ליא קניג ממשיכה לשחק על הבמה וחוזרת לשורשים על גדות הירקון

תל־אביב זה משהו, אמרו לה. עיר מפותחת, מודרנית. גאווה ישראלית. אבל כשליא קניג־שטולפר הגיעה ארצה היישר אל העיר הגדולה, היא חטפה שוק. "זה לא עיר, זה שטייטעל!" היא נזכרת בתחושות. "אתה בא מאירופה, פה זה עיר? זה הפטריוטיזם דיבר. אבל לאט־לאט אתה מתחיל לגלות אותה דרך הסנטימנטים שלך. כנראה יש בארץ הזו, באדמה הזו, משיכה שאתה מגלה עם הזמן. היום? היום לאן שאתה מסתכל, משפצים. מנהטן עשו מזה", היא אומרת ברי"ש יידישאית מתגלגלת. "כבר לא צריכים לנסוע". ולא רק תל־אביב מרשימה בעיניה: נהריה מדהימה. ראשון. פתח־תקווה – איזה יופי! האוטובוסים? כל אחד איזה שלושים מטר אורך. לא יודעת איך הם מסתובבים בכלל בפניות.

שלושים שנה גרו ליא וצבי שטולפר במעוז־אביב, צפונית לנחל הירקון, עד שלפני חצי יובל עברו לגבעתיים. את הבדיחות על האחות הקטנה והמוגבלת של תל־אביב היא לא מחבבת במיוחד. "אני לא חושבת שצריך לצחוק על גבעתיים. זה מקום מאוד יפה וטוב. היא הרבה יותר שקטה מתל־אביב, אבל גם תל־אביב נרגעה".

העיר שבקרוב תחגוג מאה שנים להקמתה מתפארת ברחוב חדש על שם הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי וזוכת פרס ישראל לתיאטרון לשנת 1987. למען האמת, חולון כבר הקדימה את גבעתיים במחווה, ובכל זאת – רחוב ליא קניג־שטולפר סמוך לתיאטרון בעיר מגוריה, זה עניין מרגש.

היא מתבלת את דבריה באינספור מילים ביידיש. אחד מאיתנו מתמוגג; אחת מאיתנו נדרשת למילון שוב ושוב ושוב. גאט העלפן.

ליא נולדה בלודז', פולין, ויסלחו לה העולים מרומניה שמנכסים אותה לעצמם. מה לעשות, היא אומרת, שם נולדתי. הפרק של רומניה בחייה הגיע מאוחר יותר. הוריה, דינה קניג ויוסף קאמיין, היו שניהם שחקנים מפורסמים בלהקת וילנה ("די ווילנער טרופע"), שנדדה עם הצגותיה ממקום למקום. "התיאטרון היידי היה אקטיבי ומפורסם מאוד. ההורים שלי היו בכל מקום, והיו מפורסמים במיוחד ברומניה ובצ'כוסלובקיה. אני חושבת שזו אחת הסיבות לכך שיהודי הצד המזרחי של אירופה כל כך קשורים לתיאטרון. הרי שלום עליכם ויוסף ברודצקי נדדו ממקום למקום – זה מספר סיפורים וזה כותב שירים. נו, היום היו קוראים לזה חלטורה".

"ברגע שהשלטונות ברומניה שמעו שהשחקנים הנערצים רוצים לעלות לישראל, זרקו אותנו. הם היו אכזריים, פיטרו את כולם. זה היה רגע קשה מאוד. אתה כוכב, הקהל בא לראות אותך – ובבת אחת אין עבודה, אתה יושב בבית ופוחד שגם יאסרו אותך"

ליא הקטנה נולדה לתוך אווירת נדודים תיאטרלית זו, אבל לא מדובר בהסללה מקצועית. "אמי הייתה ילדת פלא, ויש לזה מחיר שהיא חששה שאני אשלם. היא צדקה. ילדי פלא מנוצלים ומאבדים את הילדות שלהם, אם רוצים או לא. הילדות הולכת". אבל להסתייגות של דינה מהבחירה המקצועית העתידית של בתה היחידה, הייתה סיבה נוספת: היא פשוט חששה שליא לא תהיה מספיק מוצלחת. "זה קורה", מבהירה ליא בלי שמץ ביקורת. "אבא רופא, הבן חייב להיות רופא? ואם אין לו כישרון לרפואה? א־ברוכת. אבל בעיקר היא רצתה שתהיה לי ילדות נורמלית".

ובכן, לליא לא הייתה ילדות נורמלית. בטרם מלאו לה עשר פרצה מלחמת העולם השנייה. אביה והלהקה היו אז בפולין, ליא ואמה ברומניה. השתיים ברחו לצ'רנוביץ ולבסרביה ומשם לאוזבקיסטן הסובייטית. "מי שלא ברח – אנחנו יודעים מה הייתה התוצאה", היא אומרת. מאוחר יותר נפטר אביה ממחלה, ואמה נישאה לשחקן יצחק חוויס, יליד סרביה שגלה גם הוא.

כשליא הייתה בת 11 בלבד, אמה חלתה בפתאומיות. האב החורג היה אז בנסיעה, והרופא הצעיר שטיפל באם ביקש לאשפז אותה בבית החולים. ליא לא הסכימה: "ידעתי שבית החולים זה מקום שממנו לא חוזרים, אז אמרתי לו שישאיר אותה איתי ואני אטפל בה. לילדים יש כוח עצום. הקטנים האלה יודעים להילחם", היא אומרת על ילדי הדור ההוא, כמו גם עליה.

מדי יום הייתה קונה נפט כדי למרוח על עצמה ("זה היה הדג'רנט היחידי", היא אומרת על הספק־סבון ספק־דיאודורנט המאולתר שלה), ומניחה קומפרסים בנאמנות על גופה של אמה, לפי הנחיות הרופא. כששבה האם להכרה, ביקשה להבין מי סעד אותה – ופרצה בבכי כשהבינה שהילדה הקטנה לבדה החזיקה אותה בחיים. "היום אני מבינה שהמודעות שלי לחיים התחילה ברגע שהגענו לאוזבקיסטן. מאותו רגע זו הייתה הישרדות. הילדות שלי אבדה שם. התחלתי להבין את החיים של המבוגר". עם זאת, חשוב לה לציין שאותה תקופה גם נתנה בידיה את הכלים לעמוד מול האתגרים שעוד נכונו לה. קורונה? רבותיי, עברו עליה כמה ימים לא קלים עוד לפני כן. והנה, עוברים גם את הקורונה. והחזרה לחיים הנורמליים? גם זה לא כל כך פשוט.

***

בתום המלחמה השתקעה המשפחה ברומניה ("אמא הייתה מאוד ידועה שם"), והגיע זמנה של ליא להחליט מה ללמוד. המורה שלה בבית הספר ("דוצנטית בפסיכולוגיה") אמרה לה: "תראי, אני לא מורה לשתיים־ושתיים־זה־ארבע; זה חשוב, אבל לי חשוב שתאהבי מה שאת לומדת". בין שיעורי היסטוריה מרתקים, המורה גם ערכה לה מבחן פסיכולוגי שבו התבקשה הנערה לכתוב מילים אסוציאטיבית. "כל המילים שכתבתי היו מעולם היופי והתיאטרליות. המורה אמרה לאמא שלי: גברת קניג, אני יודעת שאת לא רוצה שהיא תהיה שחקנית, אבל זה לא יעזור לך".

וזה אכן לא עזר: ליא פנתה ללמוד משחק באקדמיה לאמנות בבוקרשט. באחד האירועים התרבותיים פגשה בצבי שטולפר – שחקן ובמאי, ניצול טרנסניסטריה, שהיה "סופר וכותב וחתיך". שעה שהשניים טיילו מעט ביחד, ביקשה ליא להרשים את הבחור המוכשר והחלה לדקלם לו פושקין. שטולפר התרשם ואמר שייתכן שיש לה כישרון, ואולי כדאי שתלך לאודישנים. הוא אגב גם נשא אותה לאישה.

את האודישן הראשון עשתה לה אמה. "היא לא הייתה מוכנה שאלך לאחרים לפני שהיא בודקת אותי. היא הרי הבינה מה זה תיאטרון". ואיך אמא הגיבה? אמרה "יש לך את זה", ונתנה את ברכת הדרך. כשאנחנו מנסים להבין איך מתעורר עולם התרבות רגע אחרי מלחמת עולם ממושכת ואכזרית, ליא מסבירה שבמדינה קומוניסטית זה קורה די בקלות. "הקומוניסטים בנו תיאטראות מיד אחרי המלחמה. דבר ראשון. היה תיאטרון אוניברסיטאי גדול בעיר יאסי, והיה תיאטרון בוקרשט. כל השחקנים היו צעירים. אמי, שהייתה בסך הכול בת 40, חזרה לשחק, וגם אני שיחקתי שם בתיאטרון היידי במשך 12 שנה".

כבר בגיל 18 החלה ליא להופיע בתיאטרון היהודי שבבוקרשט, ואף זכתה בפרס מכובד על תפקידה כאנה פרנק. "מה שהיה טוב אצל הקומוניסטים, זה שהאמנות במקום הראשון", היא אומרת בשמץ הערכה ויותר משמץ ציניות. "בכל פעם שהלכת לטייל בפארק, ראית מישהו עומד ושר. אם מישהו ידע קצת לשחק עם איזה כינור – נתנו לו כבוד. הם לא הפסיקו לרגע עם האמנות, כי אצלם תרבות זו תעמולה. שלחו לעולם כולו את הבלט שלהם, וככה הפכו הרבה אנשים לפרו־קומוניסטים. כי אם יש כזה בלט וכזו אופרה, לא יכול להיות ששׁם לא טוב. אנשים פשוט לא הבינו מה קורה".

מי שחי בתוך המשטר הנוקשה הבין היטב מה קורה, והיהודים ידעו שאין להם מה לחפש ברומניה שאחרי המלחמה. "היינו בברית המועצות וראינו את הסיסטם. הרעיון של הקומוניזם היה גדול במובן מסוים – כולנו שווים, זה נשמע יפה, והיהודים קיבלו את זה. אבל פאקטום – הקומוניסטים לא ידעו לפתור את הבעיה; לא של הכלכלה, לא של שום דבר. בנאדם צעיר רוצה לנסוע? מיד בודקים אותו. למה? מה פתאום? אין נסיעה! אתה מדבר לא נכון – אתה הולך לסיביר. אבל לאט־לאט מתחילים לשמוע על הקדמה. הרי אי אפשר לסגור הכול. אז אתה רוצה לצאת משם".

חברי התיאטרון היהודים הצעירים רצו מאוד לצאת משם, ואז הגיע הבום. "ברגע ששמעו שהשחקנים הנערצים והמצליחים רוצים לנסוע ולעלות לישראל, זרקו אותנו", מספרת ליא, עדיין בזעזוע. "הם היו אכזריים, פיטרו את כולם. זה היה רגע קשה מאוד. אתה כוכב, הקהל בא בשביל לראות אותך – ובבת אחת אין עבודה, ואתה מחוק בכל תיאטרון אחר. אתה יושב בבית ופוחד שגם יאסרו אותך.

"בעלי ואני נכנסנו למשרד הפנים, והיינו חייבים למסור את תעודות הזהות בלי לדעת אם יחזירו לנו אותן. חוקרים אותנו – 'למה אתם רוצים לנסוע?'. אנחנו מחכים ומחכים, ובעלי מתחיל לחשוש ואומר לי: קרה משהו, אנחנו לא נוסעים. ובאמת ירד אלינו איזה פקיד שגידף ואמר 'תגידו תודה לבן־גוריון', וזהו. נשארנו עם הפעקלך. לקח עוד שנה עד שיכולנו לצאת, ובינתיים אי אפשר לעבוד. אל תשאלו".

בסופו של דבר הכסף דיבר, ואפשר לשניים לעלות ארצה דרך וינה. "לא יודעת מי שלח את הכסף, לא מישהו אופישל. כנראה הם היו צריכים מאוד את הדולרים. הרי הרסו את רומניה כלכלית, אז הסובייטים ביקשו מהעולם הקפיטליסטי כסף", היא מגחכת. השמועה אומרת שישראל הלא־רשמית שילמה 400 דולר עבור כל אדם שהותר לו לצאת, אבל ליא לא בטוחה. היא כן יודעת לומר ששגריר ישראל ברומניה, שהיה חובב תיאטרון, זרק מילה לשגריר באוסטריה, והלה קיבל את צבי ואותה במאור פנים מופגן. יהודי מקומי אחד אפילו שאל אותם: מי אתם שהשגריר הישראלי סוחב בשבילכם את התיק?

***

בני הזוג הגיעו ארצה ב־1961, היישר לתל־אביב, שכאמור הייתה אז נישט א־גרויסע מציאה. הם עזבו את רומניה כסלבס והתקבלו גם כאן בכבוד, מה שלא הפריע לגברת שניהלה את אגף התרבות בסוכנות לומר לליא: "תשמעי, אני לא יודעת מי אתם, אבל אני לא ראיתי שחקנים מרומניה שהצליחו פה". שנה אחרי העלייה, ליא כבר הופיעה ב"הבימה" ושיחקה במחזה "אדון פונטילה ומאטי משרתו" בעברית. עברית אולפנית, אבל עברית. "בעלי היה בחור חריף וזה עזר. ההשתלבות שלנו הלכה מהר, והשנים שלנו בהבימה היו שנים טובות. הוא כתב הרבה בשבילי. הופענו המון בהופעות לשניים – אני והוא. דברים נפלאים, טובים מאוד", אומרת ליא, ואנחנו נזכרים ב"זוג משמיים" המפורסם שלהם. "מאוד הצלחנו עם זה. צביקה תמיד בנה על מה שהיה אתמול וחיבר להיום. תמיד חיבר בין מחזות של סופרים יהודים שכתבו כל כך יפה, לדברים האקטואליים והיומיומיים שלנו".

כשליא הייתה בת 11 בלבד, אמה חלתה בפתאומיות.
ליא לא הסכימה שתתאשפז: "ידעתי שבית החולים זה מקום שלא חוזרים ממנו, אז אמרתי לרופא שאני אטפל בה". מדי יום הניחה קומפרסים על גופה של החולה. כששבה האם להכרה, היא פרצה בבכי כשהבינה שהילדה הקטנה לבדה החזיקה אותה בחיים

כעבור כמה חודשים היא פרצה עם ההצגה "בראשית" של אהרן מגד. "הייתי חוה לפני הפיתוי ואחריו, והייתי מבנות הנפילים. תפקיד מאוד טוב", היא אומרת ושוכחת לציין שגם זכתה עליו בפרס יוסף קלאוסנר – כאמור, אחרי שנה בארץ בסך הכול. מה שהפך את ההצלחה לגדולה ומהירה במיוחד היה ביקור ממלכתי של ראש הממשלה דוד בן־גוריון ורעייתו פולה בהצגה. "פולה הזמינה אותי אליהם הביתה. הארץ הייתה קטנה יותר, כולם ידעו על זה, וזה הזניק את הקריירה עוד יותר".

ליא התחילה לקבל תפקידים רבים, וגם הזמנות לסיבובי הופעות בחו"ל. "זה היה פיתוי גדול", היא מספרת על נסיעה לדרום אמריקה, משם חזרו אחרי למעלה משנה. אחת מאיתנו מתעניינת אם הגיעו לארגנטינה. ובכן, איזו שאלה. "בואנוס־איירס הייתה עיר מיוחדת; גם אירופית וגם מלאת חיים. שם חיו 24 שעות כבר בשנות השישים. והיו עיתונים ביידיש".

התפקידים המשיכו לזרום. הרבה־הרבה לפני שתפסה מקומה בסדרה "שטיסל" בתפקיד הסבתא מלכה, שיחקה ליא בשורה של סרטים, תוכניות טלוויזיה ובעיקר מחזות. היא הופיעה ב"הכתובה" וב"חתונת הדמים"; ב"ביקור הגברת הזקנה" וב"שלוש אחיות". היא הייתה מירהל'ה במחזה "מירהל'ה אפרת", פילומנה ב"פילומנה" ודייזי ב"הנהג של מיס דייזי". והיא הייתה גם אמא קוראז' במחזה האנטי־מלחמתי "אמא קוראז' וילדיה". בסלון ביתה מוצבת תמונה מרגשת שקיבלה במתנה מחבר: בצד אחד שלה מופיעה דינה קניג מ־1964, בתפקיד אמא קוראז', דוחפת עגלת נדודים גדולה; בצד השני ליא קניג של 1975, באותו תפקיד ובאותה תנועת גוף ממש.

"אמא ובעלה נשארו ברומניה, והיא חלתה מאוד. בתשעה שבועות הלכה", מספרת ליא. "לא ראיתי אותה ולא הייתי לידה. עד היום זה אחד הכאבים הכי גדולים של החיים שלי". השנים הרבות שעברו מאז לא מקהות את הכאב. להפך. כשאתה מתבגר, מסבירה ליא, אתה אומר לעצמך: למה לא הייתי איתה? למה לא ראיתי אותה? למה לא שאלתי אותה יותר שאלות לאורך השנים?

***

היום היא ממשיכה לשחק במחזה המחודש והמצוין "מקווה", ומתהדרת בתפקיד חדש ב"זאקופנה שלי". כשאנחנו שואלים על אתגר הזיכרון העומד לפתחו של כל שחקן, ליא לא מבינה למה אנחנו עושים מזה א־גרויסע שייפט. "כשהייתי ילדה קטנה בצ'רנוביץ, היו בתי ספר פרטיים בגרמנית, ושם כבר למדו את שילר בעל פה בכיתות א'־ב'. אתם יודעים שקטנים יכולים ללמוד בעל פה. כאן תמיד מתפעלים מהזיכרון, אבל אף פעם לא מנסים. תלמדו בעל פה". ובכל זאת, אנחנו מתעקשים, ככלות הכול היא כבר ילדה גדולה. "נו, פעם כשהיה לי תפקיד חדש, הייתי לוקחת דף ביד והייתי יודעת", היא מסבירה במשיכת כתף. "היום אני צריכה להחזיק אותו יותר זמן. אז אני מחזיקה אותו יותר".

דברים משתנים, אומרת ליא בשוויון נפש. הזמן הוא זמן אחר. השקפת העולם היא אחרת. הקצב אחר. הקורונה הזו בכלל שיבשה את כל החיים. זה לא צחוק, זה פגע בכל העולם. באפריל חזרו לבמות אחרי שנה וחודשיים. כולם התרגשו. חשבו ששכחו את הטקסטים, אבל זכרו יופי. כולם ידעו את השורות שלהם וכולם רצו לעבוד. אבל גם בזמן שהאולמות היו נעולים, הם לא ישבו בחיבוק ידיים. כשאסנת פישמן, שמשחקת לצידה ב"מקווה", אמרה לה שהן מוזמנות להופעה ביתית, ליא נענתה בשמחה. "זה קהל שרוצה לראות אותך. הופענו בבית ועשינו שיחה ואיזה קטע מהמחזה. ראינו כמה רוצים אותנו", היא אומרת.

מה הלאה? כל זמן שרוצים אותך והפה עובד והראש עובד – מה טוב, אומרת ליא. אם יהיו תקלות, אז אין ברירה. דור בא, דור הולך. היא רק מתפללת לריבונו של עוילם שיחזיק אותה בריאה כמה שאפשר, עם שכל במקום טוב, ולא להצטרך לאחרים. להיות אנושי, לא ספלייץ.

יחד עם זאב רווח היא הדליקה משואה בטקס יום העצמאות השבעים למדינת ישראל – מדינה שליא עדיין מתרגשת מתקומתה, אבל לא בטוחה שאנחנו, הצעירים יותר, זוכרים להעריך אותה. "איך שהאנשים פה לא מסתדרים אחד עם השני, זה אסון. אסון", היא מביעה דאגה כנה ומיוסרת. "אני מסתכלת מסביב ואני לא יודעת אם אנחנו מודעים מה עשו פה. מאז שאני עליתי – הכבישים, הערים האלה, הבתים. הטכנולוגיה שגדלה פה. אם לא שומרים על זה ולא מכבדים, וזה לא בנשמה שלך, זה פשוט אסון".

על פוליטיקה היא לא מדברת. היא וצביקה קיבלו החלטה ברורה בעניין כשהגיעו ארצה. הסבל שחוו בגלל הפוליטיקה ברומניה הספיק להם. אבל האמת, היא לא מבינה למה בארץ הזו יש כל כך הרבה פוליטיקה. בשביל מה? החוצפה הזו של אנשים שמתחילים לעשות פוליטיקה! הם לא פוליטיקאים. הם לא מבינים בזה. ועושים פוליטיקה. אנחנו עם פלדה, פשוט פלדה, אחרי הקורונה נוספה לנו גם מלחמה – והם לא נרגעו בכנסת. דמגוגים. וגם בטלוויזיה – לא מדברים, מיד צועקים. אם אתה מדבר – מיד מישהו קופץ ומתחיל לצרוח. יש פה אנשים נפלאים שתרמו הרבה. שעשו ורצו והכוונות היו טובות. אנשים שעובדים בכל התחומים, ואנחנו בעצמנו לא יודעים להעריך את זה. לשמור את זה. כשעלתה ארצה עם צביקה הם פגשו זוג נחמד, וליא שאלה בתמימות: "יש לכם אוטו?". הגברת צחקה ופנתה לבעלה: "חיים, אתה שומע מה היא שואלת? אם יש לנו אוטו!". והיום? כמה מכוניות יש כאן? שתיים־שלוש במשפחה.

22 שנה שצביקה איננו. עוד בימי השבעה הבהיר יעקב אגמון, מנהל הבימה דאז, שאצלו היא לא תשב בבית. "הוא דאג שאופיע כל הזמן. אם אתה עסוק, זה עוזר". מה קורה בימים שאין בהם הופעות? ליא לגמרי לא מתלוננת. בינינו, הבמה זו עבודה שגם מעייפת. בזמנו היא הופיעה בכל מקום בארץ, איפה לא הייתה. רק שעכשיו הגב הלך פייפען מהנסיעות האלה. והיא בכלל אוהבת את השקט שלה בבית, עם צ'יקיטה הכלבה הלבנה והמטופחת שמתרוצצת סביבה, וישראל העוזר האישי שדואג לרווחתה. צביקה והיא מעולם לא היו אנשי בתי קפה. הם היו הולכים לראות סרט או הצגה, מזמינים חברים ומוזמנים אליהם, אבל יותר מכול אהבו לשבת בבית. וליא פשוט ממשיכה עם זה. "בקורונה כולם אמרו 'את לבד', אבל אני לא לבד. אני תמיד מרגישה שצביקה פה, אמא פה, אבא פה, כולם פה", היא אומרת ומצביעה על חלל הבית גדוש יצירות האמנות. לרגע נדמה שכל סיפורי העבר, יחד עם התמונות והצילומים על הקירות, מתעוררים יחד לתפאורה חיה וקיימת שמלווה את השחקנית המוכשרת הזו על הבמה המרכזית והכנה ביותר שלה – סלון ביתה.