"המסרק בידיה של אמי עבר בשערי לאט־לאט בתנועות מדודות. היא שרה לי שירים בניסיון להרגיע אותי, ללא הצלחה. אני לא רוצה למות, אמרתי לה ובכיתי. הדמעות זלגו והרטיבו את השמלה הלבנה עם הפרחים הכחולים שלבשתי. אמא קשרה לי סרט לבן עם נקודות כחולות שהתאימו לפרחים וחיבקה אותי חיבוק מנחם. נזכרתי בשיחה שלי עם ידיד מהכפר כמה שעות לפני כן. הוא סיפר על הכוחות הפלסטיניים שמתקרבים אלינו ועל הניסיון הכושל של לוחמינו לעצור את המתקפה. אנחנו לא נשרוד, אמר. הם ישחטו אותנו הלילה. אני מאחל מוות מהיר. הוא הסתלק, משאיר אותי, ילדה בת 13, המומה וכואבת".
כך מתארת העיתונאית, הסופרת והמרצה בריג'יט גבריאל את ליל 14 במרץ 1978 במרג'־עיון בלבנון, אותו בילתה עם משפחתה במקלט תת־קרקעי בכפר הנצור והמאוים בידי המוסלמים. "אמא אמרה: אם נצטרך למות הלילה, ילדתי, את תהיי יפה", היא מספרת לנו בשיחת זום מארצות הברית, שם היא חיה היום. "אבא ציטט פסוקים מהברית החדשה ושיתף אותי בתוכנית שהגה. לי ולאמא היו חיים ארוכים, הוא אמר, ואת צעירה וחייך עוד לפנייך. כשהרוצחים של יאסר ערפאת יבואו, אנחנו נעשה מהומה ואת תנצלי אותה כדי להימלט מכאן. תרוצי לישראל בלי להביט לאחור. אם תגיעי לישראל תהיי בטוחה. אם תעברי את הגבול תינצלי".
גבריאל, היום בת 56, נקראה אז חנאן קהואג'י. היא הייתה בתם היחידה של זוג נוצרי מארוני במעמד הביניים של לבנון המשגשגת, שהשתחררה מהשלטון הצרפתי וקיבלה עצמאות. אביה היה איש עסקים מצליח, בעלים של בית קפה ועסקים נוספים. "נסעתי לבית הספר ברכב עם נהג פרטי", היא נזכרת. "אחרי הלימודים הייתי חוזרת לבית רחב ידיים עם עוזרת צמודה. כבת יחידה להוריי הייתי האוצר של הבית. במרג'־עיון, מול מטולה ומשגב־עם שמעבר לגדר, חייתי את החלום הלבנוני". אבל כשהייתה בת 11 פרצה מלחמת האזרחים הלבנונית השנייה, וחייה התנפצו לרסיסים.
הארגונים הפלסטיניים בראשות יאסר ערפאת, שהוגלו מירדן ללבנון לאחר "ספטמבר השחור" ב־1970, פתחו במתקפות נגד האוכלוסייה הלבנונית הנוצרית, והעימותים העדתיים סיימו את תקופת החיים היפה בלבנון והביאו בהדרגה להתפתחותה של מלחמת אזרחים. "אבא שלי, שהבין שהעניינים בלבנון מידרדרים, הוציא את כל הכסף המזומן מהבנק והשאיר שם רק עשרת אלפים דולר. חושיו אמרו לו שצריך לברוח, והוא תכנן לצאת מלבנון עם כל המשפחה ולמצוא מקלט בארה"ב", מספרת גבריאל. אבל לפני שהספיק להוציא לפועל את תוכניתו, הבית נפגע במתקפת רקטות שכוונה לבסיס צבא לבנון הסמוך. הבית התמוטט על המשפחה, גבריאל נפצעה קשה, וגם הכסף נשרף לאפר והעתיד אבד. "חודשיים וחצי הייתי בבית החולים ועברתי כמה ניתוחים. אחרי שהחלמתי רצינו לחזור לביתנו, אבל נשארו רק הריסות".
"נסעתי לבית הספר ברכב עם נהג פרטי. אחרי הלימודים הייתי חוזרת לבית רחב ידיים עם עוזרת צמודה. כבת יחידה להוריי הייתי האוצר של הבית. במרג'־עיון, מול מטולה ומשגב־עם שמעבר לגדר, חייתי את החלום הלבנוני"
בשבע השנים הבאות חיה גבריאל עם משפחתה במקלט התת־קרקעי – בחדר אחד, ללא חשמל ובלי מים זורמים. "את המים ששתינו הייתי צריכה להביא מנחל עיון, ולהסתכן שיפגעו בי צלפים פלסטינים. שלוש השנים הראשונות היו הקשות ביותר. היינו בסכנת חיים מתמדת. המבוגרים בעיירה שלי, שהייתה נצורה בידי כוחות פלסטיניים, החליטו שאו שהפלסטינים ישחטו אותנו או שנלך לישראל ונתחנן לעזרה אצל היהודים. משלחת יצאה לישראל, וישראל נענתה לבקשה והתחילה להכניס אוכל ותרופות לילדים ולאמן לוחמים נוצרים (הפלנגות, א"ג). לישראל וללבנון הנוצרית היה אינטרס משותף להילחם באויב שהקדיש את עצמו להרוס אותנו".
בלילה הדרמטי שבו הכוחות הפלסטיניים התקרבו לעיירה בשנת 1978, ישראל היא זו שהצילה את גבריאל ומשפחתה: ב־14 במרץ פתחה ישראל במבצע ליטני, וצה"ל דחק את אש"ף צפונה, אל מעבר לנהר הליטני. "תודה לא־ל, לא הייתי צריכה לממש את תוכנית המוות של הוריי", אומרת גבריאל. "לא הייתי צריכה לרוץ לישראל. ישראל באה אליי".
העולם שמעבר לגבול
גבריאל מביטה באימה במצב מולדתה כיום. לפני שנה וחודש התפוצץ בנמל ביירות מחסן ובו אלפי טונות אמוניום חנקתי. יותר ממאתיים איש נהרגו, ואלפים נפצעו. זרם החשמל בבירה ביירות הופסק, ואותות ההרס והחורבן ניכרו במרחק קילומטרים ממוקד הפיצוץ. האסון הוציא את אזרחי לבנון לרחובות, למחאות זועמות נגד בכירי הממשל בלבנון ונגד חסן נסראללה, ובניסיון לזעזע את העולם ולקרוא לעזרה, אך זו לא הגיעה.
מאז מצבם של הלבנונים רק הלך והורע. במגפת הקורונה מתו יותר מ־8,000 איש, לפי המספרים הרשמיים. ערך הלירה צלל ומחק איתו את ערך החסכונות של התושבים. ב־2020 עמדה האינפלציה על 84.9 אחוזים. המאמצים להקמת ממשלה כושלים שוב ושוב. אבל כשגבריאל נולדה, ב־1964, מולדתה הייתה סובלנית, רב־תרבותית, גאה ומצליחה. "כלכלת לבנון שגשגה ללא נפט ומשאבי טבע, רק בזכות ההון האנושי המשובח", היא מתגאה. "היינו בירת הבנקאות האזורית. לבנון הייתה שווייץ הערבית, וביירות הבירה הייתה דובאי של היום. כוכבים בינלאומיים גדולים היו באים להופיע כאן, לבלות וליהנות מרוחב הלב ומהחופש התרבותי והדתי שאפיין את המדינה היחידה במזרח התיכון שהיה בה רוב נוצרי.
"אותו החופש פעל נגדנו כשהסכמנו לקלוט שלושה גלי הגירה פלסטיניים. ברגע שהם הגיעו, הם עשו יד אחת עם המוסלמים, הקימו את הצבא הלבנוני הערבי, והחלו לתקוף את הנוצרים בכפרים ובערים. יאסר ערפאת ואש"ף ביקשו לנצל את הדמוקרטיה הלבנונית כדי להשתלט על לבנון ולהקים בה מדינה פלסטינית שתילחם בישראל, כדי לזרוק את היהודים לים".
התוצאה הייתה מנוסה המונית מלבנון של הנוצרים, שהפסידו בהדרגה במלחמה. גם גבריאל ובני משפחתה נמלטו בסופו של דבר, אבל רק לאחר שפרצה מלחמת לבנון, ורק כששוב נפגעה המשפחה במתקפה פלסטינית. "הייתי בת 17", נזכרת גבריאל. "הפלסטינים החלו לסגת בעקבות הפלישה הישראלית לדרום לבנון, אבל לפני כן הם מיקשו אזורים כדי לפגוע בצבא הישראלי. פצצה אחת התפוצצה לפני המקלט שהיה הבית שלי, ואמא שלי נפצעה". אמה של גבריאל קיבלה טיפול רפואי ראשוני בבית חולים שדה ישראלי בלבנון, ואז פונתה לעבר הגבול באמבולנס שתרמה ישראל לכפר. גבריאל ליוותה אותה. "אבא שלי נתן לי 60 דולר לדרך. נהג לבנוני מהכפר שלי נהג באמבולנס ולקח אותנו ל'גדר הטובה' סמוך למטולה, מרחק של 10 דקות נסיעה, כדי לעבור לאמבולנס נוסף שייקח אותנו לבית החולים זיו בצפת. כשהגענו למעבר הגבול, הנהג הלבנוני דרש 30 דולר, חצי מהכסף שהיה ברשותי. שילמתי לו, הודיתי לו ועברנו לאמבולנס ישראלי עם נהג ששירת במילואים.
"הוא הסיע אותנו לצפת. במהלך הנסיעה הקשבנו לחדשות והוא תרגם לי אותן לאנגלית. בדרך ראיתי עשרות טנקים בדרכם ללבנון. בבית החולים העבירו את אמי ישירות לטיפול נמרץ. פניתי לנהג הישראלי וחשבתי שלא יהיה לי מספיק כסף לשלם לו אחרי הנסיעה הארוכה. שאלתי כמה אני צריכה לשלם, והוא לא הבין את השאלה. את לא צריכה לשלם לי דבר, הוא אמר. ואז זה הכה בי – הנדיבות ורוחב הלב של היהודים ושל ישראל. הנהג הלבנוני בן הכפר שלי, שהכיר את הוריי, שדד אותי ולקח ממני חצי מהסכום שהיה לי ביד, והישראלי לא רצה דבר. אז נשביתי בקסמם של היהודים ושל ישראל, והבנתי את הבדל הערכים בין התרבות הערבית לתרבות הישראלית".
22 יום הייתה אמה של גבריאל בבית החולים בצפת. היא שכבה לצד שתי נשים לבנוניות שפונו גם הן מהמלחמה, אחת דרוזית ואחת מוסלמית. גבריאל מספרת שכאשר הגיעו מסוקים עם חיילים ישראלים שנפצעו במלחמה בלבנון היא התביישה להסתכל בפני האמהות, האבות והילדים של החיילים. "החיילים האלו נפגעו בגלל מלחמת האזרחים של העם שלי. לצד החיילים היו פצועים לבנונים נוצרים, דרוזים ואפילו פלסטינים, וכולם קיבלו טיפול כי הם היו בני אדם. הרופאים הישראלים לא התחשבו בהבדלים פוליטיים, דתיים או לאומיים, וטיפלו באמא שלי לפני שטיפלו בחייל ישראלי שמצבו הרפואי היה טוב יותר.
"הרגשתי נבוכה מול הנדיבות הישראלית ומול המשפחות של החיילים הפצועים, ואז הרגשתי יד על כתפי. זאת הייתה אחות ישראלית ששאלה לשלומי והרגיעה אותי שאמא שלי תהיה בסדר. היא חיבקה אותי, אמרה לי ששמה לאה וביקשה ממני שלא אהסס לבקש עזרה. התרגשתי כל כך, כי לראשונה הרגשתי את החמלה ואת האנושיות מצד אנשים שהיו אמורים לשנוא אותי בגלל המלחמה בלבנון".
"טראמפ הבין את המזרח התיכון וידע איך לדבר עם האנשים הנכונים. המהלכים שלו הביאו להסכמי אברהם ולשיפור היחסים של ישראל עם האמירויות, בחריין, מרוקו. הוא בודד את איראן מהמדינות שבאמת רצו בשלום. בודד את הרוע ולהחליש אותו"
גבריאל ביקרה ב־2018 בבית החולים זיו, 36 שנה אחרי שהגיעה אליו עם אמה הפצועה. "עדיין מצילים בזיו חיי אדם, ללא הבדל דת, גזע או לאום, ממש כמו אז ב־1982", היא אמרה למנהל בית החולים דאז ד"ר סלמאן זרקא, כיום ראש תוכנית "מגן ישראל", שסיפר לה על הטיפול של בית החולים בפצועים ובחולים הסורים שעברו את הגבול לישראל בזמן מלחמת האזרחים בארצם. גבריאל סיפרה לו שבשבועות שהייתה בבית החולים ב־1982, לצד אמה, היא גילתה שכל מה שלמדה על ישראל בלבנון היה שקר. "הימים שלי בבית החולים שינו את חיי", היא אומרת לנו היום. "החלטתי שאני רוצה להיות כמו הישראלים, שאני רוצה לאמץ את הערכים שלהם. יצאתי למרפסת בית החולים ונשבעתי שאחיה בישראל".
המיעות נותן את הטון
המלחמה נמשכה, וב־1984 קיימה גבריאל את השבועה שנשבעה במרפסת: היא עברה לישראל עם אביה ואמה, עבדה כעיתונאית בירושלים בערוץ הטלוויזיה הנוצרי "ערוץ המזרח התיכון", וסיקרה את נסיגת צה"ל לרצועת הביטחון בלבנון ב־1985, ואת האינתיפאדה הראשונה – בפרט את "הטרנספר השקט" של הנוצרים ביו"ש, שנטשו את חייהם בקרב הפלסטינים המוסלמים והיגרו אל העולם. "שכחתי כמעט את כל העברית שלמדתי", היא מתנצלת. "עבדתי בישראל עד 1989, וגרתי במבשרת־ציון, בתלפיות ובאבו־תור. הכרתי את בעלי, שהיה גם הוא עיתונאי, התחתנו בירושלים וילדתי את ילדי הראשון בבית החולים משגב לדך ביום כיפור. ב־1989 עזבנו את ישראל ומאז אני בארה"ב". הוריה חיו כאן עד מותם, והם קבורים בהר הזיתים בירושלים.
בארה"ב ייסדה גבריאל משרד פרסום וחברת הפקות. ואז, ב־11 בספטמבר 2001, לפני עשרים שנה, היא צפתה במגדלי התאומים מתמוטטים, והבינה שלא הצליחה להימלט מהאסלאם הקיצוני. "כשעזבתי את המזרח התיכון חשבתי שהשארתי את כל הטירוף מאחור", היא אמרה בריאיון לפני כמה שנים. "הגעתי לאמריקה ואימצתי את העצמת הנשיות המערבית – הפכתי לאשת עסקים ורציתי להוכיח שאני יכולה להיות אישה ואם ולקבל הכול. רדפתי אחרי החלום האמריקני. ה־11 בספטמבר עצר אותי ואת אמריקה. הוא גרם לי להבין את משימתי בחיים. הוא גרם לי להבין שכל מה שעשיתי עד אז לא משנה אם אין לנו ביטחון. כלום לא משנה. אני שמרנית של 11 בספטמבר. 11 בספטמבר גרם לי להבין ששימור הזהות הלאומית שלנו, שימור ארצנו וההגנה על ארצנו חשובים יותר מכול".
"את לא צריכה לשלם לי דבר אמר הנהג הצבאי. ואז זה הכה בי – הנדיבות ורוחב הלב של היהודים ושל ישראל. הנהג הלבנוני בן הכפר שלי, שהכיר את הוריי, שדד אותי ולקח ממני חצי מהסכום שהיה לי ביד, והישראלי לא רצה דבר"
בעקבות פיגועי הטרור בארה"ב היא ייסדה את הארגון Act! for America, הדוגל בלחימה באסלאם הקיצוני. הארגון עובד כשדולה הלוחצת על חברי קונגרס בנושאים של ביטחון לאומי, קידום חוקי הגירה נוקשים יותר ואכיפת חוק רבה יותר, מחאה על הנהגת חוקי השריעה בקהילות מוסלמיות בארה"ב ומאבק נגד הקמת בתי ספר מוסלמיים. בתקשורת השמאל מתארים אותו כגזעני וכמסית, וגם אותה.
היא רהוטה ודיבורה שוטף. באינספור סרטונים ברשת היא מתעמתת בהצלחה עם מוסלמים, בין השאר באוניברסיטאות. באחד משיחותיה עם סטודנטים, למשל, שאלה אותה סטודנטית מוסלמית על התמקדותה באסלאם הקיצוני וטענה שהיא מעודדת אסלאמופוביה אף שרוב המוסלמים מתונים דווקא. גבריאל ירתה לעברה נתונים שלפיהם המוסלמים הקיצונים אינם מיעוט מבוטל, אלא מקיפים 15 עד 25 אחוזים מהמוסלמים במערב. "הקיצוניות הורגת, מכיוון שהקיצוניות עורפת ראשים וטובחת באנשים", היא השיבה לסטודנטית. "רוב הגרמנים היו שוחרי שלום, אך הנאצים נתנו את הטון ומיליונים נרצחו. הרוב הרודף שלום לא היה רלוונטי. ב־11 בספטמבר חיו בארה"ב 2.3 מיליון מוסלמים, אבל נדרשו רק 19 חוטפים קיצוניים כדי להרוג כמעט 3,000 אמריקנים במרכז הסחר העולמי ובפנטגון. הרוב לא רלוונטי".
גבריאל גם כתבה שלושה ספרים, שאחד מהם הוא רב המכר "בגלל שנאתם: ניצולת הטרור האסלאמי מזהירה את אמריקה", שנמכר בלמעלה ממיליון עותקים. ספרה האחרון, "התעוררו: להגנת הערכים והחירות היהודו־נוצריים", שנכתב ב־2018, עסק בארגוני הטרור, בניצול הרשתות לגיוס צעירים לשירותיהם ובמלחמת האידיאולוגיות. בימים אלה, לצד הצפייה המזועזעת במולדתה המתפוררת, היא רואה גם את המתחולל באפגניסטן בשעה שארה"ב נסוגה ממנה. בין השאר היא צפתה בתיעוד שהפיצה הבמאית האפגנית סהרה קארימי, שסיפרה תוך כדי שהיא נמלטת מקאבול שהנשים בורחות מהמדינה כדי להציל את עצמן, ממש כמו שהנוצרים נמלטו מלבנון.
"זאת תוצאה של מדיניות קלוקלת שמאפשרת לקבוצות קיצוניות להשתלט על מדינה בהתעלמות מוחלטת מההצהרות הברורות שלהן על כוונתן לזרוע הרג והרס במדינות שלהן", קובעת גבריאל. "במזרח התיכון יש הרבה ארגונים וקבוצות, וכששואלים אותי למי עלינו להאמין, אני עונה בפשטות: תאמינו למי שאומרים שהם רוצים להרוג אתכם, כי בדרך כלל הם מתכוונים לכך. הנוצרים בלבנון, שהיו רוב דמוגרפי בארץ הארזים והיו אחראים לפיתוחה, לא הבינו שמי שרצו לפגוע בדמוקרטיה ובחיים הטובים בלבנון התכוונו לכך, ומימשו את הכוונה שלהם. כך גם האפגנים שאפשרו לטליבאן להשתלט על ארצם".
לגבריאל יש ביקורת קשה על הממשל החדש בארה"ב, שלא מבין לטענתה את חוקי המזרח התיכון ואת הדרך להתנהל מול השחקנים באזור. "אנחנו הנוצרים בלבנון למדנו על בשרנו שאסור לנהל משא ומתן עם אנשים שמניעה אותם אידאולוגיה שמגדירה אותנו ככופרים שמצווה להרוג אותם. כשהממשל האמריקני מדבר עכשיו על משא ומתן עם הטליבאן, הוא חושף את הבורות והתמימות שלו. אי אפשר לדבר עם ארגוני אסלאם קיצוני. כל עוד לא נבין את זה נהיה בבעיה.
"טראמפ הבין את המזרח התיכון וידע איך לדבר עם האנשים הנכונים. המהלכים שלו הביאו להסכמי אברהם ולשיפור היחסים של ישראל עם האמירויות, בחריין, מרוקו ומדינות נוספות. טראמפ הצליח לבודד את איראן מהמדינות שבאמת רצו בשלום. הוא הצליח לבודד את הרוע ולהחליש אותו. עד שיהיה לנו שוב ממשל שיחשוב כמו ממשל טראמפ, אני לא חושבת שארה"ב תסייע לייצוב המזרח התיכון, אלא להפך, היא תתרום לכאוס".
מי אשם בקריסת לבנון היום?
"יש פרשנים שמדברים על השנים האחרונות, אבל אני מזהה את תחילת הקריסה הלבנונית כבר ב־1982, כשחוסל באשיר ג'ומאייל, נשיא לבנון הנוצרי שביקש לעשות שלום עם ישראל. סוריה התבססה בלבנון ואיראן התחילה לממן את חזבאללה. הן פיצלו את הנוצרים והחלישו אותם, והרגו את הסיכוי לשלום עם ישראל.
"מישל עוון, הנשיא הנוצרי שעזב את לבנון, חזר וחתם הסכם עם השטן, עם חזבאללה. הוא הבובה שלו עכשיו. אחרי 25 שנים, חזבאללה הצליחו להתבסס בפוליטיקה הלבנונית באופן דמוקרטי כביכול, ועכשיו הם מנהלים את המדינה. הם עובדים בשביל איראן, ולכן מי ששולטת בלבנון למעשה היא איראן. הממשלה הלבנונית היא בובה על חוט".
לך תסמוך על נמרי נייר
הביקורת כלפי חזבאללה בלבנון החריפה השנה. שבירת מחסום הפחד התבטאה בסדרת עימותים בין חמולות סוניות לארגון חזבאללה – בין השאר חוסל בסוף יולי פעיל חזבאללה עלי שיבלי, שרצח לפני כשנה את הילד חסן רסן מח'לדה, כשחגג בחתונה לא הרחק משם. אחיו של הנרצח פשוט נכנס לגן האירועים, ירה בשיבלי מטווח אפס לעיני הסועדים ונמלט. לאחר מכן חיללו אנשי חזבאללה את קברו של רסן, ובתגובה תקפו החמולות הסוניות את קהל תומכי חזבאללה בהלווייתו של שיבלי, וחמישה אנשים נהרגו.
חזבאללה השיעי מעורר עימותים גם עם הדרוזים בלבנון: לאחר סדרת שיגורי רקטות לעבר ישובי הצפון מתוך כפרי הדרוזים, התעורר זעמם של המקומיים על פעילי חזבאללה המגיעים לשטחם ויורים ממנו לישראל. בכפר אחד אף עצרו הדרוזים רכב שיגור, הכו את אנשי חזבאללה שבתוכו וקיללו אותם. "חזבאללה משתמש בבתים שלנו כדי שישראל תתקיף אותנו הדרוזים. אנחנו מצלמים את זה כדי שהכלבים (חזבאללה) יראו את זה", נאמר בסרטון שתיעד את תפיסת החוליה. צבא לבנון עצר את משגרי הרקטות, אך הם כנראה שוחררו דקות ספורות לאחר המעצר – עדות נוספת לכוחו הרב של חזבאללה בלבנון.
"צבא לבנון הוא לא יותר מנמר של נייר, אין לו שום כוח", מבהירה גבריאל. "אני פועלת כל הזמן כדי למנוע שליחת כספי מיסים אמריקניים לצבא לבנון, כי אנחנו יודעים שהכסף הזה ילך ישירות לחזבאללה. אין שום הפרדה בין צבא לבנון לחזבאללה, והכסף שהולך אליו יגיע בסופו של דבר לארגון הטרור. השחיתות השלטונית נתנה את הכוח בידי חזבאללה, וזה מה שאנחנו מקבלים – מדינה מתפוררת, שנקראת לבנון על המפה אבל למעשה משמשת מוצב קדמי איראני".
מאמציה של גבריאל לבלום העברת כספים לצבא לבנון מתגמדים לעומת מאמצי הפוליטיקאים הלבנונים למנוע כל יכולת לסייע למדינה מבחוץ. ימים ספורים לאחר הפיצוץ בנמל ביירות הגיע אל העיר נשיא צרפת עמנואל מקרון – המנהיג הבינלאומי הראשון שדאג ללבנונים, בהתאם למעמדה ההיסטורי של צרפת בלבנון במסגרת הסכמי סייקס־פיקו, שחילקו את המזרח התיכון בין המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה. בביקורו סמוך למוקד הפיצוץ מאות לבנונים ביקשו ממנו בצעקות להשיב את השלטון הצרפתי למדינה. מקרון הנבוך הכריז שגורל הלבנונים בידיהם, ושכאשר תקום ממשלה מוסכמת צרפת תשמח לסייע ללבנונים לצאת מהמשבר. אבל עברה שנה וממשלה בלבנון טרם קמה. סכסוכים פוליטיים מעכבים כל פתרון שיאפשר לעולם לתמוך בתושבי לבנון.
"הלבנונים שחיים היום במדינה חלשים וחסרי יכולת מול חזבאללה", טוענת גבריאל. "אין להם מה לאכול. אין חשמל, גז, דלק, תרופות. בתי החולים לא יכולים לעזור לאנשים שמגיעים אליהם. כלום לא יקרה עד שהקהילה הבינלאומית תתערב. כשאני מדברת על התערבות אמריקנית אני בהחלט לא מדברת על כניסה קרקעית לתוך לבנון, אלא בראש ובראשונה הפרעה לקשר הישיר בין איראן וחזבאללה ובין לבנון. משטר טראמפ החל לעשות דברים בכיוון הזה, אבל משטר ביידן לעומתו רוצה לשאת ולתת עם האיראנים על עסקת גרעין חדשה ועושה הכול כדי להתחנף למשטר האייתוללות.
"איראן שולטת בלבנון ומשתמשת בחזבאללה כדי להשפיע על ההחלטות במדינה. חזבאללה הם מדינה בתוך מדינה. בזמן שלאנשים בלבנון אין מה לאכול, חזבאללה מעניקים כרטיסי אשראי לשיעים כדי לאפשר להם לרכוש מוצרים בחנויות. בחזבאללה מקבלים שכר בדולרים כשהלבנונים נשארו עם מטבע חסר ערך שהם לא יכולים לשלם איתו על לחם וחלב.
"עכשיו חזבאללה מנסים לטפל בעם הלבנוני כמו שחמאס מטפלים בפלסטינים בעזה: נסראללה מצהיר שיגן על העם הלבנוני, יספק לו דלק מאיראן, יעשה סדר בלבנון ויהיה האמא של לבנון, שתיתן לאזרחי לבנון כל מה שהם צריכים. אבל מאחורי הרצון הטוב הזה יש אג'נדה של ארגון טרור שמקבל הנחיות מהאיראנים. מצבם של הלבנונים בכלל ושל הנוצרים הלבנונים בפרט, נוראי. בגלל הבוגדים במדינה שמכרו את נשמתם לשטן, כמו הנשיא מישל עוון. הנוצרים שעובדים עם חזבאללה גוועים כמו שאר המדינה, כשחזבאללה והשיעים בביירות ובדרום לבנון נהנים מחיים טובים".
"תאמינו למי שאומרים שרוצים להרוג אתכם, כי בדרך כלל הם מתכוונים לכך. הנוצרים בלבנון, שהיו רוב דמוגרפי בארץ הארזים ואחראים לפיתוחה, לא הבינו שמי שרצו לפגוע בדמוקרטיה ובחיים הטובים בלבנון התכוונו לכך, ומימשו את הכוונה שלהם"
התערבות בשיטת הכניסה הקרקעית היא שלילית בעיני גבריאל, אבל ברור שבעיניה נסיגה קרקעית גרועה עוד יותר. "הדמיון בין המדיניות האמריקנית באפגניסטן למדיניות הישראלית בדרום לבנון זועק לשמיים. כולם במזרח התיכון מבינים שאי אפשר לסמוך על ישראל או על ארה"ב, כי המעשים מדברים חזק יותר מהמילים. כמו שישראל נטשה את צד"ל ואת הנוצרים שעבדו איתה במשך שנים, ארה"ב נוטשת היום אנשים באפגניסטן שעבדו איתה במשך עשרים שנה. הטליבאן צד אפגנים שעבדו עם האמריקנים – 88 אלף אנשים כאלו, שהאמריקנים לעולם לא יוכלו להבריח מהמדינה. יש אנשים שמתקשרים למחלקת המדינה האמריקנית בבקשה לעזרה ולא מקבלים מענה. אפגנים שעזרו לארה"ב לכודים עכשיו מעבר לקווי האויב ללא שום סיכוי לשרוד. אנחנו יודעים שמשתפי פעולה עם האמריקנים נתלו, נשותיהם נאנסו ונשרפו. התקשורת האמריקנית לא מדווחת את זה כי היא לא רוצה לפגוע בביידן, אבל בתקשורת הזרה מביאים את הקולות.
"לכל מי שחושבים לעבוד עם הממשל האמריקני כמתרגמים, מודיעים או סוכני שטח, המסר האמריקני ברור: עליהם לשקול את העניין היטב, כי תמיד ייתכן שארה"ב תחליט למשוך את כוחותיה ממדינה כזו או אחרת ולנטוש את בני בריתה מאחור".
עם כל אהבתה לישראל, גבריאל לא חוסכת ביקורת גם מאיתנו. "ישראל שוגה בהתנהלותה מול חמאס, ששואף להשמיד אותה", היא קובעת. "ישראל הייתה צריכה ללמוד את השיעור שלה: היא גירשה את אנשיה מגוש קטיף ב־2005 בתמורה להפיכת רצועת עזה לאזור שיגור רקטות. הנסיגה התבררה כטעות, והאמונה שהיא תמנע מוות הופרכה. הנסיגה של ישראל מדרום לבנון הוכחה כטעות נוספת שהעצימה את חזבאללה ולא נתנה שקט לישראל. יש לנסראללה טילים שיכולים להגיע לכל רחבי ישראל. לבעלי הברית הנוצרים ולצד"ל ישראל הפנתה עורף. בנסיגתה היא העבירה את המסר שאי אפשר לסמוך עליה – כמו שהאפגנים מבינים היום לגבי האמריקנים. חשוב לזכור שבמזרח התיכון משלמים על טעויות".
מאמציו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן להחיות מחדש את התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים הם מיותרים לגמרי, לדעתה. "הממשל ברשות הפלסטינית מורכב מאנשים שמתעניינים רק בריפוד הכיסים שלהם במזומנים. אין להם שום רצון להיטיב עם האנשים שלהם. הניסיון לחדש את התהליך הוא פתטי. זה נמשך כבר ארבעים שנה, מה ישתנה בעוד עשור? הם יכולים לשאת ולתת לנצח".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
