דבר קאראקום מכסה כשבעים אחוזים משטחה של טורקמניסטן, מדינה מסוגרת במרכז אסיה, לחופו המזרחי של הים הכספי. ובלב המדבר רחב הידיים – ששטחו גדול יותר מפי עשרה ממדינת ישראל – בוער כבר חמישים שנים בור עצום באדמה. עומקו 30 מטרים, קוטרו 70, ומאות מדורות קטנות וגדולות דולקות בו בלי הרף. צילומי הלוויין של גוגל מציגים היטב אותו ואת להבותיו, במרחק 250 ק"מ מהבירה אשגבאט. המקומיים המעטים – נוודים־למחצה המתגוררים בכפר קטן ששמו דרווזה – מכנים אותו "שער הגיהינום". התיירים המעטים שמבקרים בשפת הבור המוזר מתארים אותו כמחזה סוריאליסטי, מעורר אימה אבל גם יפהפה בעת ובעונה אחת.
מנהיגי טורקמניסטן אינם בוחלים במפעלים חסרי תוחלת נגד איתני הטבע. ב־1999 הודיע השליט דאז על הקמת "אגם עידן הזהב" – אגם מים מתוקים בלב המדבר, 2,000 קמ"ר שטחו ו־70 מטרים עומקו. תעלות באורך 2,600 ק"מ היו אמורות להזין את המאגר הזה. מומחים מחוץ לטורקמניסטן התריעו כבר אז שאין לכך שום סיכוי
למה בור ענק בוער אי שם במדבר המרכז־אסייתי? כי זה מה שהוא עושה כבר חמישים שנה. ב־1971 הגיעו חוקרים סובייטים לטורקמניסטן, אז חלק מברית המועצות, בתקווה לגלות נפט. קידוח ניסיוני הראה סימנים לכך שמשהו שווה ערך שוכן ממש מתחת לפני הקרקע, אבל הציוד המיושן שהיה בידי החוקרים לא גילה להם שבאדמה כלוא כיס גז עצום. תוך כדי העבודות החל הגז להשתחרר, ויציבות הקרקע התערערה. האדמה קרסה, קברה תחתיה את ציוד הקדיחה, ורק בנס איש מהצוות לא נהרג. כשהחוקרים הבינו מה אירע, הם החליטו להצית את הגז המפעפע ממעמקי האדמה אל הבור, וכך להיפטר ממנו באופן מבוקר שלא יגרום להצטברות ולפיצוץ אלים. הסברה הזו נחשבת גם בימינו להגיונית ומבוססת: בבארות הגז בצפון־דקוטה שבארה"ב, למשל, שורפים כיום גז בשווי מיליון דולר בכל 24 שעות. הטעות לא הייתה בהחלטה לשרוף את הגז; הטעות הייתה בהערכת כמותו. החוקרים הסובייטים בשטח שיערו שנפח הגז בבור יספיק לכמה ימי בערה, אולי לכמה שבועות, ואז האש תדעך ותכבה.
אבל הגז ממשיך לבעור עד היום, וקיצה של האש לא נראה באופק.
ניצוץ אחד קטן
טורקמניסטן הפוסט־סובייטית מזכירה לא מעט את צפון־קוריאה, מבחינת הפתיחות למערב והמשטר הדיקטטורי. הרפובליקה שזכתה לעצמאות ב־1991 גובלת בדרומה באפגניסטן ובאיראן, ובצפונה באוזבקיסטן ובקזחסטן. זו לא ארץ קטנה: שטחה כמעט חצי מיליון קמ"ר – מעט פחות מספרד ויותר משוודיה או מגרמניה. אבל היא בעלת אוכלוסייה קטנה למדי, כ־6 מיליוני תושבים, והיא בהחלט ענייה: התוצר שלה לנפש עומד על 8,000 דולר לשנה. לשם השוואה, בישראל התוצר לנפש הוא 43 אלף דולר לשנה.
עם קריסת המשטר הסובייטי, השלטון בטורקמניסטן לא כל כך ידע מה לעשות בפלא הבוער שנפל לידיו. מהתיעוד המועט עולה שהנהגת המדינה נעה בין רצון להפוך את הבור לאתר תיירות שיכניס קצת כסף, ובין חשש קמאי מהמקום המשונה. הפחדים גברו על הפוטנציאל הכלכלי, וב־2010 הוחלט לסתום את הבור – החלטה שלא התממשה, בעיקר כי המאמץ יהיה חסר תוחלת, והגז ימצא את דרכו החוצה כך או אחרת.
יש לציין כי מנהיגי טורקמניסטן אינם בוחלים במפעלים חסרי תוחלת נגד איתני הטבע. ב־1999 הודיע השליט דאז ספרמורט ניאזוב על הקמת "אגם עידן הזהב" – אגם מים מתוקים בלב המדבר, 2,000 קמ"ר שטחו ו־70 מטרים עומקו. תעלות באורך 2,600 ק"מ היו אמורות להזין את המאגר האדיר הזה. מומחים מחוץ לטורקמניסטן – אלה שבתוך המדינה לא העזו לפקפק ברצון השליט – התריעו כבר אז שאין שום סיכוי לפרויקט. מקורות המים המיועדים מלאים בכימיקלים, כך הסבירו, ובנוסף החום הלוהט במדבר יאייד את רוב המים עוד לפני שיגיעו לאגם, ושם תיעלם גם שארית הפלטה. אל תעצרו את נשימתכם – האגם לא הוקם מעולם, גם לא כשגורבנגולי ברדימוחמדוב, יורשו של ניאזוב, ניסה לחדש את המיזם ב־2009. הכישלון הצורב רק הגביר את הבעיות האקולוגיות ואת מצוקת המים באזור קאראקום העני, ובכל זאת, בבערה הנצחית הם לא ניגשו לטפל. לפני כמה שנים צולם נשיא טורקמניסטן סמוך לשפת הבור, מלהטט ב"שמיניות" ברכב השרד שלו; מעבר לזה, ההנהגה לא ניצלה את המשאב וגם לא ניסתה להיאבק בו.
"טורקמניסטן נמצאת במקום השישי בעולם מבחינת עתודות הגז בשטחה", אומר לנו הגאולוג פרופ' שמואל מרקו, ראש בית הספר לסביבה ומדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל־אביב. "בשער הגיהינום יש גז מתאן שנמצא בעומק רדוד מתחת לאדמה. כל זמן שהיה כלוא שם, הוא תמך במה שמעליו, כלומר בקרקע, כמו בלון שקבור בחול. ברגע שניקבו את הבלון – במקרה שלנו, קדחו באדמה – החול למעלה קרס ונוצר מכתש או בור.
"מבחינה כימית, מתאן הוא אטום פחמן אחד שמתרוצצים סביבו ארבעה אטומי מימן. זהו גז דליק מאוד, אבל כל זמן שהוא לא בא במגע עם חמצן, הוא לא מסוכן. הריאקציה של השרפה מתרחשת בחיבור של הגז עם חמצן, ואז מספיקה מכת פטיש על ברזל שתגרום לניצוץ קטן – והתוצאה תהיה תבערה גדולה ופיצוץ. גם מנוע מכונית שעוברת סמוך אליו, יכול לגרום לכך. הסובייטים עשו צעד חכם כשהדליקו את הבור עד שייגמר הגז. להפתעת כולם, הוא בוער כבר חמישים שנה".
איך הגיע הגז הזה לאדמה, ומדוע דווקא במדבר קאראקום?
"בעבר הרחוק המדבר היה מכוסה בים, והמים נסוגו לאט. קרקע המדבר היום היא סלעים שנוצרו בקרקעית הים, שהיה עשיר מאוד בבעלי חיים, בעיקר מיקרוסקופיים. לחלקם אנו קוראים חוריריות – פורמניפירה בלשון המדעית. אלה מיקרואורגניזמים ימיים חד־תאיים בעלי שלד חיצוני קשה שמחורר בחורים רבים. היצורים הזעירים בעלי השלד המיקרוסקופי המסובך והיפהפה מרחפים במים, ויש מיליונים כמותם בכל מטר מעוקב. כשהם מתים השלד שוקע בקרקעית, ובכמות גדולה הוא הבסיס לסלעי קִרטון וגיר. אם השקיעה של השלדים מהירה, החומר האורגני שבתוכם לא מספיק להתחמצן על קרקעית הים, והוא נרקב. כמו קליפת בננה שתסגור בשקית ניילון: היא תשחיר ובהמשך תתפרק לגז. אז הגז – או הביטומן, או הנפט – במדבר קאראקום הוא בעצם יצורים עתיקים מלפני 100 מיליון שנה בערך, שהחלק האורגני שלהם התפרק ונשאר קבור בקרקע".
מה קובע אם משקע אורגני יהפוך בסופו של דבר לגז, לנפט או לביטומן?
"התהליך דומה מאוד לבישול במטבח. כדי להשיג את אותה התוצאה אפשר לבשל על אש גדולה מעט זמן, או על אש קטנה הרבה זמן. כשחומר אורגני נקבר עמוק, הוא מתחמם לטמפרטורה של כמה עשרות או מאות מעלות, ואז הזמן הוא שקובע. בהתחלה מתקבל חומר דמוי זפת, ביטומן. אם 'הבישול' נמשך, הביטומן יהפוך לנפט, ואז לגז. כלומר, יש שלבים מסודרים. השם הכללי של החומרים האלה הוא הידרו־קרבונים, וכולם תוצר של רקמות חיות שמתפרקות בסדר מסוים. המתאן הוא השלב האחרון".
"קולוסיאום של אש"
ג'ורג' קורוניס, קנדי רודף סערות וחובב מזג אוויר קיצוני, היה האדם הראשון שתועד כשהוא יורד לתוך שער הגיהינום. ב־2013 הוביל קורוניס משלחת של חברת נשיונל ג'יאוגרפיק שהורשתה לחקור את הבור, ונכנס לתוכו כשהוא לבוש חליפות הגנה ייעודיות וציוד שנוצר במיוחד לצורך המבצע. במשך כרבע שעה שהה בתחתית הבור העמוק. בריאיון לאחר מעשה הוא סיפר שהמקום תמיד ריתק אותו: "כאשר אתה מסתכל לראשונה על המכתש, זה כמו משהו מסרט מדע בדיוני. במדבר העצום הזה – פתאום בור בוהק ובוער. החום שיוצא ממנו צורב. 'סוריאליסטי' אינה מילה חזקה דייה לתאר מה רואים בבור, זה כמו כוכב לכת אחר. קולוסיאום של אש. בכל מקום שתסתכל יש אלפי שרפות קטנות, אבל ללא עשן – הגז בוער בצורה נקייה מאוד, והראות מצוינת. אתה מרגיש קטן ופגיע מאוד במקום כזה".
פרופ' מרקו: "כשחומר אורגני נקבר עמוק הוא מתחמם לטמפרטורה של כמה עשרות או מאות מעלות, ואז צריך זמן. בהתחלה מתקבל חומר דמוי זפת, ביטומן. אם ממשיכים 'לבשל', הביטומן יהפוך לנפט, ואז לגז. כלומר, יש שלבים מסודרים. המתאן הוא השלב האחרון"
מטרתה של המשלחת הייתה לנסות למצוא סימני חיים בתחתית הבור, שהטמפרטורה בה מגיעה לכ־400 מעלות צלזיוס. החיידקים שאכן נמצאו שם, יכולים לדברי החוקרים ללמד אותנו על האפשרות של היווצרות חיים בכוכבים ששוררת בהם טמפרטורה דומה.
הפתעתם של החוקרים הסובייטים מהבערה הנצחית (בכל מובן מעשי) שעוררו בבור הטורקמני, מעוררת שאלות בדבר יכולתם של מדענים להתמודד עם אי־ודאות הנלווית לעבודתם. "הדבר מוכיח את מגבלות ההבנה שלנו בכל הקשור לפיזיקה של כדור הארץ", אומר פרופ' מרקו. "למשל, בחיפוש מים או נפט, מצליחים בערך אחד או שניים מכל עשרה קידוחים. ומה לגבי האחרים, שהם הרוב המוחץ? מתברר שהתחזיות לא היו מדויקות מספיק. גם כשאתה יודע בוודאות שיש באזור מסוים מרבצי גז, קשה מאוד להעריך עד כמה הסלע מאפשר לגז לזרום, מה צפיפות הגרגירים, כמה סדקים יש – הרבה פרטים שקשה לדעת אותם לפני הקידוח.
"עבודת מחקר רבה מוקדשת לשיפור הדיוק. למטרות כאלה עשו אולטרסאונד לכדור הארץ הרבה לפני שהשתמשו באולטרסאונד ברפואה, אבל גם בתמונת אולטרסאונד של עובר, השוליים לא חדים לגמרי ואתה לא רואה את כל האיברים הפנימיים, אלא מקבל תמונה מטושטשת. אלה מגבלות השיטה, והיא לא טובה מספיק להעריך את גודל המאגר ואת התכונות המדויקות של הסלע, שיאפשרו לגז לצאת או ימנעו זאת".
היום במדינות המערב יש לקודחים מידע מדויק יותר משהיה לסובייטים לפני חמישים שנה?
"ללא ספק. ההתפתחויות בתחום הזה מדהימות, בעיקר כי יש בו הרבה מאוד כסף. גז ונפט הם מקורות האנרגיה העיקריים שמניעים את האנושות. המחירים, גם כשהם יורדים, עדיין גבוהים, ושווה להעמיק במחקר כדי לשפר את יכולות הגילוי. קידוח 'יבש' פירושו הפסד של מיליונים, לכן כדאי להשקיע מאות אלפים בשכלול השיטות.
"קשה לומר במה הסובייטים טעו אז, וגם היום הרבה פעמים אנחנו לא יודעים מה עובד ומה לא. מה שאנחנו 'רואים' הוא הרעש על פני השטח. אנחנו מצמידים מיקרופון לאדמה וקולטים את ההדים שחוזרים מהשכבות השונות. כשאתה צועק ליד מצוק, אתה שומע את ההד שלך; נניח שעוצמים לך את העיניים, אתה צועק, ושואלים אותך מה המרחק שלך מהמצוק. אם אתה יודע באיזו מהירות הקול שלך נע באוויר, אתה יכול לחשב את המרחק בקלות. אבל בתת־קרקע אנחנו לא יודעים את המרחק, וגם לא את מהירות הקול בסלע. זו משוואה בשני נעלמים, ומבחינה מתמטית קשה מאוד לפתור אותה. לכן השיטות מורכבות והאלגוריתמים משוכללים. מחשבי־העל הראשונים פותחו כדי לפתור את הבעיות של תעשיית הנפט. אנחנו משתמשים במאות מיקרופונים ובמיליארדי פולסים כדי לקבל תמונה של התת־קרקע, ועדיין הדיוק לא מספיק לידיעת הפרטים הקטנים. ובכל זאת, היום אנחנו טובים בהרבה משהיינו לפני עשר שנים, לא כל שכן מאשר הסובייטים לפני חמישים שנה".
אפשר לעצור את הבערה בבור? לשפוך לשם בטון, למשל?
"קודם כול, אין סיבה לעשות זאת. הגז הבוער לא מפריע לאף אחד, ואין הרבה אוכלוסייה שמסתכנת מסביב. שנית, קשה לאטום זרם כזה. מתאן הוא מולקולה קטנה, והוא ימצא דרך לצאת. אפילו שקית ניילון לא אטומה לגמרי לגז. שים לב שיש הבדל בין בקבוקי שתייה של משקאות מוגזים לבקבוקי מים. הראשונים עבים יותר, כי הם פותחו במיוחד כדי שהגז לא יברח. זה לא אותו הפלסטיק".
מה הסיכוי שבור כזה ייפער באמצע אזור עירוני ולא במדבר?
"האדם יודע לנטר דברים כאלה כבר שנים רבות, ובמקומות שיש סיכון גבוה לא בונים יישובים. יש בעולם עוד כמה מקומות שהגז נובע בהם מהאדמה ובוער על פני השטח בלהבות קטנות. אני מכיר אתרים כאלה בארמניה, באזרבייג'ן וברחבי הקווקז. גם בניו־זילנד יש לא מעט. ברוב המקרים כמויות הגז קטנות, והמקום הופך לאטרקציה תיירותית. בארץ ישראל הסיכוי לכך נמוך, כי אין כאן מצבים גאולוגיים שמובילים להצטברות מרבצי נפט וגז, מלבד קצת בים. בעמק החולה יש מעט חומר אורגני שהצטבר על קרקעית אגם החולה הקדום, וההתפרקות שלו יצרה כבול. במשך תקופה מסוימת קדחו ליד קיבוץ גדות, ואכן כמה שנים בערה שם אש תת־קרקעית, שכובתה רק באמצעות השקיה בלתי פוסקת".
טורקמניסטן היא מוסלמית ברובה, אבל בשנה שעברה נשלחה שגרירה ישראלית לאשגבאט הבירה. כשאני שואל את פרופ' מרקו אם היה רוצה לחקור בעצמו את "שער הגיהינום", הוא משיב: "ודאי. אני עובד במדבר, אוהב אותו וחייתי בו – הייתי אילתי הרבה שנים. זה סוג של חלום, להגיע לשם ולחקור את המקום. כרגע עדיין לא נותנים לישראלים להיכנס, אז בינתיים הייתי במדינות שכנות שיש בהן תופעות דומות, אבל לא פגשתי את הדבר האמיתי. אולי יום אחד עוד אזכה לראות אותו במו עיניי".
