילת הם יגיעו אחרי הזריחה, ובחצור יהיו קצת לפני הצהריים. אבל הקפסולה עשתה את פעולתה, הג'ט־לג הכבד החל להתרומם מעליהם, והאוויר היה קר יותר, קל יותר, פחות מתיש. כשהתעורר, אהוד אפילו קפץ במקום פעם או פעמיים, מנסה את כוח המשיכה. יואב עדיין נזהר, מחזיק בכוס השוקו שלו בשתי ידיים, כאילו אינו סומך על עצמו. הוא סבל קשות בירידה לאנטבה במעלית החלל. טל טבלה ביסקוויט בתה, מנסה לאכול משהו מוצק ראשון.
אליס התבוננה בשקט מבעד לחלון השמאלי, הצופה לחופי סיני. "כל כך הרבה אורות", אמר גיא כשנעמד לידה. אבל אז הוא ראה שעיניה מופנות למעלה, לשמיים הזרועים כוכבים, ובמיוחד לכוכב אחד אדום בין הנקודות הלבנות. "אנחנו כל כך רחוקים", היא אמרה, ולגמה מהקפה שלה. "אנחנו לא רחוקים", גיא ענה. "אנחנו חוזרים הביתה".
השעתיים הבאות נוצלו לרחצה במקלחת שבאחורי המכונית, הילדים קודם. גיא התקלח אחרון. הוא רצה להיכנס לארץ, אחרי עשרים שנה, רחוץ ורענן. כשיצא החלונות כבר היו פתוחים כולם, והילדים ואליס הביטו מזרחה, שוטפים את עיניהם בשמש העולה מאחורי ההרים האדומים. גיא נרעד והביט דווקא לשמאל. ההרים היו אדומים כהים, מטוס עסקים המריא מנמל התעופה הקטן שבקצה המפרץ, והעיר על הצוקים נצצה בזריחה. אילת.
רק להמתין אלף שנים
אילו זכרה כמה קשה היא נסיעה למאדים, אליס הייתה מסרבת לחזור לכדור הארץ. אבל היא הגיעה לשם ישנה, במסגרת ניסוי ההשעיה המלאכותית הראשון והאחרון שנערך בבני אדם. לתוכנית היא הצטרפה בהתלהבות, טייסת בת 23 שתמיד רצתה לטוס באוויר של מאדים. לפני השיגור היא עברה אימון קצר, החלה בטיפולים לקראת ההשעיה, שוגרה לחלל, וכעבור פחות מיום הורדמה ונשלחה בתוך "המכולה".
זו הייתה חללית סיוע חירום לשלוש המושבות הראשונות בפלנטה האדומה, שנקלעו למחסור חמור בכוח אדם, במזון ובטכנולוגיה. הסיוע נדרש להגיע בתוך פחות משנה, ומכיוון שלא היה כלי מוכן לשיגור בזמן קצר, תוכנית מאדים נאלצה להשתמש ב"מכולה" – חללית מטען בעלת מתקנים בסיסיים ביותר, שלא התאימו לשרת חיות ובני אדם בערות מלאה. כל החיות ו־500 מהנוסעים הורדמו, הועברו להשעיה מלאכותית, הוצבו מאחורי מגיני קרינה יחד עם הצמחים, ונשלחו למסע של שישה חודשים למאדים. הצוות הקטן שנותר ער ניהל את פרוטוקול ההשעיה לפי כל ההוראות, אבל 10 אחוזים מהחיות ו־9 אחוזים מבני האדם מתו בגלל כשלים טכניים. כשהגיעו למסלול סביב מאדים קיבל הצוות את ההחלטה לנחות בלי להעיר את הנוסעים, כדי למנוע פאניקה. אליס, לפיכך, הלכה לישון במסלול סביב כדור הארץ, והתעוררה במושבה האמריקנית במישור אסידליה. גיא העיר אותה, ומאז הם לא נפרדו.
זה היה מקרה. הוא לא היה רופא או אח, רק אקולוג. אבל נחיתת "המכולה" הכריחה את אזרחי המושבה האמריקנית להתגייס לקליטת הסיוע באופן היעיל ביותר. גיא הוצב בצוותי ההשעיה וסייע להחיל את פרוטוקול ההתעוררות על הנוסעים. חלק מהפרוטוקול היה לבלות חמש שעות עם המתעורר, ולסייע לו להתרגל לכוח המשיכה, לאור ולאקלים בעיר המכוסה בכיפה שקופה, מתחת לשמי מאדים. כששתו קפה במרפסת חיצונית בקומה ה־15 של הכיפה, גילתה שהוא ישראלי, כמו הוריה.
הם יצאו במשך חודשיים. היא אהבה את האידיאליזם שלו – את רצונו העז להגיע למאדים ולהוריק אותו,להצמיח חיים באדמה הצחיחה. הוא אהב את האומץ שלה. הם אהבו לטוס יחד במטוסים המיוחדים שהותאמו לאטמוספירה המאדימית ולכוח המשיכה. הנופים היממו אותם. בכל פעם שהייתה הזדמנות ולוח הזמנים אפשר, הם יצאו לשמיים, מוגנים בחליפות לחץ ועוטים מסכות חמצן־חנקן, מעופפים בכלי טיס מוזר וקל מדי, חופשי, אטום אבל שקוף.
"הניתוק מכדור הארץ, שהיה מורגש אצל כל אחד מהמבוגרים, לא היה אפילו מחשבה אצל הילדים. הם היו עם אחר. הם לא חשבו על טרור, לא ידעו שהשמש יכולה להיות גדולה יותר ומעולם לא טבלו בים. ההורים שלהם לא הכירו אותם, והם לא הכירו באמת את הוריהם".
תאריך החתונה נקבע לאחר תיאום מתיש עם ההורים שלה בניו־הייבן וההורים שלו בחצור. השידור התעכב זמן רב אחרי החתונה עצמה, והפער הזה מנע מהיושבים בכדור הארץ להרגיש שותפים מלאים. ובכל זאת, הם רצו להיות מעורבים איכשהו. לקראת התאריך המיועד נסעה משפחת חדד לאמריקה, והתארחה אצל השריזלים. הם צפו יחד בשידור ומחאו כפיים, 30 דקות אחרי שבירת הכוס.
הקריירה שלה בכוכב האדום כללה בתחילה טיסות סקר ובחינות פוטנציאל אקולוגי, אבל ככל שהתקדם פרויקט מאדים וצצו עוד ועוד מושבות, הטיסות היו האמצעי העיקרי לתנועה מהירה של תושבים בין הכיפות השקופות, ואליס הפכה לטייסת נוסעים. לוח הזמנים שלה נעשה עמוס, וגיא נשאר יותר ויותר צמוד לקרקע, מחכה לה במושבה, בוחן דרך צילומי לוויין ודגימות מהשטח את התפשטות חזזיות הסלע החומות שלו, שיצרו חמצן מתוך האדמה.
אליס הרגישה שהיא מגשימה את חלומות החלוצים הראשונים במערב האמריקני. הילדים שנולדו להם היו, בבירור, מאדימאים. גופם שונה ואחר. הם היו גבוהים – טל כבר בגיל עשר הייתה גבוהה מגיא – וחופשיים בכל מובן מלבד העובדה שלא יכלו לצאת החוצה, אל האוויר הדליל והקר, שרובו פחמן דו־חמצני רעיל. התרבות הייתה אמריקנית־בינלאומית, שונה לחלוטין מזו שאליס גדלה בה. הניתוק מכדור הארץ, שהיה מורגש אצל כל אחד מהמבוגרים, לא היה אפילו מחשבה אצל הילדים. הם היו עם אחר. הם לא חשבו על טרור ולא הכירו קהלי ענק, הם לא ידעו שהשמש יכולה להיות גדולה יותר ומעולם לא טבלו בים. ההורים שלהם לא הכירו אותם, והם לא הכירו באמת את הוריהם.
לאליס לא היה אכפת – היא הייתה יכולה להישאר במאדים לנצח. אבל גיא התגעגע. פריצות הדרך האקולוגיות כבר נעשו, ועכשיו נותר רק להמתין – אלף שנים פחות או יותר, לפי המודלים האקלימיים הנוכחיים – עד שהצמחים המהונדסים יהפכו את הפלנטה הקטלנית למסבירת פנים, ויאפשרו לבני אדם להסתובב באטמוספירה שלה בלי הגנה. הוא התגעגע לחצור – לאוויר החם בקיץ והקר בחורף, לציפורים הנודדות הלוך ושוב, לחרמון המתנשא ממעל, שלג בפסגותיו. הוא התגעגע לירוק ולצהוב ולאדום המשתגעים זה בזה. הוא גם רצה שהילדים ירגישו את הארץ – שידעו היכן צמח האדם, שיכירו את שורשיו. שלא יגדלו בלי לכל הפחות להבין מה זה אומר, לחיות בעולם שהאדם הותאם אליו.
ואליס הסכימה לחזור. אבל היא לא ידעה כמה קשה המסע – שישה חודשים בערות מלאה, עם הילדים, בכוח משיכה אפסי כמעט, בחלל הפתוח והמפחיד בין הכוכב האדום עם החזזיות לכוכב הכחול עם כל שאר האנושות עליו. הילדים נהנו מתוכניות החינוך שהותוו להם ומאימוני החירום החוזרים ונשנים, והתרוצצו במסדרונות, מרחפים בכוח המשיכה החלש שנבע מסיבוב החללית על צירה. אבל במשך כל המסע אליס הרגישה כלואה וחנוקה. האוויר בחללית היה דומה לזה ששרר בתוך הכיפות במאדים, אבל משהו בריח שלו היה מתכתי, והיא – בניגוד לכל שאר הנוסעים, כך נדמה לה – לא הצליחה להסתגל. השמש נראתה עוינת, קטנה להחריד בלי האטמוספירה שתפזר את קרניה, למרות שהם התקרבו אליה יותר ויותר בכל יום שעבר. גיא ניסה לעודד את רוחה, אבל אליס שקעה לאט בדיכאון.
לבסוף, כשהתקרבו לכדור הארץ, כל נוסעי החללית היו במצב רוח אחד – ואליס במצב רוח אחר לגמרי. הכדור הכחול גדל לעומתם עוד ועוד, וכולם עמדו כמו דבוקים אל החלונות המכוונים אליו, מתפעלים. הילדים ראו לראשונה איך נראית פלנטה מיושבת. אוקיינוס אורות הלילה הפליא אותם; האוקיינוסים הכחולים העצומים היממו אותם. יואב שאל אותה, קצת חושש, אם הסחרחרות הלבנות המחוללות באטמוספירה עלולות להעיף אותו. אהוד התנהג כאילו שאף יותר מדי חמצן, והיה נלהב כמו שלא ראתה אותו מימיה. טל שאלה שוב ושוב מתי מגיעים. "אנחנו מחרתיים שם", אמר גיא לכולם כשהתאספו לישון, בתום יום שאליס בילתה כשהיא שוכבת במיטה, ראשה כואב ורקותיה פועמות. הטיסה האולטרה־מהירה בקופסת המתכת דיכאה אותה נואשות. היא רצתה לצאת החוצה, להאט למהירות שהיא יכולה לסבול, לרחף מעל יבשה, לצאת לדרך ולהגיע באותו היום. היא רצתה להיות שוב בשמי מאדים. אבל בחוץ עדיין היה החלל.
סלנג תחילה
טל לא הבינה למה המכונית מאטה פתאום, ועוצרת. גבר במדים שעמד בתא קטן ליד הכביש הביט בהם מבעד לחלון. "גיא חדד?", שאל האיש בעברית. "כן", ענה אבא. "ברוכים הבאים", אמר האיש. "כבוד גדול לראות אותך, אחי. אני צריך לעצור אתכם כאן לחמש דקות. יש קצת בירוקרטיה", הוסיף, וסובב את ראשו למסך השקוף, לשוחח עם הממונה עליו.
"מה זה 'אחי', אבא?", שאלה טל, "הוא לא אח שלך". אביה הסתכל עליה רגע, ואז פרץ בצחוק. "זה ביטוי כזה, זה הכול", הוא אמר, "אני אסביר לך עוד רגע". הוא הפנה את ראשו לחלון. "זה לא יכול לחכות?", שאל. "אני באמת מצטער, גבר", ענה האיש, "זה באמת ייקח רק כמה דקות. מישהו צריך לרשום את כולכם".
טל לא למדה עברית בבית הקהילה הישראלית כמו אחיה הקטנים. כשהיא גדלה במושבה האמריקנית, לא היו שם כמעט ישראלים. היא שמעה קצת עברית מאבא ואמא, אבל רוב הזמן כולם דיברו אנגלית. המושבה הישראלית הוקמה לא מזמן, כשטל הייתה בה עשר. הם נסעו לבקר שם, אבל לא להרבה זמן. שבועיים לא הספיקו כדי ללמוד עברית, בטח כשהישראלים כולם התייחסו אליה בכבוד בתור אחת המאדימאיות הראשונות, והישראלית הראשונה. סיפרו לה שיש סדרת צג ישראלית שבה אחת הדמויות מבוססת עליה: גבוהה באופן חריג, ומספרת לשאר הילדים בסדרה על החברה והמנהגים בכוכב הזר. הכול כמובן בעברית, שטל לא הבינה.
רק כשנפלה ההחלטה לחזור לכדור הארץ ולישראל היא לקחה על עצמה את המשימה, ובמהירות שיא למדה כמה שיכלה באמצעות מדריך וירטואלי. לשם כך היו לה חודשיים במאדים ועוד שישה חודשים במסע. אבל השיחות שניהלה עם אבא ועם יואב ואהוד היו בסיסיות. הן העניקו לה אוצר מילים ודקדוק, אבל היא לא הספיקה להתעמק בסלנג הישראלי. עכשיו חשבה שאולי זו הייתה טעות. אולי הסלנג היה הדבר הראשון שהיא הייתה צריכה לפתוח בו.
האיש שקיבל אותם במעבר הגבול – אבא הסביר שזהו המקום שהם עצרו בו – שיקר או טעה. זה לא לקח רק כמה דקות. אחרי חצי שעה של המתנה ניגש אליהם גבר אחר – על מדיו היה כתוב "בן גורן, רשות האוכלוסין וההגירה" – ואמר שהם צריכים לעבור תהליך רישום. הוא שלח את המכונית לחנייה צדדית, וביקש מהם לצאת מהרכב ולהיכנס לבניין קטן – וממוזג, תודה לאל. השעה הייתה רק שבע בבוקר, אבל האוויר להט, לח, עבה וגדוש. יואב נשנק כשיצא החוצה, אל האספלט הפתוח מתחת לשמש הצורבת.
בפנים, בחדר המתנה בגוונים ירוקים, הם ישבו על כמה כיסאות ופקידה משועממת לקחה מהם טביעות אצבע, צילמה אותם, סרקה את הרשתיות שלהם, ונעלמה. אחרי עשרים דקות – אבא אגר עוד ועוד עצבים בתוכו – נכנס גורן. הוא הביט בהם ונופף בידו. אחר כך עבר בדלת שדרכה יצאה הפקידה, וכעבור שתי דקות חזר, הביא לאבא ערמת כרטיסים והתנצל.
טל מעולם לא ראתה דבר כזה. התנהלות גסה כל כך ובסופה התנצלות – כאילו על כל הפשעים האלה יכסו מילים ריקות. אבל גורן לא נראה כמי שעשה משהו בכוונה רעה. "אתם פשוט המשפחה הישראלית הראשונה שחוזרת ממאדים", הוא אמר, מחייך לילדים ומחזיר את מבטו לאבא ואמא. "אין לנו נהלים לדבר כזה. ליאת הייתה חייבת לדבר עם ירושלים. אגב, מוסרים לכם משם – ברוכים הבאים לישראל". הוא הוביל אותם לעבר הדלת. "לאן אתם נוסעים מפה?", הוא שאל. אבא כבר היה עצבני יותר משאמא הייתה עייפה וממוטטת. "אנחנו בדרך לחצור", ענתה טל, מנסה בפעם הראשונה את העברית שלה על ישראלי יליד.
גורן הופתע מהמבטא המוזר – עירוב של רכות אמריקנית מערב־תיכונית עם נימוס בינלאומי, רי"ש מתגלגלת וצד"י מצטלצלת. "את טל, נכון?", הוא שאל. "אחים שלי ימותו עלייך". הם הלכו בחוץ אל המכונית, חוצים את האספלט. "'הישראלית המאדימאית הראשונה', ממש כמו בסדרת הצג. כולם ירצו להכיר אותך", גורן המשיך. הם הגיעו למכונית. "אפשר להצטלם איתך? עם כולכם, בעצם", אמר גורן. בלי להמתין לתשובה הוא סובב את הטבעת על אצבעו והרים את היד גבוה באוויר, מחייך אל עדשת המצלמה הטמונה בטבעת. טל חייכה גם כן. אחר כך הוא כינס את כל המשפחה ליד המכונית, והתייצב באמצע. טל הייתה היחידה שחייכה בתמונה המשפחתית שהופיעה על המסך השקוף שגורן נשא בכיסו. "מילא", הוא אמר בזמן שכולם נכנסו למכונית. "העיקר שיש לי תמונה עם טל. בפעם הבאה שאטוס לנהלל יהיה לי עם מה להשוויץ מול האחים שלי".
אמא, מתיישבת במכונית, לא הבינה את הדיבור המהיר, אבל טל לא פספסה כלום. "איך אתה טס?", היא שאלה, מקווה להפתעה. "יש שלוש טיסות ביום בין אילת לרמת־דוד", הוא ענה. "למה?"
חבל. "אמא שלי טייסת", ענתה טל, מאוכזבת. "היא מתגעגעת לטוס. אבל אנחנו צריכים אוויר פתוח. אסור לנו להיסגר במטוס, כדי שנתרגל לכדור הארץ".
גורן הביט רגע באמא, ואז חשב. "יש לא רחוק מכאן מגרש של מטוסים קלים, עתיקים כאלה. אף פעם לא נכנסתי לשם, אבל אולי אפשר לשכור אחד מהם. שווה לבדוק".
"אילו זכרה כמה קשה היא נסיעה למאדים, אליס הייתה מסרבת לחזור לכדור הארץ. אבל היא הגיעה לשם ישנה, במסגרת ניסוי ההשעיה המלאכותית הראשון והאחרון שנערך בבני אדם. טייסת בת 23 שתמיד רצתה לטוס באוויר של מאדים".
כמו חסידה בין העננים
אהוד התרוצץ כמטורף במגרש המטוסים הקלים ליד אילות, מול מעבר הגבול. המטוסים היו צבעוניים כטווסים, ואהוד עבר ביניהם, נוגע במתכת הלוהטת, צוחק ומתלהב. לא היה אכפת לו מהחום, לא היה אכפת לו מכובד האוויר. השמש הצהובה והשמיים הכחולים לא צרבו אותו כמו את יואב, שהילך לאט בצילו של גיא.
מאז שהמריאו למסלול סביב מאדים, ההבדלים בין התאומים רק הלכו והתחזקו. אהוד נעשה אנרגטי עוד יותר, ויואב התכנס בתוך עצמו, כאילו התאום האחד שאב את כל האנרגיות מהתאום האחר. גיא הודאג בהתחלה, אך דחק את הדאגה לקרן זווית. כשנגיע לכדור הארץ נראה מה נעשה. לא עכשיו. אבל בשעות שחלפו מאז הנחיתה בכדור הארץ, המצב החמיר עוד יותר. יואב סבל, במפורש סבל, מכוח המשיכה האגרסיבי. שריריו כמו התרפו, למרות האימונים ההכרחיים במהלך המסע ממאדים. האוויר הלח והכבד רבץ עליו כשמיכה, והאט את כל תנועותיו. אהוד, מנגד – אהוד נראה כאילו נולד כאן. מלבד הגובה החריג לגילו. ותווי הפנים המשוכים אך רפויים, החייזריים למראה.
"לאן אתם רוצים לטוס?", שאל מנהל המגרש, גבר בן 50 בעל זקן וקוקו מוזר, שאמר ששמו דידי. "לחצור? מישהו יצטרך להחזיר אותו אליי. אין לי תחנת השכרה בחצור". גיא הבטיח שישכור טייס שישיב את המטוס לאילות. "ואתה תטיס את המטוס מכאן? תראה לי בבקשה את רישיון הטיס", אמר דידי. אליס הבינה במה מדובר, אבל אפילו לא ניסתה את העברית. "אני הטייסת במשפחה", אמרה באנגלית, מביטה במטוסים בערגה. "ורישיון יש?", שאל דידי, עובר במהירות לאנגלית גסה אבל יעילה.
גיא היסס. אליס נגעה בידו. "הכרטיסים", היא אמרה. הוא שלף מהכיס את קבוצת הכרטיסים שנתן לו גורן במעבר הגבול. אליס חטפה אותם ודפדפה ביניהם. "זאת אני", היא הושיטה לדידי את אחד הכרטיסים, "תבדוק".
"בסדר גמור", אמר דידי. "בינתיים תבחרו איזה מטוס אתם רוצים. אתם רוצים חלונות פתוחים? תוודאו שהם לא תקועים במצב סגור".
"רוצה לבחור איתי מטוס?", שאלה אליס את יואב, שעמד בשקט, מזיע, ליד גיא. יואב נענע בראשו לשלילה. "אני רוצה, אני רוצה!", צעק אהוד, שכבר ראה את כל המטוסים במגרש. הם הלכו עם טל לבחור מטוס, וגיא נשאר בינתיים עם יואב ליד דידי. צל עבר בשמיים, וגיא הרים את המבט. ציפור – חסידה – לא, להקת חסידות – עברה מעליהם. "תראה את זה!", קרא גיא, אבל יואב סירב להסתכל.
קליע לדמשק
המנוע הישן היה מתוחזק כיאות, ולא השתנק אפילו פעם אחת. ההמראה הייתה קצרה ומהירה. טל הביטה בהתרגשות אל הקרקע המתרחקת. גיא חיבק את יואב, אהוד אחז בשולי החלון בחיוך גדול, ואליס הרגישה סוף־סוף את הכוח חוזר לגופה. השמיים נפתחו אליהם.
היא עשתה סיבוב קצר מעל מגרש המטוסים, ודידי נופף אליהם מלמטה. ואז היא כיוונה את חרטום המטוס צפונה, והם יצאו לדרך. הם טסו מעל הערבה, רואים את נופי המדבר חולפים תחתם. אתרים סולריים בוהקים נצנצו על הקרקע. מטוסים חלפו מולם – מערכות המחשב הזהירו באיתות קל והציגו את התיאום הרצוי על המסך, אבל לא לקחו פיקוד על הכיוון. אליס נהנתה לטוס בגובה מקביל למטוסים שממול ולנופף לעבר הטייסים.
הם עברו מעל ים המלח המשוקם. שרשרת מלונות צבעוניים נפרשה לאורך החוף, וסירות הפליגו על פני המים, חוצות מישראל לירדן בשיט תענוגות. אליס הנמיכה לעבר המקום הנמוך ביותר בעולם, וטסה כמה עשרות מטרים מעל פני המים, מעניקה למשפחה שינוי מהיר בלחץ האוויר. טל ואהוד צווחו בהנאה, ונופפו לעבר נוסעי אחת הסירות הסמוכות.
כשעלו שוב, אליס פנתה מעט מערבה כדי לתת לכולם להשקיף על ירושלים. המטוס חלף מעל מדבר יהודה, ומתוך האובך גיא ראה את צמד המגדלים הקטמוניים, המתנשאים לגובה של קילומטר מעל הקרקע, 1,750 מטר מעל פני הים. "אין אף כיפה כאן", לחש יואב בפליאה. "נכון. לא צריך כאן כיפות שקופות, והכול בסדר", אמר לו גיא.
אליס סובבה את המטוס שוב צפונה. הם חלפו מעל מזרח השומרון, מביטים בעיירות הצומחות בין הערים הגדולות, בכלי החפירה הרובוטיים המכינים את הקרקע למסילת רכבת ההר שאמורה להיבנות בשנה הבאה. ככל שהוריקו הגבעות, יואב התעורר מהכובד שהיה שרוי בו. אליס הנמיכה פעמיים לעבר צמתים גדולים – צומת תפוח העצום, ששני כבישים מהירים חולפים בו, והצומת העירוני של שכונת קבר יוסף הגדולה. "זאת שכם", הצביע גיא מערבה. "שם נגור אחרי שנהיה קצת אצל סבא וסבתא", הוא אמר ליואב. יואב הביט אל העיר הגדולה, ובעיקר התרשם מהפארק ההררי העצום. קבוצת מטיילים טיפסה על הר עיבל ממזרח. הם נופפו אל המטוס כשחלף מולם. "כשנגור כאן גם אני רוצה לטפס!", קרא אהוד, ויואב הצטרף אליו: "גם אני".
אחר כך הם פנו שוב למזרח, עוברים מעל אחד הנחלים היורדים לבקעת בית־שאן. משהו באוויר השתנה והאובך נעלם. כשעברו את מסילת רבת־עמון, בעוד אליס מטפסת עם המטוס לגובה כמה מאות מטרים, נגלה לעיניהם כתם כחול כהה, היישר לפנים. אליס לא האטה ולא הנמיכה. היא מיהרה אל הכחול הזה, ובמהרה הם טסו מעל הכנרת. השמיים היו תכולים, המים כהים ועמוקי צבע, ומימין ומשמאל שטף אותם הירוק.
"מה זה?", שאל יואב, מצביע בהתלהבות – לראשונה בהתלהבות – לעבר החלון הקדמי. צינור עצום נמתח למלוא העין ממערב למזרח, יורד מהרי הגליל, חוצה את הירדן ממש מצפון לכנרת, עולה אל הגולן ונעלם. חציו העליון של הצינור היה שקוף, ומדי פעם עבר בו בוהק מהיר, בלתי נתפס. "זאת רכבת הקליע לדמשק", אמר גיא. "כמו הרכבות באסידליה. אתה עולה בחיפה, ובתוך כמה דקות – אתה בדמשק, ליד הנהרות. ממש כמו הרכבת מהמושבה האמריקנית למושבה הצרפתית". יואב הנהן והסתכל בצינור הרכבת עד שחלפו על פניו.
אז כבר החלה אליס להנמיך. היא הפנתה את החרטום לכיוון שמחשב המטוס הורה לה לכוון אותו. הם ירדו עוד ועוד. משמאל, בשיפולי ההר שבראשו צפת, גיא היה כמעט בטוח שהצליח לזהות את בית ילדותו.
