אבן בזלת מפוסלת בירכה אותי בצאתי לשלום כשחלפתי על פני הכיכר הצפונית בדרכי החוצה מטבריה. נסעתי על הכביש המתעקל כשהכנרת מימיני, והנה הגעתי אל שער קיבוץ גינוסר – וגם שם כמו חיכתה לי אבן בזלת, קטנה יותר, שקיבלה את פניי בברכת שלום. "לאן?", שאל אותי היושב בבוטקה שבכניסה לקיבוץ הוותיק. "לסדנה של יובי", עניתי כמו שהונחיתי. השומר, כך נראה, כבר היה רגיל לאורחים כאלה, מכל גוני הקשת.
צב מפוסל קטן פה, צפרדע בזלת שם, אבן מורה על הדרך אל הבר המקומי, ובת ים משתזפת על המזח ומספרת שהקיבוצניקים הוותיקים מבקשים להשיב את המתנדבות. פסלי בזלת רבים, קטנים וגם גדולים, משובצים בפינות הקיבוץ המוריק. לכל אחת מהאבנים שפה משלה ודרך משלה להגיד שלום. איך אבנים מן השורה הפכו למיוחדות כל כך? בין מטעי הבננות למצוקי ארבל בבקעת גינוסר, אזור עשיר בהיסטוריה יהודית שחרותה באבנים וגם בטקסטים שלנו, אני פוגשת את מי שנפח בהן חיים בדיסק החיתוך שלו.
"אני מתייחס אליהן כאילו הן בני אדם. לכל אבן יש אופי אחר, צורה אחרת", אומר יובל לופן (79), "הנויניק" הוותיק של קיבוץ גינוסר, גנן הקיבוץ שהיה לפסל. "כשהתחלתי לפסל בגיל חמישים, הבנתי די מהר שלאבן יש נשמה. נכון שהיא לא זזה, נכון שהיא גולמית, אבל יש לה מה להגיד. זאת אומרת, נוצר רומן ביני ובינה, בין האנרגיות שלי לאנרגיות שלה. אני שופך עליה מים, מנקה אותה, מדבר איתה, אומר לה 'בואי לקראתי' – כי הפסל שאני מתכוון לפסל נמצא כבר באבן, והיא יודעת מה יש בתוכה. אם אני רוצה לפסל דוגמה מסוימת במרכז האבן, אבל היא יודעת שהדוגמה צריכה להתמקם ימינה יותר, האבן תראה לי בכל מיני צורות את הדרך הנכונה".
ביום קיץ חם בסדנה שלו, מול הכנרת התכולה, הוא מסביר לי איך האבנים שלו מדברות בעד עצמן. "כשאני בא לפסל אבן, אני רואה עליה המון סימנים. אני קורא לזה 'כתב אבנים', הכול כתוב באבן. המון פעמים קורה שאני ניגש לאבן ובתוך חמש דקות יוצא פסל. אנשים אומרים לי: אני כבר שעות מנסה לפסל ולא יוצא לי כלום, איך יוצא לך? התשובה שלי היא: אתם לא רואים שזה היה כתוב?"
"כשאני בא לפסל אבן, אני רואה עליה המון סימנים. אני קורא לזה 'כתב אבנים', הכול כתוב. המון פעמים קורה שאני ניגש לאבן ובתוך חמש דקות יוצא פסל. אנשים אומרים לי: אני כבר שעות מנסה לפסל ולא יוצא לי כלום, איך יוצא לך? התשובה שלי היא: אתם לא רואים שזה היה כתוב?"
האהבה לאבנים קשורה גם למשיכה לארכיאולוגיה, ושתיהן נטועות בו מילדותו בקיבוץ. "בתור ילד בן ארבע ראיתי את אבני הבזלת החלקות בצד השדות החומים של גינוסר, לאחר שחרשו את האדמה והזיזו אותן", הוא נזכר. "נמשכתי לחומר הזה, הבזלת, כמו מגנט. נשכבתי עליהן והרגשתי את חומה של האבן. החיבור לארכיאולוגיה הוא חלק מהדי־אן־איי שלי – האבן סיפרה לי מי היה פה, מי בנה בה, והיום כשאני מפסל אני מרגיש שאני הצעיר ממשיך את מה שהתחילו לפני אלפי שנים". והוא מוסיף: "לדעתי בגלגולים הקודמים שלי פיסלתי כבר".
אבל לא תמיד הוא פיסל באבנים. במקביל לתפקיד ה"נויניק", שקיבל בירושה מאביו, הוא היה "תרבותניק": אחראי על חגים, אירועים ובעיקר חתונות. "בגיל חמישים חשבתי: אתה משמח את כולם, אבל בסוף המסיבה נגמרת. הגיע הזמן להתחיל לפסל. התחלתי לפסל בעץ. בתור גנן, אתה הולך בקיבוץ ופתאום רואה את העץ הכי גדול שלך, אקליפטוס ענק בגובה 30 מטר, מת לך מול העיניים. יש לך שתי ברירות: לחתוך אותו ולזרוק אותו לאש, או לפסל אותו ולהכניס לו אנרגיות חדשות. אז התחלתי לפסל בעצים המתים. אחר כך חשבתי לעצמי שהעץ לא יישאר הרבה אחריי. הוא יתקיים מאה, מאתיים שנה, ובסוף יירקב וייעלם. אבל אם אפסל בסלע, זה יישאר לעולמים.
"אני פסל ארכיאולוגי. אני כותב ומפסל בסלע כדי להנציח את הדור שלנו. מה זה הדור שלנו? אנחנו סופרים את התקופות לפי חומרים: תקופת האבן, תקופת הנחושת, הברזל. הדור שלנו הוא תקופת הפלסטיק. אומרים שפלסטיק לא מתכלה, אבל נסי היום לקחת תקליט 78' ולנגן אותו בפטיפון – בחיים לא תצליחי לשמוע מה הוא שר".
בכלל התכוונתי לנתן
בסיור בקיבוץ לופן מציג לי את פסליו הפזורים בין השבילים והמדשאות. "את מנורת שבעת הקנים אנחנו מוצאים חקוקה בסלעי הבזלת באזור מתקופות קדומות", הוא אומר, ומצביע על מנורה שפיסל גם הוא באבן השחורה. "פיסלתי אותה מתוך דחף שאי אפשר לתאר אותו, הייתי מוכרח להוציא אותה, לא יכול להסביר למה".
על כל אחד מפסליו חותם לופן בשם החיבה שלו, יובי, שנכתב בשתי אותיות באנגלית: UV. הוא גם מקפיד לציין את התאריך. "בעוד מאתיים שנה ימצאו את הפסל הזה ויגידו: גם אחרי אלפיים שנה היה חשוב ליהודים לחזור לארץ הזו; ואם הם פיסלו את המנורה, הסמל היהודי החשוב, סימן שהיהדות הייתה חשובה להם. אני משאיר אחריי כל מיני קפסולות זמן שמספרות על הדור שלנו, שחזר אחרי אלפיים שנה".
אתה רואה בעצמך שליח של הדור הזה?
"כן, בפירוש. אני מרגיש שנולדתי פה כדי לתעד את התקופה. נתנו לי את הכלים, ואני יכול לעשות את זה. אני חותם את שמי כמו כל אמן שחותם על היצירה שלו, אבל לא כדי שיזכרו אותי אישית".
בפסליו מגולל לופן עלילות ממורשת הציונות, ומנציח אישים וסיפורי קרבות והווי מתולדות המדינה. בפסטיבל הפיסול במעלות־תרשיחא, למשל, פיסל רימון כפול – מצידה האחד של האבן רימון שחוט שגרעיניו מציצים החוצה, ומצידה האחר רימון נפץ צבאי. "זה היה אחרי מלחמת לבנון השנייה, ורבים ממי שראו את הפסל התחברו לסיפור והחליטו שיצרתי אותו לזכרו של רס"ן רועי קליין, שקפץ על רימון בקרב בינת־ג'בייל. האמת היא שאני בכלל התכוונתי לטוראי נתן אלבז, שאימץ רימון אל חזהו כדי שחבריו לא ייהרגו. בתקופה שלנו, ב־1954, המרוקאים שעלו לארץ נחשבו לקבוצת חמומי מוח, שכרגיל האשכנזים צחקו עליהם. ופתאום הגיע בחור כזה צעיר, שקפץ על הרימון וכך הציל את כולם. בזכותו אנשים פתאום התייחסו אחרת לגמרי לכל המרוקאים הצעירים שהגיעו ארצה.
"כשחזרתי ממעלות־תרשיחא לגינוסר הרגשתי תחושה כבדה כי השארתי שם את הרימון. הייתי מוכרח לפסל עוד אחד. לקחתי אבן גדולה, הצבתי אותה במטרה לעשות את אותו הרימון, אבל ברגע שהנחתי אותה האבן נשברה לחצי. ואני אומר לעצמי: 'האבן דיברה, היא לא סתם נשברה'. יום שלם הסתובבתי סביבה ושאלתי אותה למה היא מתכוונת. ואז הבנתי שזה לא רימון שאני חותך מהצד ומוציא גרעינים, אלא רימון שאולי היה בשל מדי ונשבר לחצי, ומליבו נופלים הגרעינים. אנשים אומרים לי: איך חשבת על דבר כזה? ואני אומר שלא חשבתי. האבן הנחתה אותי לעשות כך. הרי מה זה פַּסָל? אדם שעומד מול האבן, רואה את הפסל בפנים, ומסיר את הפסולת".
"בפסל רואים את נדיה מחבקת את שלושת ילדיה ומצדיעה או צופה לעבר דמשק, לראות מתי אלי ישוב. במשך כל העבודה על הפסל נדיה לא ידעה כלום, וחששתי שהיא לא תאהב את הרעיון והביצוע, אבל ברגע שהיא ראתה אותו מוצב למרגלות הר אביטל, היא התרגשה עד דמעות"
רוב הפסלים שלו מבוססים על דמויות בעלי חיים, או על מה שמכונה "טבע דומם". "קשה מאוד לפסל בני אדם. צריך לדעת לתת חיים, לפסל משהו סטטי שיראה דינמיקה. עכשיו אני מנסה לפסל ילדה שמושיטה ידיים כדי לתת גרעינים לציפורים. זה מיועד למלון של הקיבוץ, אבל כבר שבוע ימים אני לא מצליח להוציא את הילדה מהסלע", הוא מודה במבוכה. "כשמפסלים בן־אדם מבינים רק בזכות תנועת הגוף שלו מה הוא אומר, מה הייחוד שלו. ואת זה אני לא יודע ליצור. רק בפסל של 'נדיה מחכה לאלי' אולי הצלחתי בזה".
את נדיה כהן ואת ילדיה הוא פיסל למרגלות הר אביטל, על הדרך העולה קוניטרה. אשתו של המרגל הישראלי אלי כהן ניצבת בגבה לישראל וחובקת את שלושת ילדיה הקטנים. מתוך הסלע האפור היא צופה לסוריה, הארץ שבעלה נותר בה לנצח; בעיניה נדמה שאפשר לראות את הציפייה ואת הייאוש, ובידי ילדיה אפשר לראות את מאמציהם לטפס על אמם, שרק היא נותרה להם, ולהביט איתה אל האב הנעלם מעבר לגבול.
"לפני כמה שנים יצאתי לסיור ברמת הגולן עם מורה הדרך גיל ברנר, והוא סיפר מה רואים בכל מקום ומה קרה שם", מספר לופן איך התגלגל לפסל את נדיה המחכה. "בסוף אמרתי לו: אם מישהו יבוא הנה וינסה להבין את הסיפור – הוא לא יוכל. אין פה שלט או הסבר כלשהו. אז הבטחתי לו שאני, בתור פסל, מוכן לכתוב בכל מיני מקומות כאלה, וכך לתרום לעם ישראל. באותה תקופה ברנר הקים שביל מקוניטרה עד חמת־גדר לזכרו של המרגל אלי כהן, וקיבל את ברכת הדרך מנדיה. הוא הגיע אליי לסדנה ואמר לי: 'יובי, זוכר שהבטחת שתפסל דברים כתובים?'. הוא צייר לי על דף את הפסל שהוא רוצה להציב סמוך לחמת־גדר: שני המרגלים שנושאים את אשכול הענבים הגדול, ומסביבם הפסוק מספר במדבר 'וישלח אותם לתור את הארץ'.
"אמרתי לו שניסע מיד, והאבן כבר תחכה לנו שם. הוא חשב שהוא נתקע עם פַּסָּל מטורף. נסענו לשם, והיא אכן חיכתה – אבן גדולה בצורת מטבע. למחרת כבר הבאתי ציוד וכבלי חשמל ובתוך יום־יומיים השלמתי את הפסל. שם התחילה הדרך, ובכל תחנה שאלי כהן עבר בה, יצרתי פסל".
אחד הפסלים מביט לארבעה צדדים, "כי אלי כהן היה בשבילנו איש עם עיניים בגב"; פסל אחר צורתו צורת מנעול, "בגלל הסמליות שבהצצה בחור המנעול"; וכך עוד כמה וכמה פסלים. לקראת סיום העבודה התייצב ברנר בסדנה של לופן והודיע לו חגיגית: "עכשיו נעשה פסל לנדיה, שמחכה שאלי יחזור".
לופן, שלא סומך כאמור על יכולתו לפסל בהצלחה בני אדם, חשש מהבקשה, אבל אזר אומץ. "בדרך כלל כשאני נתקל בבעיה שמאתגרת אותי, אני לא נכנע אלא נכנס בסלע. חיפשתי אבן מתאימה ויצרתי את נדיה. בפסל רואים שהיא מחבקת את שלושת ילדיה, והם מחבקים אותה תוך כדי שהיא מצדיעה או צופה לעבר דמשק, לראות מתי ישוב. לכל אורך העבודה על הפסל נדיה לא ידעה כלום, וחששתי שהיא לא תאהב את הרעיון והביצוע, אבל בסופו של דבר ברגע שהיא ראתה אותו מוצב למרגלות הר אביטל, היא התרגשה עד דמעות".
הכנרת היא עוגן
לופן נשוי בשנית, אב לשמונה וסב להמון נכדים, "עדיף לא לספור". הוא בנם השני של שולמית (שולקה) ונחום (ינצ'ה) שעלו ארצה מאוקראינה ומפולין בשנות העשרים של המאה ה־20, לפני מאה שנה כמעט. גם אביו וגם אמו למדו בתחילה בבית החינוך לילדי עובדים בתל־אביב ואז בבית הספר החקלאי בבן־שמן. "התפיסה הציונית הייתה שכדי להקים את ארץ ישראל צריך ליצור את 'היהודי החדש' – לא היהודי הגלותי מאירופה שעוסק במסחר ובכסף, אלא יהודי שעובד את האדמה שלו", לופן אומר. "עובד אדמה בארץ ישראל יילחם עליה, ימות עליה ולא יחזיר אותה לאף אחד. לכן הקימו את בתי הספר החקלאיים, כדי שידעו איך לעבד את האדמה".
"בחורף 1986 הכנרת ירדה בבת אחת, כי לא ירד גשם והייתה שאיבת יתר. המורל בארץ ירד, אבל המורל שלנו עלה. נמצא את כל האוצרות. באחד הימים מוישל'ה הלך לאורך החוף לכיוון טבריה, ופתאום מצא מטבעות עתיקים – המון, כמו צדפים ממש. כשהוא חזר הוא אמר לי: 'יש שם משהו'"
בסיום שנות התיכון עברו שולקה וינצ'ה לדגניה א', במטרה ליישם את שלמדו בבית הספר. "בדגניה אמרו לקבוצת ההכשרה שלהם שהם רבים מדי ואי אפשר לקבל את כולם, אז מחצית מהקבוצה עברה לעבוד במושבה כנרת הסמוכה, ובערב הם היו נפגשים. ההורים שלי עוד לא היו חברים, אבל אבא היה החבר הכי טוב של אחיה של אמא, ישראל, שלימים נפל בקרבות על גינוסר במלחמת השחרור.
"בהמשך הקבוצה התמקמה במגדל, ובכל יום אחרי העבודה הם היו יורדים לשחות בכנרת. פעם אחת אמא וחברתה שחו הרחק מהחוף, ולפתע התחילה רוח חזקה לנשוב והן לא הצליחו לחזור. ישראל ואבא ראו את מצוקתן, וברגע הרואי למדי הם מצאו סירה וחתרו להציל אותן. אמא הייתה מספרת שהיא הרגישה שהיא כבר טובעת, אבל אז מישהו משך אותה בשערות והרים אותה לסירה. זה היה אבא שלי. ככה התחיל הרומן, בזכות הכנרת".
מאז ועד היום מושתתים חיי משפחת לופן על ים הגליל. "הכנרת היא עוגן שאי אפשר לתאר", אומר לופן. אחותו גליה ("אבא קרא לה כך כי הוא אהב את הים") מצטרפת ומספרת שכל האחים גרים היום בגינוסר. "בֶּני, הבכור, גר לצערנו בבית הקברות בקיבוץ. לאחר שלחם במלחמת ששת הימים בירושלים הוא סבל מפוסט־טראומה שהחלישה אותו מאוד".
קבוצת ההכשרה של הוריו הייתה אמורה לעלות צפונה ולהתיישב סמוך לקיבוץ דפנה, אבל התקופה במגדל שיבשה את התוכניות. "החבר'ה הצעירים התאהבו בכנרת", אומר לופן. "הם אמרו: לא יעזור שום דבר, אנחנו מקימים פה את הקיבוץ. בשנת 1937, במהלך פרעות המרד הערבי, עלתה הקבוצה בשיטת חומה ומגדל על הקרקע הזו, שהייתה שייכת לפיק"א. אנשי פיק"א הבינו שברגע שיהיו פה קיבוצניקים האדמה כבר לא תהיה בידיהם, ולכן נלחמו בגינוסר מתחת לפני השטח בכל מיני דרכים, כולל חרמות. עד שנת 1948 לא היה לגינוסר תקציב משום מוסד, כי פיק"א הקפיאו את הכול. אבל החבר'ה נלחמו על הקרקע. לתוך זה נולדתי אני, ב־1942".
השם יובל לא היה נפוץ במיוחד אז, אבל יובי נקרא כך על שם נחל צלמון, הזורם בבקעת גינוסר. "היו משקים ממנו את כל השטחים – הערבים ביום והיהודים בלילה. בשלב מסוים נוצר חיכוך ופרץ קרב על המים, ממש בנשק חם. במהלך הקרב נהרג הבן של המוכתר, והבריטים הגיעו לתחקר את אנשי גינוסר. עשרה מראשי הקיבוץ, ובהם אבא שלי, נאסרו בעכו למשך שנתיים. אני נולדתי כשאבי היה בכלא, ולכן קראו לי יובל, על שם הנחל שנלחמו עליו".
הייתה לו ילדות נהדרת בגינוסר, הוא אומר. "שחינו בים, דגנו דגים, זרקנו רשתות. וכל הזמן מצאנו פה חפצים עתיקים, קברים מלפני 200־300 שנה ובהם ממצאים כמו ראשי חץ מנחושת. תודעת הארכיאולוגיה הייתה חלק ממני ומנוף ילדותי. אתה נוגע בכלים ורואה טביעות אצבעות של אנשים מהעבר. כשאני מוצא מטבע מלפני אלפיים שנה, אני מרגיש שהרגע יצרו אותו והשתמשו בו. אנחנו לא חדשים פה. אחרים היו פה הרבה לפנינו".
יובי ומוישל'ה לא ממציאים
זיקתו של לופן לארכיאולוגיה הביאה אותו ואת אחיו, מוישל'ה, לגלות יחד תגלית מרעישה: סירת עץ שהארכיאולוגים תיארכו למאה הראשונה לספירה, לשנותיו האחרונות של בית המקדש ולימי פעילותו לכאורה של ישו הנוצרי. עד מהרה היא זכתה לכינוי "הסירה של ישו" – "אבל לישו בכלל לא הייתה סירה, בלי קשר להליכה על המים", מעיר מוישל'ה, שמצטרף גם הוא אלינו לקראת הדיון בממצא החד־פעמי. בברית החדשה מסופר כיצד ישו מצטרף לשיוט בסירות של דייגים שונים, ומורה להם לאן להשליך את המכמורת ומתי, כדי לצוד דגים רבים ככל האפשר. "הוא הכיר את הכנרת וידע איפה הדגים נמצאים – במקום שהמעיינות זורמים אל האגם, והטמפרטורה שם שונה", מסביר מוישל'ה. "בגלל הידע הזה כל דייג רצה שישו יהיה על הסירה שלו, אז לו עצמו לא הייתה סירה".
לופן: "אני אומר למאמינים שאולי זו לא בדיוק הסירה של ישו, אבל ישו ראה אותה".
"אנחנו סופרים את התקופות לפי חומרים: תקופת האבן, תקופת הנחושת, הברזל. הדור שלנו הוא תקופת הפלסטיק. אומרים שפלסטיק לא מתכלה, אבל נסי היום לקחת תקליט 78' ולנגן אותו בפטיפון, בחיים לא תצליחי לשמוע מה הוא שר"
את כלי השיט העתיק הם גילו קבור בבוץ בחופי הכנרת. "כשמוישל'ה היה עסוק בחשיבה איך לתפוס דגים, לי היה תחביב ללכת לאורך החוף אחרי הסערות ולמצוא אוצרות עתיקים", נזכר לופן בימיהם בקיבוץ לפני ארבעים שנה. "בשלב מסוים התחלנו לחפור ולחפש ביחד. היה לנו חלום – שיום אחד מפלס הכנרת ירד ונמצא סירה עתיקה. בחורף 1986 הכנרת ירדה בבת אחת, כי לא ירד גשם והייתה שאיבת יתר. המורל בארץ ירד בהתאם, אבל המורל שלנו עלה, הרגשנו בעננים: נמצא את כל האוצרות שאנחנו חולמים עליהם. באחד הימים מוישל'ה הלך לאורך החוף לכיוון טבריה, ופתאום מצא מטבעות עתיקים – המון, כמו צדפים ממש. כשחזר הוא אמר לי: 'יש שם משהו'.
"חיפשנו באזור הזה יום, יומיים, שלושה, וראינו בבוץ מסמרים רומיים עתיקים, די גדולים. לא הבנו מה אנחנו רואים. ניקינו קצת באצבע את החול, והנה לפנינו חצי עיגול עץ בעובי שניים־שלושה סנטימטרים ובאורך שבעה מטרים. מצאנו סירה".
סירה היא ממצא נדיר באגמי מים מתוקים. בים התיכון סירות מהתקופה הרומית השתמרו לא רע, כי המלח משמר את העץ לאורך שנים, אבל בימות כמו הכנרת העץ נרקב בדרך כלל לחלוטין. במקרה הזה, התברר, הסירה צללה אל תוך הקרקעית העשויה חימר שחור וטובעני, ושקעה בו. בבוץ הסמיך לא היה חמצן, וכך הואטה מאוד הפעילות הביולוגית הפוגעת בעץ.
במשך שבועיים שמרו הלופנים את דבר המציאה בסוד, עד שבסופו של דבר דיווחו עליה לרשות העתיקות. "הלכנו לניצה קפלן, מנהלת בית יגאל אלון שבדיוק נפתח. אמרנו לה: מצאנו סירה עתיקה".
בטח היא לא האמינה.
"היא האמינה ועוד איך. אלה יובי ומוישל'ה, הם לא ממציאים. מיד היא הרימה טלפון לחוקר הכנרת מנדל נוּן מקיבוץ עין־גב, שהיה חבר של אבא שלנו. זו הייתה התגשמות חלום, כי תמיד רצינו למצוא משהו שמנדל נון הגדול יבוא לחקור. למחרת הוא בא. הלכנו לסירה, הראינו לו, ניקינו קצת. הוא הסתכל והסתכל ואנחנו חיכינו למוצא פיו. בסוף הוא אמר לנו: 'תראו, עשרים שנה אני חוקר את הכנרת. אף פעם לא מצאתי עץ עתיק, אף פעם לא מצאתי סירה עתיקה, אני לא יודע מה אני רואה'. הוא אדם כזה ישר וצנוע. התאכזבנו, אבל עוד באותו הערב הוא צלצל לשני ארכיאולוגים תת־ימיים מנחשולים, שכבר מצאו סירות עתיקות וחפרו מתחת למי הים התיכון. הם הגיעו יום לאחר מכן בג'יפ, לבושים חליפות צלילה. איפה הסירה, הם שאלו, ואנחנו אמרנו: 'לא רחוק, אבל למה אתם עם ציוד צלילה? הסירה על החוף'. הם נשמו לרווחה.
"בזמן שהם הסתכלו בסירה הקבורה בחוף, אנחנו התרחקנו לחפש עוד אוצרות. פתאום שמענו אותם צועקים. חזרנו אליהם ושאלנו מה קרה. הם אמרו לנו: 'אתם לא מתארים לעצמכם, אתם על המפה'. הם זיהו בסירה שקעים שעזרו להם לקבוע שזאת סירה עתיקה. כל כך שמחנו. בדקה הזו השתנה מזג האוויר, היו רעמים וברקים וניתך עלינו גשם פתאום משום מקום. אחרי כמה דקות הגשם פסק ויצאה קשת כפולה, ומבחינת שני הארכיאולוגים מהים התיכון זה היה סמל לכך שמצאנו את הסירה של ישו. אבל האמת היא שאנחנו היינו רגילים לקשת כזו".
כשדבר הגילוי פורסם בעיתונות, טבריה כולה נהרה לחוף כדי לראות את הסירה העתיקה – אבל ממש לא בגלל ההקשר הנוצרי. התושבים, מספר לופן, חשבו שהתגלתה ספינת הקיטור הטורקית אל־שריעה, שמטוסי חיל האוויר הבריטי הטביעו במלחמת העולם הראשונה. לפי האגדה, הספינה הייתה עמוסה מטבעות זהב. "כל טברייני מהימים ההם ידע לספר איך ראה אותה טובעת: מטוס עבר והשליך עליה פצצה, הגיע גל ענק והיא התהפכה, עוד ועוד סיפורים. בכל מקרה, כשהטבריינים ראו בעיתון שנמצאה סירה עם מטבעות – הם מיהרו לחפש אותם. בשלב הזה אגף העתיקות הבין שאם לא יתחילו מיד לחפור את הסירה, יגיע מישהו עם שופל וישלוף אותה כדי למצוא זהב".
לופן יצא למילואים, ולכן משני האחים רק מוישל'ה הצטרף לצוות חפירות ההצלה. "עבדנו 11 יום ו־11 לילה", הוא מספר, "24 שעות ביממה, כדי שהעץ לא יתייבש וכדי שהמפלס לא יעלה פתאום ויכסה אותה".
העץ של הסירה היה דק יחסית, ואחרי אלפיים שנה רובו היה ספוג מים. אם פשוט היו מרימים אותה, אומר לופן, "היא הייתה נופלת ומתמוטטת. בדיוק באותם ימים היה למוישל'ה צוות שעבד באיטום גגות הלולים מפני החום, והוא הציע לעטוף את הסירה בפוליאוריתן מוקצף כדי להוציא אותה בשלמותה. אחר כך הסירה עברה עיבוד ושימור כדי להביא אותה למצבה ולמקומה היום, בבית יגאל אלון בקיבוץ".
מוישל'ה, כשראית את הסירה מול העיניים בתום העבודה, מה הרגשת?
"הכול שחור. רק שחור בעיניים. 11 ימים ולילות בלי לישון ובלי לאכול. היום, כשאני מגיע לבית יגאל אלון ורואה מול הסירה קבוצה שיודעת שאנחנו מצאנו אותה – אני יכול לעמוד שם יום שלם כדי להצטלם ולספר".
לופן ואני ממשיכים בסיור בגינוסר. הוא מראה לי אנדרטה שפיסל בצורת עוגן, לזכר נופלי הקיבוץ במערכות ישראל. "יישוב שיש בו עוגן לא יעבור לאזור אחר, לא ישנה את דתו. יש לו עוגן, הוא עומד איתן במקומו". גם הפסלים שלו הם לדעתו מעין עוגן, שמחזק את אחיזתו של יישוב בקרקע. "כשאני נכנס ליישוב חדש או לעיר חדשה ובכניסה יש פסל אזורי, המקום עולה בדרגה בעיניי", הוא אומר. "לכן פיסלנו בכמה יישובים מעבר לקו הירוק. אפילו בקרני־שומרון יש פסלים שלי, וגם לבית־אריה נסעתי כבר שלוש־ארבע פעמים עם קבוצה של פסלים. מעניין שדווקא הדתיים, יותר מקהילות אחרות שפיסלנו בהן, הגיעו לראות מה אנחנו עושים, שאלו שאלות והיו סקרנים. אפילו רב הקהילה. שאלנו אותו איך יכול להיות שהוא מתעניין בפסלים, הרי יש ציווי ש'לא תעשה לך פסל'. הוא ענה שכל זמן שאתה לא עובד את הפסל, זו יצירה".
יש שיגידו שגם אם לא עובדים אותו, הפסל הוא דבר פרימיטיבי.
"מה זאת אומרת 'פרימיטיבי'? אפשר לומר שפסלים הם פרימיטיביים, אבל כשפַּסָּל עובד, יהיו אנשים שיגידו 'וואו', כי הם עצמם לא יכולים לעמוד מול האבן ולראות את מה שאני רואה בה ולהוציא את מה שאני מוציא ממנה.
"אני חלק מאינסוף יצירות. ככל שזה יותר משוגע ומטורף, אני יותר נמשך לזה. כשאני רואה זיקוקים בשמיים אני משתגע. אחרים יגידו שזה כמה שניות, אבל בשבילי זו אמנות, סוג של אמנות, והיא חלק מרקמת החיים שלנו. אני מקווה ליצור פסלים ברחבי הארץ עוד הרבה שנים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
